אני אוהב לטייל, אבל שונא להגיע..
אלברט איינשטיין
ביום ראשון השבוע נרדמתי לצלילי השיר idiot heart של sunset rubdown המשפט האחרון של השיר אומר: "אני מקווה שתקבר עם זוג נעליים ראוי, כי יש לך עוד הרבה ללכת". באותו לילה חלמתי את אותו חלום מספר פעמים, חלום שגם חזר במהלך השבוע: בכל פעם מצאתי את עצמי עומד באמצע של משהו, בגילאים שונים במקומות שונים בחיים שלי, מגן חובה עד להווה. ככל הנראה תחנות משמעותיות ומשפיעות על חיי. ולפתע מגיחים זוג ידיים שאת בעליהם אני לא מזהה והם אוחזים במסור חשמלי רועש במיוחד המנסר את הרגליים שלי באיטיות ולפני שאני מועד, זוג ידיים אחר מושטים לי קביים ואני מביט ברגליי הקטועות ובדמי הניתז לכל עבר, מבטי מתמקד בעיקר בנייק שנעלתי. אחרי כמה שניות אותו דם מגיע לקביים ומצית בהם אש גדולה המכלה את הקביים ואין לי במה להיאחז יותר ולפני שנשמט מטה ומת, מתעורר ואז נרדם. חולף לו זמן, כנראה זמן של חלומות ואני שוב באותו חלום, רק בגיל ובסיטואציה אחרת ושוב לפני שגופי נשמט, אני כאמור מתעורר. עצוב מהטרגיות של החיים המתבטאת בחלומותיי. כואב את מר גורלי שמתמיד לחזור בכל תחנה ותחנה בזמן הפרטי שלי.
פרשת השבוע- בְּהַר סִינַי היא מהאהובות עלי במקרא כיוון שהיא מעין מסמך המציג משנה חברתית כלכלית מתקדמת במיוחד אפילו לימים אלו, מעין שילוב בין שתי התורות- הסוציאליזים והקפיטליזם. בפרשה ניתנים חוקים כמו איסור בנטילת ריבית בהלוואות, שנת השמיטה ושנת היובל. מסמך הדואג לצדק חברתי ולשוויון, מסמך הדואג לצמצום הפערים החברתיים, מסמך המעודד תחרותיות אבל עם גבולות. הקרקע עלינו אנחנו עומדים, אותה אנו מעבדים, לעולם לא תהייה שלנו. האדונים אותם אנו משרתים לעולם לא יהיו אדוננו. כי בתקופת זמן מוקצבת, כל שנה שביעית, כל 49 שנים נשמטים כל הבעלויות וכל החובות שלנו ומתחילים מהתחלה.
מספרים על עמנואל קאנט שהיה עורך טיול רגלי בכל יום בשעה קבועה לזמן קבוע, התושבים שחפצו בכיוון השעון יכלו לעשות זאת, בזמן שיצא לטיול או שחזר ממנו. ביום היחיד שהוא החמיץ את הטיול הקבוע שלו, התרחשה המהפכה הצרפתית שסיסמתה הייתה "שוויון, חירות ואחווה". אותו קאנט האמין שהחירות האנושית נוצרת מציות טוטאלי לחוקים שהיא יוצרת. הטיול היומי שלו היה אחד מהחוקים הללו. אנושות וחיים חדשים נוצרים מחוסר ציות. קאנט לא יצא לטיול היומי הקבוע שלו, ביום שצרפת והחברה המודרנית הדמוקרטית לא ישכחו, היום שמייצג את הערכים החשובים בחברה המודרנית.
ובכן, גם במקרא דוגלים באותם הערכים ודואגים לקדש אותם ביחידות של זמן, השבת, השמיטה והיובל. יום השבת הוא יום חופש לכל אדם באשר הוא, אם הוא אדון או עבד, אישה או גבר ובשנת השמיטה והיובל מגדילים לעשות, נמחקים כל הפערים על מנת ליצור שיוויון מוחלט וחירות ניתנה לעבדים, לאלו שירדו מנכסיהם ולקרקע והאדמה שמקבלות האנשה וזוכה לתנאים שווים כמו לכל אדם באשר הוא.
נחזור לסיוט שחוויתי בלילות האביביים האחרונים. תחילה סברתי שזהו חלום המבטא את תחושות הכישלון שרובצות בי כעלוקות בעת האחרונה, בכל זמן ומקום שאני נוכח בו, נקטעות רגליי ויתר על כן, דמי שורף את הקביים איתם אני יכול להסתייע להמשיך ללכת. אבל אולי יכולה להיות לסדרת החלומות פרשנות אחרת, הייתי אומר אופטימית יותר, ברוח הפרשה, ברוח השוויון והחירות. יכול להיות מאד שגופי ונפשי צריכים חופש, יכול להיות שצברתי מעין הון שכזה שלא הוגן כלפיי וכלפי הסובבים אותי ואני צריך להרפות, להתחדש, לגלות ולמצוא את עצמי מחדש. יכול להיות שיום אחד אני צריך להפסיק את הטיול "הקאנטי" שלי ולעצור, לא ללכת יותר מידי, או בעצם לקנות זוג נעליים חדש.
Rue Mosnier Decorated with Flags, with a Man on Crutches- Edouard Manet
סיפורי סבתא
השבוע הגיעו לבקר את סבתא שלי נציגים של משרד הביטחון(משפחה שכולה) להתעניין במצבה הבריאותי והכלכלי, מעין ביקורת שגרתית שכזאת ובין היתר הציעו לה למכור את דירתה ולעבור לבית אבות שחלק מעלות השהייה בו תסובסד על יד המשרד. סבתי נבוכה מהצעה כיוון שהיא לא רואה דרך בה היא משתלבת עם שאר הדיירים בבית, היא בקושי יודעת עברית, חולה מאד ואין לה שיניים. אחרי שסיפרה לעצמה את הסיפור הזה וסיפרה אותו לי. היא התנערה מהמבוכה הראשונית שלה והתרגזה מאד מעצם ההצעה, למה שהיא תעזוב את הבית שלה, עליו במשך שנים עבד סבי לקנות אותו. זהו הבית שלהם לנצח. הבנתי את הכעס שלה, אבל ניסיתי להסביר לה שאחרי הכל הבית הזה יעבור למישהו אחר, בטח לאחד מבני המשפחה. אנחנו לו מחזיקים נכסים לנצח, זה מנוגד לטבע. יחד עם זאת, הייתי מעדיף שסבתי לא תעבור לבית אבות מכל סוג שהוא, כי אני יודע שהמבוכה הזאת שלה לא תעבור ולמעשה תשתק ותשעבד אותה עד יום מותה. לכן חוקי השמיטה אינם חלים על סבתי, כן שהם מונעים את חירותה.
שבירתה של התוגה
שילובים של מוזיקה קלאסית או אופרה עם המוזיקה הפופלרית מעולם לא ענינו אותי, כששני העולמות המנוגדים הללו לכאורה נפגשים נוצר דיאלוג שלילי של התנשאות כביכול של הז'אנר העילית כלפי זה הנחות, במקום לשוחח ולחפות על חסרונות אחד של השני. נוצרת יצירה לא אמינה. אלבום השבוע שלי,הוא בכלל לא המקרה, אפילו רחוק מזה. קבלו את AUSTRA ב- Feel It Break
אוסטרה, היא אלת האור במיתולוגיה הלטבית, כמו כן מקור השם של המדינות אוסטריה ואוסטרליה. אוסטרה הוא גם שם של אי צפוני ביותר קרוב לנורווגיה. למרות מוצאה הלטבי של הסולנית ומנהיגת הלהקה, המוזיקה יותר קרובה לאי הקפוא ,המדכא והאפל, מאשר לאור המקרין חיוניות ומפיץ החיים מהמיתולוגיה.
הסולנית, קייטי סטלמינס ומנהיגת הלהקה שרה אופרה מגיל 10 ובאלבום זה ניכר, אך לא מתנגש לעולם עם הסינת' פופ הכמעט מושלם שלה ושל להקתה. בבלוגספירה משווים את קולה והגשתה לקיית בוש, ניקו ולסולנית של להקת הנייפ השוודית. יש בקולה משהו שמאגד לתוכו את כל המאפיינים של הקולות הנ"ל ויוצר משהו יחודי ואלוהי. קייטי סטלמינס היא המלכה החדשה שלי ואני חולם ללוות אותה.
סדר השירים נערך בצורה כזו שההאזנה להם ברצף תעביר את חווית השבירה, גדיעת איברים כחלק מניסיון לטיפול רפואי שיציל את המצב הטרגי ולבסוף התמוססות מעולם הסמלים של אהבה וזוגיות. משיר לשיר האווירה יותר ויותר קודרת ועצובה ולמרות הכאב שבתכנים, אני מתמסר, מתחבר ומתמלא בסוג של תקווה ומתאהב, אבל את זה כבר אמרתי ואני אחד שמתאהב בקלות.
Lose it הקליפ הרשמי
קשה להתעלם מקולה הדומיננטי של קייטי, השולט במלודיה הפופית/אפלה השאולה מהאייטיז ובטקסטים השבורים של השירים, הכמעט חסרים כל מבנה. היה לי קשה לבחור את השיר הכי טוב באלבום, אבל בחרת ב-רעש(אפשר לתרגם גם כ-רחש) השיר לפני האחרון. הרעש שמפריע לישון, הרעש המטאפורי שמפריע לחיים והופך אותך לנכה, שהופך אותך לאנמי ומרחיק אותך מהחיים. הרעש שמקשה עליך להיאבק, אם בנדודי השינה שמטרידים את המנוחה ואם בסיוטים המפרים את השלווה.
מטייל, אלפרד כהן השלישי.
מְלַוֶה מַלְכָּה 
