מבט דל אמצעים

חיינו הם ללא קץ ממש כמו ששדה הראייה שלנו הוא ללא גבולות

לודוויג ויטגנשטיין

 אני מעריץ אנשים שזכו(אם אפשר להגדיר את זה כך) בכישרון לצלם, הרצון לצלם בער בי עוד כשהייתי קטן, אם כי באש נמוכה, בתחתית האג'נדה המסודרת של חלומותיי. רציתי שהוריי יקנו לי מצלמה, אבל לא העזתי לבקש, אחרי כמה שנים רציתי שיקנו לי מצלמת וידאו, אך שוב לא העזתי לבקש. לאחר מכן בתיכון למדתי קולנוע, השאלתי את מצלמת בית הספר ואחזתי בה כמו שאוחז במושא אהבה לא ממומש, הידיים רועדות, הראייה מיטשטשת והתוצאות היו נוראיות. עד עצם היום הזה כשאני אוחז מצלמה ואפילו את מצלמת האייפון שלי, נפשי רועדת וחרדה לתוצאות.

בחודשים האחרונים נחשפתי לצילומיה של מכרה, שצילום עבורה הוא לא יותר מתחביב. היא מצלמת את הטבע, פרחים, חרקים, ציפורים או נופים. תחילה חששתי להביט באלבום התמונות שלה כי אני מעדיף אנשים ופרצופים כנושאים המרכזיים בתמונות. להפתעתי גיליתי מבט אחר, חף מטכנולוגיות כמו פוטושופ, מבט תמים והכי חשוב מבט שמציג בפני הצופה פרטים שלא ידעתי קודם. הוקסמתי ונפעמתי כאחד. מצאתי את עצמי מתעניין בשפיריות, בסתווניות ובעוד כמה דברים שעין לא מזוינת קולטת, אך לא באמת מביטה.

להביט ולהסתכל זה לא רק לצלם, לצייר ולדמיין זה הרבה מעבר לזה, זה גם להתבונן פנימה אל נבכי הנפש הסבוכה והמרתקת, לחקור את האני שלנו, לראות מה לא בסדר. לפעמים, חושב לעצמי שהייתי רוצה, במהלך כל חיי, רק להביט ולהסתכל. גזוזטרה בקומה שישית – שם הייתי צריך לבלות את כל ימי חיי. כתב סארטר. להביט בעוברים ושבים, ביצורים החיים למיניהם ובדוממים המהפנטים את הנפש.

**

פרשת רְאֵה ממשיכה את נאומו של משה והפעם הוא מתמקד בסדרה של מצוות שנאמרו כבר מקודם בפרשות קודמות. אלוהים מציב לאדם המאמין שתי אפשריות ברכה וקללה וזה מאד פשוט אם נשמעים לדברים זוכים בברכה ואם לאו מוטלת קללה. אחר כך מסביר משה לעם הנבחר מהו נביא שקר ולמה אסור לאכול את הדם של חיות ואת מצוות מעשר ושמיטת הכספים כל שנה שביעית. והפעם בחרתי לעסוק במונח ראייה ובמבט ובפרק המוזיקלי בהוראות ובמצוות המתמקדות בעניים.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה

באנגלית ראייה היא גם הבנה, כשאתה עונה למישהו I see אתה רוצה להגיד שהבנת. במשפט הראשון של הפרשה מבקש משה לראות את עצמינו קודם: "ראה אנוכי", כלומר לראות את עצמינו. הראייה פנימה היא ההבנה שלנו מי אנחנו ואיך צריכים להתנהג, עומדים בפנינו האפשריות של הברכה ושל הקללה. ההסתכלות פנימה מציבה את עצמינו בפני מספר שאלות ודילמות כמו בסרט ממש, כשהגיבור שואל את עצמו אם לרצוח את חברו שבגד בו והפר את הברית החברית ביניהם ואם לא לרצוח אותו כי זה לא מוסרי והוא יחיה במרדף תמידי. כשאנחנו מסתכלים פנימה אנחנו צריכים להבין מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו רוצים ואז המבט אל החוץ אולי תהייה הבחירה הנכונה.

קיימים שני סוגים של מבטים. כאמור זה החוקר את עצמינו המתפלסף והמתפלמס בינינו לבין עצמינו. עינינו פקוחות לרווחה ומנסים להבין את התמונה. והמבט מהסוג השני המביט אל החוץ לעבר הסובבים אותנו ובעיקר למושאים הלוכדים אותנו כמו יצירת אומנות הסרט או הציור, אדם חסר בית השרוע ברצפת הרחוב. שני סוגי המבטים שונים, החוויה במבט אל החוץ יכולה להיות מענגת, מרגשת, מכעיסה או מצמררת או אפילו כל הדברים ביחד, בעוד שבמבט אל הפנים החוויה לעיתים תהייה מעורפלת ומתסכלת או להפך מרוממת את הנפש ואת הרוח.

בשני סוגי המבטים קיימת הציפייה, שנקבל מבט בחזרה. מה יקרה אם ההומלס יחזיר לנו מבט, מה יקרה אם הרהורי הנפש יהפכו לישות בפני עצמה ותסתכל על עצמינו. יש יגידו שהציפייה למבט בחזרה יוצרת חיים אחרים. לא משנה מה תגידו אנחנו תמיד נרצה שיסתכלו לעברנו, שרק יזרקו מבט, שינחו אותנו אם אנחנו טועים, שיפתיעו אותנו אם כבר ראינו את הכל.

קיימים סוגים רבים של מבטים: חלומות, הרהורים, יצירות אומנות, המציאות. אנחנו לא חדלים אף פעם להביט, אנחנו רוצים להבין. אותי המבט מפחיד, מעדיף להיות עיוור ולחסוך לעצמי כמות מאד מכובדת של מבטים. החוויות הן עוצמתיות ומטלטלות. ההבנה מרתיעה אותי, מעדיף להיות סומא, אבל אי אפשר לברוח כי תמיד תמונות הדמיון יחכו לי מעבר לפינה.

אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן

לקראת סוף הפרשה פורס משה בפני עמו את משנתו הכלכלית/חברתית ועיקרה היא שוויוניות והערך החשוב בה הינו – צדק חברתי. ההנהגה דורשת מהעם צדק חברתי ולא להפך, כך צריך להיות, כך מתנהלת חברה מתוקנת. המציאות הישראלית המכילה בתוכה אנשים מאמינים דתיים או חרדיים המכירים את הטקסטים האלו בעל פה, בוחרים לא להביט במילים שמשה מסדיר לעמו. ואת התוצאות כולם מכירים – פערים חברתיים עמוקים, החברה שסועה ושבורה. בישראל 20 אחוז מתושביה חיים מתחת לקו העוני ואלו שלא עניים לא מצליחים לגמור את החודש.

מאות אלפי מילים נאמרו על זה בחודשיים האחרונים ואני קצת שמח שזה הפך להיות בעדיפות עליונה בסדר היום הציבורי. השורה היפה שניתקלתי בה לקוחה משירו של רוני סומק שהלחין חנן יובל: "הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה עוני"

אספתי שירים שעוסקים בעוני בפרט ובעוולות חברתיות בכלל. אנימל קולקטיב פותחים את שירם המופלא שבו הם דורשים בפשטות ארבע קירות בכדי לחיות. סימפלי רד מלינים שהכסף אף לא מספיק. 2 פאק ז"ל שר על שיווין ואפליה על רגע גזעי. גאנג אוף פור שרים שיר הלל לעוני. פוגזי שרים על עושק של עשירי העם, אינטרפול שרים על זמנים שבו האדם הוא קטן אמונה וקטן פיזי בעולם המנוכר. סטריט מיוזיק הישראלים שרים על זה שאף אחד כבר לא יכול לעזור, דולי פרטון נאלצת להסתפק במעיל שאמה תפרה לה במקום לקנות בגדים בחניות יוקרה וינס ליקמן מסיים בביצוע מיוחד ומרגש לשיר של פול סיימון – חסר בית.

נכון, אפילו הדיוט גמור כמוני יכול להבין שאת העוני אי אפשר למגר והוא מצב נתון, וחברה בלי עניים היא כאוטפיה כלכלית. אבל כן צריך כמה שיותר לצמצם את הפערים, לתת לאלו שלא המזל מזלם, שהדרך שלהם כבתה באמצע את הזדמנות לחיות. העם דורש צדק חברתי.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

אלפרד כהן

רשימת השירים

  1. Animal collective – my girls
  2. Simply red – money to tight
  3. 2 pac – keep ya head up
  4. Gang of four – to hell with poverty
  5. Fugazi – merchandise
  6. סטריט מיוזיק – נשארתי לבד
  7. Interpol – A time to be so small
  8. The kinks – dead end street
  9. Stevie wonder – village ghetto land
  10. Bob Dylan – ballad of Hollis Brown
  11. Dolly parton – coat of many colors
  12. Jens lekman – homeless/Paul Simon cover

פסיכותרפיה

כי מה אדם! לא לשלמות יגיע – בזאת נוכחתי

גתה מתוך: פאוסט

בעבר הלא רחוק בעיני רוחי יכולתי לראות את כל מה שאני לא, את כל מה שאני רוצה להיות ואת כל מה שאני יכול להיות. כל זה נגמר עכשיו- אין רוח. כיום אני יכול להביט רק במבואתי המשתקפת במראת המקלחת הישנה והמלוכלכת בדירה שכורה בלב ליבה של יפו הישנה. וכל מה שאני רואה זו ריקנות בלתי נגמרת הגדלה להיות מפלצת ענקית בעלת אין ספור זרועות ושיניים חדות שיכולות לטרוף את כל החלומות השאיפות והתקוות. המבט הזה בעצמי, הבלתי נמנע היומיומי מפחיד אותי.

החלטתי לפנות לאנשי מקצוע. הבנתי שאין בכוחותיי לעזור לעצמי. התקשרתי למוקד השירות של קופת החולים מכבי וביקשתי לדעת את זכויותיי לטיפול פסיכולוגי, הסברתי שיש לי ביטוח זהב שזה יותר מכסף ואני מצפה לעזרה אמיתית. המוקדנית הסבירה לי שמגיעים לי 30 טיפולים במחיר של 130 שקל לפגישה והציעה לי להסתכל ברשימת המטפלים באתר האינטרנט של הקופה ולהזמין תור. הסתכלתי בשמות, חיפשתי בגוגל על השמות כדי לקבל המלצות רשמים וכד'. אספתי רשימה של חמישה פסיכולוגים שארצה להיפגש איתם כולם היו נשים. התקשרתי ואף אחד לא ענה לי, התקשרתי שוב ושוב ולא ענו לי. שוב חייגתי למוקד השירות של מכבי. הם הסבירו שיכול להיות שהם בחופש, שהם באמצע פגישה, תשאיר הודעה. ביום שני, השבוע השארתי יותר מחמש הודעות ואף אחת מהפסיכולוגיות לא חזרה אלי. התייאשתי.

*

גם השבוע בפרשת עקב ממשיכים בנאומו של משה אל העם העומד בפני כניסתו לארץ המובטחת. בין היתר מתאר להם את השכר שצפוי להם אם יעמדו ויקיימו את המצוות של אלוהים. משה מעודד אותם לקראת הגשמת ייעודם ובו בזמן דואג להזכיר להם את חטא עגל הזהב המפורסם, ליהודים תמיד היה זיכרון קצר, וטבועה בהם הנטייה לשכוח. חשוב מאד לציין שאלוהים מבטיח לעמו להיכנס לארץ המובטחת ולכבוש אותה מהעמים היושבים בה, אך הוא מעולם לא הבטיח ישיבה נצחית באדמותיה, את הזכות הזאת העם צריך להשיג בעבודה, בעמל רב, בלזכור ובחיפוש  מתמיד אחר המשמעות.

לא רעב לא שבע

מבין כל הנושאים המרכזיים שעוסקת בהם הפרשה של השבוע, חבוי לו משפט אחד שבהתחלה פספסתי אותו(קשה לקרוא עם הפרעות קשב וריכוז) ובו ארצה להתמקד בפוסט הזה: כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם. המשפט הזה או שמא עליי לומר המצווה הזאת בעצם אומרת, שמזון זה לא הכל בחיים ואפילו יותר ממנו, מה שחשוב שיהיה בחיים זו משמעות. וכמו ללחם, האדם חייב להיות רעב למשמעות, לחקור ולגלות דברים אחרים. החיפוש והרעב אחר המשמעות לקחו אותי לספרו הידוע של ויקטור פרנקל – "האדם מחפש משמעות" בספר זה הוא מסביר חשובה והכרחית המשמעות בחייו של אדם.

סיפור חייו של ויקטור פרנקל הביאו אותו להגות ולייסד את הלוגותרפיה שיטת טיפול אקזיצנאטלי. בספרו הוא מתעד את חייו כאסיר במחנה ההשמדה באושוויץ ובין היתר כותב שם – "חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד." בשורה התחתונה ויקטור פרנקל משווה את הרעב ללחם לרעב למשמעיות ותפקידים. תמד נשאף לעוד ולעולם לא נשבע.

מניסיון אישי קצר, כשרעבים ללחם מאד קשה לרעוב למשמעות ועוסקים בהישרדות הכי בסיסית של החיים ומניסיון יותר ארוך, כשיש יותר לחם לאכול, רוצים למרוח עליו ממרח טעים וגם אז המשמעות מתקשה להידפק על דלתות הקיבה של הנפש. מנגד יש אנשים שאני יכול רק להעריץ שמעדיפים את החיפוש המתמיד אחר הריגוש והחקירה האין סופית על פני פרוסת לחם וממרח עשיר בטעמים.

פסיכולוגים רבים שמתראיינים בכלי התקשורת המשודרים, קרי רדיו או טלוויזיה. פסיכולוגים של שנקל, סלבס שכאלו, לרוב יטענו שהאושר בחיים מגיע עם המשמעות וכל מה שאנחנו צריכים זה ליצור אחת כזאת ואז עוד אחת ועוד אחת. אבל מה עושים כשריק מבפנים ולא מרגישים רעבים או שבעים, למעשה לא מרגישים כלום, כאילו הרגש קפא. מה ממיס אותו, מה יגרום לו לרצות לאכול שוב. אנא פסיכולוגים חיזרו אלי, השארתי לכם הודעה, כדי שנוכל לקבוע תור ולדבר על זה.

אבוד בזיכרון האינסופי שלי

הרבה כתבתי כאן על זיכרון, רשמתי את מה שאני זוכר מילדותי, מסיפורי סבתא שלי, מהזיכרון הקצר של האירועים האחרונים, מהחוויות היומיומית הפרטיות והחברתיות. אני חושב שלא כתבתי על שכחה. יהיו כאלו שיגידו שלשכוח זה טוב וזה חיוני, היא משחררת מכל תלאותיו הסבוכים של העבר. בשכחה יש נחמה, היא מרככת שלהבות המפריעות לשלהבות ההווה להאיר, לשלהבות המחדשות והחמימות של החיים.

אבל אני לא יכול לשכוח, לא יודע במודע איך לשכוח. אני זוכר כל נשיקה, כל פריט לבוש, כל אירוע משמעותי בחיים שלי אני זוכר ואת כל הפרטים המתלווים לו מהשעה שקמתי בבוקר באותו יום ועד השיר שהכי הרבה התנגן לי במערכת או בנגן. הפרטים הרבים שאני זוכר תופסים אצלי מקום במוח וגורמים לי לשכוח דברים אחרים, כמו שמות של סרטים ובימאים, שירים ולהקות. אני שוכח כתבות עיתון שענינו וריתקו אותי באותה שעה. בוריס ויאן מיטיב להגדיר את מצבי: "אין אנו שוכחים את אשר אנו רוצים לשכוח; אנו שוכחים את כל השאר". ויתכן מאד ששוכח דברים רבים, אותם אני כמובן מדחיק.

אני נזכר כדי להיות מאושר או אומלל, לא כדי להבין כתב מרסל פרוסט ובכן, שאלתי את עצמי מה חשוב יותר אם הזיכרון או שמא השכחה, האם עדיף לזכור את הדברים ובמידה מסוימת להנציח אותם בתודעה המתחלפת והמשתנה שלנו, או לשכוח את הדברים, לשים אותם בצד, להדחיק ולעבור הלאה. חשוב לזכור אבל בתקופה האחרונה אני פשוט מנסה לשכוח.

אסופת השירים של השבוע עוסקת בזיכרון ובשכחה, היא מתחילה בשיר של מייקל ג'קסון שחרוט בי כאחד מזיכרונות הילדות התמימים ביותר ומסתיים בשיר האלמותי של ג'ף באקלי המנסה איכשהו לשכוח. בשיר הזה בכיתי הכי הרבה, למעשה 80 אחוז מהדמעות שירדו לי במהלך חיי, נוצרו כששמעתי את השיר הזה בזמנו.

אפשר להוריד פה

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

אלפרד כהן

רשימת השירים

  1. Michael Jackson – remember the time
  2. Television personalities – A memory is better than nothing
  3. Ian brown – always remember me
  4. Twin shadow – forget
  5. Bloc party – I still remember
  6. Cloud nothing – forget you all the time
  7. Pulp – do you remember the first time
  8. Daniel Johnston – lost in my infinite memory
  9. Jens lekman – and I remember every kiss
  10. El perro del mar – how did we forget
  11. Yeasayer – I remember
  12. Jeff buckley – forget her

בין שתי עצרות לרעיון אחד

כלום יש דבר המקרב את הלבבות כרעיון משותף.

ש"י עגנון מתוך: תמול שלשום

 הייתי בהפגנת ה-300 אלף בשבוע שעבר בתאריך ההיסטורי 6/8/2011 הייתי בהפגנה הכי גדולה שהייתה אי פעם בישראל, משדרות רוטשילד צעדתי אל רחוב קפלן ובראשי הפזמונים המוכרים של "העם דורש צדק חברתי" שמגיע מבחוץ ומבפנים מתנגן לי השיר- פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. מסביב כולם היו נרגשים מזיעים וגאים בעצמם. קוראים בקולם את דרישותיהם ואני בתוכם ואיתם.

מצאתי את עצמי עומד על מה שלפני כמה שעות היה אי תנועה ועכשיו הוא מעין תחנת איסוף שכזאת. מביט לעבר המסך, מתרגש מהנאומים של הרב בני לאו ושל העיתונאי/סופר עודה בשאראת ואז עלה לבמה שלמה ארצי הו שלמה ארצי. תאמינו לי אין דבר יותר מרגש מזה- מאות אלפי אנשים שרים את אותו השיר וכולם רוצים את אותו הדבר. רוצים שינוי, להרגיש טוב ולא להרגיש רק בסדר.

 אבל אז הגיע השיר "ארץ חדשה" נדמה לי שזה היה השיר האחרון. בפזמון כולם שרו-אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה. ברגע הזה במקום להתרגש צבטה אותי תחושה מערערת שכזאת. הם לא רוצים ארץ חדשה, הם רוצים את מה שהיה פעם, את שלמה ארצי של פעם, את הערכים של פעם שקידשו את הסולידריות ואת האחווה ההדדית. ופעם היה באמת טוב יותר ופעם בכולם גם הייתה אמונה. הבטתי בכולם ומעיני כולם נצץ כיהלום  געגוע וכיסופים.

מבחינה היסטורית זו העצרת המשמעותית ביותר מאז העצרת ההיא שבה רצחו לנו ראש ממשלה. עברו כמעט 16 שנה. בהם לא קרה כלום, ואקום בציר הזמן ההיסטורי הישראלי יהודי ציוני או איך שתקראו לזה ונראה לי שהחברה שלנו מחלימה מאותו אירוע טראומתי. משלימה פערים. רוצה לחזור לאותה נקודה ומשם, איך שרו בשיר אחר: נלך עם זה לאט כדי שפשוט נרוץ שוב מהתחלה.

*

פרשת ואתחנן היא אחת הפרשות החשובות ביותר בסדרת הפרשות השבועיות ומכילה בתוכה מרכיבים רבים של הסיפור היהודי והאנושי בפרט. היא מתחילה בתחינתו של משה לאלוהים הרחום והחנון שישקול מחדש וכן ייתן לו להיכנס לארץ המובטחת. ולא משנה מה היחס לדת ולאיזה דת משתייכים כשקוראים משפטים אלו הלב נצבט, נכמר ומזדהה. אחרי שמשה מבין שאין לו סיכוי, הוא ממשיך בנאומו אל העם וחוזר בנקודה בזמן אל מעמד הר סיני ועשרת הדיברות ואז קורא את קריאת שמע ישראל ה' אחד ומעצב את אופייה של היהדות כדת מונותיאיסטית.

בני ישראל עומדים בפני משה בעצרת החשובה ביותר מאז אותה עצרת/מעמד הר סיני בה קיבלו את עשרת הדיברות. אז היה דור אחר מפונק, חסר אמונה וחסר סבלנות וכעת עומד בפני משה עם נחוש ונכון לעמוד בפני המשימות. אז הקימו את עגל הזהב ועכשיו הם נכונים ליצוק יסודות של דת חדשה ומהפכנית ובעיקר לבנות עם. אז העם הלך בעל כורחו, עכשיו הוא רוצה להסתער.

*

כאמור, כמעט 16 שנים עברו מאז העצרת ההיא בסתיו 1995, בא כמעט עם שלם שר את שיר לשלום ביחד עם המנהיג שלו ואז בהינף אקדח ושלוש יריות התמוטט וריסק את הכל, נעצר הזמן. יש הרבה הבדלים בין אז לעכשיו. העונה היא קיץ חם ומהביל, כיכר מלכי ישראל החליפה את שמה ונמצאת כיום בשיפוצים. אנשים היום הולכים בשדרות וברחובות. כיום אף מנהיג לא יכול לשיר עם בני עמו והניגון הוא אחר, של געגוע, של דרישה, של צדק חברתי.

קראתי בעיון את מאמרו של גיא רולניק: אתם חייבים להישאר ברחובות, עד שתגיעו למיליון שקורא בצדק להישאר ברחובות, ומחזק את המחאה ועונה לכל אלו שמתנגדים לה, לכל אלו שרוצים שתהייה יותר ממוקדת, שתהייה רשימה של דרישות מסודרת, בינהם גם אני. אבל אני חוזר בי. משבוע לשבוע אני מבין שזו לא מחאת קוטג' או מחאת דיור, זוהי מחאה של דרך ושל ערכי חברה שאבדו. וכפי שהסביר גיא רולניק במאמרו כמעט ואי אפשר להיות ממוקדים, כמעט ואי אפשר להכין רשימת דרישות. אבל לדעתי כן צריכה להיות מטרה, בשבילי זה להפיל את הממשלה, לשנות את שיטת הממשל, להמיר את הכלכלה שלנו. אני רוצה מנהיג שאוכל לשיר איתו. אבל זה רק מה שאני חושב.

מנהיג שמבקש ממובילי המחאה רשימת דרישות הוא מנהיג חלש וחסר כל תעוזה. מנהיג כזה אינו יכול לראות את האופק ויותר מכך אינו יכול ליצור אופקים נוספים. מנהיג כזה עסוק בהישרדות תמידית ואלו שנמצאים בהישרדות בדיוק כמו בני המעמד הנמוך אינם מסוגלים לבצע מהלכים הרי גורל. ההישרדות תוקעת אותך וגורמת לך לזעוק לעזרה בדרכים שלא מרסקות לך את הכבוד העצמי.

אם לחזור רגע לפרשת השבוע, לנאומו של משה שבו הוא לא מציג סדרה של דרישות מבני עמו, אלא הוא מציג דרך, צורת מחשבה, אפשר כמובן להתווכח איתה וצריך להתווכח איתה, אך בנאום זה רגע לפני שהולכים ומרגישים שאנחנו עם, משה מציג את הדרך, את הערכים החשובים לקיומה של חברה. ערכים חברתייים/סוציאליים. כי הוא יודע שרק כך חברה תוכל לעצב את עצמה שתצעד כעם גאה, שתשיר שירים לשלום.

ארצה לסכם את הפרק הזה בדבריו של אפלטון: מחובותיה של מנהיגות להגן על שלום החברה באמצעות שליטה על אמנותיה של אותה חברה. ומכיוון שהעם דורש אמונה חדשה, אולי אמונה שהייתה קיימת כאן בעבר, ומכיוון שאנחנו חיים בתוך חברה דמוקרטית וחופשית, אין ההנהגה הנוכחית שלנו יכולה להנהיג אותנו ובעיקר להגן ולחזק אותנו. עליה לפנות את מקומה להנהגה אחרת.

רק אחד/אחת

מייחסים ליהדות את המצאת המונותיאיזם, האמונה באל אחד ויחיד, הטוב מכל האלים, אז הייתה זו דת האסלאם שחיזקה את הרעיון הזה, חמש פעמים ביום הם קוראים "אין אלוהים מבלעדי האל" לעומת פעמיים בלבד אצל היהודים. המונותיאיזם פיתח ושיכלל רעיונות אחרים בתחומים שונים בחיים כמו למשל באהבה, לאהוב רק את האחת והיחידה וכד'. לפני אלפי שנים בני ישראל האמינו שלאלוהים יש בת זוג. לעומת האהבה המקדשת את רעיון הזוגיות, הנזירות מקדשת חיי בדידות של אדם אחד עם עצמו ובעיקר עם אלוהים אחד.

יחד עם זאת מונותיאיזם מעורר ביקורת בכך שהרעיון של האחד והיחיד שולל את האחר, מזלזל בו ומתנשא מעליו, דבר שיוצר מטבע הדברים התנגדויות ותהיות פנימיות כמו "מי אנחנו שנחשיב את עצמינו לטובים יותר"

ואני- אני בכלל אתיאיסט, לפעמים. אספתי כמה שירים שמדברים על האחד והיחיד.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ב-iCast

אלפרד כהן

רשימת השירים

  1. Hot chip – one life stand
  2. The concretes – chosen one
  3. Tapes 'n' tapes – one in the world
  4. שלומי סרנגה – מונו
  5. ג'ירפות – מונוגמיה
  6. The smith – I want the one I can't have
  7. The stone roses – this the one
  8. Caribou – she's the one
  9. Gavin Friday – the only one
  10. The dead brothers – am I to be the one
  11. Bert lown & his orchestra – you’re the one I care for
  12. JJ – I'm the one / money on my mind

לספר סיפור

האמת מוזרה תמיד, מוזרה יותר מסיפורים

לורד ביירון

הסיפור הבא מתרוצץ לי בראש כבר כמה שבועות, קשה לי לקבל את האמת שבו(הוא אמיתי) וזה בגלל שהסיפור הזה הוא מעין משל לסיטואציה חברתית בת ימינו שלא הצלחתי לפענח. ניתקלתי בו בעיתון, במדור קטן בעמוד אחורי ששופך אור על אירועי העבר שהתרחשו בעולם ובארץ ולהלן הסיפור: לפני 66 שנים בפארק הירקון בתל אביב התקבצה לה קבוצת נערים בני 15-16 לבושי סחבות מלאות בחיידקים המתגוררים במעין ארגז חול. "נערי הג'ונגל" כינו אותם. יום אחד הם פרצו למשרדי העירייה ודרשו אוכל ובגדים-"אנחנו צבא הג'ונגל- תנו לנו בגדים" הם לא עזבו את משרדי העירייה עד שקיבלו פתקאות לקבלת בגדים במחסן העירוני. יום למחרת, ישראל רוקח ראש העייריה דאז פרסם מאמר תגובה לכתבה וטען במילים זועמות שאין אמת בסיפור, אבל נדאג לטפל בקבוצת נערי הג'ונגל. כמה ימים לאחר מכן אותו עיתון פרסם ראיון עם אחד הנערים ואמר שהסיפור יצא מכל פרופורציה, היינו נערים עניים ואנאלפביתים ודרשנו בסה"כ מזון וביגוד.

לכל סיפור, יש כמה אמיתות ונקודות מבט. אין אמת אחת ממשית, האמת לא קיימת. העיתונאי הכניס לסיפור נערי המצוקה נופך הרפתקני, רומנטי ופרוזאי סטייל סיפורת הנוער האמריקני של תחילת המאה ה-20 וראש העיר והנער שהתראיינו לאחר מכן הכניסו לסיפור נקודת מבט אחרת ושונה, כל אחד מונע מאיזשהו אינטרס. מעניין אותי איך יספרו בעוד כמה שנים את הסיפור של המתיישבים בעיר האוהלים בשדרות רוטשילד תל אביב 2011 כבר עכשיו מתרוצצים עשרות גרסאות לסיפור המחאה הזה וזה חתיכת סיפור.

סיפור לפני השינה

השבוע מתחילים לקרוא את הספר האחרון מחמשת חומשי תורה- ספר דברים המכונה גם בשמו "משנה תורה". דברים, הוא ספר המסכם את כל אירועי בני ישראל מצאתם ממצרים עד הגיעם לארץ המובטחת, זה ספר הנאומים הגדול של משה המנהיג שהפך ממגמגם לרטוריקן סוחף ומבריק. זהו ספר המספר את הסיפור של הולדת העם היהודי מנקודת מבט שונה, מציג אמת אחרת. כמו שכבר אמרתי- אין אמת אחת ואני חושב שהיא בכלל לא קיימת.

משה, בערוב ימיו נושא את דברי התוכחה שלו לעם החדש אותו הנהיג במשך ארבעים שנה וקצת, בחלק מהדברים אותם נושא יש נימה של פרידה וטרגיות(הוא לא יזכה לדרוך בארץ המובטחת) ובחלק אחר מזהים נימה של טינה, זעם, כעס ואזהרה. משה מספר את הסיפור מהתחלה ועד הסוף שלו, הוא דואג לסלף את האמת לטובתו כשצריך, מטבעם של מנהיגים, הם לא אוהבים לצאת לא בסדר.  ש"י עגנון הסביר את זה יפה לדעתי: "גדולה אמת שאפילו מתוך השקר ניכרת"

מתוך הסרט- נאום המלך 2010

מדינת רווחה

פרשת דברים נקראת תמיד לפני תשעה באב. ביום שלישי מציינים את יום הזיכרון הזה. ימי זיכרון למינהם נועדים לספר סיפור של אסון לאומי גדול מימדים כלשהו שכבר קרה מספר פעמים בהיסטוריה ומזהיר אותנו מפני התרחשות דומה. אסון שנוגע ומשפיע בכל אחד מאיתנו בדרך שונה. תשעה באב הוא יום זיכרון של חורבן(של כמה חורבנות) שנבע לפי האמונה מסטייה מהדרך הנכונה. בשבת קוראים בהפטרה את חזון ישעיהו שבה התנבא על דברים נוראים שיקרו לעם היהודי משום שנצמדו לתפילות והפכו למאמינים הדוקים יתר על המידה ושכחו איש את רעהו, שכחו להאמין אחד בשני, הזניחו את החברים לטובת האלוהים. אפשר ואולי צריך להשליך את החזון הזה לסדר היום הציבורי של המדינה הישראלית שמחזקת את שיטת השוק החופשי על חשבון רווחתם של האנשים. מישהו פעם אמר שמדינה זה לא עסק כלכלי ונראה היום יותר מתמיד שאם לא נתעורר אנחנו בדרך לחורבן. במקום לקדש את השוק החופשי, בואו נדאג אחד לשני.

האמת על פי ירון לונדון ואוהד נהרין

סיפרתי לא אחת על החלומות שלי והאמת זה כיף לכתוב על חלומות. גם לחלומות יש מספר אמיתות. אני לא חושב שיש חלום שסופר כפי שנחווה בזמן אמת. ויש כמובן חלומות שאנחנו מעדיפים לשכוח, לברוח מהאמת. החלום שחלמתי השבוע לא רדף אותי כבדרך כלל, הוא היה לי ברור וחושב שאני זוכר כל פרט ופרט ממנו, אולי אני משמיט חלקים ואולי אפילו ממציא, אבל מרוצה מהגרסה הסופית שלו: המקום- כיתה באוניברסיטה, אווירה של סדנא, מספר הסטודנטים מצומצם, אלא שיש שני מרצים. אחד מהם ירון לונדון והשני אוהד נהרין. על הלוח כתוב בגדול שמו של הקורס-"תולדות הכרס בתרבות המערב בעת החדשה" מאון לאון מבקשים שני המרצים מהגברים בכיתה להוריד את חולצותיהם על מנת שיבחנו את כרסיהם. כולנו מורידים את החולצות והמרצים עוברים אחד אחד ומנתחים את הכרסות החשופות לעיני כל. הם מגיעים אליי, מתחיל ראשון אוהד נהרין לנתח ובשורה התחתונה אומר שלכרס שלי יש מלא השראה ונראה שהוא מתרשם ממנה מאד. אבל אז מגיע ירון לונדון חד הלשון ובעל כרס ענקית משלו, מביט לעבר הכרס שלי ואחרי כמה שניות צוחק בכל גדול ולועג לה. התעוררתי.שוב התחלתי דיאטה.

דברים מוזיקלי

כשמשה החל לכתוב את נאום פרידה/תוכחה שלו לעמו הוא הבין את מה שבעצם הבין רולאן בארת, אנחנו לא כותבים בשביל אף אחד אחר והיא, זאת אומרת הכתיבה, נמצאת במקום שאתה אינך בו. משה הבין שלא יהיה בארץ המובטחת. לפי בארת, הידיעה הזאת שאתה נמצא במקום שאתה אינך בו זו ראשיתה של הכתיבה וכאמור כך הבין משה שהחל לשאת ולספר את דבריו האחרונים לעם.

הפרק המוזיקלי של הפוסט עוסק בז'אנרים מוזיקלים שבו מדברים ואומרים הרבה דברים, כמו למשל ובעיקר הספוקן וורד והיפ הופ. ניסיתי למצוא קטעים עם טקסטים שלכאורה נכתבו עבור האחר, אבל במידה רבה מבטאים את המחשבות והאמונות של הכותב בעצמו. ניסיתי למצוא קטעים שכל אחד מהם הוא נאום תוכחה כזה או אחר. נאום שנולד מפנימיותו של המשורר לעבר אלו ששומעים אותו- אל האחר. שאפשר למצוא פה את סול ווליאמס, אורסולה ראקר ואת גיל סקוט הרון. מבין כל אלו אפשר גם למצוא את הגריים, ז'אנר חדש יחסית ומיוצג כאן על ידי שניים הסטריטס(מייק סקינר) ודיזי ראסקל וכן אפשר למצוא קטע מפרויקט הספוקן וורד הישראלי המופלא- "מילה מדוברת" ועוד.

אלפרד כהן.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ב- iCast

רשימת השירים:

  1. Outkast- B.O.B
  2. Dizzee rascal- stand up tall
  3. Saul Williams- WTF!
  4. William shatner- common people
  5. Grandmaster flash- the message
  6. Ursula rucker- rant
  7. The last poets- niggers are scared of revolution
  8. Gil scott heron- I'm new here
  9. Laurie Anderson- big science
  10. נועם וואהל- נתרחש תמיד
  11. The streets- something to hide
  12. William S. burroughs- apocalypse