פוסט מס.78

וְזָרְחָה וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל-יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ,

וְשָׁקַט הַמִּדְבָּר וְסָעַר, וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה;

כְּתוֹהִים עֲלֵי הָרִאשׁוֹנוֹת יִתְנַשְּׂאוּ בַמֶּרְחָק הַכֵּפִים,

גֵּאִים בְּהַדְרַת דִּמְמָתָם וִיהִירִים בִּבְדִידוּת עוֹלָמִים

(חיים נחמן ביאליק מתוך מתי מדבר)

שמתי לב שבפוסטים האחרונים כתבתי בעיקר על ללכת, להתקדם, להגיע למקום או לכבוש יעד. כתבתי על התפתחות והשתכללות. שמתי לב שאני מרבה לאחרונה לעסוק בכך. אולי בגלל שאני רוצה ללכת מפה, אולי בגלל שאני מרגיש תקוע ועומד במקום ואולי אני בעצם הולך לאנשהו אבל לא יודע את זה, נפש מטיילת וחושקת אין ספור יעדים, שכלואה בגוף מדברי ושומם. מלא שאלות. אני רק יודע שבשבוע האחרון אני קם בבוקר, מותח את איבריי ועושה "הליכה" בטיילת ביפו. ועוד דבר אני כמעט יודע בוודאות שסבתי לא תוכל לחזור ללכת יותר, כי השבוע היא נפלה ושברה את האגן וכל מה שאני רוצה זה ללכת במקומה. רגליי בתל אביב-יפו וליבי בבאר שבע. עד כאן לעת עתה על הליכה. יוצא למסע.

פרשת במדבר, פותחת את הספר הרביעי במקרא, קרויה באנגלית "מספרים"(numbers) בה משה עורך מפקד ראשון מסוגו לעמו וסופר את כל הגברים שמלאו להם 20 והם מונים 604 אלף אנשים. למעשה זהו מפקד צבאי, משה בונה צבא מילציוני שכזה ולימים במדינת ישראל יכנו אותו צבא העם. הצבא, כלומא העם מחולק ל-4 קבוצות. בכל אחת  3 שבטים. אותם הוא מאפיינים דגלים ובצבעים ולכל אחת מהקבוצות יש תפקיד בתוך המערך הזה שנקרא- עם ישראל. הרעיון של החלוקה הזאת מבטא 3 ערכים: ערך הסדר והארגון, השוויוניות והשירות. עם שרוצה להתקיים ולהתנהל נכון חייב שיהיה מסודר ושכל אחד מהאנשים ייטול חלק.

להלן כמה מספרים יבשים: אני אלפרד כהן השלישי.  בן 30  וקצת, שוקל יותר מ-100 קילו(הפסקתי לשקול את עצמי בשלב מסוים השנה) מתנשא לגובה של 190 ס"מ. באוברדראפט של כמה אלפי שקלים. חייב למדינה עוד 10 אלף מתוך חוב של יותר מ-30 אלף. אותם משלם בתשלומים חודשיים של 712 שקלים בכל חודש. נשארו לי 14 חודשים לסיים את החוב. גר בקומה השנייה בבנין מספר 5. קורא 3 ספרים בחודש. צופה ב-3 סרטים בממוצע בשבוע, מאזין למוזיקה 4 שעות ביום. מנוי לעיתון יומי אחד. שותה בקבוק יין בשבוע. ליטר וחצי בירה, אוכל שתי ארוחות מסודרות ביום(על ארוחת הבוקר אני מוותר) 2- 3 כוסות קפה, 2 כוסות תה, ליטר וחצי מים, ליטר וחצי דיאט קולה. ישן בממוצע 6.5 שעות.

שתי בחורות שברו לי את הלב. אהבה אחת לא התממשה. הנשיקה הראשונה בגיל 15. הסקס הראשון בגיל 18. הייתי רוצה 3 ילדים. כלב אחד ושני חתולים וכמובן חתונה אחת. הייתי רוצה להרוויח יותר מ-10 אלפים שקלים נטו בחודש, לחיות בדירה שגודלה עולה על 100 מ"ר לטייל פעם בשנה בחוץ לארץ, ללמוד עוד תואר.

יש לי חלום אחד, עשרות אלפי פנטזיות. בימים אלה ממש עובד על עוד שני חלומות תוך כדי קיזוז של כמה פנטזיות. שני סודות שאסור לי לספר. יש לי 6 חברים טובים. שני הורים, 3 אחים. 2 סבתות, עשרות דודים ודודות, יותר ממאה בני דודים ודודות. מאמין ברעיון שתי מדינות לשני עמים, חושב שאם כבר אלוהים, אז עדיף אלוהים אחד. הציון הכי גבוה שלי בבגרות הוא- 99 במתמטיקה שלוש יחידות. קיבלתי רישיון אחרי שעברתי את מבחן הנהיגה העשירי. עד לכאן לעת עתה המספרים, יש עוד מלא מהם, צריך להשאיר קצת כמה לעצמי. וסליחה על הבלאגן, אני לא טוב במספרים.

מתוך סצינת הפתיחה של טובעים במספרים בבימויו של פיטר גרינוואי

המספר אפס יכול בהחלט לאפיין את המדבר השומם שאין בו לא כלום ורק חול מימין ומשמאל. מנגד גם האין ספור יכול לאפיין אותו. כל מספר מאחד עד אין סוף, זאת מאחר שבמקום הזה כל האפשרויות פתוחות, המרחבים פתוחים ואין סימוני גבולות. המדבר סובל מאנדרלמוסיה שלא באשמתו, זהו התפקיד שהוא צריך למלא במערך הזה של הטבע. היצירה האוונגרדית שוברת מוסכמות פורצת הדרך של הטבע.

בין כל הכאוס הזה, צריך האדם לעשות סדר, לייסד מערכת  של בלמים וריסונים, שתסייע לו בשאיפות ובתהליכים אותם בחר. המתח בין האפס לאין ספור יוצר מספרים סידוריים שממקמים אותך, מייצגים את השלבים שלפיה צריך להתקדם.

פתחתי את דבריי בתחושות ההליכה המלוות אותי בשבועות האחרונים, משיל מעליי את הקילוגרמים העודפים, בין אם הם שומנים עודפים שבגוף ובין אם הם מחשבות ואמונות לא רלוונטיים. יהיה זה שחוק מצידי לרשום שאני מחפש את הדרך. כל מה שאני רוצה זה למצוא את האיזון במדבר הקיומי שלי שנע בין הפרחת השממה שבו לבין הבידוד וההתרחקות מהעולם הנורמלי שיותר מוכר לאנושות.

5 10 15 20 25 30 35 45 50

מהשבוע אני מנסה לשנות את האופי של המוזיקה בבלוג. חשבתי לעצמי שיש עשרות בלוגים ואתרים שממליצים על אלבומים, ועוד יותר בלוגים שמציעים את המוזיקה העדכנית ביותר. חשבתי שאת המוזיקה שאני מציג עבורכם, צריכה להיות מאופיינת ברוחו של הרעיון המרכזי של כל פוסט. שירים שאני מכיר מכל הזמנים בעלי מכנה משותף.

והפעם כמה מפתיע ומקורי- המספרים- קבלו את מיקסטייפ מספרים

תוכלו לשמוע אותו כאן ב- iCast (מלווה מלכה גם שם)

http://www.icast.co.il/ICastPlayer1.swf

ואפשר להוריד אותו כאן

רשימת השירים

  1. The polyphonic spree- two thousand places
  2. Feist- one two three four
  3. The phenomenal handclap band- 15 to 20
  4. Stereolab- two finger symphony
  5. These new puritans- three thousand
  6. Gossip- four letter word
  7. ILIKETRAiNS- twenty five sins
  8. The good, the bad & the queen- three changes
  9. Menomena- five little rooms
  10. Mekons- zeroes and ones
  11. The tears- two creatures
  12. ענת דמון- three
  13. Beck- fourteen rivers, fourteen floods
  14. David bowie- eight line poem
  1. Nick drake- three hours

הלכה למעשה

לכולנו יש סיבות

לנוע.

אני נע

כדי לשמור על הדברים שלמים

(מארק סטרנד. תרגום: עוזי וייל)

 עת התגוררתי בקרבת השדרה נהגתי לשבת בה על ספסלי העירייה, חמוש בספר ונגן מוזיקה. הבטתי בעוברים ושבים, בהולכי הרגל מהצעירים הנתמכים על ידי הוריהם האוהבים ועד לקשישים הנתמכים על ידי מטפליהם הזרים. ההולכים בשדרה נעים ללא מטרה לשום מקום שכזה. הולכים בשדרה על מנת להגיע בחזרה הביתה. אהבתי לשבת בספסלי העירייה בשדרה, להציץ בחייהם של אחרים באמתלת ישיבה תמימה בספסל. כל מי שחלף על פניי, הצעיף איתי מבטים, לא מבט זרוק וחסר חשיבות, אלא מבט תוהה ומסתקרן, "מבט שלוש השניות" כינתי אותו ביני לבין עצמי. כל כך אהבתי לשבת בספסל בשדרה.

השבוע ניסיתי לחדש את הרגלי משכבר הימים וחיפשתי ספסל ברחובותיה העתיקים של יפו. מצאתי אחד, עץ עתיק מצל אותו והוא סמוך לבית הכנסת, האם זהו צרוף מקרים או כוח עליון שאלתי את עצמי במעין סוג של בדיחות הדעת. בכניסה לבית הכנסת עמד אדם לבוש שחורים וזקנו ארוך ולבן. ישבתי בספסל אבל לא היה במי להציץ, לא חלפה לה צלם אנוש אחת. התעצבתי. אך הבחנתי כי האדם העומד בכניסה לבית הכנסת מציץ בי. נבוך מחשיפתי אותו פנה אלי: "אני רק מסתכל שלא ייפול עליך שום דבר" מה כבר יכול ליפול עניתי. "פעם הייתי יושב בספסל הזה..", התחיל לספר. "אחרי כל תפילת שחרית הייתי יושב בספסל הזה, עד שיום אחד נפלו עליי חרקים מהעץ שעקצו אותי והפכו את עורי. התגרדתי שבועות רבים." הודיתי לו: עוד לא נפל עליי שום דבר. "נכון! דאגתי לרסס לפני שנתיים ומאז אני מרסס כל שנה. אבל לך תדע". ומאז לא ישבת כאן שאלתי אותו. "לא" הוא ענה. קמתי לעברו ופיניתי לו את הספסל, רק שהוא התעקש להמשיך לעמוד במקום.

הזמנים משתנים

פרשת בחֻקֹתַי נפתחת במילים: "אם בחוקותיי תלכו". דרשנים רבים שאלו מדוע הפועל "ללכת" קשור ומיוחס לנושא של שמירת המצוות והתשובה ברורה וחד משמעית: קיום התורה ומצוותיה מבטאים תהליך ואינם קיום של מצב מסוים, כלומר הם אינם סטטים. האדם לפי ההלכה, מחוייב ללכת, להתפתח ולהשתכלל.

פרשת השבוע, היא הפרק האחרון בספר ויקרא והוא בנוי כמנגנון חינוכי במבנה של שכר ועונש. מעשים טובים יזכו אותנו בשפע וביטחון ומעשים רעים ימיתו עלינו בהלה ואסונות נוראים. ברוח התקופה, המאבק הטריטוריאלי שלי שני העמים ישראל ופלסטין, העצמאות מול הנכבה, ארצה לבאר הנושא מנקודת מבטי, תוך כדי פרשנות שלי לנכתב בפרשת השבוע.

המציאות משתנה, כל אחד מברי הדעת ועד לכסילים הגמורים, מודעים לעובדה שהיא משתנה. אך החכמים יהיו אלו שישתנו יחד איתה ויתאימו את עצמם לשינויי מזג האויר. הפחות חכמים ינסו בכל הכח להשאר במקום למרות הידיעה הברורה שהתחלפה לה העונה. ספרונו פרשן בימי הביניים טוען שהקדושה והתורה אינן טריטוריאליות, התורה לא נועדה לארץ, כן שהיא דורשת מכל אחד להתהלך בתוכה, ללכת הלוך ושוב, להגיע ואז שוב ללכת. האמונה היא תהליך בלתי נפסק. ולכן מוזרה בעיניי ההאחזות המכושפת והחשוכה של בני אדם באדמה.

בהמשך הפרשה מובאת הבטחה של האלוהים על ארץ ישראל, "זכרתי לכם ברית ראשונים" לכאורה מובא לכאן רעיון נעלה שמלבד ההתיחסות הביולוגית לאבותינו, אנו מייחסים לה במובן של ממשיכי הדרך ומכאן נגזר המושג- זכות אבות.

להפתעתי גילית שמדרשים רבים טוענים שזכות אבות על אדמה, להלן ארץ ישראל, לא נשמרת לנצח נצחים והיא מותנית בביצוע המצוות וההלכות. מצוות, כאמור הן תהליך בלתי נגמר.

איננו יכולים להתהלך כסומאים ואיננו יכולים להאחז בדיבוק רעיונות מיושנים. עלינו לפקוח עיניים ולהתנער מהאחיזה, אנחנו חייבים זאת להתפתחותה של הארץ בה אנו חיים. המאבק הבלתי נגמר הזה באדמה שלנו בין שני העמים יכול להיפסק, המציאות מחייבת אותנו לחלוק את אותה אדמה ולנסות לחיות בשלום ובשלווה. זכות השיבה כמוה גם זכות האבות, הם רעיונות עתיקים ולא רלוונטיים. המאבק צריך לנוע ולנשוב בכיוון הזכות לחיות כאן בשלום, זה לצד זה, בבגרות מוסרית ואמיצה.

חולה אהבה

בשנת 1993 הוא הופיע בבאר שבע עיר הולדתי, הייתי בן 12. הוא לא עניין אותי במיוחד. שנתיים מאוחר יותר נחשפתי לביטלס(מאוחר מידי) ג'ון לנון הפך לגיבור חיי. האגדה מספרת, שהוא הגיש ללנון את הג'וינט הראשון ואני מצידי חיכיתי לרגע המטאפורי הזה בעצמי. כשגבר רוצה שיקרה לו משהו, תהייה זו האישה שתגשים לו אותו וכך היה דבר, בתחילת העשור הקודם, גיליתי את בוב דילן(כן, יותר מידי מאוחר) הייתה זו בחורה שהגישה לי את הג'וינט הראשון וניגנה לי במערכת שירים של בוב דילן, יותר נכון דקלמה אותם בפניי. היו אלו המילים  שמסטלו אותי וחיברו לנצח עם המלודיה וההגשה שלו.

ב-24 במאי הוא חוגג 70 פחות מחודש הוא יופיע שוב בישראל. לא הייתי אומר שזו תהייה סגירת מעגל, אני לא אוהב לסגור מעגלים. סופר את הימים מהתרגשות.

למיקסטייפ לכבוד יום הולדתו והופעתו בארץ של בוב דילן, הכנתי שני חוקי ברזל, לא קלאסיקות ורק שירים שהוא הקליט ב-15 שנים האחרונות. חשבתי שמלאכתי תהייה קלה, אך לא כך היה הדבר. מהפולק הקלאסי דרך הבלוז השחור לקאנטרי הלבן ואפילו שירים עם אלמנטיים שנסונים ברורים. בוב דילן של השנים האחרונות הוא אמן המצוי בתהליך נצחי, שמפסיק לחפש אבל משכלל את גאונות כתיבת השירים שלו, שאלו הפכו רומנטיים יותר, הבוחנים את גבולותיו של הלב מקצה אל קצה ובאסכולות שונות. ובתוך כל אלו הוא לא מפסיק לנוע,  ולרגע לא מזניח את המחאה שלו ואת התקווה לעולם טוב יותר.

מיקסטייפ בוב דילן להורדה

במוסף השבת של הארץ אמנים ועיתונאים בוחרים שירים של בוב דילן

בוואלה! תרבות בוחרים את הקאברים הטובים לשירים של בוב דילן

מהספסל, אלפרד כהן השלישי

רשימת השירים

  1. Tweedle dee and tweedie- love and theft:2001
  2. Rollin' and tumblin'- modern times: 2006
  3. Lonesome day blues- love and theft: 2001
  4. Honest with me- love and theft: 2001
  5. Beyond here lies notin- together trough life: 2009
  6. Someday baby- bootleg: 2006
  7. If you ever go to Houston- together trough life: 2009
  8. This dream of you- together trough life: 2009
  9. Do you hear what I hear- Christmas in the heart: 2009
  10. Dreamin' of you- bootleg: 1997
  11. The lonesome river(with Ralph Stanley)
  12. I feel a change comin on: together trough life: 2009
  13. Love sick(live version)- time out of mind: 1997
  14. Ain't talkin'- modern times: 2006
  15. Make you feel my love- time out of mind:1997

חלום טיול

אני אוהב לטייל, אבל שונא להגיע..

אלברט איינשטיין

 ביום ראשון השבוע נרדמתי לצלילי השיר idiot heart של sunset rubdown המשפט האחרון של השיר אומר: "אני מקווה שתקבר עם זוג נעליים ראוי, כי יש לך עוד הרבה ללכת". באותו לילה חלמתי את אותו חלום מספר פעמים, חלום שגם חזר במהלך השבוע: בכל פעם מצאתי את עצמי עומד באמצע של משהו, בגילאים שונים במקומות שונים בחיים שלי, מגן חובה עד להווה. ככל הנראה תחנות משמעותיות ומשפיעות על חיי. ולפתע מגיחים זוג ידיים שאת בעליהם אני לא מזהה והם אוחזים במסור חשמלי רועש במיוחד המנסר את הרגליים שלי באיטיות ולפני שאני מועד, זוג ידיים אחר מושטים לי קביים ואני מביט ברגליי הקטועות ובדמי הניתז לכל עבר, מבטי מתמקד בעיקר בנייק שנעלתי. אחרי כמה שניות אותו דם מגיע לקביים ומצית בהם אש גדולה המכלה את הקביים ואין לי במה להיאחז יותר ולפני שנשמט מטה ומת, מתעורר ואז נרדם. חולף לו זמן, כנראה זמן של חלומות ואני שוב באותו חלום, רק בגיל ובסיטואציה אחרת ושוב לפני שגופי נשמט, אני כאמור מתעורר. עצוב מהטרגיות של החיים המתבטאת בחלומותיי. כואב את מר גורלי שמתמיד לחזור בכל תחנה ותחנה בזמן הפרטי שלי.

פרשת השבוע- בְּהַר סִינַי היא מהאהובות עלי במקרא כיוון שהיא מעין מסמך המציג משנה חברתית כלכלית מתקדמת במיוחד אפילו לימים אלו, מעין שילוב בין שתי התורות- הסוציאליזים והקפיטליזם. בפרשה ניתנים חוקים כמו איסור בנטילת ריבית בהלוואות, שנת השמיטה ושנת היובל. מסמך הדואג לצדק חברתי ולשוויון, מסמך הדואג לצמצום הפערים החברתיים, מסמך המעודד תחרותיות אבל עם גבולות. הקרקע עלינו אנחנו עומדים, אותה אנו מעבדים, לעולם לא תהייה שלנו. האדונים אותם אנו משרתים לעולם לא יהיו אדוננו. כי בתקופת זמן מוקצבת, כל שנה שביעית, כל 49 שנים נשמטים כל הבעלויות וכל החובות שלנו ומתחילים מהתחלה.

מספרים על עמנואל קאנט שהיה עורך טיול רגלי בכל יום בשעה קבועה לזמן קבוע, התושבים שחפצו בכיוון השעון יכלו לעשות זאת, בזמן שיצא לטיול או שחזר ממנו. ביום היחיד שהוא החמיץ את הטיול הקבוע שלו, התרחשה המהפכה הצרפתית שסיסמתה הייתה "שוויון, חירות ואחווה". אותו קאנט האמין שהחירות האנושית נוצרת מציות טוטאלי לחוקים שהיא יוצרת. הטיול היומי שלו היה אחד מהחוקים הללו. אנושות וחיים חדשים נוצרים מחוסר ציות. קאנט לא יצא לטיול היומי הקבוע שלו, ביום שצרפת והחברה המודרנית הדמוקרטית לא ישכחו, היום שמייצג את הערכים החשובים בחברה המודרנית.

ובכן, גם במקרא דוגלים באותם הערכים ודואגים לקדש אותם ביחידות של זמן, השבת, השמיטה והיובל. יום השבת הוא יום חופש לכל אדם באשר הוא, אם הוא אדון או עבד, אישה או גבר ובשנת השמיטה והיובל מגדילים לעשות, נמחקים כל הפערים על מנת ליצור שיוויון מוחלט וחירות ניתנה לעבדים, לאלו שירדו מנכסיהם ולקרקע והאדמה שמקבלות האנשה וזוכה לתנאים שווים כמו לכל אדם באשר הוא.

נחזור לסיוט שחוויתי בלילות האביביים האחרונים. תחילה סברתי שזהו חלום המבטא את תחושות הכישלון שרובצות בי כעלוקות בעת האחרונה, בכל זמן ומקום שאני נוכח בו, נקטעות רגליי ויתר על כן, דמי שורף את הקביים איתם אני יכול להסתייע להמשיך ללכת. אבל אולי יכולה להיות לסדרת החלומות פרשנות אחרת, הייתי אומר אופטימית יותר, ברוח הפרשה, ברוח השוויון והחירות. יכול להיות מאד שגופי ונפשי צריכים חופש, יכול להיות שצברתי מעין הון שכזה שלא הוגן כלפיי וכלפי הסובבים אותי ואני צריך להרפות, להתחדש, לגלות ולמצוא את עצמי מחדש. יכול להיות שיום אחד אני צריך להפסיק את הטיול "הקאנטי" שלי ולעצור, לא ללכת יותר מידי, או בעצם לקנות זוג נעליים חדש.

Rue Mosnier Decorated with Flags, with a Man on Crutches- Edouard Manet

סיפורי סבתא

השבוע הגיעו לבקר את סבתא שלי נציגים של משרד הביטחון(משפחה שכולה) להתעניין במצבה הבריאותי והכלכלי, מעין ביקורת שגרתית שכזאת ובין היתר הציעו לה למכור את דירתה ולעבור לבית אבות שחלק מעלות השהייה בו תסובסד על יד המשרד. סבתי נבוכה מהצעה כיוון שהיא לא רואה דרך בה היא משתלבת עם שאר הדיירים בבית, היא בקושי יודעת עברית, חולה מאד ואין לה שיניים. אחרי שסיפרה לעצמה את הסיפור הזה וסיפרה אותו לי. היא התנערה מהמבוכה הראשונית שלה והתרגזה מאד מעצם ההצעה, למה שהיא תעזוב את הבית שלה, עליו במשך שנים עבד סבי לקנות אותו. זהו הבית שלהם לנצח. הבנתי את הכעס שלה, אבל ניסיתי להסביר לה שאחרי הכל הבית הזה יעבור למישהו אחר, בטח לאחד מבני המשפחה. אנחנו לו מחזיקים נכסים לנצח, זה מנוגד לטבע. יחד עם זאת, הייתי מעדיף שסבתי לא תעבור לבית אבות מכל סוג שהוא, כי אני יודע שהמבוכה הזאת שלה לא תעבור ולמעשה תשתק ותשעבד אותה עד יום מותה. לכן חוקי השמיטה אינם חלים על סבתי, כן שהם מונעים את חירותה.

שבירתה של התוגה

שילובים של מוזיקה קלאסית או אופרה עם המוזיקה הפופלרית מעולם לא ענינו אותי, כששני העולמות המנוגדים הללו לכאורה נפגשים נוצר דיאלוג שלילי של התנשאות כביכול של הז'אנר העילית כלפי זה הנחות, במקום לשוחח ולחפות על חסרונות אחד של השני. נוצרת יצירה לא אמינה. אלבום השבוע שלי,הוא בכלל לא המקרה, אפילו רחוק מזה.  קבלו את AUSTRA ב- Feel It Break

אוסטרה, היא אלת האור במיתולוגיה הלטבית, כמו כן מקור השם של המדינות אוסטריה ואוסטרליה. אוסטרה הוא גם שם של אי צפוני ביותר קרוב לנורווגיה. למרות מוצאה הלטבי של הסולנית ומנהיגת הלהקה, המוזיקה יותר קרובה לאי הקפוא ,המדכא והאפל, מאשר לאור המקרין חיוניות ומפיץ החיים מהמיתולוגיה.

הסולנית, קייטי סטלמינס ומנהיגת הלהקה שרה אופרה מגיל 10 ובאלבום זה ניכר, אך לא מתנגש לעולם עם הסינת' פופ הכמעט מושלם שלה ושל להקתה. בבלוגספירה משווים את קולה והגשתה לקיית בוש, ניקו ולסולנית של להקת הנייפ השוודית. יש בקולה משהו שמאגד לתוכו את כל המאפיינים של הקולות הנ"ל ויוצר משהו יחודי ואלוהי. קייטי סטלמינס היא המלכה החדשה שלי ואני חולם ללוות אותה.

סדר השירים נערך בצורה כזו שההאזנה להם ברצף תעביר את חווית השבירה, גדיעת איברים כחלק מניסיון לטיפול רפואי שיציל את המצב הטרגי ולבסוף התמוססות מעולם הסמלים של אהבה וזוגיות. משיר לשיר האווירה יותר ויותר קודרת ועצובה ולמרות הכאב שבתכנים, אני מתמסר, מתחבר ומתמלא בסוג של תקווה ומתאהב, אבל את זה כבר אמרתי ואני אחד שמתאהב בקלות.

Lose it הקליפ הרשמי

קשה להתעלם מקולה הדומיננטי של קייטי, השולט במלודיה הפופית/אפלה השאולה מהאייטיז ובטקסטים השבורים של השירים, הכמעט חסרים כל מבנה. היה לי קשה לבחור את השיר הכי טוב באלבום, אבל בחרת ב-רעש(אפשר לתרגם גם כ-רחש) השיר לפני האחרון. הרעש שמפריע לישון, הרעש המטאפורי שמפריע לחיים והופך אותך לנכה, שהופך אותך לאנמי ומרחיק אותך מהחיים. הרעש שמקשה עליך להיאבק, אם בנדודי השינה שמטרידים את המנוחה ואם בסיוטים המפרים את השלווה.

AUSTRA- Feel It Break להורדה

מטייל, אלפרד כהן השלישי.

במעגל נחוּגה

כשתאלם תרועת הפסטיבלים 
ילבלבו שירי אהבתי 
אני יכול לשמוח איך שבא לי 
וזהו זה החג האמיתי

נעמי שמר

 החלטתי לוותר על הסיפור האישי שפותח כל פוסט, ולא לתאר פחות או יותר את מה שחוויתי במהלך השבוע, את התחושות והתובנות שליוו אותי במהלכו, או את התכניות שלי לשבוע שיבוא. שתיקה שכזאת מונעת ממני את החופש להתבטא, כן שאירועי השבוע דוממו אותי, הפכו אותי לאילם מחשבתי ובהקצנה רבה אומר שגם הרגו אותי. יכול להיות שאני מפחד ויכול להיות שזו המחאה הקטנה שלי. לא! בעצם זה השילוב של השניים. הפחד להתבטא מבלי לפגוע באף אחד, משתק אותי ומקומם אותי בו זמנית, ראשית אין לי שום כוונה לפגוע באף בן אדם באשר הוא, אם אני מכיר אותו ואם לאו, אם אני שונא אותו ולהפך. פגיעה באדם אחר פסולה בעיניי. ומנגד, אינני יכול לנצור את לשוני מאותו הפחד, זהו הכרחי להתבטא בכתב או בע"פ, יש יגידו שזה משחרר. יכול שהפסקה האחרונה סתומה במקצת ואינה ברורה, מצטער. אני מקווה שבחלוף הימים אוכל להבהיר ולבאר את עצמי. אסיים את החלק הזה בארבע מילים ברוח התקופה-להיות עם חופשי בארצנו.

פרשת השבוע, אֱמֹר מתחלקת לשני חלקים, הראשון עוסק בתורת הכוהנים-פרטים דקדקניים על כיצד הכוהנים שהם אנשי הדת יש להתנהג, בין היתר איך להתלבש ואם מי להתחתן. והחלק השני עוסק נרחבות  בחגי ישראל, במחזור שלהם במרוצת ימי השנה, מהחג הראשון הלא הוא- פסח, דרך שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. ארצה להתמקד במונח חג.

המילה חג מייצגת את תפיסת הזמן בעולם היהודי, המשלבת בעצם בין שתי תפיסות, האחת- הזמן כציר קווי מנקודה בעבר אל נקודה אחרת בעתיד. השנייה-הזמן הוא מחזור מעגלי החוזר על עצמו שוב ושוב. הזמן ביהדות הוא מעגל החוזר על עצמו אבל לעולם לא יהיה סגור, אלא תמיד יתפתח וישאף להתקדם-ספירלה. תדמיינו לכם מחוגה שמציירת מעגלים על גבי מעגלים. החוד של המחוגה מציין את נקודת ההתחלה, את הבריאה אם תרצו והעיפרון הוא הרצף של החיים שחוזרים על עצמם במעגלים, אך מסוגלים תמיד ליצור מעגלים חדשים.

הרעיון המרכזי במסה "מעגלים" של ראלף ואלדו אמרסון שהאדם חייב תמיד ליצור מעגלים חדשים. העין היא המעגל הראשון והאופק הוא המעגל השני, כשמושג האופק נוצר עוד אופק, חדש שלא ראינו או ידענו קודם ובעקבותיו עוד מעגל: "בחיים אנו לומדים שהאמת סביב כל מעגל שאפשר לשרטט עוד אחד" התובנה המרכזית מהמסה הזאת שאדם חייב תמיד ליצור דברים חדשים, להתקדם לעבר עוד מעגל ועוד מעגל. רק כך אדם יוכל להגשים את עצמו ולהגיע למחוזות הקדושים ביותר בשדות האמונה שלו.

האדם זקוק לחגים, לאירועים חגיגיים בציר הזמן, האדם צורך אם במודע ואם בהדחקה רגעים חגיגיים, הוא זקוק להם, כל אדם מוצא עצמו במהלך חייו חורג מהרוטינה של היום יום. אני מכיר הרבה אנשים שמתעבים את החגים, אני מכבד אותם. אבל מאמין ויכול להיות שבתמימות רבה שלכל אחד יש את החג שלו. אחד מהחגים שאני הכי אוהב, זהו חג העצמאות שיחול השבוע ומכיוון שזהו אינו חג דתי יהודי מסורתי, בעיניי הוא מייצג את המשמעות של המילה חג כפי שתיארתי לעיל.

חג העצמאות, להלן יום העצמאות. מלבד היותו מסמל את השחרור המחודש של העם היהודי ואת הקמתה של מדינה יהודית חופשית בארץ ישראל, צריך לייצג לדעתי גם את הרעיון המעגלי כפי שתופסת אותו היהדות או אפילו בדרך בה ראלף ואלדו אמרסון תופס אותו, כלומר להתחדש ולגלות אפיקים חדשים. אם אתם קוראים עיתונים, ספרים או שירים, רואים טלוויזיה בוודאי תוכלו להביט מהצד בצורה המעגלית שיצרו אבותינו שעלו לכאן והקימו מדינה, אך באותה העת תוכלו להבחין שמשהו נעצר ולא משוחרר. אין עוד מעגלים שנוצרים. השאיפות כבר לא קיימות, הזדקנו, כלומר אנחנו קרובים למוות. אבל לא הכל אבוד, בשביל זה יש חגים שיזכירו לנו ויתנו לנו הזדמנות נוספת ליצור עוד מעגל ועוד מעגל ועוד מעגל…

תני לי לרדוף אותך, או שחררי אותי

בימים אלו אני משלים פערים וצופה בסדרה "עמוק באדמה", אחת מסדרות המופת של העשור האחרון. בפרק שצפיתי השבוע, אומרת קלייר, אחת מהדמויות המרכזיות לחברתה, שאנחנו חיים בעולם נגיש להכל- הכל בא לנו די בקלות, זוג מכנסיים אנחנו יכולים לקנות בקניון הקרוב ואוכל במסעדה שליד ובגלל זה אנחנו חייבים להיות יצירתיים בכל דבר שאנחנו עושים. גם במוזיקה, אחרי הכל, כולם יכולים לעשות וליצור אותה היום, אפילו אני יכול לחבר כמה צלילים. להיות יצירתי זה כבר מעבר ליכולתי. לא של ריאן לות' בעל שם הבמה- Son Lux  שאלבומו- We Are Rising  הוא אלבום השבוע שלי.

ריאן לות' הוא אמן אלקטרוניקה אקספרמינטלי מארה"ב, שמשלב כלים חיים כמו כינור, חצוצרה ובחלק מהשירים גם חליל. לכאורה מדובר בעוד אמן המשלב קלאסיקה עם מקצבים אלקטרוניים, אבל יצירתי ביותר, לדעתי מוכשר יותר מרבים אחרים. הביקורת הרעה שיש לי על האלבום הזה, דומה לביקורת שלי על עצמי, כלומר הטקסטים שלו נעים בין שירי אהבה כואבים ושורטים לבין שירים המציעים עולם טוב יותר, בכמה שמיעות זה נשמע יומרני ומתנשא ובשמיעות אחרות זה נשמע אמיתי מעין מורה דרך. כולנו זריחה אחת, נוצרנו מאותו עפר, צריכים לעשות את הדברים הנכונים ולדאוג לעניים ושם האלבום- אנחנו מתרוממים, לא תורם כל כך לתחושה הזאת שלי. נו באמת! כמעט אותה התגובה אחרי שאני כותב כל פוסט לבלוג.

אבל אז מגיע החלק השני של האלבום, שאיתו כל אחד יכול להזדהות מהשירים "פרחים" "לרדוף" ו- "ציפורניים" ומציג את היוצר כאדם הקטן והמתייסר ולא האדם המבין הבוגר שמציג את עצמו כאחד שחווה את הכל. בגלל שני הניגודים הללו שבמוזיקה של ריאן לות': הסכריני/דתי/אלוהי מול הריאלסטי/שברירי/רומנטי, האלקטרוני ממוחשב מול הכלים החיים. אלו הגורמים לאלבום הזה להתעלות מעל לכולם.

השיר שנועל את האלבום נפתח במילים: אנחנו נבנה מחדש, כל דבר שאבד. בחדשנות ויצירתיות מאבדים דברים, אפילו דברים יקרים מאד לליבנו, זהו הפחד הכי גדול שלי ושל כל אחד אני בטוח, כשהוא רוצה להתחדש, ליצור את עצמו מחדש ולסרטט לעצמו עוד מעגל. הפחד הזה, שגוי מיסודו, כי אנחנו לא הורסים, אלא בונים מחדש.

Son Lux- We Are Rising להורדה

מתעגל, אלפרד כהן השלישי.