וירא כי טוב – פוסט אחרון

לולא האמנתי בכל ליבי בכוחי לכתוב וביכולתי המופלאה לבטא רעיונות במלוא החן והחיוּת.. במילים אלה, פחות או יותר חשבתי לפתוח את סיפורי.

ולדימיר נבוקוב מתוך יאוש

פה צריך לבוא סיפור קטן, משהו שקרה לי במהלך השבוע שהשפיע עליי מאד או אירוע הצבוע באדום וממורקר במארקר זועק שיקרה בשבוע שיבוא. או בעצם זיכרון ילדות רחוק או זיכרון יותר קרוב, זיכרון שעיצב אותי ואפילו זיכרון כזה שלמדתי להתעצב דרכו רק בימים האחרונים. בעצם גם יכולה לבוא ידיעה מהחדשות שהרגיזה אותי או ריגשה אותי במיוחד. יכולה לבוא גם תחושה, תהייה, ציפייה וגם פנטזיה על נושא רומנטי. חלום חדש שאוסף למסע ארוך ומרתק, חלומות קדומים ורדומים. כל אלו בערך, פחות או יותר יכלו היו להירשם בפסקה הראשונה של כל פוסט במלווה מלכה. וכל זה היה בעצם רעיון של דרור, חבר קרוב שהציע לפתוח כל פוסט באחד מכל אלו. רעיון טוב! אמרתי ויישמתי.

אני מחזיר אתכם לקרוא שוב את הכותרת שאומרת את הכל. ולמרות זאת, כל מחשבה שמתרוצצת לי בראש מסתיימת בשאלה: איך אפשר לכתוב על התחלות שבליבך מתרוצצות מילות של פרידה. כן, זהו הפוסט האחרון שלי, של הבלוג מלווה מלכה. תחילה רציתי להכריז על חופשה, שאחזור עוד כמה חודשים, אבל זה הזכיר לי תוכניות טלוויזיה שבכל פעם שהמנחה מכריז על יציאה לחופשה, אתה יודע בעצם שזו סיומה של התכנית והיא לא תחזור לשדר יותר. אז זהו, זה הפוסט האחרון, תהנו.

לפני כמה מילים על פרשת בראשית ארצה להודות לאנשים שליוו אותי במהלך הכתיבה, הם בעצם "המלכה" שלי ובכן תודה לכם אמיר, יבגני, מאיה, מיכל, ליאור, איציק, הילה, ענבל, חלי, נועה, דרור וטל. ותודה לכם: לכל מי שקרא, שיתף, המליץ והגיב. המון תודה!

האישה שאיתי

אחד המשפטים הידועים והמפורסמים ביותר בספרות לקוח מפרשת בראשית. יש כאלו שיטענו שזהו המשפט הטוב ביותר שפתח ספר, אני יותר אוהב את משפט הפתיחה של אנה קרנינה. אבל יש משהו מרשים בפתיחה שכזאת שמתאר את ראשית הדברים, את ההתחלה שלהם.  פתיחה השוללת את כל מה שהיה קודם, כי בעצם לא היה שום דבר, ריק מוחלט, תוהו ובוהו. אך ההישג הספרותי של הפרשה הזאת טמון דווקא ברעיונות בה היא עוסקת בין היתר בבריאה, ביצירה, בחטא ועונשו ועוד.

יותר מהכל תפסה אותי היזדהתו של האלוהים עם בדידות האדם, כידוע אלוהים ברא את העולם ואת האדם בשישה ימים. לאחר מכן ראה כי האדם בודד הוא ורע לו, חז"ל אפילו מפרשים כי אלוהים ניסה לשדך לאדם את החיות למינהן שיהיו לו בנות זוג ללא הצלחה גדולה. לא טוב אדם להיות לבדו אמר אלוהים וברא את האישה שאיתו, את חווה וההמשך ידוע.

בדידות היא אולי התחושה שאני הכי מכיר, יותר מאהבה, אפילו כתבתי פוסט שלם על בדידות. איכשהו כתיבת הבלוג הזה בשנתיים האחרונות הפרה את בדידותי הנצחית והתחרתה בה בכל שבוע בדו קרב נקוב ומותח. המילים הקשיבו לי ושוחחתי עם תחושתיי והרהוריי תוך כדי כתיבה והאנשים שקראו את המילים כאילו היו עזר כנגדי, האישה שאיתי.

בחודשים האחרונים אני חייב להודות שלמרות שהמילים והקוראים שהיו כאמור עזר לנגדי, חשתי כי בדידותי הולכת וגואה ולפני שהים יטרוף אותי החלטתי להפסיק כי הבנתי שטעיתי. המילים והאנשים שקראו אותם לא היה האישה שלי, אלא היו הניסיון שלי להשתדך לחיות שלא מבנות מיני, הם היו החיות שמכילות את העולם שמסביבי, שהייתי צריך ללמוד לאהוב אותם כמו לחשוק באהבתה של אישה, על מנת שאבין את טעותי. וכמו ספר בראשית הייתי צריך לברוא את העולם הזה שאיתי בכדי שתיווצר ותיברא האישה שלצידי.

ומה עכשיו?

"האמן לדברו של הלב/ אין ערובות משמיים" כתב פידריך שילר בשירו געגוע ומכוון אותי בדרך החדשה הלא נודעת, הגלמודה והבודדת אליה בכוונתי לפנות עכשיו. ואולי ציפיותיי מהחיים גדולות – גדולות מידי ואין ביכולתי להגדיר לעצמי דבר לא בציפיותיי ולא במאוויי. יחד עם זאת ולמרות כל התחושות הללו, החלטתי כאמור, לפנות לדרך אחרת. שנתיים אני כותב על מה שאני לא מאמין בו מתוך ניסיון להבין מה בעצם אני לא מאמין בו ועכשיו הזמן לכתוב על הדברים שאני כן מאמין בהם, במוזיקה, בקולנוע, בספרות, בשירה וגו'. בדברים שמרגשים ומרטיטים לי את הלב. לא הייתי אומר  שהחלטתי להפסיק לכתוב. אני פתוח לכל הצעה שהיא.

הסעודה האחרונה

לפני שנתיים כשהתחלתי לחשוב על הבלוג הזה ומה יהיה בו ועל מה אני אכתוב, ידעתי בוודאות שאוכל יהיה בו, שאמליץ על מתכונים, בלוגים של אוכל ועוד. הייתה זו מיכל שעוררה בי הכישרון הזה לאוכל לאפות עוגה ולהתעסק עם כל המרכיבים. ולמרות שעשתה זאת ללא ידיעתה, אני מודה לך על כך, עד עצם היום הזה. אחר כך עם הזמן הבנתי שאין מקום לאוכל בבלוג הזה וויתרתי עליו. במהלך השנתיים בעזרתו של חברי אמיר צילמתי שני מתכוני וידאו כשאני מגיש פרי מוחי הרעב. החוויה, הייתה מדהימה. התוצאות, אם עוד לא ראיתם לפניכם.

 

כיער של עצים מתים

במאמר שקראתי בניו יורק טיימס סיינס הסבירו מדוע יערות של עצים מתים יכול לגרום לשריפות גדולות יותר ומזיקות בהרבה מאלו של יערות עם עצים חיים ושוקקים. ההסבר העיקרי היה שקרינת השמש מגיע בקלות יותר לעשבים שוטים, מייבשת אותם וחושפת אותם לרוח שהיא יודעים מביני דבר, אחת הגורמים העיקריים לפריצת שריפות בכלל.

מייד דימיתי ברוחי את המצב להאזנה למוזיקה אצלי בשנה האחרונה. 2011 תיזכר כשנה מתה במובן מסוים, בלי חידושים, בלי יציאות מרגשות וגדולות . המוות הזה של המוזיקה חושף אותה לשריפות וכל דבר בינוני ופחות מזה נדלק באש גדולה מפיח תקוות שווא. האמת היא שמאד היה קשה לי להתרגש ממוזיקה השנה.

ולמה אני מספר את כל זה בפוסט האחרון שלי, כי מוזיקה זה הדבר החשוב לי מכל, יותר מאוכל ויותר מהמילים. כשעברתי לתל אביב רציתי להיות מבקר מוזיקה, ניסיתי כל דרך אפשרית ולא הצלחתי, יכול להיות שלא ניסיתי יותר מידי ויכול להיות שאני לא טוב גם בזה. מה שכן הבלוג הזה לא היה קיים ללא המוזיקה שבו.

השבוע בחרתי שירים שעוסקים בדברים הראשונים שנבראו: אור, שמיים, ים, פירות, חיות, שמש, ירח, ציפורים ואת יום השבת. את האדם לא הכנסתי למיקסטייפ, כי הוא קיים בכל שיר ושיר. תיהנו.

אפשר להאזין ב – iCast

ואפשר להוריד כאן

אלפרד כהן, השלישי.

רשימת השירים

  1. The rolling stone – shine a light
  2. Creedence clear water – it came out of the sky
  3. Low – walk into the sea
  4. Electrelane – at sea
  5. Galaxie 500 – decomposing trees
  6. St. vincet – neutered fruit
  7. Peter Doherty – new love grows on trees
  8. TV on the radio – staring at the sun
  9. Jay reatard – there is no sun
  10. Nick cave & The Bad Seeds – Jesus of the moon
  11. John maus – hey moon
  12. Jason lytle – birds encouraged him
  13. Coco rosie – animals
  14. Massive attack with Damon Albarn – Saturday come slow

הסוף, הוא תמיד אותו הסוף

אני מרגיש כמו פתיחה לאופרה של רוסיני, שבה כל הזמן נדמה שזה כבר הסוף, אבל פתאום צץ איזה חליל מסתלסל והמוזיקה נמשכת עוד קצת.

מיכאל הנדלזלץ

 ניסיון אחד, זה כל מה שהייתה צריכה חברה קרובה שלי לשכנע אותי לבקר אצל קורא בכף היד  הרוסי הזקן "החדש של השכונה". תלך! היא אמרה זה גם לא עולה הרבה כסף. שאלתי כמה בדיוק והיא ענתה שהוא אומר בסוף, לכל אחד מחיר אחר. תלך היא הוסיפה הוא משעשע ואתה תאהב אותו. הלכתי. בדמיוני הצטייר לי בית רוסי של המאה ה-19 בסגנון המתואר להפליא בספריהם של דוסטייבסקי וטולסטוי. ידעתי שזה יהיה בית רגיל ונורמלי, אבל רציתי להעניק לביקור הזה נופך רומנטי, אפוף מסתורין ומוסך בעשן המקשה את הראייה.

נכנסתי לדירת שני חדרים ישנה בבת ים ובדמיוני המשכתי לדמיין טרקלין ענק ומשרתים שמלווים את כניסתי. אבל היה זה אלכסיי בעצמו שקידם את בואי, תשב הוא הורה לי באינטונציה של רופא מנתח, זה לא ייקח הרבה זמן. הוא הציג את עצמו, קוראים לי אלכסיי, האנשים הקרובים לי גם קוראים לי אליושה, אתה לא קרוב, אז תקרא לי אלכסיי, בסדר? הנהנתי לחיוב.

בעודי מחטיף מבט לתיק שלי, חושש שהסכום שהבאתי איתי לא יספיק לביקור המוזר הזה, שואל אותי אלכסיי למטרת בואי: בשביל מה אתה צריך לדעת את העתיד, בשביל מה אתה צריך לדעת מה קורה איתך. שאלתו לא הפתיעה אותי ובאתי עם תשובה מוכנה: זה כמו לראות סרט מתח ואתה מפענח את הרצח לפני שהדמות הראשית עושה זאת, עוד באמצע הסרט, אבל בכל זאת ממשיך לצפות. אלכסיי היה מרוצה מהתשובה, אבל ניכר ממבטו שכל תשובה הייתה מספקת אותו.

זה היה קצר, בעשר דקות הוא הסתכל בשתי כפות ידיי. בתחום האהבה הוא הבחין שהייתה לי אישה שאהבתי מאד ותהייה עוד אחת שאוהב עוד יותר. תגדלו שני ילדים, אחד מהם לא יהיה שלכם או של אחד מכם. קו החיים שלי ארוך ובטוח ותמיד תהייה לי פרנסה. בעתיד יהיה לי הרבה כסף והוא יבוא מכמה מקורות וזאת למרות שאעבוד רק בעבודה אחת. הוא אבחן שאני אדם טוב ויכול לסחוף אחריו אנשים רבים, מאמינים לך! הוא אמר. לבסוף הוא אבחן שינוי קיצוני בדרך בה אני תופס את החיים ברוב הפגישה הנהנתי וקצת חייכתי.

בסופה של הקריאה הוא נקב מחיר: 15 דולר אמר. בחישוב מהיר יצא לי כמעט 60 שקלים ואז הוא תפס את היד שלי ואמר שהוא מקבל רק בדולרים ושאני אלך להמיר את הכסף. חשבתי שזה סוג של מבחן הלכתי מייד להמיר את הכסף וחזרתי אליו עוד באותו היום.

פרשת וזאת הברכה מסיימת את הקריאה של חמשת חומשי התורה ובשבוע הבא מתחיל הכל מהתחלה, מבראשית. בפרשה הזאת משה מברך את 12 השבטים ואז נקבר במקום שלא נודע עד היום. לפי האמונה משה היה שכתב את התורה ואת הפרק האחרון כתב קצת לפני מותו וזאת למרות שמתוארים בפרק הזה הפעולות של עם ישראל לאחר מותו. חשבתי לעצמי לאחר שסיימתי לקרוא שיהיה מעניין לקרוא את התורה מהסוף להתחלה, ממותו של משה ועד לבריאת העולם. אחרי הכל אנחנו יודעים מה יהיה בסוף, אין הפתעות ולמה אנחנו ממשיכים לקרוא למרות שאנחנו יודעים את הסוף. שאלה זו הדהדה בראשי לרגעים רבים.

ספוילר

באחת ההרצאות שלי באוניברסיטה התחיל פרופ' מיכאל גלוזמן לספר מה קורה בסופו של ספר מסוים, עוד לפני שהצליח לסיים את המילה הראשונה במשפט שלו, קמה צעקה של מספר סטודנטים באולם ההרצאות. מיכאל גלוזמן צחק בקול ואמר לנו לסטודנטים לתואר שני בספרות שאנחנו חייבים ללמוד לדעת ליהנות מסיפור גם אם אנחנו יודעים את סופו, אף אחד בכיתה לא השתכנע מההסבר הזה ולמרות זאת הוא סיפר את הסוף. העובדה שאני לא זוכר באיזה ספר מדובר מראה על מנגנון הדחקה חזק שפיתחתי לספר הזה ויכול מאד להיות שכבר הספקתי לקרוא אותו ויכול להיות שלא.

נשאלות השאלות, בשביל מה לראות עד סוף הסרט אם אני יודע את הסוף, בשביל מה להשקיע ימים ומחשבות בספר עב כרס אם אני יודע על מהו ומה יהיה בסופו, בשביל מה לחיות אם אני יודע שאמות בסוף. הרי אנחנו כמו בובות המשחקים את תפקידן בתסריט ידוע מראש. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה, כמו שמסביר סלבוי ז'יז'ק בספרו התבוננות מן הצד; זהו סוג של פרדוקס שאנחנו מנהלים בין המודע לתת מודע, למרות שאנחנו יודעים מה יתרחש בסופו של הסיפור, אנחנו לא מאמינים בזה, להיפך, קיימת האמונה שיכולה להיות תפנית מפתיעה, אחרת ושונה מזו שאנחנו מכירים ויודעים, שיהיה סוף אחר, שלא נמות וגו'.

לדוגמא, כשאני קורא את סיפורו של משה ויציאת מצרים תמיד קיימת בי התקווה שאלוהים יסלח לו וייתן לו להיכנס לארץ המובטחת, אל אף שאני יודע כמעט בעל פה את הסוף, ממשיך לקרוא ולחפש תפניות מפתיעות בעלילה. זה גם מסביר מדוע אנחנו חוזרים לראות סרטים שאהבנו שוב ושוב, זה יכול להסביר מדוע אני ממשיך לראות את הסרט קזבלנקה ולקוות שבסוף ריק יבחר באלזה והם יברחו, אבל הסוף הוא תמיד אותו הסוף.

מקום קבורה לא נודע

אני מעדיף מקום קבורה לא נודע מאשר להיות לא נודע בחיים, אני מעדיף לא להגשים את היעודים שלי בחיים וכן בדיעבד, בגן עדן או בגיהינום עם כנפיים ואם לאו להבין שיעודים אחרים שכן הגשמתי בחיי, משפיעים וישפיעו כמעט לנצח נצחים על אנשים רבים. כפי שאפשר להבין מהכותרת, הפרק המוזיקלי של השבוע עוסק בקבורות ובלא נודע לפעמים נדמה כי העיסוק במקום קבורה עולה על העיסוק בפועל בחיים. פולחן קברי הצדיקים, למשל, ממחיש את הטענה שלי. מקומות קדושים זה לגיטימי, אבל יותר קדוש מהם זה החיים עצמם. כאמור, המוות עצמו לא מפחיד אותי, אני יכול להגיד שלמות לא נודע יותר מעסיק אותי ואיכשהו גם משפיע על הבחירות בחיים שלי.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ב – iCast

וגם להקשיב בנגן מתחת

רשימת השירים

  1. Built to spill – unknown
  2. The black keys – unknown brother
  3. The aliens – I am the unknown
  4. Miike snow – burial
  5. Gilbert becaud – L'enterrement de Cornelius
  6. Lia ices – grown unknown
  7. The raveonettes – oh, I buried you today
  8. Figurines – unknown title
  9. Edith piaf – La Ville Inconnue
  10. Cass mcCombs – buried alive
  11. Dead man's bone's – buried in water
  12. Alaska in winter – the beautiful burial flowers we will never see

במעי הדג

קבל התנצלות ממי שבא להתנצל לפניך, אם אמת ואם שקר, כי מי שמרצה אותך בגלוי – מוקירך, ומי שממרה אותך בסתר – מכבדך.

שלמה אבן גבירול

 לא הצלחתי להסיר ממני את הארשת הסרקסטית שאופפת אותי בימים האחרונים ובמיוחד לפני כתיבת הפוסט הזה ליום הכיפורים, הטיוטות מלאות בהתנצלויות לכל מי אנשים שחשבתי שפגעתי בהם, לערכים שלא כיבדתי במהלך השנה ולאמונות שלא קידשתי. ורשומות אחרות מלאות בחשבון נפש מאולץ הסוקר את כל הטעויות שעשיתי השנה, על כל אלו שהתעקשתי בטיפשותי לחזור עליהן ולחוות את אותה עוגמת נפש מוכרת. ואז שאלתי את עצמי מה זה יום כיפורים עבורי, לא באמת שאלתי בכדי לענות, שאלתי כי זה מה שעושים שאין תשובות.

לדעתי קשה לי עם היום הזה כי עבור רבים הוא מסמל יום של חשבון נפש וגם ככה משווקים אותו – יום של סליחות, של תענית, של הסתכלות מהצד ושל חשבון הנפש. אבל מה לעשות שכל לילה אחרי שאני מניח את הספר ליד הכרית, סוגר את מנורת הלילה השבורה למחצה, עוצם עיניים ועושה חשבון נפש, אבל כל לילה, אפילו אחרי לילות סוערים למיניהם. היום הזה הפך עבורי לפרסומת של חשבון הנפש וחודש ימים לפני מתנהל קמפיין מאסיבי בכל האמצעים האפשריים שמקדמים את המוצר הזה, כמעט בלי החופש לבחור.

הפועל לצום נגזר מהפועל המרובע של צמצום ומשמעותו ידועה לכולם. המוסלמים מצמצמים את עצמם כחודש ימים שנקראים הרמדאן ואפילו לנוצרים יש מנהג כזה של לצמצם את עצמם ארבעים יום לפני חג הפסחא וליהודים יש כל מיני ימים המפוזרים במהלך השנה בו מחויבים לצמצם ואלו בעיקר ימי זיכרון. לפי הקבלה אנחנו נדרשים לצמצם, בכדי לפנות את המחשבות על עצמינו לטובת מחשבות שמודחקות ביום יום ולטובת מחשבות על העולם שקורה סביב לנו. אחרי הכל היום הזה נולד לאחר החטא הקולקטיבי ההוא – חטא העגל.

בסופם של שעות התענית והצמצום, נוהגים בבתי הכנסת להפטיר בסיפור/משל של יונה הנביא. לפי הסיפור התבקש יונה מאלוהים לגשת לעיר נינווה משום שתושביה חוטאים, אך יונה ברח מהשליחות הזאת ומצא את עצמו בלב ים על ספינה מלאה באנשים זרים. כעבור זמן הים סער והייתה סכנה לחייהם של הנמצאים בספינה. הם מצידם הגרילו את יונה כמי שאחראי לסופה הזאת, הוא ביקש מהם שיטביעו אותו לים והסופה תיפסק ואכן כך קרו הדברים. את יונה בלע דג גדול והציל את חייו, הוא שהה בתוך מעיי הדג במשך שלושה ימים וערך את חשבון הנפש שלו. אלוהים כפר על מעשי יונה והדג פלט אותו לקרקע. יונה ביצע את המשימה שלו ואותה עיר סוררת חזרה בתשובה.

בעקבות המשל למדתי שמשמעות יום הכיפורים היא החיפוש אחר היעוד שלנו. ברוב ימות השנה אנחנו בורחים ממנו, מתפתים אחרי יעודים אטרקטיביים אחרים, יעודים גחמתיים ורגעיים, מפחדים מהצל של עצמינו כמאמרם של ילדים בריונים על ילדים פחדנים, ובעיקר חסרי אמונה עצמית. בדיוק כמו יונה שברח מהמשימה שלו, מתפקידו כנביא ומצא את עצמו טובע בים סוער ובסופו של דבר בתוך מעיים של דג. אבל יש בעיה אחת בכל המשל והנמשל הזה – יונה ידע את תפקידו ויעודו, אך אני – אני עדין לעזאזל לא יודע מה אני.

אני מרגיש שכתבתי הרבה מילים ללא תכלית או מילים בעלות משמעות ריקות מתוכן וכן הייתי רוצה לרשום מילים שיבטאו זעזוע מוסרי, פרפור של הגרון, התרסקות של הלב. מילים שיזקקו נפש חולנית, מרשעת וזנותית. אבל אין בי את כל אלו, צר לי. ואז פורצת סערה של רגשות ותהיות: "מה היה קורה אילו" ו – "מה היה קורה אלמלא" ואני טובע בהן כאילו הוגרלתי לעשות זאת ואולי בימים הקרובים יבלע אותי דג ואעשה לו ניתוח הצרת קיבה והוא יפלוט שוב אל החיים או יעודי, יהיה אשר יהיה.

סיפורים יפואים

אם יזדמן לכם לבקר ביפו ביום הכיפורים תחזו במחזה סוריאליסטי מיוחד במינו, טוב אולי אני מגזים. וזהו הסיפור: בשנה שעברה ביום הכיפורים בראשון שלי ביפו, לאחר המפגש המסורתי עם חבריי שמטרתו לחפש את היעודים של עצמינו לשנה החדשה. פידלתי דרכי חזרה והגעתי לכביש הראשי ביפו, בשדרות ירושלים התהלכו עשרות אנשים מכל הגזעים כחלק מהמנהג הזה של יום הכיפורים ללכת בכבישים בעודם ריקים. חלקם אלו שלא צמים מפצחים גרעינים וחלקם מנהלים שיח ער. עד כאן התמונה מוכרת, התכונה באוויר של קדושה ושקט. פניתי לרחוב שמוביל אותי לדירתי וגם שם התהלכו אנשים בכבישים אלא שהפעם מכוניות חולפות על פניהן , צופרות ורוצות לעבור. התקיים ויכוח מהותי ולאו דווקא דתי בין יושבי רכב אחד לקבוצת אנשים הולכי רגל על הכביש והמשכתי בדרכי שלי, אלא שהפעם מצאתי חנויות פתוחות כאילו מדובר ביום רגיל ובאמת אם חושבים על זה היה יום רגיל. נכנסתי לסופר של באסם ושאלתי אותו אם כל שנה הוא פותח ביום הכיפורים. למה אתה שואל? תוקף וחושד בי, אתה מהעירייה?! מה פתאום! עניתי לו. כן, כל שנה אני פותח עד שאני מקבל ידיעה שמישהו מהעירייה בא לבדוק ולמה אני צריך לסגור, למה אני צריך לסגור בשבילכם היהודים, למה?!! צודק עניתי לו. לא רציתי לחזור לדירה והדרמתי לשכונת עג'מי והמחזה הזה של אנשים הולכים ברחובות ואיתם מכוניות הצופרות המנסות לעבור, זעזע אותי ויזואלית, מעין  dissolve המשלב בין התמונות לכדי תמונה אחת האחת של קודש והשנייה של חול. אבל בעיקר חשתי ביטוי לפנטזיה שלי. מקום שבו ישנו חופש דתי מוחלט, אלו שרוצים לצום שילכו לבית הכנסת ויתהלכו אפופי קדושה ברחוב בנעליהם עשויי הבד, בבגדיהם הלבנים ובחשבון הנפש שלהם ואלו שלא, שיסעו במכוניות ויקנו אוכל בסופר של באסם. כולם בדרכם, עושים חשבון נפש ומצטערים על מעשיהם.

מצטער, כמעט

אמרתי השבוע לאחד המכרים שלי שלכל מחשבה שלי או אפילו לקטן שבהרהורים מתלווה איזה שיר, וכיניתי את זה טירוף, לחשוב שלכל דבר יש פסקול שמתלווה, לפעמים הייתי רוצה שקט. הוא כמובן אמר שזה נהדר. שירים מבטאים יותר טוב את המחשבות שלי וגם המיקסטייפ הזה לפניכם שנפתח עם האהבה החדשה שלי אלינור פרידברגר שככל הנראה יהיה אלבום השנה שלי, אבל הוא מתחרה עם השיר המסיים שלקוח מהאלבום החדש של גירלס ובאמצע שירים של מוריסי, פט שופ בויס, הנשיונל וטום וק. זהו עכשיו תורה של המוזיקה. מקווה שתיהנו.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

  1. Eleanor friedberger – my mistakes
  2. Ida Maria – forgive me
  3. The notional – mistaken for strangers
  4. Morrissey – sorry doesn't help
  5. Pet shop boys – can you forgive her
  6. The sounds – queen of apology
  7. The theoretical girl – the biggest mistake
  8. Tom vek – A.P.O.L.O.G.Y
  9. Scissor sisters – almost sorry
  10. Future islands – an apology
  11. The last shadow puppets – my mistakes were made for you
  12. Girls – forgiveness

הכל מהקול

כל הרעש הזה בינינו

שומר אותנו שקטים.

אלכסיס טיילור מתוך lay me down

 בתקופה זאת – בשעותיהן האחרונות של הלילות, בשעותיהם הראשונות של הימים אפשר לשמוע את שליחי הציבור קוראים לאנשים לסור  לבית הכנסת ולהשתתף בתפילת הסליחות המסורתיות. לא שבימים האחרונים יצא לי לשמוע את אותה קריאה, היא רק זכורה לי מימיי כילד, היא הייתה קריאה מהדהדת שחותכת את האוויר הנקי של הבוקר, קריאה שמרעידה את הטל ומשליכה אותו לקרקע ומנפצת את קיומו. הקריאה הזו מעירה את המצפון המנמנם שמתפתח לישות קטנה בתוך הגוף שנאבקת איתך בעודה תוהה ושואלת שאלות. אחרי כמה דקות ששליח הציבור מתרחק לעבר רחוב אחר או שמא סיים הוא תפקידו וחוזר לבית הכנסת. הכל שב לקדמותו ואפשר להמשיך לישון. ככה בערך זכורים לי ימי הסליחות מילדותי.

חזרה להווה, הקולות היחידים שאני שומע היום הקשורים לתפילה – הן קולות הפעמונים של הכנסיות וקולותיו המוקלטים של מואזין המסגד. יום יום כל אחד בזמנו שלו מהדהדים את האוויר. אחרי כמה זמן מתרגלים וקולות אלו משתלבים בחיי היום יום ומאבדים לדעתי את החשיבות, הרובד המעצים של הקולות הללו משתלב עם הזמן לשאר הרבדים והופך למעין יצירה פוליפונית שלמה ורק לפעמים הפעמונים או המואזין מצליחים להרטיט את ליבי כמו שעשה שליח הציבור בילדותי. אינני מקשיב יותר לקולות הללו. אני מאזין למוזיקה אחרת, לצלילים שפונים למקומות אחרים, לא לאלו המעירים את המצפון, אלא למקומות אחרים באזורי הרגש השונים. יכול מאד להיות שמצפוני נקי וגם יכול מאד להיות שאף צליל בעולם לא יעיר אותו משנתו.

**

בפרשת האזינו ממשיך משה להיפרד מעמו ומחייו והפעם הוא בוחר לעשות זאת בצורה הספרותית של שירה הוא מבקש מכולם להאזין לה, לשירה האחרונה של חייו שמסמלים את לידתה של היהדות ושל עם החדש. ההספד של מותו עצמו, דברי פרידה מנתיניו ומהאנשים שאותם הנהיג דרך ארוכה. זו הגרנד פינאלה שלו. וכמובן שהשירה גדולה מהחיים, מלאה באפוס ובמשמעיות הרי גורל. כאמור מילותיו האחרונות של משה מגיעות בצורת שירה, כי רק באמצעותה הן יכולות לחדור עמוק לתוך הנפש, לפרוט על נימי הנשמה, להיחקק בחדרי הלב ולהינצר לנצח נצחים.

לקולו של אלוהים יש מתווך שיבוא בדרך כלל בצורת נביא או מלאך, יש יגידו שהמשוררים של העת החדשה הם סוג של קולות האל. המשותף לכולם שהם אנשים של המילה, הם חייבים לדבר את הטקסט להוציא אותו לעולם. וזה עובד גם ההפך, מי שרוצה שאלוהים ישמע אותו צריך לזעוק ולצעוק ודוגמא יותר רלוונטית לימינו היא תקיעת השופר. הקולות המונפקים מהשופר פותחים את שערי השמיים לפי המסורת ואלוהים מקשיב לקולות הרחוקים ממנו ולפי האמונה מנסה להאזין על מנת לתקן ולהשלים.

במבוא לספר הקול והמבט שערכו ורד לב כנען ומיכל גרור פרידלנד מוסבר כי תהליך הפנמתו של הקול אל הטקסט יצר מערכת יחסים בינארית בין כל מיני סוגות של קולות זה המאולתר וזה המחושב, זה הפועל בניגוד לרצונו של מנפיק הקול וזה המודע הנואם את הטקסט. כמו כן קיימים כמה סוגים של שיפוט הקול אם הוא אותנטי ואם מזויף, אם מתעתע ואם תמים.

בשירתו האחרונה של משה אפשר להבחין בקולו האותנטי הטרגי המבכה את מר גורלו וגם את קולו של האלוהים, שמשה שימש כשליחו הראשי. משה המגמגם שלמד לדבר עם השנים ולהפוך לרטוריקן דגול מבטא את הפיצול הפנימי של תחושתיו המבטאות כאב ומנגד גם הצלחה. הבחירה הספרותית שלו להיפרד מעמו ומאלוהיו מצביעים על רגישותו למילים ולמשמעות שלהן. כוחן של המילים יבטאו באמצעות קולו וכוחו החזק ביותר של הקול יתבטא באמצעות לא אחרת מאשר –  השירה.

סיפורים יפואים(את מי את יונקת בשם החלומות?)

לאחרונה יוצא לי לזכור את השירים המתנגנים בחלומותיי, מצליח להקשיב להם, יותר מזה אפילו להאזין להם בעודם מתנגנים. השירים זכורים לי יותר מהעלילה המתרחשת בהם. בלילה באחד מהחלומות הלא זכורים ההם, מצאתי את עצמי שומע שני משפטים המהדהדים כשיר. התאמצתי במיוחד להבין אותן: "כשאת מגמגמת ואני מתפתל / את מי את אוהבת?"  שמעתי אותם בלחש, כאילו התת מודע שלי דאג לפלטר אותם. קמתי מייד למסך של הגוגל והקלדתי את שתי השורות הללו. בתוכי קיוויתי להבין על מי אני חולם, איזו אהובה מהעבר מנסה לחדור את חומות ההדחקה וההכחשה הקשוחים והבצורים לעבר המודע, איזו אהובה מנסה לערער את המודע השלו והנקי שלי. גוגל מצא שמדובר בשירם של פורטיסחרוף "על המשמרת"  שאת השיר שר רמי פורטיס ואת הפזמון שר ברי סחרוף בפילטר של מגאפון. ובכלל מדובר בשיר מחאה על המדינה ההרוסה שלנו, בימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה.  מצאתי את עצמי מבולבל, אך לא רציתי להניח לזה. אחרי כמה זמן כבר הבנתי את מי אני שואל בשיר – את מי את אוהבת? ואיך היא קשורה למצב של המדינה שלי ואיך היא קשורה למצב הנוכחי של החיים שלי. הבנתי.

הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים.

הלכתי אצל אלוהים

הציע לי את כל החיים

רציתי יותר רציתי את כל החיים.

יונה וולך

 הפרק המוזיקלי של השבוע עוסק בהספדים, לוויות ופרידות מהחיים. בדרך כך הספדים נקראים לאחר המוות, במקרה שלנו, כשהמוות ידוע מראש אפשר כבר להתחיל בנאומי הפרידה ובשירים העוסקים בכך, עוד לפני הסוף עצמו. לדעתי עדיף לאדם לשמוע את ההספדים עליו כשהוא עוד חי, להעצים את חייו, את המשמעות שלהם בעודו בחיים, זה יותר מכובד מלהקריא הספד בבית הקברות כשמושא ההספד קבור מתחת לאדמה.

פעם רשמתי באיזה שרבוט שהייתי רוצה מסיבה בלוויה שלי, שאנשים לא יהיו כל כך עצובים, הייתי רוצה שיקריאו שירים וינגנו מוזיקה טובה ויהיה אוכל משובח, אבל זה תמים כשאתה חולם  כמו ששר טום וויטס בשירו על אובדן החבר הקרוב לו, הוא נזכר בשבועה שלהם למות ביחד, אבל כאמור זה תמים כשאתה חולם. כרגע אני עוד חי למרות שמותי ידוע, כל אחד יודע שהוא ימות, אבל לא יודע מתי.

עוד אפשר למצוא במיקסטייפ, את אריקה באדו, הדלתות, פטריק וולף, הקיור ואת שיר הלוויה המפורסם של המלחין גוראן ברגוביץ. אז אל תהיו כבדים, כולם מתים בסופו של דבר.

אפשר להוריד כאן

אפשר להקשיב או להאזין ב – iCast

רשימת השירים

  1. Brutal assault – funeral for a trend
  2. The doors – break it through
  3. Mink – funeral song
  4. Suburban kids with biblical names – funeral face
  5. Releigh moncrief – lament for morning
  6. Erykah badu – fall in love
  7. Patrick wolf – eulogy
  8. Tom waits – innocent when you dream
  9. The cure – the funeral party
  10. Death cab for cutie – I will follow you in the dark
  11. Goran bregovic – edelezi
  12. Sun city girls – funeral mariachi