משועמם בעקבות השמש

…איני אוהב את האביב,

מיאוס הפשרות, בוץ, סחי- אני קודח,

אי שקט, לב ושכל בצער מעווים

א. ס פושקין

 אז מה קרה לי השבוע. כך אני שואל בכל פעם שמתחיל לכתוב פוסט והשבוע לא קרה לי כלום, לא מצאתי תשובה. ממש משעמם ובכל פעם שאני חושב שמשעמם, מהדהד לי בזיכרון אחד הראיונות של ארי פולמן בימאי הסרטים בו הוא אמר שאין דבר כזה משעמם, אין דבר כזה להשתעמם אז עם כל הכבוד לארי פולמן יש כזה דבר משעמם ואני משועמם ומשתעמם.

זה לא שלא מצאתי במה להתעסק מחשבתית ופיזית בשבוע החולף. התרגזתי ממכתב הרבנים התומכים במשה קצב ומבטלים בחוצפה ובאווילות את החלטת בית המשפט הישראלי, התחלתי שוב לקרוא את יוסל בירנשטיין, מחשבות על לחזור לאוניברסיטה, המתנה כמעט מורטת עצבים לתשובת הבוסים שלי לבקשתי להעלות את השכר, חידוש חוזה הדירה מבלי שיעלו לי את המחיר, דייט לא מוצלח, התרגשתי ממוזיקה חדשה. הרבה דברים קרו לי השבוע, אז למה חרף כל זאת אני משתעמם, למה נאבק בתחושה הזאת בכלל, למה למצוא משמעות בכל דבר, למה לנסות למצוא את התשובה, אז משעמם, סו וואט.

השבוע, בפרשת וַיַּקְהֵל, המקרא בוחר בצורה המשעממת ביותר לחזור ולפרט לנו כיצד יש לבנות את המשכן, הבית של האלוהים. שוב אותם פרטים יבשים אודות המידות והחומרים וגו'. תחושה של בלבול אחזה אותי כשניגשתי לטקסט ואחרי שהתבלבלתי מצאתי את עצמי כועס, בשביל מה לחזור ולספר לנו את כל זה.

מעניין שבשנה שעברה מצאתי את הדרך לדרוש בפרשה הזאת בצורה מכובדת ומבלי להצטנע אפילו מעניינת, אבל אומרים 70 פנים לתורה, אני יכול לכתוב על כל פרשה 70 פוסטים, 70 שנה של כתיבה בלוג, לשבור את שיא העולם בכתיבת בלוג רציפה. ולפני שאהפוך לטרחני ובעקבות כך תפסיקו לקרוא אותי אני מפסיק את כל הקטע המשעמם הזה מעכשיו.

הימים הם ימי פרה האביב, נראה שבכל שנה ושנה מקדים האביב לבוא ולא רק האביב, האלונים בשיא פרחתם מרכינים ראשם מעלה בגאון, הדבורות נשלחות על ידי מלכתן הרודנית ללקט צוף מהפרחים הפותחים שעריהם בנדיבות. מזג האוויר נמצא במשבר זהות קטן, מתקשה לתפקד בהחלטיות האופיינית לו בעונות החורף או הקיץ ובגלל כל אלו אני אוהב את עונות המעבר, עונה של שאלות והתחדשות, לרומנטיים בינינו(כולל אני) עונת החיזורים.

כמו עונת האביב המקדימה לבוא, כך גם הפרשה שלנו העוסקת בבנייה, בשאלות זהות, בהתחדשות ובהמצאה של הישות החדשה שנבראה- עם ישראל. רוב העם מתקהל ומנדב מהונו האישי לטובת הרעיון החדש של האמונה- המשכן לאלוהים. כמו הדבורים בכוורת המנדבים את צוף הפרחים אשר אספו בעמל קשה.

אני מודה, אני לא בן אדם שמתנדב, נדיבות זה לא הצד החזק שלי. לפעמים עוברת בי מחשבה לקום ולהתנדב באחת מ-32 אלף העמותות הקיימות בישראל ולפעמים אני מוצא שונא את עצמי על כך. אחוז קנאה באלו שמסוגלים לנדב כספם, רוחם או נפשם למען רעיון, למען מישהו, לעזור. בשורה התחתונה, לא רואה את עצמי מתנדב. אם כי יש בי נדיבות לב, אם יבקשו ממני אני אסייע ואתן את כל כולי למשימה. אז אם אתם מכירים עמותה בתל אביב, אני פנוי בשעות הבוקר.

שיר מוכר של מקופחים

שמתי לב שפרשה הזאת עולים שני שמות של אמנים עליהם הטיל אלוהים את האחריות לבנות ולעצב את המשכן, בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך ומשום מה בתודעה היהודית המסורתית נחצב רק שמו של בצלאל בן אורי, הוא "קיבל" בית ספר לאומניות ואהליאב קיבל כלום, מהיכן מגיע הקיפוח הזה, הרי את שניהם מילא אלוהים באותה חוכמת לב, בתבונה ודעת בכל מלאכת, אז מדוע הקיפוח הזה, במה יותר טוב בצלאל מאהליאב. ככל הנראה שהסיבה לקיפוח היא הייחוס המשפחתי הרם של בצלאל שהגיע ממטה יהודה הנחשב יותר ממטה דן.

עם תחושות קיפוח אני מזדהה במיוחד, אני מגיע מבירת המקופחים, מהמטרופולין הגדול של המקופחים הלא היא באר שבע. ביום רביעי ירו רקטת גראד על אותה עיר הולדתי וקולות בתגובה לא אחרו להגיע, אלה היו קולות של קיפוח, אך הפעם תושבי עיר הולדתי לא צודקים, אם היה נופל טיל גראד בתל אביב, ישראל לא הייתה מגיבה אחרת, אולי היה יותר רעש בתקשורת אבל זהו, ישראל הייתה שולחת שני מטוסים, מפציצה כמה בתים ברפיח וזהו. "גם אם תהייה לידי, זה לא יספיק לי אף פעם/ אם תבוא לקראתי, זה רק יגדיל את הפער" שר פעם קובי אוז עם טיפקס ב-שיר על מצוקה שכונתית.

לסיום הפרק הזה על פרשת השבוע ארצה לסיים בשירה של זלדה, אותו מצוטט בנימין לאו בספרו אתנחתא. השיר קיבל עבורי פתאום פרשנות אחרת ורלוונטית. השיר עוסק בין היתר בחוסר היכולת לתת, ביצירה, באומנות, בקנאה אבל גם בתחושות קיפוח עזות ביותר. את השיר דרך אגב רשמה זלדה לחברתה יונה וולך.

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

גשם ואבק

אלבום השבוע שלי יכול בקלות להיכלל בקטגוריה של אלבום משעמם אבל הוא לא, הוא החלט קצת מקופח בבלוגוספירה למרות שהוא קיבל את הטייטל best new music בפיטצ'פורק, וכתבו עליו בוואלה תרבות. ולמרות כל זאת ג'ימס בלייק לוקח ממנו את כל ההייפ. אלבום הבכורה של ניקולס ז'אר- רִיק זה רק רעש(space is only noise) הוא לא רק אלבום השבוע שלי הוא מועמד חזק לאחד מאלבומי השנה שלי(כן כן אני יודע שאנחנו רק בסוף פברואר).

ניקולס ז'אר משתמש במניפולציית השקט, קצב איטי, הכל מאד נמוך ודורש מכל מאזין להתאמץ ולהקשיב, הוא דורש את הסובלנות של המאזין הפוסט מודרני בעל הפרעת הקשב שיכול להקשיב לאין ספור צלילים בכל העוצמות, אבל דווקא מחוסר הסובלנות הנוצרת מהאזנה לאלבום שקט שעוצמותיו נמוכות, מתחזקת המודעות לחוש השמיעה. ניקולס ז'אר מווסת לנו את הרגשות כשהוא פונה אך ורך לחוש השמיעה שלנו, הוויסות הזה מעצים לדעתי את חווית ההאזנה והופך אותה לאינטלקטואלית ומרגשת כאחד.

האלבום נפתח במעין בחינת שמיעה קטנה, גלי ים מתנפצים על החוף, דיאלוג לא ברור כאילו לקוח מסרט של רובר ברסון או משהו כזה ואז קול בס באנגלית מעין מדריך של הדמיון. הברות בקול, רעשי מוזיקה לא ברורים ואחרי שעוברים את בחינת השמיעה הקצרה הזאת חייבים להיכנס ל-מוד של האזנה שונה. לא בכדי השם של הקטע הראשון לאחר הפתיחה נקרא קולמבוס, המשמש מטאפורה לחיפוש וגילוי.

בהמשך האלבום אפשר לזהות מאפיינים שונים ומגוונים ואנחנו כמו נעים תוך כדי מטאפורת של התנפצות הגלים. ביטים שבורים שמתנפצים לכל עבר, גלים של אלקטרוניקה, דאבסטפ, ג'אז, טכנו, דיפ האוס, Fאנק. כלים חיים לצד צלילי המחשב והכל כאמור מאד מאד שקט. כי האוזן הולכת יותר פנימה.

לדעתי חייבם להאזין לאלבום הזה כיצירה אחת וברצף, משהו נדיר במחוזות המוזיקה העכשווית, ולכן אני מתקשה לבחור בקטע אחד שבולט מעל כולם. אלבום חובה!

Nicolas Jaar- Space Is Only Noise להורדה

שיהיה שבוע משעמם, אלפרד כהן השלישי.

התנפצות

בלי לדעת מה מקום הוא מקומנו,

אנו פועלים מתוך זיקה לכל.

האנטנות מרגישות את האנטנות,

ומרחקים ריקים יוליכו את הקול…

ריינר מריה רילקה

 כשהייתי ילד קטן דיברתי רבות אל אלוהים כאילו היה הוא מעין חבר דמיוני שלי ותמיד ביקשתי ממנו עזרה, שיעזור לי במבחנים, בהצעת החברות שלי לילדות שאהבתי, ביקשתי שזה יצליח, אני אעשה את שלי ואלוהים יעזור לי מלמעלה, הייתי משוחח עמו בלילה שלפני כל מבחן שהייתי צריך לעמוד בפניו, פעמים רבות חשבתי שהוא אכזב אותי והיו גם פעמים שזה גם הצליח. אחר כך הפסקתי לדבר עם אלוהים, כי הפסקתי להאמין בקיומו. עם השנים הבנתי שהשיחות הללו היו למעשה הדיאלוג שלי עם קולי הפנימי.

השבוע קראתי שהרמב"ם אוסר לחשוב על אלוהים, להגדרתו מחשבה על אלוהים היא חטא וזו למעשה עבודת אלילים והאדם המאמין תמיד עומד במבחן הפרדוקס הזה. נטיית הלב שלי לא להסכים עם הרמב"ם, אך מאידך השיחות שלי עם עצמי כיום, מאד-מאד מזכירות לי את השיחות שלי אלוהים בילדותי. אלפרד כהן שוב מבולבל.

פרשת כִּי תִשָּׂא היא פרשה דרמטית במיוחד, חטא עגל הזהב עומד במרכזה. את אותו עגל שיצרו בני ישראל בהנהגת אהרון הכהן, שבר משה כשירד מהר סיני, באמצעות שני לוחות אבן עליהם היה חקוקים כידוע עשרת הדיברות ועל האקט הזה של משה הייתי רוצה להתמקד.

קרה לכם פעם שהשלכתם חפץ כלשהו בעוצמה שמונעת מזעם , ששברתם חפץ מתנפץ(או לא מתנפץ) שכזה בכוונה לבטא את כעסכם, קרה לכם? הייתם מעורבים בסצנה של השלכות חפצים אחד אל השני, שרציתם לפגוע באותו אובייקט אליו נשלך החפץ. לרוב מדובר בסצנה של בגידה, בין אם זו בגידה בעצמינו בדברים שאנחנו מאמינים ובין אם זה מישהו אחר שבגד בנו. כמו אותו עיתונאי עירקי שהשליך לעבר נשיא ארה"ב דאז את נעליו, כמו אותו פלוני שהשליך אף הוא את נעליו לעבר שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש. בני ישראל בגדו באלוהים ובמנהיג שלהם, לא היה בהם את אורך הרוח להמתין לשובו של משה מהר סיני ולכן, כאמור השליך את לוחות הברית לעבר אותו עגל זהב וניפץ אותו.

בגידה היא משבר באמון, אדם משליך את עצמו למוות מהגג של עזריאלי כי הוא הפסיק להאמין בחיים שלו, הרבה אנשים הפסיקו להאמין באלוהים כי הם חשו נבגדים. לא אחת אני מוצא את עצמי מדמיין אותי משליך את כוס הקפה שבשולחן לעבר הטלוויזיה כאשר אני נחשף לעוולה חברתית או לאיוולת מדינית. אני רוצה לשבור משהו. כשאני ממש כועס הייתי רוצה להפיל את ארון הספרים שלי ולהשליך את כל תכולתו לכל עבר. מעין ביטוי פיזי של ניפוץ הרוח או הנפש.

אני חושב שנוצר משבר אמון ביני לבין האלוהים והיהדות בשל התנגשות הערכים. אני מחשיב את עצמי אדם הומאני, כלומר מעמיד במרכז את האדם ואת היחסים בין בני אדם, בעוד היהדות סוגדת לאל שלה, היא מעמידה במרכז את האלוהים. גם ישעיהו לייבוביץ שהגותו הפכה להיות מעין מורה נבוכים של חיי, חשב כמוני ואף טען שאין דבר כזה מוסר יהודי.

אך מנגד עומדים הסיפורים היפים אליהם אני מתוודע בכל שבוע שיכולים לחזק את המוטיב ההומאני-מוסרי ביהדות, כמו למשל אותו סיפור עבדות, עיקרון החלשים וכמובן עשרת הדיברות. לא אחת ציינתי כמה אני מעריץ את דמותו של משה שבמקום מסוים חשב אולי כמוני שלא האלוהים הוא המרכז, אלא האדם ולכן שבר את לוחות הברית על עגל הזהב ויתרה מכך נלחם בחרף נפשו וכבודו על בני ישראל מול אלוהים שויתר ורצה להחליף את העם.

חופש הביטוי הוא עקרון חשוב בחירות של האדם בחברה, הערך העליון והשבוע הוא הועמד באור הזרקורים כאשר הועלתה ההצעה לחוק בכנסת להעניק חסינות לדרשות ולהוראות ההלכה של רבנים. רעיון זה קומם אותי, לא משום אותה חסינות לרבנים(זו התנגדות פופוליסטית ודמגוגית), אלא משום שרעיון חופש הביטוי נפגע. לכל אחד במדינה דמוקרטית יש את הזכות להתבטא בצורה חופשית, רק שדבריו לא יפגעו באנשים אחרים ולא צריך להעניק חסינות משפטית לעקרון החשוב ביותר מדינה חופשית. המשפטיזציה המתפשטת במדינה שלנו כמגיפה חסרת מעצורים היא אור חזק שמסנוור אותנו ומזהיר מפני תחילתו של תהליך של כרסום הערכים המוסריים של חברה המתיימרת להיות חופשית.

וואלה אוכל ויה מלווה מלכה

מזמן רציתי לשתף את המתכון הזה לעוגת חלבה פיסטוק שלי והשבוע המתכון עלה בוואלה אוכל עם סיפור רומנטי ועצוב, אך גם ישן. כשקראתי את האייטם בוואלה אוכל הבנתי שהעוגה הזאת צריכה לקבל שם-עוגת "אמלי קיין"   אותה אהבה שלא עוזבת אותך עוד מימי התיכון. את המתכון המלא תמצאו כאן. ויש אפילו טוקבקים חמודים. אחת הציעה לי להסתפר. אחת אחרת רשמה שהיא אפילו היא התאהבה בי. אם לא הייתי בדיאטה הייתי אופה את העוגה הזאת, כל שבוע.

Win win situation

מיקסטייפ חדש להורדה. ככל שעוברות השנים, אני מוצא את עצמי מקשיב למוזיקה מבלי להתייחס לשם המבצע, מקורו וכד'. זה יותר מעניין ככה, אני מגלה יצירות מוזיקליות מענינות מוזיקה שמחפשת את עצמה או אפילו מוזיקה מגובשת ומודעת לעצמה. והכי חשוב מרגשת. שיר השבוע שלי מארח את סולן של אחת הלהקות שאני הכי אוהב, אבל כששמעתי אותו לראשונה לא התייחסתי לכותרת. אחר כך זיהיתי את קולו של אלקסיס טיילור מהוט צ'יפ. מדובר בשיר מרגש במיוחד עד לכדי הצטמררות הגוף. אני לא יודע אם לנצח אשאר איתך, אבל אני מאמין בך.

בשאר השירים תוכלו למצוא את הסטרוקס, לואו ופי ג'י הארווי הוותיקים. את ג'וקהבוקס שמזכירים לי Tv on the radio ועוד ועוד. מומלץ להוריד ולהקשיב

מיקסטייפ מלווה מלכה מס.19 להורדה

אלפרד כהן, השלישי.

רשימת השירים

  1. Cold cave- the great pan is dead
  2. Jookabox- drops
  3. The strokes- under cover of darkness
  4. Cloud nothing- all the time
  5. The dritbombs- shari vari
  6. La resistance- isolation
  7. Chapel club- all the eastern girls
  8. Papercuts- I'll see you later I guess
  9.  Toro Y moi- Elise
  10. tUnE yArDs- bizness
  11. Panda bear- last night at jetty
  12. Pj Harvey- England
  13. Low- try to sleep
  14. Chase & status- midnight caller
  15. WIN WIN-interleave with you(feat. Alexis taylor)

האור בקצה

זה לא נמשך זמן רב. מי

חכם וידע כמה זמן דברים נמשכים.

אבל כל החיים, אם קצרים ואם ארוכים, החיים,

ארצה שגם בי תפגע כמו ברק, מה אני אומר, רק תיגע,

תרים, דבר מה, אם חייב אני לומר זאת, יותר מקרבה,

עדנים. אהבה.

של שני אנשים.

(מתוך אהבה של שני אנשים מאת נתן זך)

 חשבתי השבוע לפתוח שוב פרופיל באתר היכרויות, לנסות ולמצוא מישהי שלימים אוכל להגדיר אותה אהובה. פעמיים בשנה בימים שבהם חוגגים את יום האהבה, אם הנוצרי/לועזי, הקרוי ולנטיין דיי ואם היהודי, הקרוי ט"ו באב, מתעורר בי חשק עז ביותר למצוא אהבה וזאת מכיוון שבשנים האחרונים אין לי מישהי קבועה לציין או לחגוג עמה את החגים הללו. לפתוח פרופיל באתר היכרויות זה מעין טקס ואף פעם לא ממש התחברתי לטקסים זה או אחרים, תמיד הרגיש לי לא נוח, מזויף וחסר רגש, יחד עם זאת התחושות הללו העולות מן הטקסיות יוצרות את הכנות, אותה אמת של רצונותיי. על עצמי כתבתי כך: הייתי אומר שאני כמו המפרי בוגארט, האדם והדמויות ששיחק. כאדם אני אינטלקטואל ואנין טעם מעין בוהמיין פוסט מודרני וכדמות אני לקוני ושברירי, קשוח אבל רומנטי וברוב המקרים לא מצליח לבטא בעל פה את העושר הרב בעולמי ואוהב חתולים. לא קיבלתי אפילו פנייה אחת(שמתי תמונה) ולא חזרו לפניות שלי.

גם השבוע בפרשת תְּצַוֶּה, אנחנו ממשיכים בתיאורים המדוקדקים של בניית המשכן, פירוט אפסנאי וקבלני של המשכן ומרכיביו לכל פריט ופריט הייתה בטח חשיבות ומשמעות. בחלק הזה מתמקדים בעיקר בלבוש של הכהן הגדול, שמונה סטים של לבוש מתוארים ברמת הצבעים והחומר והכל כאמור נכתב בצורה קפדנית ומדוקדקת.

הפעם ארצה לעסוק בחלק הראשון של הפרשה, בה אלוהים פונה בגוף שני אל העם ומצווה עליו להדליק אור תמידי במשכן- נר התמיד ואנסה לקשר את זה ליום האהבה החל ביום שני- הולנטיין דיי. נהוג להשתמש בקלישאה של אור ואש במערכות יחסים רומנטיות, כשמתאהבים משתמשים בפועל "נדלקתי עליו/ה" ולאחר מכן רוצים ושואפים שאותה הצתה של אור תישאר לנצח, כי האור בתפקידו הראשוני, הוא לתת חיים ובאהבה היינו רוצים שכל הזמן תחייה, לפחות אני רוצה.

ג'ו מילגרם מלמדת אותי כי לפי מחקרים פסיכו בלשניים רבים אלוהים והאור חד הם, שניהם מסמלים את החיים והאמונה, שניהם הופיעו באותו זמן ממש בספר בראשית, אלוהים ברא את האור. הרמב"ם מצידו, מתייחס למושג האור בצורה שמבטאת את התוכן העמוק ביותר של האמונה. חשוב לציין שהאור הוא מושג המבטא גם הדדיות, כלומר אלוהים מעניק לנו אור וחיים וגם אנחנו צריכים להדליק אור, במובן של האדרה, לחיים שלנו.

בכדי להדליק אור, או לשמור על האש, צריך להאמין ולהיות חזק, האם אני מאמין שאוכל להדליק את האור אליו אני כמהּ? אני שואל את עצמי בכל פעם שמזכירים לי כמה אני לבד. למה אני בכלל לבד תוהה לעיתים קרובות, האם אני מפחד שאותו אור ישרוף את עורי ויכאיב לי עד מאד ויצליק(מלשון צלקת) אותי לעד. או שמא זה אורי שלי ,המוקרן למרחקים ומעיב על המנסים להתקרב, משאיר אותי לבד בסופו של יום ואולי אני כבוי מידי, גוף שאף גורם פיזי או רגשי יכול להדליק מחדש, יש כזה דבר בכלל אני שואל? אבל באופן כללי אני מרגיש כמו הנס שאיננו מכזיב, כמו שגוללת השמש את צללי הלילה, כמו אחד מהציטוטים הכי מפורסמים בקולנוע- אחרי ככלות הכל, מחר זהו יום חדש.

אין אה ריליישונשיפ

השבוע בערוץ 1 התקיים דיון בנושא אהבה באינטרנט ודן בין היתר בסוגייה אם אפשר להגיע לקשר רגשי באמצעות האינטרנט. על השולחן הדיון ישבו חוקרת מיניות, דר' במכללה, מאמנת אישית וזוג זקנים בני 84 נשואים 52 שנים, שהכירו עוד בעידן המכתבים. כל טעון שנאמר שם כבר נאמר בצורה זו או אחרת בכל מדיה אפשרית. אלבום השבוע שלי הוא אלבומו החדש והאחרון של הסטריטס הלא הוא מייק סקינר- מחשבים ובלוז, שמסביר לנו את שכן אפשר לאהוב באינטרנט, כן אפשר למצוא את האור ולא רק של המסכים, אבל גם אפשר להישבר ולכאוב. ראו הוזהרתם. אולי אלבום השנה שלי.

מייק סקינר הוא אחד מהמשוררים החשובים של דורנו, את הטקסטים שלו חשוב לקרוא. בנוסף לזה מייק סקינר היה זה ששינה את הדרך בה אני מאזין למוזיקה, עוד בתחילת העשור הקודם הגעתי לאלבום שלו מביקורת של גל אוחובסקי במעריב ומאז אני עוקב אחריו אלבום אחר אלבום.

בשנתיים האחרונות מייק סקינר הפיץ את שיריו בעיקר בטוויטר ובאתר הבית שלו, הטוויטר הוא מקום שבאופן אישי אני מתקשה להתבטא, אבל תמיד דאגתי לעקוב אחר כל שיר שהוציא וחיכיתי בסבלנות שיצא אלבומו החמישי, ולפני שזה קרה, הוציא מייק סקינר עוד אלבום אינטרנטי מלא באורחים וכל טוב. מעין התפרצות כזאת של יצירתיות בלתי נגמרת.

אחרי שהלך קצת לאיבוד באלבומו האחרון(שאהבתי למרות הביקורות הצוננות) פותח מייק סקינר את אלבומו החדש באפקט כזה של כיוון שמחפש את התדר הנכון ואחרי כמה שניות הכל מסתדר ויוצאים לדרך. סקינר חוזר להתעסק בחומרים שעליהם כתב בשני האלבומים הראשונים שלו על אהבה ועל חיי היום יום של המעמד הבינוני השחוק של המאה ה-21. החיים הם סוג של מעגל, תמיד חוזרים לנקודת ההתחלה, אבל במעמד אחר. סקינר הוא משורר אינטרנט, אבל יודע להבדיל בין וירטואלית לריאליזם- אי אפשר לחפש בגוגל את הפתרונות לבעיות שבלב.

בהמשך האלבום הוא מחפש את אותו האור, אבל חושש מאד שאותו אור של קצה המנהרה אליו הוא מייחל יהיה אורו המסנוור של קטר המוביל את הקרונות, אור שיכול לרסק אותו לחתיכות קטנות שיותירו אותו מתבוסס בדמו בודד במנהרה חשוכה.

אני כן חושב שאפשר למצוא אהבה באינטרנט, אני כן חושב שרגש אמיתי יכול לבוא לידי ביטוי דרך ציוץ או לינק של שיר בפייסבוק, אבל אולי זה בגלל שאני בא מאותו דור מעבר, הדור של מייק סקינר ובני גילי, שבילדותם שיחקו עם חברים בחוץ, שהתאהב והתאכזב באמצעות טלפונים נייחים וערוצים בודדים בטלוויזיה ועכשיו מורידים אפליקציות וחברים בכל רשת חברתית שהיא. האלבום הזה מלמד אותנו שבלוז, כאב ואהבה קיימים גם מבעד למסך המהבהב של הלפטופ, מבעד למסך הטאצ' המלבני של אייפון 4. אי אפשר לקחת את הרגש מיצור אנושי, אפשר לתרגם אותו בכל מיני צורות ואפילו אפשר לתכנת אותו.

אסיים בשיר הכי עצוב באלבום- a blip on a screen המתאר את כאבו של לב שבור בצורה הכי מדויקת שמשורר יכול לתאר, יהיו כאלו שיטענו שאני נסחף, פאק יו. השורה האחרונה בשיר- אני מתקן ומתכנן. זה מחרפן. אני אוהב אותך. את רק 100 פיקסלים על מסך. גאוני.

אלפרד כהן, השלישי.

 ועוד אחד שיצא במיקסטייפ המיוחד שהכין סקינר- משובח לא פחות

 הביקורת המצוינת של אלון עוזיאל בוואלה

The streets- computers & blues להורדה

וכאן תוכלו להוריד את כל מה שלא נכנס לאלבום- מומלץ ביותר

קונקרטיזציה של האמונה

אל תגידי שתבואי, אם את לא

אני צריך חום אנושי

אל תזכירי לי כמה את יפה

אני ישן כמו כלב על הרצפה

איך אני פוחד להיות בכלא או עיוור

נועם רותם


 

 בקומה שלישית בבניין בו אני עובד נמצא בית הספר למשחק של ענת ברזילי. השבוע באחת מהפסקות הקפה המעטות שלי, הבחנתי בזוג סטודנטים למשחק בחור ובחורה עושים חזרה לתרגיל של אחד משיעורי המשחק שלהם. לא הצלחתי לזהות את הדיאלוג אבל הסצנה עסקה באהבה באמונה וככל הנראה גם בבגידה. לכמה רגעים מצאתי את עצמי מציץ ומצוטט באותם סטודנטים למשחק, אולי זה היה יופייה של הבחורה שמשך את תשומת ליבי, אולי זה היה הטקסט הלא מוכר- מוכר, בכל אופן הבטתי בהם בתשומת לב מלאה. הרגע שאני הכי זוכר מאותו מאורע יומיומי בבניין שלנו, היה הרגע שבו הסטודנט למשחק הרים את ידו ובאמצעות כפה נגע בלחייה של הסטודנטית למשחק. איכשהו חשתי בצורה מסוימת את חום כף היד המלטפת את הלחי, חשתי בזיכרון שלי,שכמו שעלה מן האוב ויותר מאשר חשתי, הבנתי כמה זה חסר לי, אותו חום אנושי, אותו מגע פיזי.

פרשת תְּרוּמָה נפתחת בבקשת אלוהים מעמו לתרום ככל שהם יכולים לבניית מאהל שישמש עבורו משכן/בית, אלוהים אמנם נמצא בכל מקום, אבל הוא גם היה רוצה שיהיה לו בית לחזור אחרי שהוא מסתובב בעולם ויתרה מכך שלכל מי שמאמין בו יהיה שותף בבניית הבית וירגיש שזה גם הבית שלו. אלוהים נענה לצרכים הפסיכולוגיים המהותיים של כל אדם באשר הוא, התשוקה והיצר למשהו מוחשי. לראות, להריח, לשמוע, לחוש את הדבר הזה שנקרא אלוהים, שנקרא אמונה, לגעת בו ממש. אלכסנדר קוז'ב אמר במבוא להבנת הגל:"מעצם ישות האדם, הישות המודעת לעצמה, משתמעת התשוקה, התשוקה גלומה בישות מלכתחילה" כולנו רוצים להרגיש.

ואז מגיעה סדרה ארוכה של פסוקים המתארים בפרטי פרטים מדויקים של אלוהים המדריך את  משה איך וכיצד יש לבנות את אותו משכן. אותו משה יעביר את ההוראות המדוקדקות לאמן העל בצלאל בן אורי בהמשך הסיפור. כשניגשתי לפרשה של השבוע הבנתי תחילה שחשוב מאד שיהיה בית לכל אחד וחשוב אף יותר לתכנן אותו ולדעת כיצד הוא יראה. ניסיתי לבנות לעצמי את בית חלומותיי באותה צורה שבה אלוהים מדריך את משה ונתקלתי בקשיים שהפתיעו אותי מאד. תהיתי ביני לבין עצמי מדוע אין בדמיון שלי הכוח ליצור תכנית מפורטת לבית האידיאלי שלי. אחרי שמצאתי את עצמי מביט בטיוטות שיצרתי לעצמי, הבנתי שמשהו ככל הנראה חסר בי וחסר לי אותו צורך או תשוקה ותאווה לתחושה. אם אתה לא רוצה לגעת לא תוכל לבנות, אם אין לך את הרצון לחוש, לא תוכל ליצור. המחשבה הזאת דיכאה אותי לכמה ימים.

אייזיק ניוטון היה מבין המדענים שמדדו את המידות של אותו משכן ומצאו כי מדובר בדבר מאד קטן לימים ייבנו בתי מקדש מפוארים, אבל אותו משכן/בית שאלוהים תכנן ורצה, היה ממש קטן, בהקשר הזה נתקלתי בפתגם של חז"ל שאומר, שאם האהבה עזה, בני הזוג יכולים לשכב על חודה של חרב ואם האהבה פסקה מלהיות עזה, הרי גם מיטה רחבה, תהיה צרה בשביל שניהם. הפתגם הזה בא לבאר ולהסביר שלא משנה הגודל. משהו שאני באופן אישי, שכחתי, אני חייב לציין. כן נזכרתי בפעמים הראשונות ששכבתי לישון עם מישהי זרה, לא הצלחתי להירדם כל הלילה, כי פחדתי שהיא תיגע בי, נרתעתי מזה שהיא לקחה נתח מין המיטה. הפתגם הזה של חז"ל תקף גם מההיבט החברתי שלו, כלומר הפכנו להיות חברה של אנשים מרוחקים ומפחדים מקרבה או מגע, כאילו שאין מספיק מקום לכולם, מאוימים שמא מישהו אחר יתפוס את מקומנו ויכריז על עצמאותו בשטח הפרטי שלנו ואולי זה רק אצלי, אולי.

מאז ועד היום האדם נמצא במתח מתמיד בין ההמחשה להפשטה, האדם תאב למוחש, לנגיעה הפיזית, לקונקרטי ולהמחשה. וכל אלו נובעים ומונעים מהאמונה. בכל מה שהאדם מאמין הוא ירצה לגעת ולמרות שהיהדות אוסרת את זה, היא לא יכולה לרסן את התשוקה הזאת. לכן היא בונה משכן, בונה סמלים כמו לוחות הברית, כרובי זהב על ארון הקודש ועוד ועוד ועוד. ככל הנראה חסרה בי האמונה כאדם לחלום ולגעת בבית על צורותיו ומשמעויותיו השונות. אבל אני עובד על זה.

סיפורי סבתא

בחדר האוכל של סבתי תלויות שתי תמונות בערך מהזמן שאני זוכר את עצמי, יותר מעשרים שנה אותן שתי תמונות האחת של הרב חיים חורי והשנייה של הרמב"ם. כשהייתי קטן אני זוכר את סבתא שלי בעודה מנקה את התמונות מאבק מדברת אליהן כאילו היו חיים, מתפללת ומבקשת משהו. זה הפחיד אותי, אבל אז הייתי ילד ביישן מאד ושמרתי את הפחד לעצמי. באחד מימי החופש הגדול ישבתי לבד בחדר האוכל מחכה לסבתא שתגיש לי את ארוחת הצהריים. סבי נעדר מאותה ארוחה מסיבה לא זכורה לי, ישבתי לבד בשולחן הבטתי לעבר התמונות של הרבנים המתים ואז התמונה של הרב חיים חורי החלה לחייך לעברי, היא בטוח גם אמרה משהו וזה הפחיד אותי מאד אבל כאמור לא סיפרתי לסבתא שלי. אחר כך כתבתי על זה חיבור קצר וקיבלתי מאה עם סמיילי מהמורה, היא בטח חשבה שהמצאתי את זה. אגב סבתא הפסיקה מאז אותו היום לדבר אל התמונות.

Lust You

אם לבצע האנשה במילים אז בטח מילים הכי היו רוצות להיות בתוך משפט של נאום חוצב להבות, או בתוך דיאלוג חורץ גורלות, משפט בתוך נובלה מרגשת, ובטח הן הכי היו רוצות להיות חרוזים בשירים. אלבום השבוע שלי הוא הוטל שמפו של גריף ריס (סולן הלקה סופר פרי אנימלס) פעם מזמן מישהי שיצאתי איתה אמרה לי שאני מזכיר לה מאד את גריף, בגירסה השמנה שלו, יכול להיות שזו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי מבחורה(לא באמת) גריף ריס ברוב השירים מתעסק בקונקרטיות של תחושות אבסטרקטיות ובאלבום החדש והמצוין זה ניכר ביותר.

גריף ריס תמיד הזכיר לי את סרג' גינזברג בלי הכריזמה והסקס אפיל, אבל עם גישה מוזיקלית משועשעת, ניסיונית והכי חשוב, רומנטית. באלבום הזה גריף מחזק לי את התיאוריה הזאת. 13 שירים הנעים במיומנות בין הפופ האינטליגנטי לבין הפופ חסר יומרות. ריחות מוזיקליים משנות החמישים ועד לימינו. אלבום מלא חום.

מעל הכל עומד לו השיר לפני האחרון באלבום- אילו היינו מילים היינו מתחרזים. גריף שר על אהבה כוזבת, אלא מה, אבל הוא מאמין בה וכמו המילים שתאבים להתחרז בשירים כך גם הדובר בשיר מלא תשוקה וגעגוע. את המשפט שנותן לי את הקול ואני בוכה, שר גריף, בשיר ומוחץ לי את הלב.

Gruff Rhys- Hotel Shampoo להורדה

שבוע טוב, אלפרד כהן השלישי.