הגֵר

אל תאמר יסודי מעפר, יסודך מן הזר שנפל תחתיך!

נתן אלתרמן

 מזה שלושה חודשים לא שילמתי את דמי ועד הבניין ואסעד דפק על דלתי מרוגז קצת. פתחתי את הדלת וברכתי אותו לשלום, מאחוריו במעלה המדרגות עמדה אישתו כמו שוטר המאבטחת אותו בהליך הגבייה. היא מלמלה לו משהו בערבית שהבנתי ופניי הראו זאת. אסעד הופתע, אתה לא צריך לפחד ממני בגלל שאני ערבי הוא אמר, השבתי לו שאני בכלל לא מפחד אבל אשתך לא צריכה לדבר כמו שהיא דיברה, זה לא מנומס. הוא השתתק, אישתו עלתה מעלה במהרה ונכנסה לביתם. אתה מבין ערבית, אסעד שאל. קצת ולא מספיק עניתי לו וזה לא משנה לי אם אתה ערבי או לא. אני אשלם את מה שאני חייב עוד היום הבטחתי. הוא חייך ואמר לי שאני בסדר, שאני אחלה בחור והתנצל בשם אשתו.

כי גרים הייתם בארץ

פרשת עֵקֶב, ממשיכה את נאומו הגדול של משה מהפרשה הקודמת ובו חוזר משה ומדגיש את שלושת מרכיבי האמונה הגדולים: יראת אלוהים, אהבת אלוהים ועבודת אלוהים. סגנון הנאום לא השתנה והוא מכיל דברי תוכחה, סקירה היסטורית, התמקדות בהתחייבות העם כלפי האלוהים וקיום המצוות. קיומו של העם היהודי בארץ המובטחת למעשה מובטח אם ימלאו אחרי המצוות, לא קיימת בהם הדאגה מפני עמים אחרים, מכשולי אקלים וכד', הארץ היא מובטחת, רק שיעמדו בכל התנאים. משה מזכיר בחלק הזה של הנאום, את חטא העגל וכמובן הוא מספר אותו מנקודת מבט אחרת, מנקודת מבט של המנהיג החזק. הפעם אתמקד באחת המצוות הרבות המוזכרות בפרשה- "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים".

אחת המצוות שעל העם היהודי לקיים בכדי שיוכל להתקיים ולחיות בארץ המובטחת הוא כמובן אהבת הגר, בתחילת דרכי, בפוסטים הראשונים התעסקתי בנושא הזה ועתה ארצה לחזור אליו כי לפעמים נדמה לי שהמצווה החשובה הזאת נמחקה מדפיהם של כמה וכמה ממנהיגי המדינה שלנו ויותר מזה כבר לא קיימת בכולנו ובמידה מסוימת אנחנו מפחדים מהם, מהשונים מאיתנו, מהזרים. כל אחד הוא זר ושונה, כל אחד הוא גר בצורה אחת או אחרת, אנחנו צריכים לזכור את זה, אלוהים בסיפור המקראי רוצה שנזכור את זה, כי הוא מבין שהוא פולש לשטח שנמצאים בו אנשים אחרים וצריכים להתחשב בהם.

הייתי רוצה להסב את תשומת לבכם הקוראים, אחרי שני סיפורים שאירעו השבוע שמבטאים את שנאת הזרים בחברה שלנו, האחד הוא צו של מינהל מקרקעי ישראל שהוציא 1300 שוטרים!!! מלווים במסוק לכפר בדואי ליד רהט להרוס מבנים לא חוקיים של תושבי הכפר, ארבעים משפחות מתגוררות שם, עם ילדים ונשים. מעשה נורא לא מתחבר לי למוסריות שמנסה המקרא להשתית במאמיניו. אחד מתושבי הכפר פנה לשוטרים ואמר: "אתם מאתיופיה, שכחתם איך התעללו בכם?, אתם שבאתם מאירופה, שכחתם איך התעללו בכם, מה אתם עושים לאנשים האלה?" מה אנחנו עושים לאנשים האלו לעזאזל, אין פתרונות אחרים, רק להרוס, אני שואל את עצמי. מי שאחראי על משרד הפנים ומשרד השיכון הם אנשי ש"ס חובשי כיפה, אנשים שבקיאים בתורה הרבה יותר ממני, אבל חסרה בהם המוסריות, אין להם זכות לחיות בארץ הזאת לפי האלוהים שלהם. אני מגרש אותם מפה.

מקרה שני, מהצד השני של המטבע, חמור אף הוא, בכל שנה מרכיבים ועדה מיוחדת שתחליט למי לתת את פרסי התיאטרון בשנה החולפת, השנה הורכבה ועדה שכזאת בראשות השופט בדימוס שלי טימן, באחד הדיונים, המחזאית נציגת היוצרים, מרים קיני מבקשת שמבין חברי הועדה שבוחרת כאמור למי לתת את הפרס, לא יכללו חובשי כיפה!!! מרים קיני הסבירה את הבקשה הזאת בטענה שחובשי כיפות הם שוביניסטים משום שהם מתפללים, ברוך שלא עשני אישה, דתיות יכולות להיות חברות בועדה לטענתה. כששמעתי את דבריה של המחזאית, האמנית אשת התרבות והעולם החופשי הגברת מרים קיני אפשר לומר שהזדעזעתי, אך לא הייתי מופתע, קיימת כאן שנאת זרים בכל המגזרים, כל מגזר אחד שונא את השני ובז לו, מלגלג לו על אמונותיו ורעיונותיו ואלו רק שתי דוגמאות מתוך כמה שקרו רק השבוע.

אנחנו חייבים ללמוד לאהוב את האחר ולכבד אותו, לא אסבך יותר מידי את הנושא, הוא פשוט, כל אחד מאיתנו הוא גר וזר וצריכים לכבד זאת, התרבות שלנו הייתה שם, בין אם אתם מאמינים או לאו, השורשים של כל אחד ממי שקורא את השפה הזאת וחי בתוך הארץ המופלאה הזאת, היה פעם זר, אסור לנו לשכוח את זה, הקיום שלנו כתרבות מותנה במוסריות שלנו כיצורים אנושיים ואסור לנו לשכוח את זה.

סיפורי סבתא

העולם גדל ואני נשארתי קטנה, העולם התפתח והשתכלל ואני נשארתי כמו שהייתי מלפני שלושים שנה, הזמנים משתנים, העולם הופך לצעיר יותר, העולם שייך לצעירים ואני מזדקנת, פעם העולם נראה לי כל כך קטן והיום הוא ענק, משהו שלא אוכל להכיל. זקנה במובן מסוים היא גם זרות, סבתא שלי מרגישה זרה בתוך עולמה שלה, בתוך העיר שלה, בתוך החדר שינה שלה. היא מביטה לחלון, שותה את הקפה השחור המתקרר ומרגישה זקנה, אך יותר מהכל מרגישה זרה, לא שייכת. הרבה זקנים מרגישים ככה, קיימת בהם התחושה של הזרות וחוסר השייכות, לפעמים אני שומע סיפורים מזעזעים על חוסר כבוד לזקנים. ואני אומר שאנחנו חייבים לאהוב ולכבד גם אותם, כי סבתא שלי כמו הרבה אחרים הם הבסיס לעולם הגדול הזה, איפשהו אחד התפקידים שלי, פרט להיותי נכד אהוב ודואג הוא לקרב אותה לעולם הזה המתקדם והמתפתח, הייתי רוצה שהיא תרגיש פחות זקנה, שתגלה את הילדה שבה, אבל אני לא יכול לשנות אותה, כזאת היא סבתא שלי ואני רק רוצה לגרום לה להרגיש טוב. אני תמיד אומר לה שהעולם הוא מקום קטן לחיות בו, כי אנחנו צריכים להיות גדולים מהחיים, היא לא מבינה אותי. בדידות הולכת ומתגברת עם השנים, אני מסתכל על סבתא שלי וכמה שזה ישמע אכזרי, לומד איך לא להיות כשמזדקנים. סבתא שלי מסכימה איתי, אל תהייה כמוני היא תמיד אומרת.

זר בשכונה

ויקטור הוגו כתב: עיני צעירים באש בוערות, אך מעיני ישישים זורח האור!. את התובנה הזאת של ויקטור הוגו לא הבין הדובר באף אחד מהשירים באלבום השבוע של מלווה מלכה- arcade fire- the suburbs. ראשית ארקייד פייר היא אחת מלהקות שאני הכי אוהב בעשור האחרון והיא בהחלט אחת הלהקות החשובות ביותר במוזיקה העכשווית. שנית האלבום החדש שלה שייצא בשבוע הבא הוא אלבום טוב, אבל עם אבל גדול. מדובר באלבום קונספט, שבא לתאר תמונה מפרבר אמריקני בשם ספרוול, שזה שם של פרבר שהוא מעין מטרופליטן-על שהגה הסופר מדע בדיוני וילאהם גיבסון( סוניק יות' גם שרו על הפרבר הענק הזה) והכל מתואר מנקודת מבט של זוג מבוגר שנמצא בגיל חמישים פלוס, אמצע החיים, מביט אחורה על ימי ילדותו ומשווה אותם עם ההווה, הבנינים שנוספו, הדרכים שנעקרו. הוא מתגעגע ומתרפק על אהבות לא ממומשות, להקליט שירים בגראז', הדרך בה נהגנו לחכות למכתבים, לרכוב על האופניים בין ההרים, נזכר בחברים הישנים שכעת כבר לא מזהים אותם. אלבום מעט דיכאוני בנושא שלו, תחושה זקנה של עולם עכשווי קר מנוכר ואפאטי, פעם היה אחרת, היה יותר חם ורומנטי.

מה שהלהיב אותי בארקייד פייר מאז ומתמיד זה השילוב הזה של רוק ומוזיקה צוענית או שאנסונית, בשני האלבומים הראשונים זה ממש ניכר במלודיה שלהם, אך באלבום הזה אני כמעט ולא שומע את האקרדיון החם שנהג לסחוף את השירים. ארקייד פייר בחרו לעשות אלבום פופי במידה רבה, איכשהו הוא משוחח עם הרוקנ'רול האמריקני שתמיד מתלווה לסרטי פרברים של שנות החמישים מהמאה הקודמת. העיבודים יותר פשוטים, השירים יותר עירומים במידה מסוימת ואולי המלודיה מבטאת את הקרירות שבשירים, את אובדן האמונה, תחושת הזיקנה, הזרות ויותר מהכל את הבדידות. אפשר לראות באלבום הזה, מעין ביקורת על החברה האפאטית שבה אנחנו חיים, את האסון הקרב ובה, את אותו אסון שאנחנו במו ידינו יצרונו ובנינו.

לסיכומו של עניין, זהו אלבום טוב, אם כי לא משתווה לאלבום הבכורה של הלהקה, אך הוא אלבום קונספטואלי במידה ניכרת, כמעט מהלך אנכרוניסטי אפשר לומר בימינו אנו, אבל כנראה לארקייד פייר היה משהו חשוב להגיד ותמיד עדיף להגיד אותו דרך סיפור. מילות השירים לא ברמה הכי גבוהה הוא לא אלבום סוחף, אין בו להיטים, צריך לדעתי לשמוע אותי כיחידה אחת, הוא אלבום פרברים, כמו בז'אנר הסרטים האלו, עם איפוק מסויים. אלבום השבוע שלי.

Arcade fire- the suburbs  להורדה

שבוע טוב, אלפרד כהן השלישי.

מודעות פרסומת

אני שומע, משמע אני אוהב

לך..

אם הכרתי אותו? אם הכרתי אותו? אם אהבתי אותו? זה מה שאתה שואל אותי? הכרתי אותו יותר טוב ממה שאתה מכיר בעולם הזה ואהבתי אותו כמו שאתה אוהב את אלוהים.

ארנסט המינגווי

 נשאלתי לא מזמן אם התחננתי, האם התחננתי מפני מישהי שרציתי מאד, התחננתי שתקבל אותי, עניתי שכן ושאלתי בחזרה את אותה השאלה ונעניתי בחיוב. שאלתי אם זה עזר נעניתי בשלילה. גם לי זה לא עזר ואז אמרתי שככל הנראה להתחנן זה לא עוזר, אבל אנחנו מתחננים כי קיימת התקווה והיא הדלק של החלומות שלנו, איפשהו היא גם המזון לשאיפתנו, החמצן לרצונותינו. התחנונים הם אולי סימן לחיים, מעין אות חיים בגסיסה הרגשית שלנו. התחינה היא אולי כמו הנבט שבהתחלה הורג את עצמו ואז מנביט וגדל להיות עץ מלבלב או פרח בתור זר ששולחים ביום האהבה. אז מתחננים כדי להרוג ובעצם כדי לצמוח.

פרשת וָאֶתְחַנַּן מתחילה בבקשה, בתחינה של משה המנהיג מאלוהים לסלוח לו ולהכניס אותו לארץ המובטחת, אלו הפסוקים הכי מרגשים שקראתי במקרא. אדם רם ונישא, מנהיג דגול, שעשה טעות ונענש עליה בצורה הטרגית ביותר, אדם שהוביל עם שלם, שני דורות ממצרים ומהעבדות, דרך המדבר אל החירות והארץ המובטחת. רוצה לראות את אותה הארץ, רוצה להשלים את המשימה, רוצה לחוש באופן ממשי, אבל הוא לא יכנס לארץ המובטחת, כי אלוהים חוזר ואומר שלא יסלח לו ויתרה מכך, מדגיש למשה שלא יתחנן יותר. גם בעת כתיבת השורות האלו אני מתקשה להבין את העונש הכבד הזה, כמוני גם פרשנים רבים וחכמים ממני.

הפרשה כמו כל ספר דברים, היא סדרה של נאומים של משה לעם לפני הכניסה לארץ המובטחת והפעם בנאומו מזכיר משה את עשרות הדיברות ואת החוקים והנורמות שמבדילות את העם משאר העמים והופך אותו לעם סגולה. לא הכח ולא הגודל, אלא המוסריות והאנושיות אלו הם הדברים שהופכים אותנו, אור לגויים כפי שהיטיב להגדיר דוד בן גוריון.

בהמשך הפרשה אנחנו קוראים את אחד המשפטים השגורים בפיהם של כל היהודים באשר הם: "שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד" שמבטא כמה וכמה רעיונות: האחד האמונה באלוהים אחד, כלומר רעיון המונותיאיזם והרעיון השני מדגיש את חוש השמיעה שמבין כל החושים החשוב ביותר וגם המופשט ביותר האמונה היהודית מתבססת על חוש השמיעה זאת לעומת דתות ועמים אחרים שמעדיפים את הראיה,את האידיאה, אבל לא אתמקד בזה. ארצה להתמקד בהמשך המשפט של שמע ישראל: " ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" אלוהים מבקש מעמו את הבקשה היפה ביותר וכמובן הרומנטית ביותר בכל המקרא, מעבר לחוקים ולמצוות אלוהים מבקש שיאהבו אותו, פשוטו כמשמעו. ישעיהו לייבוביץ אמר על אהבה שהיא אחת הדחפים והמרכיבים המרכזיים של התודעה האנושית, האדם תמיד אוהב משהו. אדם יכול לאהוב את עצמו, לאהוב אישה, כבוד, כסף, את המולדת וגם שוקולד. אלוהים מבקש ומצפה ממאמיניו שיאהבו אותו, יש בפנייה הזאת משהו מאד אנושי ולאו דווקא מיסטי, אנגמטי ולא ידוע. אלוהים  מבקש אהבה כמו שאני רוצה לאהוב אישה או אוהב מוזיקה טובה. בקריאה פמינסטית אפשר לקרוא את זה שאלוהים הוא גם גבר וגם אישה, אלוהים מבקש ממני שאוהב אותו כמו שאני אוהב אישה בכל הלב בכל הנפש בכל מאודי ולהפך מנשים לאהוב אותו כמו שהן אוהבות גברים, גם אהבות חד מיניות, אהבה היא חסרת גבולות. בימינו מערכת היחסים הזאת בין אדם לאלוהים מוגדרת כאמונה, אך בעברית הקדומה הוגדרה כ- אהבת ה'. הרמב"ם מתנגד לתפיסה הזאת ואומר "השם יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לא שום דמיון כלל" הוא חשב שלאהוב את אלוהים כמו לאהוב אישה למשל זה עבודת אלילים או אמונה פאגנית, אבל הרמב"ם הוא לא אדם רומנטי. אני עדין לא יודע אם אני אוהב את אלוהים, לא בטוח שהוא קיים בכלל, אבל הרעיון האהבה הזה יפה בעיניי.

 שיר לט"ו באב

אחרוג ממנהגי ואפרסם כאן שיר שכתבתי אני די מזמן. שיר שכתבתי בעקבות קריאת פרשת ואתחנן, שיר שכתבתי לאהובה שלא ידעתי, זהו שיר תחנונים, שיר על מוות וגם על הבנה וצמיחה חדשה.

כמו הארץ המובטחת/ הייתי רוצה להיות בך/ את זבת חלב וגם דבש/ להיכנס אסור לי/ אסור לי גם לבקש/ חלמתי לרעות בשדותייך/ לבנות מגדלים עד השמיים.

ממרומי ההר אפרד/ לא תדעי מקום קבורתי/ אחר יכבוש אותך במקומי/ לבטח יאהב אותך מאד/ כמו בארץ המובטחת.

 

 דיאלוג לט"ו באב

יש לך אולי מילון רפואי?

אין פה, מה אתה מחפש?

אני מחפש אהבה.

לא תמצא אהבה במילון רפואי. ככלל, היא נחשבת לשאיפה טבעית של נפש האדם.

אהבה: נטייה לרצות בטובתו של אחד ולהתמסר לו… אולי יש לכם מילון גדול יותר?

אתה מרוצה? יש לך את כל מה שאתה צריך? או שאתה רוצה מילונים אחרים?

יש פה לפחות ארבעה עמודים שלמים על אהבה…אין בחור אחרי בחורה להוט- אלא אם נכנסה בו רוח שטות.

את הדיאלוג המלא, ניתן למצוא בספרו של אמיל אז'אר (רומן גארי) חרדתו של המלך סולמון, שתרגם יפה מאד ניר רצ'קובסקי. באחד הראיונות שהעניק על עבודת התרגום החדש לספר המופת הזה, הסביר ניר רצ'קובסקי שלמילה אהבה בצרפתית יש כל מיני פירושים ואחד מהם הוא למשל, סוג של דבק מגע ולמרות שבאהבה יש אלמנטים של דבקות ודבק, בחר לא להשתמש בזה אלא לבחור ממילון עברי ישן אחר, פירושים לאהבה, כמו זה האחרון, אין בחור אחרי בחורה להוט- אלא אם נכנסה בו רוח שטות.

פזמון לט"ו באב

יש כזו שמועה ש-99 אחוזים מהשירים שנכתבים בעולם הם על אהבה, לא בדקתי את זה. שיר אהבה הישראלי, שהכי אהבתי לשמוע בשנים האחרונים הוא של נועם רותם- אהבת חיי. הוא מתחיל שקט, בליווי פסנתר בלבד. רק שנינו לבד, כלום לא חזק יותר ממני ואת, הוא שר בבית הראשון. ואז בבית השני מצטרפים בס, תופים וגיטרה וכשהוא מסתיים מתחילה חגיגה של שכרון חושים, של רומנטיקה, של תשוקה בכלי נשיפה וסינתיסייזר. תמיד תהיי אהבה חיי מכריז נעם רותם.

לבשי לבן, אלפרד כהן השלישי.

התירו פה למכה

האדם הזה הוא גם גיבורו של הספר שאנחנו כותבים עכשיו(ושל כל הספרים האחרים שכתבנו) אילו זכרנו אותו לא היינו צריכים לכתוב.

יואל הופמן

 מזמן לא הכרתי אנשים חדשים, יצרתי חברויות חדשות, כאלו אמיתיות כשיש קשר רציף שנבנית לה מערכת אמון, חברות על בסיס שתוף ואמון הדדי כאמור, אולי זה הגיל חשבתי, כי כשהייתי קטן יותר כל יום הכרתי חברים חדשים מספיק היה שהם אוהדים את אותה קבוצת כדורגל, כיום זה מסובך יותר ומורכב. הרצון הזה שלי להכיר חברים חדשים נובע מהחסך שיש לי בלדבר על עצמי, לפני שאתם קופצים, לא מדובר במשהו שלילי. הייתי שנתיים בגן חובה, משום שבשנה הראשונה שתקתי. לא הוצאתי מילה, היו לי מעט חברים עד לא בכלל והגננת הייתה צריכה לחפש כדי להבחין בקיומי. אי לכך ובהתאם לזאת הוחלט שאני אשאר עוד שנה בגן חובה לפני שאני אעלה לכיתה א'. בשנה הזאת לא הפסקתי לדבר והכרתי כל הזמן חברים חדשים. הייתי רוצה להכיר אנשים חדשים כדי שאוכל לספר את הסיפור שלי כמו שסיפרתי אותו לחברים הכי טובים שלי בתקופה שהכרנו, אבל גם אם אני לא אכיר אנשים חדשים, חשוב מאד לחזור על הסיפורים, חשוב מאד לחזור על הדברים.

לשאת דברים

אנחנו מתחילים לקרוא את הספר האחרון בחמשת חומשי תורה- דברים זהו ספר המכונה "משנה תורה", כלומר תורה שנייה משום שיש חזרה על החוקים והסיפורים והרעיונות. נחמה ליבוביץ אחת מחוקרי המקרא החשובים היטיבה להגדיר את הספר הזה: "ראשית תורה שבעל פה וראשית היהדות". הסיבות לחזרתיות הזאת די מובנות, האחת היא כדי לחזור ולהדגיש את החטאים שעשו בני ישראל מצאתם במצרים ועד כניסתם לארץ המובטחת. הסיבה השנייה, מגיעה במטרה לנסות לשכנע שאכן הכל קרה והכל אמיתי ולכן יש לחזור על הדברים.

זהו ספר נאומים, משה המנהיג מפגין יכולת רטורית מרשימה ומרביץ דברי תוכחה בעם העומד להיכנס לארץ המובטחת לפני הכיבוש. משה נושא דברים לעם תוך כדי חזרתיות של החוקים והאירועים. לפרשה של השבוע יש מדרש מאד ממעניין שקראתי, הוא נכתב במאה ה- 12 אופיים של מדרשים הם בהפלגה שלהם בפירושה ובחקירת פרשת השבוע והם עושים את זה בצורה מקורית ביותר ומפתיעה מאד. כאמור המדרש מתרגם את הפרשה שבסה"כ חוזרת על החוקים שכבר נאמרו לא אחת בספרים הקודמים ומסביר אותה בחשיבות שצריכה להיות בכל אדם ואדם והיא היכולת לתרגם את עצמינו לאין ספור פרשניות, להביא את עצמינו לידי ביטוי בהמון שפות. המדרש שואל כיצד משה שהיה אדם כבד לשון הופך להיות מנהיג כרמיזטי ורטוריקן סוחף. אם בספרים הקודמים משה הלין בפני אלוהים שאינו יכול להנהיג את העם משום שקשה לו לדבר, בספר הזה הוא עובר שינוי מהותי והופך להיות מנהיג מדבר בצורה קולחת וקוהרנטית. משה עבר שינוי, משה נרפא. המדרש מסביר כי המילה תרופה נלקחה מהמילה היוונית תרפיה. דיבור על פי אסכולות בפסכילוגיה יכול לרפא אנשים ממחלתם או מהפרעה בה הם סובלים ונראה כי משה עבר סוג של טיפול והתחיל לדבר על עצמו, על האירועים שקרו לו במהלך השנים, על הקשיים, על ההצלחות ועל האכזבות, השינוי של משה מתבטא בצורה פיזית, ביכולת שלו לדבר ולהפוך למנהיג כרמיזטי אחד כזה שכועס על העם שלו, החטא שלו כזכור היה, כשלא דיבר אל הסלע אלא הכה אותו ולכן עונשו האכזרי לא להיכנס לארץ המובטחת. משה היה חייב להשתנות, כולנו כאנשים חייבים לזהות את החולשות שלנו ולחזק אותם ואחת הדרכים היא לדבר על זה. משה השתנה כי בתוך תוכו קיווה שאלוהים יסלח לו ויתיר לו להכנס לארץ המובטחת, כולנו מנסים להשתנות על מנת לגרום לדברים בלתי אפשריים לקרות.

לספר, לזכור דברים

המילה תרופה שהייתה חדשה לעברית ונלקחה מהיוונית( המדרש מסביר את החשיבות של לשאוב הסברים מתרבויות אחרות לקיומה של ישות) אבל המדרש מצא פירוש נוסף למילה ומקורי ביותר- להתיר פה, כלומר לשחרר את כובד הלשון, לשחרר את החבלים הקשורים בשפתיים ולדבר. כך המדרש מסביר את השינוי שעבר משה, ממגמגם כבוי, לרטוריקן סוחף. משהו במשה השתחרר והוא התחיל לדבר, ככל הנראה העובדה שהוא לא יכנס לארץ המובטחת, התירה למעשה את הכבלים . ומהכאב הטרגי הזה, נוצרה התרופה למחלתו. כשאנחנו נוטלים תרופה אנחנו מקווים להירפא.

הדיבור והשיח בחיי הפכו במידה רבה לתרופה הכי טובה למכאוביי, השקט והחוסר במילים מתסכל אותי מאד ובמידה מסוימת הופך אותי לחולה. לא אחת קורה שאני שותק שאין לי מה להגיד או להוסיף וזה מטריף אותי, משבש את כל המערכות שלי, נאלץ לשחק את הביישן או הטיפש שלא מבין על מה מדברים. אני יכול לומר שהיום מצאתי את האיזון בין דממת המגמגם לבין רעש הנואם.

יש בי המחויבות כלפי עצמי לספר כל הזמן על עצמי, המחויבות הזאת חייבת לדעתי להיות קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו, לספר כדי לא לשכוח, לספר כדי לנסות לחוות שוב ולספר כדי להאמין שהכל באמת קרה וזה לא פרי הדמיונות שלנו. לומר דברים לעצמינו וחברים שלנו ולאנשים החדשים שאנחנו מכירים, לדבר.

 סיפורי סבתא

אלוהים לא לימד אותי עברית כדי שאני אשתוק, ככה הבינה סבתי השבוע. אני רוצה לדבר, יש לי על מה לדבר, כך במשך דקות בביקור השבוע אצל סבתא שלי( אגב, את המשפט הזה היא אמרה בעברית). עניתי לה שהיא יכולה לדבר, שתגיד לי מה שהיא רוצה, מה שהיא חושבת, לא משנה באיזו שפה, יחד נבין למה היא מתכוונת ואז שוב המשפט הזה: אלוהים לא לימד אותי עברית כדי שאני אשתוק. אני בטוח שלסבתא שלי יש המון ביקורת על איך שאני מנהל את החיים שלי, אכזבה רבה שאני רווק, אבל היא לא רוצה להגיד לי את זה. שאלתי אותה מה היא הכי רוצה שיקרה בזמן הקרוב בימים האחרונים שהיא חייה, היא לא ממש ענתה לי, אבל התשובה שלה הייתה לראות אותי ואת שאר הנכדים שלה מתחתנים, השתיקה עברה לצד שלי, הרגשתי שאני מאכזב את סבתא שלי ואין יותר תחושה נוראית מבחינתי לאכזב את סבתא שלי, סיימתי את הביקור כשאמרתי לה שחשוב לדבר, אם לא איתי אז אם הדודים שלי הבנים שלה. בדלת כשנפרדנו לשלום, היא הבטיחה לי שיום אחד היא תגיד הכל. הבטחתי לה שאני אקשיב.

 שקט הוא כמו צליל לא מכוון

על בוב דספר היה אולי מתאים לכתוב בפוסט בו כתבתי על עיוורון, ראיה מול יראה, אבל לא הכרתי אותו אז. רק השבוע הורדתי את האלבום שהקליט ב- 1974 בטייק אחד והשבוע יצא מחדש. בוב דספר הוא עיוור, המוזיקה שלו נשמעת, כמו הכלאה של אלביס פרסלי שר שירים של ניק דרייק, הקול העמוק בשירים עירומים ואישיים, זהו בוב דספר.

במובן מסוים אמני פולק הם דברניים, מספרים את הסיפור שלהם, באמצעות גיטרה, מילין ולחן, הם מספרים את הסיפור שלהם לכל מי שמוכן להקשיב ואמני פולק טובים כמו בוב דספר יכולים לרגש ולגעת. חשיכה היא כמו צל, כך פותח בוב דספר את האלבום המופתי הזה. שקט הוא כמו צליל לא מכוון. אלבום מרגש נוגה אך גם מרומם. אלבום השבוע של מלווה מלכה.

Bob desper- new sounds להורדה

התירו פה, אלפרד כהן השלישי

חבל ארץ

נדרים סייג לפרישות

רבי עקיבא

 בשירות הצבאי שלי הייתי תקופה קצרה בודק מעברים במחסום ארז, אז, לפני יותר מעשר שנים, עברו עשרות אלפי פלשטינים מעזה כל יום בשתיים וחצי בבוקר לעבודה בישראל. היה גם המעבר הבטוח "מעבר אל אמאל" מעבר של עזתיים לאיו"ש ולהפך. יחידת המעברים של מחסום ארז היו אחראים על הבידוק והרישום של אותם פלשטינים. שוטרי מג"ב שמרו עלינו ואנחנו שמרנו על עצמינו עם שכפ"צ ואם 16. ניצלתי את העובדה שאני נמצא במחסום והחלטתי להביע את עמדותיי הפוליטיות ולכן כתבתי על השכפ"צ שלי מאחורה בטוש אדום-   MAKE LOVE DON'T WAR המגבנ"קים לא אהבו את זה אבל לא הייתה להם ברירה ואלו הפלשטינים שידעו לקרוא אנגלית אהבו את זה מאד. מחסום ארז היה, בין היתר גם המעבר של תיירים מרחבי העולם לרצועת עזה, כשהם ניתקלו בשכפ"צ הם שלפו מצלמה וצילמו ואז גם לחצו את ידי וברכו אותי. באיזשהו שלב נשברתי מהמקום והבנתי שרק אהבה לא מספיקה. צה"ל זיהה את ייאושי וגם את השכפ"צ ושחרר אותי מהיחידה, בדיוק באותו הזמן החלה האינתיפאדה השנייה והמצב בעזה נהייה גרוע יותר וככל שעוברים השנים, מתחזקת התחושה כי "המעבר הבטוח" לעזה כבר לא יהיה קיים( אולי כי לא צריך). אהבה לא מספיקה, אבל היא הבסיס וצריכה להיות העוגן וככל הנראה בחרנו במלחמה.

לשלושה חלקים אפשר לחלק את פרשת השבוע מטות- מסעי( אם כבר צבא) החלק הראשון עוסק בדיני נדרים והפרתם, החלק השני עוסק במלחמת בני ישראל במדיינים והחלק השלישי מסכם את חלוקת הגבולות של השבטים וגם מסכם בקצרה את מסעם של בני ישראל ממצרים, דרך המדבר לארץ המובטחת. הייתי רוצה לנסות לקשר בין נדרים למלחמה, יותר נכון בין נדרים לחוסר הלגיטימציה במלחמה.

כשאנחנו נודרים לעצמינו נדר, או מבטיחים הבטחה אנחנו במובן מסוים מאד מחויבים לקיים אותו או אותה. בספר קהלת אומר לנו שלמה המלך שעדיף להמעיט בנדרים כדי שלא נתחייב יותר מידי, כי מחויבות לקיים את אותו הנדר מצמצמת את מרחב התנועה, אך יש בו, בנדר אלמנטים של מסירות ונאמנות. בחברה בה אנו חיים, הפוסט מודרניסטית מעודדת במובן מסוים, אי מחויבות לערכים מוחלטים ולעקרונות מקודשים, משחררים את עצמינו בכבלי המחויבות והמסירות וזה מתבטא כמעט בכל תחום בחיים, אם בזוגיות ואם בינינו לבין עצמינו, אנחנו הופכים לפחות מחויבים ומסורים לעצמינו, כי התכונה מורגשת מסביבנו היא של שחרור כל מוסכמה או כל נורמה. במידה מסוימת שכחנו להתמסר, שכחנו להיות מחיובים כלפי עצמינו וכלפי הסובבים אותנו.

בצבא מנסים ללמד אותנו מחיובות ומסירות מה הן, כי במלחמה אין ערכים חשובים יותר מאלו, המחויבות למדינה, ליחידה לשאר החיילים ולעצמך, עקרונות אלו מושתתים בכל צבא וצבא באשר הוא. חשבתי לעצמי שאם אותם ערכים ועקרונות היו מושתתים בצבא אחר, צבא השלום נגיד, היו מושתתים למען רעיונות אחרים שהבסיס שלהם הוא לא אחר מאשר אהבה. אהבת הזולת, אהבת האחר, אם היינו מבטיחים לעצמינו ועל אחת כמה וכמה נודרים לעצמינו נדר לאהבה שלנו אל עצמינו ואל הסובבים אותנו, אולי היה טוב יותר ואולי אני ילד או היפי, שחושב אוטופי מידי, שחושב "ג'ון לנוני" מידי, אבל אני כן מאמין שעדיף לעשות אהבה ממלחמה.

הרב דוד הכהן המכונה הנזיר כתב ביומן אישי בזמן מלחמת העולם השנייה: "המלחמה היא נגע צרעת האנושות בדורותינו ובכל הדורות לעולם… הקריאה צריכה לפנות לעמים, להמוני העם ובחיריהם, במאמרים ובספרים לעורר תנועת שלום…" כשחותמים הסכמי שלום שני הצדדים מוותרים אבל יותר מכל מבטיחים אחד לשני לקיים את ההסכם ואיכשהו זה הולך לאיבוד וחבל. המלחמה היא מיותרת, כולם כבר מכירים את כל הקלישאות, אבל הגיע הזמן שנפסיק לוותר לעצמינו ולהתחייב. לפני שנהפוך לעולם קר ומנוכר ללא בריתות ללא נאמנויות והכי חשוב ללא המשכיות או נצחיות. וינסטון צ'רצ'יל נאם לעמו בזמן אותה מלחמה וקרא להתחייב כדי להתקיים ואני ארשה לעצמי להשתמש ברעיון הזה של צ'רצ'יל, לאו דווקא בזמנים של מלחמה, אלא בזמנים כמו זה שלנו, זמנים אפאטיים ואנמיים, כי להתקיים פירושו לצמוח, לפרוח ולהתקדם ולא להיתקע ולא לזוז.

ביהדות, קיים יום בשנה שהאדם יכול להשתחרר מכבלי הבטחותיו ונדריו, זהו יום הכיפורים, השחרור הזה הוא חיוני וחשוב לחיזוק הנפש, כי נפש לכודה וכבולה יכולה למות, אך גם יכולה לכעוס ולזעום ולנקום ולהרוג, אולי בגלל הפחד הזה של נעמוד בהבטחות של עמינו, בגלל הפחד שנגרום נזק לעצמינו ולסובבים אותנו אנחנו מעדפים להיות משוחררים, אבל צריך לזכור ששחרור אינו מקדם והוא רק אמצעי להשגת המטרות שלנו. אין צורך לכבול את עצמינו בחבל עבה שיכול לגרום לנו להתאבד בתלייה, שיכול לגרום לנו לחנוק את הסובבים אותנו, כי יש חבלי אהבה(חברים ומכרים) וחבלי קסם( קשרים אמיצים) וחבלי שינה( חלומות ושאיפות) ואולי ג'ון לנון צדק, עדיף באמת בלי חבלי ארץ.

 החלק הקיצי

גלידה, ימים של קיץ, פעם חשבתי לעשות גלידה ביתית, אך מעולם לא העזתי לנסות, לא בגלל שזה מסובך מידי, שום דבר לא מסובך בכל מה שקשור בעשיית אוכל. אבל גלידה קונים במכולת, בפיצוציה, בסופר, פעם היינו קונים גלידה באוטו גלידה, פעם היו שני סוגים של גלידה שוקולד ווניל, היום יש אין ספור טעמים ואני אוהב את זה, בכל פעם ללקק טעם אחר. אחד השפים ופילוסופי האוכל שאני אוהב בעולם, אייל שני, התבקש להגות גלידה משלו וכמובן שהוא המציא גלידה בטעם עגבנייה, כשראיתי את האייטם בטלוויזיה, ביום למחרת כמו ילד קטן ביקשתי את הגלידה של אייל שני. בכוס קטנה את הגלידה של אייל שני ביקשתי מהמוכרת. היא לא טעימה, אבל יש עוד גלידות.

לסיום, אני רוצה להציג לכם את מיקסטייפ מלווה מלכה מספר תשע, שירים עם המון תשוקה וכמאמר הקלישאה שירים לקיץ. שירים של חוף, ים, אהבה אין סופית, תשוקה, ואופטימיות. פעם אמרו שהכל אני יכול בחופש הגדול, בנתיים גדלנו, אך כל התחושות עדיין איתנו. אנחנו עדין שומעים מוזיקה טובה, אוהבים, הולכים לים( אני באופן אישי לא כל כך ) במיקס טייפ תוכלו למצוא את אריאל פינק, את סיזר סיסטרס, את הדואט של הרוטס עם ג'ואנה ניוסום(אחת המלכות של הבלוג הזה) וגם את סי לו גרין ואת אחד משירי הקיץ שלי- I like של הדיווין קומדי שאותו אני יכול לשמוע בווליום הכי חזק, שהוא מעין האנטיתזה לשיר אשיר בגשם,  איי לייק.

 תקשרו את עצמיכם, אלפרד כהן השלישי.

מיקסטייפ מלווה מלכה מס. 9 להורדה

  1. Wavves- king of the beach
  2. Admiral radley- sunburn kids
  3. Ariel pink haunted graffiti- bright lit blu sky
  4. Muse- neutron star collision
  5. Scissor sisters- fire with fire
  6. !!!- steady as sidewalk cracks
  7. Ceo- everything is gonna be alright
  8. Big boi(feat. James foxx)- hustle blood
  9. The roots(feat. Joanna newsom)- right on
  10. Cee lo green- Georgia
  11. The divine comedy- I like
  12. Dirty projectors & bjork- on and ever onward
  13. MGMT- I found a whistle
  14. Nina nastasia- this familiar
  15. Janelle monae- babopbyeya

מנהיג בתוך עצמו

שום אדם אינו דגול דיו או חכם דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור גורלו בידו. הדרך היחידה שבה אדם יכול להנהיגנו הוא להחדיר בנו את האמונה בכושרנו להנהיג את עצמנו.

הנרי מילר

 לפני ארבע שנים בערך, השחקן מכרם חורי, הזמין אותי לארוחת ערב, הסיטואציה, שיחה אחרונה שהיא מעין חזרה לפני צילומים של סרט, פרויקט הגמר שלי, אבל לא כך הסתיימה אותה ארוחה. אחרי שאכלנו ושבענו והמתקנו את לשוננו עם בקלוואה וקפה, מכרם חורי פנה אלי עם התסריט פרי עטי שכבר קרא ואהב ואמר לי שאני לא צריך לצלם את הסרט. הנחתי את ספל הקפה והבטתי בו דקה ארוכה, הוא הביט בי חזרה וכן היה שקט, אבל שקט בתוכי, שמעתי רק את אוושות ליבי שמאיצות את הקצב ואז הוא צחק והתחיל להסביר, יותר משעה הוא הסביר לי.  אחר כך כבר המשכנו לשתוק כל הדרך שהוא הקפיץ אותי לתחנת הרכבת בחיפה. וכל הנסיעה לבאר שבע, הייתה בשבילי ההבנה הגדולה שאני לא אהיה בימאי קולנוע, שאני לא אעסוק בסרטים. הרגשתי מרומה, מנוצל, כאוב, אבל לצד כל זה, חשתי בהקלה. יום למחרת כבר חיפשתי את עצמי מחדש והיום, ארבע שנים אחרי, אני כמעט בדרך למצוא.

 ירושה

שוב אנחנו לפני פרשה ארוכה ומרובת נושאים, פרשת פנחס, היא הפרשה השנייה באורכה מבין הפרשיות. היא נפתחת מאירועי הפרשה הקודמת: בגברברי ישראל שהולכים לרעות בשדות נשות מואב, אלוהים כועס ומעניש את הגברים. מתעסקת בקנאותו הגדולה של פנחס נכדו של אהרון הכהן, חלוקת הארץ לפי שבטים, מלחמתן הפמיניסטית של בנות צלופחד לשטח משלהן וכן בדיני ירושה, זו הפרשה שמשה באופן רשמי מכריז על יהושע כיורש שלו ובסוף מדריך לקורבנות ולמועדי ישראל. פרשה עמוסה.

אפשר להבחין שבני ישראל לפני שינוי מהותי בקיום שלהם, הם עומדים להיכנס לארץ המובטחת ועושים המון הכנות לפני, נלחמים בכל מיני עמים שעומדים בדרכם, מחלקים את השטח והכי חשוב מחליפים הנהגה. משה זקן ובא בימים לא יכנס לארץ המובטחת מתחיל בהכשרת המנהיגים הבאים לישראל, אם זה המדיני, יהושע בן נון ואם זה הרוחני פנחס נכדו של אהרון הכהן. מנהיגותו של משה נבחנת באופן בא הוא מוותר על התהילה שלו ומעביר אותה ליורשו, המון תעצומות נפשיות כרוכות בכך, אין הדבר פשוט וצריך ולהתגבר על האגו, אין ספק שמשה חש בעוול גדול, הוא לא רצה בתפקיד הזה של מנהיג עם ישראל, אך לאחר שנענה והסכים, עשה אותו בצורה הטובה ביותר והוא נענש לא להיכנס לארץ המובטחת. למרות זאת הוא מודע לכך שעמו זקוק להנהגה חדשה ומרעננת, תחשבו שאתם מסכימים לוותר על התפקיד שלכם, כי מישהו אחר צריך לעשות אותו וככל הנראה יעשה זאת טוב יותר, אני לא חושב שאין אחד שיוותר על התפקיד ועל המעמד שלו, רק משום שיש מישהו טוב יותר שיבצע טוב יותר את העבודה, ניטשה אמר שלכ אחד מאיתנו מקונן הרצון לעוצמה להיות השליט. זה כמעט לא אנושי לעשות לוותר על זה, אבל הכרחי מאד לתהליכים של שינויים.

לכל אחד יש תפקיד, כל אחד צריך לחפש ולמצוא אותו ואז לטפח ולחזק אותו, כך לפחות טוענת הפסיכולוגיה היהודית, התפקיד של משה היה להוציא את בני ישראל ממצרים ולחנך אותו להיות עם עצמאי עם זכויות של קיום, התפקיד של יהושע הוא לכבוש את הארץ המובטחת וליישם את כל מה שמשה כמנהיג לימד את העם. זה לא פשוט למצוא את אותו תפקיד שמיועד לנו, יש המון תפקידים ולפעמים מרגישים שאפשר לעשות הכל ובצורה הכי איכותית שיש, אבל צריך להבין, ככה לפחות אני מאמין שיש לנו תפקיד אחד או שניים או שלושה שאנחנו יכולים לעשות הכי טוב בעולם, שאין שני לנו, שאנחנו הכי טובים בזה, שרוצים להידמות לנו, אני מאמין שלכל אחד יש משהו שהוא הכי טוב בו. משה עם כל הכעס ותחושת העוול והקיפוח שנעשה לו, יודע בתוך תוכו, שהוא לא יכול להנהיג את עמו בתוך הארץ המובטחת ולכן הוא פונה לאלוהים, באצילות נפש, שלא רואים היום ומכריז על העברת המנהיגות.

 סלט קיץ

אתנחתא. הרבה זמן לא כתבתי על אוכל, לא יצא לי להגות בו ובעיקר לא לבשל או לאפות, אני בדיאטה, מנסה להשיל מעליי את הקילוגרמים העודפים. אני יודע שזה לא סיבה מספיק טובה, שתגרום לי להפסיק להתעסק באוכל, אבל איכשהו כשאני בדיאטה אני והאוכל הופכים לאויבים ואני מחפש את הדרכים להתאהב בו מחדש.

לכבוד הקיץ החם והלח ולמרות הדיאטה, מצאתי את עצמי מכין לעצמי סלט פירות, עשיר בטעמים ועתיר קלוריות. למדתי שבכל דבר שאני אוכל, אני חייב לחוש את כל הטעמים שיש, נראה לי שבסלט הזה הצלחתי, פרט לחריף, כי לא צריכים חריף בסלט.

 מה צריך..

חצי אבטיח

100 גרם צנוברים

אשכול ענבים אדומות גדול

צרור נענע

שמן זית

לימון

100 גר' גבינת פטה עיזים

איך עושים..

קולים את הצנוברים על מחבט חמה למשך שלוש דקות ומניחים בצד. חותכים את האבטיח לקוביות קטנות ומניחים בקערה גדולה. חותכים את הגבינה ומוסיפים לקערה. מוסיפים את הענבים והצנוברים. חותכים עלי נענע ומוסיפים. מעט שמן זית, סוחטים לימון מעל. מומלץ להגיש קר. יוצא טעים ועשיר.

 

סדר עולם חדש

את שיר השבוע של מלווה מלכה, שמעתי לפני המון זמן, אהבתי אותו, אבל לא טיפחתי את האהבה הזאת ממש, השבוע שהוא יצא בתוך האלבום של ceo קסם לבן, כבר לא יכולתי אליו, הוקסמתי ונכבשתי והוא הפך לשיר שאני הכי אוהב לשמוע בשבוע האחרון.          

השיר- come with me הוא שיר פופי עם אלמנטים השאולים מסאונדים של פופ תחילת שנות התשעים והוא קורא בפשטות למושא השיר להצטרף אליו ואז במורכבות קורא אליו להקריב את החיים כדי להגשים את הזוגיות, וקורא למושא להתחיל פשוט לגלות ואז הכל יהפוך לאמיתי. שיר עם הרבה אמונה, כמו הבלוג הזה מלווה מלכה.

 בשאר האלבום משלב ceo סאונדים של פופ וסינתיסייזר עם כלי קשת כמו כינור וצ'לו ומעט רגאיי. והמסרים בשירים ברורים ודי מעודדים, כראוי לשירי פופ, האושר קרוב לכאן, המון אמונה בקיום של סדר עולם חדש ואופטימיות. זהו לא אלבום דביק כמו שזה נשמע, זה אלבום סוחף והרבה יותר מורכב מאלבומי פופ אחרים. מחד הוא יכול להרקיד אותך בבית לבד או במועדונים עם אנשים ומאידך יש בו מן המאגיות במילים שגורמות להאזין למוזיקה מבלי להזיז את האיברים. במקרה של האלבום הזה אני עושה את זה יחד.

האלבום המלא להורדה.

 

גלו והנהיגו את עצמכם, אלפרד כהן השלישי.