חלום טיול

אני אוהב לטייל, אבל שונא להגיע..

אלברט איינשטיין

 ביום ראשון השבוע נרדמתי לצלילי השיר idiot heart של sunset rubdown המשפט האחרון של השיר אומר: "אני מקווה שתקבר עם זוג נעליים ראוי, כי יש לך עוד הרבה ללכת". באותו לילה חלמתי את אותו חלום מספר פעמים, חלום שגם חזר במהלך השבוע: בכל פעם מצאתי את עצמי עומד באמצע של משהו, בגילאים שונים במקומות שונים בחיים שלי, מגן חובה עד להווה. ככל הנראה תחנות משמעותיות ומשפיעות על חיי. ולפתע מגיחים זוג ידיים שאת בעליהם אני לא מזהה והם אוחזים במסור חשמלי רועש במיוחד המנסר את הרגליים שלי באיטיות ולפני שאני מועד, זוג ידיים אחר מושטים לי קביים ואני מביט ברגליי הקטועות ובדמי הניתז לכל עבר, מבטי מתמקד בעיקר בנייק שנעלתי. אחרי כמה שניות אותו דם מגיע לקביים ומצית בהם אש גדולה המכלה את הקביים ואין לי במה להיאחז יותר ולפני שנשמט מטה ומת, מתעורר ואז נרדם. חולף לו זמן, כנראה זמן של חלומות ואני שוב באותו חלום, רק בגיל ובסיטואציה אחרת ושוב לפני שגופי נשמט, אני כאמור מתעורר. עצוב מהטרגיות של החיים המתבטאת בחלומותיי. כואב את מר גורלי שמתמיד לחזור בכל תחנה ותחנה בזמן הפרטי שלי.

פרשת השבוע- בְּהַר סִינַי היא מהאהובות עלי במקרא כיוון שהיא מעין מסמך המציג משנה חברתית כלכלית מתקדמת במיוחד אפילו לימים אלו, מעין שילוב בין שתי התורות- הסוציאליזים והקפיטליזם. בפרשה ניתנים חוקים כמו איסור בנטילת ריבית בהלוואות, שנת השמיטה ושנת היובל. מסמך הדואג לצדק חברתי ולשוויון, מסמך הדואג לצמצום הפערים החברתיים, מסמך המעודד תחרותיות אבל עם גבולות. הקרקע עלינו אנחנו עומדים, אותה אנו מעבדים, לעולם לא תהייה שלנו. האדונים אותם אנו משרתים לעולם לא יהיו אדוננו. כי בתקופת זמן מוקצבת, כל שנה שביעית, כל 49 שנים נשמטים כל הבעלויות וכל החובות שלנו ומתחילים מהתחלה.

מספרים על עמנואל קאנט שהיה עורך טיול רגלי בכל יום בשעה קבועה לזמן קבוע, התושבים שחפצו בכיוון השעון יכלו לעשות זאת, בזמן שיצא לטיול או שחזר ממנו. ביום היחיד שהוא החמיץ את הטיול הקבוע שלו, התרחשה המהפכה הצרפתית שסיסמתה הייתה "שוויון, חירות ואחווה". אותו קאנט האמין שהחירות האנושית נוצרת מציות טוטאלי לחוקים שהיא יוצרת. הטיול היומי שלו היה אחד מהחוקים הללו. אנושות וחיים חדשים נוצרים מחוסר ציות. קאנט לא יצא לטיול היומי הקבוע שלו, ביום שצרפת והחברה המודרנית הדמוקרטית לא ישכחו, היום שמייצג את הערכים החשובים בחברה המודרנית.

ובכן, גם במקרא דוגלים באותם הערכים ודואגים לקדש אותם ביחידות של זמן, השבת, השמיטה והיובל. יום השבת הוא יום חופש לכל אדם באשר הוא, אם הוא אדון או עבד, אישה או גבר ובשנת השמיטה והיובל מגדילים לעשות, נמחקים כל הפערים על מנת ליצור שיוויון מוחלט וחירות ניתנה לעבדים, לאלו שירדו מנכסיהם ולקרקע והאדמה שמקבלות האנשה וזוכה לתנאים שווים כמו לכל אדם באשר הוא.

נחזור לסיוט שחוויתי בלילות האביביים האחרונים. תחילה סברתי שזהו חלום המבטא את תחושות הכישלון שרובצות בי כעלוקות בעת האחרונה, בכל זמן ומקום שאני נוכח בו, נקטעות רגליי ויתר על כן, דמי שורף את הקביים איתם אני יכול להסתייע להמשיך ללכת. אבל אולי יכולה להיות לסדרת החלומות פרשנות אחרת, הייתי אומר אופטימית יותר, ברוח הפרשה, ברוח השוויון והחירות. יכול להיות מאד שגופי ונפשי צריכים חופש, יכול להיות שצברתי מעין הון שכזה שלא הוגן כלפיי וכלפי הסובבים אותי ואני צריך להרפות, להתחדש, לגלות ולמצוא את עצמי מחדש. יכול להיות שיום אחד אני צריך להפסיק את הטיול "הקאנטי" שלי ולעצור, לא ללכת יותר מידי, או בעצם לקנות זוג נעליים חדש.

Rue Mosnier Decorated with Flags, with a Man on Crutches- Edouard Manet

סיפורי סבתא

השבוע הגיעו לבקר את סבתא שלי נציגים של משרד הביטחון(משפחה שכולה) להתעניין במצבה הבריאותי והכלכלי, מעין ביקורת שגרתית שכזאת ובין היתר הציעו לה למכור את דירתה ולעבור לבית אבות שחלק מעלות השהייה בו תסובסד על יד המשרד. סבתי נבוכה מהצעה כיוון שהיא לא רואה דרך בה היא משתלבת עם שאר הדיירים בבית, היא בקושי יודעת עברית, חולה מאד ואין לה שיניים. אחרי שסיפרה לעצמה את הסיפור הזה וסיפרה אותו לי. היא התנערה מהמבוכה הראשונית שלה והתרגזה מאד מעצם ההצעה, למה שהיא תעזוב את הבית שלה, עליו במשך שנים עבד סבי לקנות אותו. זהו הבית שלהם לנצח. הבנתי את הכעס שלה, אבל ניסיתי להסביר לה שאחרי הכל הבית הזה יעבור למישהו אחר, בטח לאחד מבני המשפחה. אנחנו לו מחזיקים נכסים לנצח, זה מנוגד לטבע. יחד עם זאת, הייתי מעדיף שסבתי לא תעבור לבית אבות מכל סוג שהוא, כי אני יודע שהמבוכה הזאת שלה לא תעבור ולמעשה תשתק ותשעבד אותה עד יום מותה. לכן חוקי השמיטה אינם חלים על סבתי, כן שהם מונעים את חירותה.

שבירתה של התוגה

שילובים של מוזיקה קלאסית או אופרה עם המוזיקה הפופלרית מעולם לא ענינו אותי, כששני העולמות המנוגדים הללו לכאורה נפגשים נוצר דיאלוג שלילי של התנשאות כביכול של הז'אנר העילית כלפי זה הנחות, במקום לשוחח ולחפות על חסרונות אחד של השני. נוצרת יצירה לא אמינה. אלבום השבוע שלי,הוא בכלל לא המקרה, אפילו רחוק מזה.  קבלו את AUSTRA ב- Feel It Break

אוסטרה, היא אלת האור במיתולוגיה הלטבית, כמו כן מקור השם של המדינות אוסטריה ואוסטרליה. אוסטרה הוא גם שם של אי צפוני ביותר קרוב לנורווגיה. למרות מוצאה הלטבי של הסולנית ומנהיגת הלהקה, המוזיקה יותר קרובה לאי הקפוא ,המדכא והאפל, מאשר לאור המקרין חיוניות ומפיץ החיים מהמיתולוגיה.

הסולנית, קייטי סטלמינס ומנהיגת הלהקה שרה אופרה מגיל 10 ובאלבום זה ניכר, אך לא מתנגש לעולם עם הסינת' פופ הכמעט מושלם שלה ושל להקתה. בבלוגספירה משווים את קולה והגשתה לקיית בוש, ניקו ולסולנית של להקת הנייפ השוודית. יש בקולה משהו שמאגד לתוכו את כל המאפיינים של הקולות הנ"ל ויוצר משהו יחודי ואלוהי. קייטי סטלמינס היא המלכה החדשה שלי ואני חולם ללוות אותה.

סדר השירים נערך בצורה כזו שההאזנה להם ברצף תעביר את חווית השבירה, גדיעת איברים כחלק מניסיון לטיפול רפואי שיציל את המצב הטרגי ולבסוף התמוססות מעולם הסמלים של אהבה וזוגיות. משיר לשיר האווירה יותר ויותר קודרת ועצובה ולמרות הכאב שבתכנים, אני מתמסר, מתחבר ומתמלא בסוג של תקווה ומתאהב, אבל את זה כבר אמרתי ואני אחד שמתאהב בקלות.

Lose it הקליפ הרשמי

קשה להתעלם מקולה הדומיננטי של קייטי, השולט במלודיה הפופית/אפלה השאולה מהאייטיז ובטקסטים השבורים של השירים, הכמעט חסרים כל מבנה. היה לי קשה לבחור את השיר הכי טוב באלבום, אבל בחרת ב-רעש(אפשר לתרגם גם כ-רחש) השיר לפני האחרון. הרעש שמפריע לישון, הרעש המטאפורי שמפריע לחיים והופך אותך לנכה, שהופך אותך לאנמי ומרחיק אותך מהחיים. הרעש שמקשה עליך להיאבק, אם בנדודי השינה שמטרידים את המנוחה ואם בסיוטים המפרים את השלווה.

AUSTRA- Feel It Break להורדה

מטייל, אלפרד כהן השלישי.

במעגל נחוּגה

כשתאלם תרועת הפסטיבלים 
ילבלבו שירי אהבתי 
אני יכול לשמוח איך שבא לי 
וזהו זה החג האמיתי

נעמי שמר

 החלטתי לוותר על הסיפור האישי שפותח כל פוסט, ולא לתאר פחות או יותר את מה שחוויתי במהלך השבוע, את התחושות והתובנות שליוו אותי במהלכו, או את התכניות שלי לשבוע שיבוא. שתיקה שכזאת מונעת ממני את החופש להתבטא, כן שאירועי השבוע דוממו אותי, הפכו אותי לאילם מחשבתי ובהקצנה רבה אומר שגם הרגו אותי. יכול להיות שאני מפחד ויכול להיות שזו המחאה הקטנה שלי. לא! בעצם זה השילוב של השניים. הפחד להתבטא מבלי לפגוע באף אחד, משתק אותי ומקומם אותי בו זמנית, ראשית אין לי שום כוונה לפגוע באף בן אדם באשר הוא, אם אני מכיר אותו ואם לאו, אם אני שונא אותו ולהפך. פגיעה באדם אחר פסולה בעיניי. ומנגד, אינני יכול לנצור את לשוני מאותו הפחד, זהו הכרחי להתבטא בכתב או בע"פ, יש יגידו שזה משחרר. יכול שהפסקה האחרונה סתומה במקצת ואינה ברורה, מצטער. אני מקווה שבחלוף הימים אוכל להבהיר ולבאר את עצמי. אסיים את החלק הזה בארבע מילים ברוח התקופה-להיות עם חופשי בארצנו.

פרשת השבוע, אֱמֹר מתחלקת לשני חלקים, הראשון עוסק בתורת הכוהנים-פרטים דקדקניים על כיצד הכוהנים שהם אנשי הדת יש להתנהג, בין היתר איך להתלבש ואם מי להתחתן. והחלק השני עוסק נרחבות  בחגי ישראל, במחזור שלהם במרוצת ימי השנה, מהחג הראשון הלא הוא- פסח, דרך שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. ארצה להתמקד במונח חג.

המילה חג מייצגת את תפיסת הזמן בעולם היהודי, המשלבת בעצם בין שתי תפיסות, האחת- הזמן כציר קווי מנקודה בעבר אל נקודה אחרת בעתיד. השנייה-הזמן הוא מחזור מעגלי החוזר על עצמו שוב ושוב. הזמן ביהדות הוא מעגל החוזר על עצמו אבל לעולם לא יהיה סגור, אלא תמיד יתפתח וישאף להתקדם-ספירלה. תדמיינו לכם מחוגה שמציירת מעגלים על גבי מעגלים. החוד של המחוגה מציין את נקודת ההתחלה, את הבריאה אם תרצו והעיפרון הוא הרצף של החיים שחוזרים על עצמם במעגלים, אך מסוגלים תמיד ליצור מעגלים חדשים.

הרעיון המרכזי במסה "מעגלים" של ראלף ואלדו אמרסון שהאדם חייב תמיד ליצור מעגלים חדשים. העין היא המעגל הראשון והאופק הוא המעגל השני, כשמושג האופק נוצר עוד אופק, חדש שלא ראינו או ידענו קודם ובעקבותיו עוד מעגל: "בחיים אנו לומדים שהאמת סביב כל מעגל שאפשר לשרטט עוד אחד" התובנה המרכזית מהמסה הזאת שאדם חייב תמיד ליצור דברים חדשים, להתקדם לעבר עוד מעגל ועוד מעגל. רק כך אדם יוכל להגשים את עצמו ולהגיע למחוזות הקדושים ביותר בשדות האמונה שלו.

האדם זקוק לחגים, לאירועים חגיגיים בציר הזמן, האדם צורך אם במודע ואם בהדחקה רגעים חגיגיים, הוא זקוק להם, כל אדם מוצא עצמו במהלך חייו חורג מהרוטינה של היום יום. אני מכיר הרבה אנשים שמתעבים את החגים, אני מכבד אותם. אבל מאמין ויכול להיות שבתמימות רבה שלכל אחד יש את החג שלו. אחד מהחגים שאני הכי אוהב, זהו חג העצמאות שיחול השבוע ומכיוון שזהו אינו חג דתי יהודי מסורתי, בעיניי הוא מייצג את המשמעות של המילה חג כפי שתיארתי לעיל.

חג העצמאות, להלן יום העצמאות. מלבד היותו מסמל את השחרור המחודש של העם היהודי ואת הקמתה של מדינה יהודית חופשית בארץ ישראל, צריך לייצג לדעתי גם את הרעיון המעגלי כפי שתופסת אותו היהדות או אפילו בדרך בה ראלף ואלדו אמרסון תופס אותו, כלומר להתחדש ולגלות אפיקים חדשים. אם אתם קוראים עיתונים, ספרים או שירים, רואים טלוויזיה בוודאי תוכלו להביט מהצד בצורה המעגלית שיצרו אבותינו שעלו לכאן והקימו מדינה, אך באותה העת תוכלו להבחין שמשהו נעצר ולא משוחרר. אין עוד מעגלים שנוצרים. השאיפות כבר לא קיימות, הזדקנו, כלומר אנחנו קרובים למוות. אבל לא הכל אבוד, בשביל זה יש חגים שיזכירו לנו ויתנו לנו הזדמנות נוספת ליצור עוד מעגל ועוד מעגל ועוד מעגל…

תני לי לרדוף אותך, או שחררי אותי

בימים אלו אני משלים פערים וצופה בסדרה "עמוק באדמה", אחת מסדרות המופת של העשור האחרון. בפרק שצפיתי השבוע, אומרת קלייר, אחת מהדמויות המרכזיות לחברתה, שאנחנו חיים בעולם נגיש להכל- הכל בא לנו די בקלות, זוג מכנסיים אנחנו יכולים לקנות בקניון הקרוב ואוכל במסעדה שליד ובגלל זה אנחנו חייבים להיות יצירתיים בכל דבר שאנחנו עושים. גם במוזיקה, אחרי הכל, כולם יכולים לעשות וליצור אותה היום, אפילו אני יכול לחבר כמה צלילים. להיות יצירתי זה כבר מעבר ליכולתי. לא של ריאן לות' בעל שם הבמה- Son Lux  שאלבומו- We Are Rising  הוא אלבום השבוע שלי.

ריאן לות' הוא אמן אלקטרוניקה אקספרמינטלי מארה"ב, שמשלב כלים חיים כמו כינור, חצוצרה ובחלק מהשירים גם חליל. לכאורה מדובר בעוד אמן המשלב קלאסיקה עם מקצבים אלקטרוניים, אבל יצירתי ביותר, לדעתי מוכשר יותר מרבים אחרים. הביקורת הרעה שיש לי על האלבום הזה, דומה לביקורת שלי על עצמי, כלומר הטקסטים שלו נעים בין שירי אהבה כואבים ושורטים לבין שירים המציעים עולם טוב יותר, בכמה שמיעות זה נשמע יומרני ומתנשא ובשמיעות אחרות זה נשמע אמיתי מעין מורה דרך. כולנו זריחה אחת, נוצרנו מאותו עפר, צריכים לעשות את הדברים הנכונים ולדאוג לעניים ושם האלבום- אנחנו מתרוממים, לא תורם כל כך לתחושה הזאת שלי. נו באמת! כמעט אותה התגובה אחרי שאני כותב כל פוסט לבלוג.

אבל אז מגיע החלק השני של האלבום, שאיתו כל אחד יכול להזדהות מהשירים "פרחים" "לרדוף" ו- "ציפורניים" ומציג את היוצר כאדם הקטן והמתייסר ולא האדם המבין הבוגר שמציג את עצמו כאחד שחווה את הכל. בגלל שני הניגודים הללו שבמוזיקה של ריאן לות': הסכריני/דתי/אלוהי מול הריאלסטי/שברירי/רומנטי, האלקטרוני ממוחשב מול הכלים החיים. אלו הגורמים לאלבום הזה להתעלות מעל לכולם.

השיר שנועל את האלבום נפתח במילים: אנחנו נבנה מחדש, כל דבר שאבד. בחדשנות ויצירתיות מאבדים דברים, אפילו דברים יקרים מאד לליבנו, זהו הפחד הכי גדול שלי ושל כל אחד אני בטוח, כשהוא רוצה להתחדש, ליצור את עצמו מחדש ולסרטט לעצמו עוד מעגל. הפחד הזה, שגוי מיסודו, כי אנחנו לא הורסים, אלא בונים מחדש.

Son Lux- We Are Rising להורדה

מתעגל, אלפרד כהן השלישי.

כרוניקה של קדושה אשמה ואפלה

השאלה היא אם אפשר להיות קדוש בלי אלוהים – זו הבעיה הממשית היחידה שמעסיקה אותי כיום.

(אלבר קאמי מתוך הדבר)

 אם הייתי מכריח את עצמי להכין רשימה של מטלות ויעדים בכדי להפוך לבן אדם טוב יותר או בכדי להגשים כמה חלומות שהזנחתי במרוצת השנים, הייתי בוודאי מוצא קשיים רבים עד מאד בהכנתה של רשימה כזאת. בשל העובדה שמדובר במחשבה היפותטית, נעמדתי אל מול הרשימה וגיליתי שאני רחוק מהגשמתה ומהיעדים שהצבתי. יש בי הקושי כמעט בלתי ניתן להסבר לעמוד מאחורי אותה רשימה, אולם לאחר מעט העמקה בנושא גיליתי שזה קשה, משום שאינני מסוגל לתת את כל כולי ואת ליבי למסמך הזה. עצרתי לרגע עם המחשבה ההיפותטית הזאת, כי עתה ניצבתי מול פרדוקס אישי שמורכב מתכונות האופי שלי. אנשים רבים מייחסים לי תכונות של נתינה ואדיבות, (באמת אני לא מבלף) ומנגד גיליתי שאינני כמעט מסוגל לתת ולהתמסר לעצמי ולהפוך למה שאני באמת רוצה להיות.

פרשת קְדֹשִׁים, היא פרשה שמפרטת למצוות וחוקים את הדרך בה אדם יוכל להפוך לקדוש. הפרשה נפתחת בציווי של אלוהים לכל העם להיות קדוש כמו שהוא קדוש ומייד אחרי הבקשה/ציווי, כאמור רשימה ארוכה של מצוות, בעיקר בין אדם לחברו ואם נעמוד בהם נהפוך לקדושים. לכאורה מדובר בפרשה טרחנית דתית אופיינית, אבל לא.

קדושה זה מושג מעט מעורפל, כמעט כמו החיים עצמם אם להיות סרקסטיים, האם שורה של מצוות וביצוען הופך אדם להיות קדוש?! האם עמידה ביעדים שהציב לנו האלוהים יהפכו אותנו לאנשים טובים יותר. שאלות שאין לי עליהן תשובות, כנראה גם לאף אחד לא תהיינה תשובות בזמן הקרוב ולו רק בשל העובדה שמאד קשה לעמוד בכל המצוות הללו. כפי שציינתי בתחילת דבריי, יהיה מאד גם קשה לעמוד בכל רשימת המטלות העצמית/פרטית שלי, הקושי נובע מהצורך לתת מעצמינו, לתת את ליבנו ולהיות במידה רבה גם מרוסנים ולשלוט בחולשות שלנו.

ביום ראשון יתקיים טקס הקדשתו של האפיפיור המנוח יוחנן פאולוס השני. בנצרות המושג קדושה שונה  מהיהדות, בעוד שהיהודים רואים במשפט הראשון של הפרשה כמצווה, הנוצרים רואים בו כהבטחה של האל שהאדם יהיה קדוש בעתיד, אם כמובן היה אדם טוב ומאמין. חמש שנים אחרי מותו של האפיפיור הופכת אותו הנצרות, לקדוש. בין אם היא- הקדושה, ציווי או הבטחה, לדעתי היא מונח בעייתי, כמעט בלתי אפשרי. אפילו הקדושה כמילה, גורמת לי למועקה.

סליחה טעינו(או, לסלוח ולא לשכוח)

"…השאלה אם אנחנו אשמים? נוגעת לכל אלה מאיתנו שהיו אז בגיל שבו אדם נחשב אחראי למעשיו…האם אנחנו אשמים מפני שהיינו בני הזמן, עדים, מפני שנשארנו בחיים? אנחנו לא אשמים רק במובן מוסרי או משפטי, אלא לבטח גם במובן תיאולוגי, אדם נעשה אשם כשאינו מקריב את עצמו במו ידיו לרוע הגזירה"

היינריך בל.

 ב-1948 הוקמו בגרמניה אגודות לשיתוף פעולה יהודי-נוצרי בתמיכת ארצות הברית, כחלק מתוכנית חינוך מחדש של הגרמנים, לקראת בנייה חברה דמוקרטית חדשה. ב- 1959 נשא היינריך בל  את הרצאת הפתיחה של אחד הכנסים באחת האגודות לשיתוף פעולה יהודי נוצרי-"מחיר הפיוס" שמה. בה הוא עסק בשאלת החפות והאשמה של העם הגרמני פושע מלחמת העולם השנייה שלקח את חייהם של מיליוני אנשים חפים מפשע ומיליוני יהודים בפרט. בסופה של ההרצאה הוא דן באפשרותה של מחילה, היכולת האנושית לסלוח והוא מביא את סיפורן של שתי אסירות- האחת יהודייה ניצולת שואה קומוניסטית פעילה פוליטית והשנייה גרמניה שומרת אסירות באושוויץ. בקשתה האחרונה לפני הוצאתה להורג הייתה שחברתה לתא היהודייה, תסלח לה. בפתח התא שתיהן התחבקו והיהודייה סלחה לה.

ודאי שאינני יכול לתאר את עוצמת הרגשות של סליחה מהסוג הזה, אינני יכול להבין לעולם את סבלם של היהודים בשואה, אני יכול לשמוע את סיפורם, להזדהות עם כאבם, אך לעולם לא אבין זאת. מנגד אינני יכול להבין גם את תחושת האשמה של העם הגרמני בן דורי, תחושות אשמה נצחיות כמעט, המתהלכות בקרבן כאילו היו רוח רפאים המחפשת מנוח.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני מרגיש אשם שבמהלך רוב משנותיי, לא חשתי כלום ביום הזה, סרטים על השואה שעממו אותי. עדויות של ניצולי שואה היו לי כדיבור ריק, קולה של הצפירה בעשר בבוקר העיק עלי. אולי זה היה מנגנון הדחקה שפיתחתי ואולי משום שהסיפור הזה לא היה חלק מהחיים שלי(למרות שסבי ז"ל סבל מהנאצים בטוניסיה ארץ מולדתו). אשם, כי לא כיבדתי את הזיכרון של אותם אנשים שמקועקע עליהם מספר. כן, אני אשם.

בכל צורה שארשום זאת, זה ישמע דתי טרחני, אך בכל זאת אשים את המילים. לדעת או ללמוד לסלוח זה גם סוג של קדושה. יוצא כך לפעמים שפרשת קדושים סמוכה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה ויש פרשנים המוצאים את הקשר בין הדברים ויש שלא. הכלל החשוב בתורה(לפי רבי עקיבא) והכלל החשוב בחיים לדעתי- נמצא בפרשה הזאת- "ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל שכל אדם באשר הוא חייב לזכור ולבצע. אם נאהב את עצמינו נוכל לסלוח לעצמינו. אם נלמד לאהוב את הסובבים אותנו בצורה שגם הם יכולים ללמד אותנו בדרכים שלא הכרנו, יקרו הרבה דברים טובים.

Do you forgive what you try to remember/ and you remember what you try to forgive?

יש אלבומים שמתאהבים בהם בהאזנות הראשונות ומנגד יש אלבומים שמחלחלים לתוכך כאילו היו מים שמכוח הכבידה מחלחלים עמוק פנימה לאדמה. אלבומים אלו כמו "מי הכובד" אינם זמינים לצמחים הגדלים ולא משפיעים על צמיחתם, אך הם חלק בלתי נפרד מהאדמה, אילולא אותם נוזלים האדמה הייתה מתפוררת והצמחים והחי מעל היו נכחדים. אלבום השבוע שלי:  Creep on Creepin' on של ההרכב הקנדי Timber Timbre

כבר יותר מחודש אני מאזין לאלבום הזה, לאט לאט הוא חדר אליי והוא שלי בתוכי, באדמה הפנימית והעמוקה שלי אם תרצו. במהלך ההאזנה לאלבום נוצר מעין ענן דמיוני שאופף את החדר ומחשיך אותו, יש לו אווירה מכשפת ומחשמלת מעין סרט אימה/מתח פוסט מודרני המצדיע לפילם נואר הקלאסי. קולו של הסולן משלב תכונות של זמר בלוז שחור מתחילת המאה הקודמת עם זמר צועני אינדי, היפסטרי ואירופאי מהעשור הראשון של המאה-21. יחד עם הקול המיוחד הזה מנגנים איתו עוד שני חברים בגיטרה חשמלית, כינור וב-Autoharp

השיר הכי אהוב עליי באלבום מדבר על ליבו של גבר המנסה להסיר את הכישוף של אהובתו הנכזבת, שהוא מעין שיר בלוזי אולד פאשיין שכזה. לא הייתי אומר שזה שיר שמייצג את אופיו של האלבום, אבל הוא הכי הרבה ריגש אותי.

הקליפ הרשמי לשיר "אישה" בהחלט מייצג ויזואלית המוזיקה והטקסטים של ההרכב המשובח הזה

עטיפות של אלבומים תמיד סקרנו אותי, לפעמים אני מוריד את האלבום רק משום שהעטיפה מצאה חן בעיני וסקרנה אותי(יש כאלו שעושים את זה עם ספרים) ובאלבום הזה כפי שאפשר לראות בתמונה המצורפת לוידאו ביוטיוב מדובר בתמונה שרואים ממנה חלק מתוך השלם- את הפירמידה מתוך האובליסק, אלא שבעטיפה היא נמצאת על האדמה בקרקע ולא קרוב לשמיים בתוך איזור מדברי משהו ונטוש. האובליסק קבור באדמה כמעט כמו המים שחלחלו אליה, כמו שהאלבום הזה חדר לתוכי. חובת האזנה.

Timber Timbre- Creep on Creepin' on להורדה

קדוש, אלפרד כהן השלישי

מת

הוא אז חלם שהוא טס על גלגל 

בין עננים בוערים כחשמל 

שני מלאכים הוא חיבק וליטף 

הנביא יחזקאל ידע איך לכייף!

חיים חפר(מתוך "יחזקאל" החלונות הגבוהים)

 פסח, כשמו כן הוא חג שתמיד פסח מעליי וחלף לו תמיד מבלי לגעת בי ממש. הכרתי את המשמעות מאחוריו את החשיבות שלו מההיבטים המשפחתיים, ציוניים, פילוסופיים וכד'. פסח עבורי תמיד היה זיכרון ילדות שמורכב ממצה עם ממרח שוקולד והסרט עשרת הדיברות של ססיל ב. מיל בכיכובו של צ'רלטון הסטון. אז מה נשתנה הלילה הזה ובכן, הכל השתנה לפני שנתיים, קצת לפני פסח של 2009 הסיפור המיתי של יציאת מצרים על כל משמעויותיו וסמליו הושלכו לסיפור האישי שלי.

כך היו הדברים: חודשים לפני החג קיבלתי טלפון ממשרד עורך דין כלשהו(לא זוכר את שמו) המזכירה מודיעה לי על חוב לחברת האשראי, לחברת הסלולר ולגוף שנתן לי הלוואת סטודנטים מיוחדת ועליי לשלם אותו במיידית!! לא היה לי איך לשלם אותו ונבהלתי, הסתגרתי בתוך עצמי, כולם היו סביבי דמויות חסרות בשר, מתות מהלכות, כלוא בתוך גופי ויותר גרוע מזה-בשביה של המחשבה החופשית שלי. לא אספר כיצד נכנסתי לבור הזה.

קצת לפני פסח עיקלו לי את החשבון הבנק כך שלא יכולתי להוציא ממנו כסף, אחרי פסח כבר שלחו צו מעצר. כמו שקולי נאלם, כך גופי השתתק ולא היה לי מושג מהיכן להשיג את הכסף ואיך לצאת מהצרה הזאת. לפני שמימשו את צו המעצר לבד הלכתי לאולם בית המשפט, להוצאה לפועל, נעזר בסטודנטים למשפטים, מנסה לצאת לחופשי. חודש אחרי פסח, השופט החליט על סכום שאשלם בכל חודש במשך שלוש שנים על מנת להחזיר את החוב, בין היתר הוא אסר עלי את היציאה מחוץ לארץ. בעוד שנה מעכשיו, אסיים לשלם את החוב ואסיים את המסע הארוך הזה של יציאה מעבדות לחירות, בטח אטוס לשוודיה במסע פרטי של תחיית המת שבתוכי.

יש אמנים שיגידו שהיצירה שלהם מתה בזמן שהם מפרסמים אותה, היא כבר לא חלק מהדמיון שלהם שברא אותה, משהו בתוכם מת, אך היא מקבלת חיים חדשים בזמן שמישהו אחר חווה את היצירה שנבראה, אבל חיים אחרים. יכול להיות שאני רוצה להרוג את הכלא שבי ולקרוע מעליי את השלשלאות הלוחצים אותי ולכן אני מספר את הסיפור שמעטים מחבריי יודעים. הורג בכדי לברוא מחדש.

בשבת של חול המועד פסח, לא קוראים פרשה, במהלך הימים קוראים את מגילת שיר השירים ובשבת מפטירים בפרק בספר יחזקאל המנבא את תחיית המתים(חזון העצמות היבשות). שיר השירים, הינו טקסט המייצג את הלידה, בעוד נבואת תחיית המתים מייצג את המוות, מייד אפשר להבין שלשני הטקסטים יש קשר סמלי לסיפור יציאת מצרים ויחד איתו, מהווים רעיון אחד- של לידה מחדש, בעיניי הרעיון המרכזי של חג הפסח.

למצוא אהבה זה כמו להיוולד מחדש, על העצמות היבשות שלך נרקמות מערכת בשר וגידים מחודשת שלא הכרת ורוח נושבת בחוזקה בעולם הפנימי, מנדנדת אותו ואנחנו עצמינו מגיבים בדילוגים ובחיוכים מטופשים. תחושות שאנחנו מכירים הופכים לחדשים כאילו חווינו אותם לראשונה, ממש כמו בתחיית המתים מתחברים לגוף המוכר לנו.

למרות שנושא של תחיית המתים, העולם הבא והשארות הנפש חשוב ומשמעותי ביהדות הוא זוכה רק לשלושה אזכורים בלבד בכל התנ"ך. גם הנצרות ייחסה לחזון העצמות היבשות חשיבות רבה, כן שהנביא שלה בעצמו קם לתחייה. מפתיע אותי לגלות שרוב הפרשנים מפרשים את הפרק העוסק בתחיית המתים כמשל בעצם להתאוששות רוחנית ולאומית. הרב קוק מסביר שחזון העצמות היבשות מסמל התחדשות של העם היהודי השוהה בגולה וכד' ומוסיף פירוש חילוני ביותר שזה גם מסמל התפתחות ביולוגית/אבולוציונית ופילוסופית/סוציולוגית של האנושות.

בשיר השירים מסופר תחילה על בחורה המדמיינת את אהוב ליבה, הכל מתחיל שם, בדמיון שלנו, קצת רחוק מהמציאות, משוחרר וחופשי באמת, אולי הדבר הכי חופשי בעולם. רבי עקיבא מסביר כי שיר השירים הוא משל לאהבה שלנו לאלוהים ולכן הספר הזה קדוש. אני מעדיף לקרוא את הספר הזה דרך הפשט, סיפור אהבה בין גבר לאישה או להפך.

כמו באומנות, אנחנו הורגים בכדי לקבל משמעות וחיים חדשים. דמיון חזק הוא שיוצא את המאורע ולפעמים אנחנו מוצאים אהבה ובן או בת הזוג המחיים אותנו ונוצרת ישות חדשה. השמועות אומרות שבחודש ניסן יקומו כל המתים לתחייה ובכן אני לא מאמין לשמועות. עוד אומרים שהאביב איתו הפסח מבשרים את הסיכוי לאהבה, משהו עמוק בתוכי כן רוצה להאמין לזה, אך בכל זאת ארשום-"אז אומרים…"

סיפורי פסח

יועז הנדל בטורו הקבוע במוסף לשבת בידיעות אחרונות כתב סיפור משעשע שלא יכולתי להימנע מלא להתייחס אליו גם כאן. בשנות השמונים לקראת חג הפסח התקבצו עשרות דתיים חרדים סביב ביתו של הרב המקובל אלעזר מנחם מן שך הידוע בכינויו הרב שך, בכדי לקבל איזה שיעור קטן מהרב, הלכה חדשה לקראת החג. הם חיכו וחיכו אך הרב לא יצא אליהם. לילה אחרי יצא עוזרו של הרב שבידו קרש אסלה שבור, אותו הוא זרק מן הסתם לפח. מייד לאחר מכן עזבו עשרות האנשים וחזרו לביתם לקנות קרש אסלה כשר לפסח. צחקתי בקול אחרי שסיימתי לקרוא את הסיפור האמיתי והמוזר הזה. תהיתי עד כמה אנשים יכולים להיות חסרי מחשבה עצמית, עד כמה יכולה להיות האמונה שלהם עיוורת להגיון הפנימי, להשכלה הפרטית שהם רכשו בעצמם בחדרי הישיבות.

החופש האולטימטיבי, אינו קיים, הוא רק אוטופיה,יש יגידו אפילו פיקציה, אבל כמו כל מחשבה אוטופית שהיא, צריכים לשאוף להגיע הכי קרוב לשם ומבלי לפתח יכולות הבנה עצמית וללכת כילד אחר החלילן, תמיד נהיה עבדים, שבויים בכלא של עצמינו. הסיפור שהביא יועז הנדל בטורו הוא משל רלוונטי לחברה שלנו, שמהללת קדושים, ששוכחת כי היא רוצה לשכוח את המסרים והסמלים האמיתיים של היהדות בכלל ושל חג הפסח בפרט.

סדר פסח

אני יכול לשמוע את הכל, אלו הזמנים של "הכל" כך באמרה המאופיינת לפוסט מודרניזם נפתח אלבום השבוע שלי, אלבומם החדש של ההרכב האקספרימנטאלי הניו יורקי גאנג גאנג דאנס ששמו- "קשר עין" בעיתוי יוצא מן הכלל דלף לרשת האלבום החופשי ביותר שאני יכול לשמוע בשבוע האחרון, ומלבד הרעיון האידואלוגי העומד מאחורי היצירה המוזיקלית של הלהקה, מדובר ככל הנראה באלבום הכי טוב שהם הוציאו, יש יגידו משום שהוא הכי מתקשר עם המאזינים.

במוזיקה שלהם המתבססת על סגנון הדאנס שצמח בתחילת שנות השמונים במועדונים האלטרנטיביים הניו יורקים, משוחח עם הפרי-סטייל של אותה העת ומזכיר מאד את שאנון היוצרת ששלטה במועדונים אז ופרצה את הסגנון הנ"ל לתודעה. על הסגנון המוזיקלי הזה הם מלבישים צלילים מכל העולם, מביטים אפריקניים, דרך סאונדים אסייתים(הקול של הסולנית זורק אותי ליפן) ועד אפילו להודו.

אלקסיס טיילור(הסולן של הוט צ'יפ) הוא בכל מקום, הוא משתף פעולה באלבום של ההרכב WIN WIN  ובהרכב About Group וכן בימים אלו הוא עובד על פסקול לסרט. והוא גם אחראי על חלק מההפקה המוזיקלית של האלבום הזה שהופך אותו ליותר קומוניקטיבי. הוא גם אחראי על השיר הכי יפה באלבום- romance layers

ויש את הקליפ הזה

ויש קטעים רבים אחרים ומשובחים כמו הקטע הפותח שנמשך יותר מ-11 דקות! וקטע מעבר של שירה איטלקית שמאד מסקרן אותי אם הקטע מקורי או שמא מדובר בסמפול?על פניו מדובר בבלאגן של צלילים, חופש אוטופי. אבל יכול מאד להיות כשישאלו אותי איזו מוזיקה אתה אוהב(שאלה שאני אף פעם לא יודע לענות עליה), אני אדע מעכשיו לתת את הדוגמא של גאנג גאנג דאנס ואת האלבום הזה בפרט.

Gang Gang Dance- Eye Contact להורדה

לחופש נולד, אלפרד כהן השלישי.

בקרוב אצלך

בוא בוא חמוד/בוא תיתן נשיקה לדוד

כן תחייך ותגיד/נעים מאד מאד

ואם תבוא לבקר/קנה לו מתנה

בחתונה שלך/בבר מצווה שלך/בברית מילה שלך

הוא ייתן לך מעטפה

קובי אוז

 ושוב "מזל טוב" ושוב "בקרוב אצלך" ושוב נשיקה על הלחי ועוד אחת בלחי השנייה ושוב לחיצת יד ושוב חיוך למצלמה ושוב לסדר את החולצה ולעמוד ישר והאמת די נהניתי והתרגשתי בחתונה של אחי. בזמן החופה שהייתה מוקפדת ומדויקת, ניסיתי להביט בעיני האורחים ולא הצלחתי, ניסיתי להיזכר ברגעים שלי ושל אחי כילדים ולא הצלחתי. התמקדתי באירוע עצמו וליבי לא סטה ממנו כהרגלו. בעודי רושם את השורות הללו הוא לבטח בבית הכנסת עולה לתורה(כן אני קם מוקדם בבוקר גם בשבת) אולי יזרקו עליו גם סוכריות, אני רושם אולי כי אני כבר לא יודע אם עוד עושים את זה בימינו. החל מהשבוע על אחי מוטלת האחריות להקים משפחה ולהיות אחראי עליה, ואחרי שהוא עשה את הצעד הראשון להקמתה יוכל לצעוד אולי אפילו לרוץ בבטחה במסלולים אחרים שסוללים לנו החיים, כי משפחה היא עוגן חשוב ובטוח ומשפחה היא יתרון. בקרוב אצלכם.

פרשת השבוע- אַחֲרֵי מוֹת מחולקת לשלושה חלקים העוסקים, ביום הכיפורים, האיסור של אכילת דם והחלק האחרון עוסק באיסורי עריות בו ארצה לעסוק. הסדרה של איסורי העריות המפורטות בסוף הפרשה, הם חוקים כלליים המחייבים את כל בני האדם כאחד וחוקרים ביולוגיים ירחיבו ויגידו שאלו חוקים החלים על כל הטבע בעולם, שכן אפילו חלזונות או פרחים בעלי שני איברי רבייה יעדיפו להזדווג עם אחרים ולא עם עצמם. רתיעה וגועל אלו שני התחושות המתלוות כאשר אנחנו מעלים על דעתנו לשכב עם אחד או אחת מבני משפחתנו הקרובה. המקרא מדמה את זה לקיא, אם נקיים יחסים וחשוק בבני משפחתנו האדמה תקיא אותנו.

למעשה אלוהים ומשה מנסים להזהיר את העם היהודי החדש מאותו דפוס התנהגות נתעב וטמא של בני העמים שישבו בארץ המובטחת. אלוהים מבטיח להקיא אותם מהאדמה הקדושה על מנת שהעם שלו ישב שם, אך אם ידרדרו לרמת השפל הזאת, לא יחשוש אלוהים לגרש גם את בני עמו.

מצאה חן בעיני הפרשנות של הרמב"ן שטוען בעקבות הפסוקים הללו כי לא עצם כיבוש הארץ ויישובה היא המצווה המוטלת על ישראל, אלא החובה היא לקיים את המצוות. הארץ המובטחת תקיא כל מי שעובר על החוקים, גם אם הם יהודים. למעשה כל המתנחלים, תומכי הרעיון של ארץ ישראל השלמה טועים בבסיס אמונתם. ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה.

סיפורי סבתא

סבתא שלי נישאה לבן דודה לימים הסבא שלי. היה זה נהוג ומקובל שנישואים של בני המשפחה יישארו בגרעין שלה. למרות הסיכונים הגנטיים שיולדו ילדים בעלי מום, חז"ל אפילו מחשיבים נישואין מהסוג הזה כמצווה. וכך על פי המסורת משפחות יהודיות אשכנזיות וספרדיות נהגו לבוא בברית הנישואין בתוך המסגרת המשפחתית המלכודת והבטוחה. סבתא שלי תמיד מספרת שלא היה שום ספק שתתחתן עם סבא שלי, היא גם אהבה אותו באמת. מעטים המקרים הללו, הטבע האנושי מרחיק אותנו מבני משפחתנו, זה באבולוציה שלנו להתאחד עם האחר הרחוק והלא מוכר. אז יש לי מסר לכל הדודות למיניהן שניסו בימים האחרונות לשדך לי עלמות צעירות מבנות המשפחה המורחבת שלנו- לא תודה. וסבתא אני מצטער, זה פשוט לא ילך.

סיפורים יפואיים

מחשבות קיומיות מטרידים את שנתי בלילה אחד והיא נודדת בין הפנטזיות לבין חיי היום יום. ברקע נערים על ברזלים מדברים בטון חסר אחריות שכזה, כל החיים לפניהם, כאילו שאין מחר. לילה טיפוסי ביפו. אלא שהפעם כמה יריות ממכונית חולפת שינתה את המציאות של משפחה אחת. סירנות משטרה ושל האמבולנס יהדהדו בזיכרונות שלהם מעתה והלאה. אדם נהרג על רקע מלחמת כנופיות פשע מנומנמת משהו. השכנים מזהירים שהיא תתעורר בקרוב וזה יהיה קשה מנשוא. ובחדשות, רק ידיעה קטנה בעמודים הפנימיים של העיתון ושל פורטלי אינטרנט מובילים.

פושעים לא הורגים אזרחים שלא מעורבים במלחמות שלהם, יש להם קוד כזה שהם לא מעיזים להפר, החיים והסרטים לימדו אותי את זה, רק שתמיד תהיינה טעויות ואנשים יכולים למות. אני מפחד להיות טעות של עבריינים. רוצה לעבור מכאן, הצהרתי נחרצות. אסעד יו"ר דיירי הבניין הרגיע אותי, בכל מקום יכולים לרצוח ובכלל רוב האנשים כאן טובים. הוא צודק. אסיים את החוזה שזה עתה חידשתי ואחזור לעיר שלי, לתל אביב.

האביב תמיד

ידועות הסיבות למה אנחנו אוהבים שירים מסוימים, הטקסטים שגורמים לנו להזדהות, המטאפורות בטקסטים שעושים לנו הזרה בעולמנו הרגשי והאינטלקטואלי. המלודיות, העיבודים המפתיעים והמגוונים, התזמור, הקול של הזמר או הזמרת, כל הסיבות הללו ידועים לכל אלו שמאזינים למוזיקה.  אלבום החדש של I'm from Barcelona- forever today גורם לי בנוסף לכל התחושות לעיל, גם להרגיש כאילו אני עצמי הייתי באולפן ההקלטות ושר את הפזמון יחד עם כל חברי הלהקה.

29 חברים מונה הלהקה הזאת וכששרים במקהלה מאד קל להרגיש כאילו אתה שם. ריבוי קולות, זה כמו ריבוי דמויות בסיפור, אתה לא מזדהה עם דמות אחת, אלא עם כל הסיפור, אתה חלק ממנו. באלבום הזה ובכל המוזיקה שלהם אתה חלק מאסקפיזם, חלק מאופטימיות בלתי נגמרת, כאילו התחושות האלו שנוטות להידחק הצידה, תופסות את מקומן ומשתלטות לך על סקאלת הרגשות.

קשה מאד לחבר שירים שעוסקים בחיים הטובים ובתקווה בלתי נגמרת, האומנות נוצרת מכאב ברוב המקרים, לכן נוצרת לעיתים סלידה ותחושות גועל עד כדי קיא משירים שעוסקים באהבה פורחת ובניצחון על כל המכשולים, אבל אני חושב ש I'm from Barcelona-  מודעים לכך ומעשירים את הטקסטים שלהם בכלים רבים, כמו תזמורת ממש.

האלבום הקודם שלהם, הכיל 27 שירים כל אחד בסגנון מוזיקלי אחר, של כל אחד מחברי הלהקה(איפה עוד שניים?) במידה רבה זהו אלבום מרתק החושף את ההשפעות המוזיקליות של כל אחד מחברי הלהקה, מפופ, פולק, מטאל, ג'אז ואלקטרוניקה ועוד, אך מנגד הוא אלבום ארוך, מתיש וגם קצת יומרני.הפעם הם חזרו לפופ האינטליגנטי והנוצץ שלהם משני האלבומים הראשונים, לדעתי זהו האלבום השלם והיפה ביותר.

האלבום נפתח בשיר הערצה/הוקרה לצ'רלי פרקר, שלו מייחסים את המצאת הבי בופ והג'אז המודרני והחופשי וכך הלהקה חושפת את מקור ההשפעה המרכזי שלה, את הדרך בה הם מתייחסים למוזיקה- סגנון חושפי עם מלודיות מתוקות. "קדימה! שיר לי שיר בירד" הם שרים(בירד הוא הכינוי של צ'רלי פרקר) I'm from Barcelona  לא עושים ג'אז הם עושים פופ עם אותה אידיאולוגיה שהנחתה את צ'רלי פרקר ביצירותיו, לא פופלרי. מיוחד.

מתחילתו ועד סופו של האלבום המצוין הזה חוויתי כאמור כאילו הייתי אני עצמי חבר בלהקה הזאת ומשיר לשיר נזכרתי בצדדים הטובים שלי, וכמו מגדלור האיר מחדש את היכולות והכישורים שלי ולפני שאתם מקיאים לי המקלדת, אני לא מבלף, באמת כך אני מרגיש. האלבום הזה עושה לי את זה.

I'm From Barcelona- Forever Today להורדה

ו..גם חג שמח, אלפרד כהן השלישי.

נידה של גבר

אני רוצה לגלות לכם משהו: אם אתם פוגשים זאב בודד, הוא לא כזה מפני שהוא נהנה מהבדידות. הוא כזה מפני שבעבר כבר ניסה להשתלב בעולם, אבל אנשים ממשיכים לאכזב אותו..

ג'ודי פיקו

 כבר הרבה זמן שאני מרגיש מרוחק, אולי כמה חודשים, ולא משום שמתרחקים ממני כמו ממצורע, אלא מתוך בחירה מודעת ורצונית להתרחק, אפשר להקצין את זה ולכנות זאת- להתבודד, כמובן שהמציאות מביאה אותי למגע פיזי עם העולם, אם בעבודה ואם במפגשים חברותיים. על פני השטח אני שם ומתחתיו אני חש כמו אדם שנוכחותו יכולה להרקיב כל משהו שחי וגדל. מתהלך עם מסך עשן המשמר אותי בעולם המרוחק שלי ויחד עם זאת נוכח ופעיל בו. ניסיוני מלמד אותי שיש שני תפקידים עיקריים להתרחקות ולניתוק, האחד: להיטהר ולהתנקות והשני: ליצור השתוקקות חדשה. אבל למה, אל אף היותה רצונית ומודעת ההתרחקות המנטלית שלי מהעולם לא מגיעה מאותם המקומות. תמה אני על מחשבות הטומאה שלי. מה קרה לי?

אישה כי תזריע, כך נפתחת פרשת השבוע שלנו- תַזְרִיעַ חסרת העלילה והסיפור. ולמרות שעוסקת בדינים ובחוקים יבשים, טומנת בתוכה סיפורים אנושיים שחווה האדם הפרטים באשר הוא. הנושאים הדנים בפרשה הזאת מתייחסים לענייני טומאה וטהרת האדם, דינה לידה, וסת, זיבה, נגעים וטומאת המצורע וטהרתו.

ידוע שאישה הנמצאת בזמן הווסת שלה מצוווה להתרחק מבן זוגה למשך שבוע ימים, כן שהדם מטמא את גופה והסובבים אותה, אגדות מספרות שלא רק גברים היו מורחקים מהאישה בזמן הזה, אלא גם ירקות מהפחד שירקיבו. למרום שהדם היוצא מהאישה מוכיח כי היא פורה ויכולה להביא ילדים לעולם, דם זה נחשב טמא ואפילו מייצג את העולם האפל של השדים ודמונים.אבל גם אחרי שהאישה יולדת מצווה היא להתרחק מבן זוגה למשך שבעה ימים עד ליום השמיני, ליום של ברית המילה. בעיניי זה מוזר הרי לידה מסמלת חיים ולאו דווקא משהו טמא.

האישה השומרת מצוות מטהרת את גופה בטבילה במי המקווה. אותי עניינו הסיפורים של הנשים המרדניות לאורך ההיסטוריה שסרבו להיטבל במקווה ומנעו למעשה מבני זוגם להתקרב אליהן. מעמדה של האישה היהודייה תמיד היה נחות וזאת למרות שהמקרא מייחס לה חשיבות עליונה בתפקידה ליצירת חיים חדשים בעולם- אישה כי תזריע.

Born from the earth into isolation

בדד

אולי ההתרחקות/בדידות שלי נובעת מנקמה בלתי מודעת בעולם שלי, כמו אותן נשים שבחרו לנקום בבעליהם. ואולי היא מגיעה ממקום שמחפש את השלווה והנחת, כי תכליתה של ההתבודדות בעיני רבים מגיע בזכותם החיים הבטוחים והשקטים.

אינני מתבגר יותר שיכול לשכוח את הכל, להיכנס לחדר לשים מוזיקה בווליום גבוה ולנתק את עצמי מהעולם. יש לי חדר משלי וגם סלון ואני בוגר עכשיו ומוטלת עליי האחריות לחיות ויותר מכך ואפילו חשוב עוד יותר, מוטלת עליי האחריות ליצור חיים חדשים ולהשפיע על חיים של אחרים. אז איך עושים את זה לעזאזל?

"אין עוד בעולם יצור חי, כה בלתי חברתי ועם זאת כה חברתי, כמו האדם. בלתי חברותי בשל מידותיו הרעות וחברותי בשל טבעו" אמר את זה מישל דה מונטיין ואחרי כל הניסיונות שלי להבין מה מקורה של ההתבודדות שלי, של "הנידה" שלי מהעולם: נקמה, לחפש שקט, ליצור השתוקקות חדשה. אני חושב שהיא מגיעה ממקומות "רעים". בחוסר התחשבות בזולת, תוך כדי לקדם אינטרסים אישיים שלי.

אסיים בסיפור: מלך יהודי אחד הומלך בגיל 18, חודשים בודדים לאחר מכן כבש מלך אחר את שטח הממלכה ושבה את המלך הצעיר בשבי מבודד מכל העולם מבלי שאף אדם יוכל לבקרו. אחרי שנתיים הצליחו לשחד את המלך הכובש ולשכנע אותי כי יתיר לאשת המלך הכבוש לבקר אותו בבידוד, אתם יכולים לתאר כמה השתוקק המלך הכבוש לאיחוד הזה עם אשתו, אך זו הודיעה לו שהיא עדין נידה משום שלא טבלה והם לא התקרבו. בגלל התנהגותם, אלוהים חס עליהם ושחרר את המלך הכבוש מהכלא ולהתאחד עם אשתו. מוסר השכל: הבדידות הופכת אותך לסוג של טמא או מצורע וחייבים להיטהר בכדי להשתלב חזרה בחברה, בכדי שתוכל שוב לספק את יצריך. אני קצת לא מסכים.

כל אחד רוצה להיות סקסי

ועכשיו למשהו אחר. לפני בדיוק שנה 02.04.2010 הופיעה להקת ארט ברוט במועדון הברבי בתל אביב ישראל. אדי ארגוס הסולן עמד בקדמת הבמה לא התבייש לחשוף את כרסו התפוחית משהו וחיזק את מעמדו כאחד מגיבורי התרבות שלי. השבוע דלף אלבומם החדש שעתיד לצאת באמצע מאי והוא אלבום מצוין.

בהתחלה הוא נשמע לי מוזר, רצינות יתר השתלטה על רוח השטות ההומוריסטית המודעת לעצמה של הלהקה. ההפקה של פרנק בלאק מהפיקסיז מורגשת יותר מהאלבום הקודם שגם אותו הוא הפיק. יש יותר גיטרות מהרגיל ואדי ארגוס נשמע אפל מתמיד. בהתחלה זה נשמע כמו אלבום מצוין של הפיקסיז.

לכאורה זה אלבום יותר בוגר של הלהקה, מעין אלבום ארספואטי של אדי ארגוס, המשוחח עם שירים קודמים שלו בפרספקטיבה שונה ובוגרת, אך זה יהיה מגוחך לקבוע זאת חד משמעית כי אחרי הכל אדי מתייחס למוזיקה שהוא יוצר בצורה אירונית וסופר מודעת לעצמה.

כך למשל, "סופ"ש אבוד" שמתכתב עם "סופ"ש טוב" בחדש הוא מאוכזב מאהבה ומלא רגשות חרטה ובאלבום הראשון הוא נמצא באקסטזה של אהבים. על ההבדל בין השירים האלו עומד לדעתי ההבדל בין אדי ארגוס הצעיר לבין אדי ארגוס בהווה. וזה לא נגמר כאן. השיר הראשון clever clever jazz משוחח עם השיר הראשון שהוציאו ארט ברוט לעולם- formed a band מרטין קמפ הנוסטלגי/אובססיבי משוחח עם אמלי קיין בשני השירים הוא חוזר לימי התיכון העליזים ומציף אותנו בזיכרונות. Sealand משוחח עם People in love המביט בצורה יותר בוגרת על אנשים שנמצאים במערכות יחסים, הם משמינים, זה נכון אבל זה לא משנה כבר.

השיר שאני הכי אוהב באלבום החדש הוא סקסי (תרתי משמע) אדי רוצה להיות הזמר הזה שזוג אוהבים שומעים ברקע ברגע אינטימי ורומנטי, אבל יש רק בעיה אחת- הקול שלו וזאת למרות שאדי הוא אחד מהרומנטיקנים הגדולים של האינדי פופ/ רוק של המאה ה-21. כל אחד רוצה להיות סקסי. כל אחד רוצה להיות משהו שהוא לא, כל אחד רוצה שאחת הפנטזיות שלו תתגשמנה כמו שהן אחת לאחת.

לכדה את תשומת ליבי גם העטיפה המאוירת בשחור לבן של קבוצת אנשים המביטים ככול הנראה בקבר ונמצאים בלוויה, במרכז התמונה נמצאת בחורה באדום שהוא הצבע היחיד בתמונה, בחיוך מרירי בהשוואה לאחרים היא יותר שמחה, מאזינה לנגן האם פי שלה. מייצגת את העולם החי, אדום הם צבע הדם, מישירה מבטה בעוד שכולם מרכינים ראש האם אנחנו בלוויה של ארט ברוט עצמה, להקה גאונית אך טרגית שמחפשת מקורות חדשים לחיים שלה ומתקשה למצוא.

Art Brut- Brilliant! Tragic! להורדה

אלפרד כהן, השלישי.

משועמם בעקבות השמש

…איני אוהב את האביב,

מיאוס הפשרות, בוץ, סחי- אני קודח,

אי שקט, לב ושכל בצער מעווים

א. ס פושקין

 אז מה קרה לי השבוע. כך אני שואל בכל פעם שמתחיל לכתוב פוסט והשבוע לא קרה לי כלום, לא מצאתי תשובה. ממש משעמם ובכל פעם שאני חושב שמשעמם, מהדהד לי בזיכרון אחד הראיונות של ארי פולמן בימאי הסרטים בו הוא אמר שאין דבר כזה משעמם, אין דבר כזה להשתעמם אז עם כל הכבוד לארי פולמן יש כזה דבר משעמם ואני משועמם ומשתעמם.

זה לא שלא מצאתי במה להתעסק מחשבתית ופיזית בשבוע החולף. התרגזתי ממכתב הרבנים התומכים במשה קצב ומבטלים בחוצפה ובאווילות את החלטת בית המשפט הישראלי, התחלתי שוב לקרוא את יוסל בירנשטיין, מחשבות על לחזור לאוניברסיטה, המתנה כמעט מורטת עצבים לתשובת הבוסים שלי לבקשתי להעלות את השכר, חידוש חוזה הדירה מבלי שיעלו לי את המחיר, דייט לא מוצלח, התרגשתי ממוזיקה חדשה. הרבה דברים קרו לי השבוע, אז למה חרף כל זאת אני משתעמם, למה נאבק בתחושה הזאת בכלל, למה למצוא משמעות בכל דבר, למה לנסות למצוא את התשובה, אז משעמם, סו וואט.

השבוע, בפרשת וַיַּקְהֵל, המקרא בוחר בצורה המשעממת ביותר לחזור ולפרט לנו כיצד יש לבנות את המשכן, הבית של האלוהים. שוב אותם פרטים יבשים אודות המידות והחומרים וגו'. תחושה של בלבול אחזה אותי כשניגשתי לטקסט ואחרי שהתבלבלתי מצאתי את עצמי כועס, בשביל מה לחזור ולספר לנו את כל זה.

מעניין שבשנה שעברה מצאתי את הדרך לדרוש בפרשה הזאת בצורה מכובדת ומבלי להצטנע אפילו מעניינת, אבל אומרים 70 פנים לתורה, אני יכול לכתוב על כל פרשה 70 פוסטים, 70 שנה של כתיבה בלוג, לשבור את שיא העולם בכתיבת בלוג רציפה. ולפני שאהפוך לטרחני ובעקבות כך תפסיקו לקרוא אותי אני מפסיק את כל הקטע המשעמם הזה מעכשיו.

הימים הם ימי פרה האביב, נראה שבכל שנה ושנה מקדים האביב לבוא ולא רק האביב, האלונים בשיא פרחתם מרכינים ראשם מעלה בגאון, הדבורות נשלחות על ידי מלכתן הרודנית ללקט צוף מהפרחים הפותחים שעריהם בנדיבות. מזג האוויר נמצא במשבר זהות קטן, מתקשה לתפקד בהחלטיות האופיינית לו בעונות החורף או הקיץ ובגלל כל אלו אני אוהב את עונות המעבר, עונה של שאלות והתחדשות, לרומנטיים בינינו(כולל אני) עונת החיזורים.

כמו עונת האביב המקדימה לבוא, כך גם הפרשה שלנו העוסקת בבנייה, בשאלות זהות, בהתחדשות ובהמצאה של הישות החדשה שנבראה- עם ישראל. רוב העם מתקהל ומנדב מהונו האישי לטובת הרעיון החדש של האמונה- המשכן לאלוהים. כמו הדבורים בכוורת המנדבים את צוף הפרחים אשר אספו בעמל קשה.

אני מודה, אני לא בן אדם שמתנדב, נדיבות זה לא הצד החזק שלי. לפעמים עוברת בי מחשבה לקום ולהתנדב באחת מ-32 אלף העמותות הקיימות בישראל ולפעמים אני מוצא שונא את עצמי על כך. אחוז קנאה באלו שמסוגלים לנדב כספם, רוחם או נפשם למען רעיון, למען מישהו, לעזור. בשורה התחתונה, לא רואה את עצמי מתנדב. אם כי יש בי נדיבות לב, אם יבקשו ממני אני אסייע ואתן את כל כולי למשימה. אז אם אתם מכירים עמותה בתל אביב, אני פנוי בשעות הבוקר.

שיר מוכר של מקופחים

שמתי לב שפרשה הזאת עולים שני שמות של אמנים עליהם הטיל אלוהים את האחריות לבנות ולעצב את המשכן, בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך ומשום מה בתודעה היהודית המסורתית נחצב רק שמו של בצלאל בן אורי, הוא "קיבל" בית ספר לאומניות ואהליאב קיבל כלום, מהיכן מגיע הקיפוח הזה, הרי את שניהם מילא אלוהים באותה חוכמת לב, בתבונה ודעת בכל מלאכת, אז מדוע הקיפוח הזה, במה יותר טוב בצלאל מאהליאב. ככל הנראה שהסיבה לקיפוח היא הייחוס המשפחתי הרם של בצלאל שהגיע ממטה יהודה הנחשב יותר ממטה דן.

עם תחושות קיפוח אני מזדהה במיוחד, אני מגיע מבירת המקופחים, מהמטרופולין הגדול של המקופחים הלא היא באר שבע. ביום רביעי ירו רקטת גראד על אותה עיר הולדתי וקולות בתגובה לא אחרו להגיע, אלה היו קולות של קיפוח, אך הפעם תושבי עיר הולדתי לא צודקים, אם היה נופל טיל גראד בתל אביב, ישראל לא הייתה מגיבה אחרת, אולי היה יותר רעש בתקשורת אבל זהו, ישראל הייתה שולחת שני מטוסים, מפציצה כמה בתים ברפיח וזהו. "גם אם תהייה לידי, זה לא יספיק לי אף פעם/ אם תבוא לקראתי, זה רק יגדיל את הפער" שר פעם קובי אוז עם טיפקס ב-שיר על מצוקה שכונתית.

לסיום הפרק הזה על פרשת השבוע ארצה לסיים בשירה של זלדה, אותו מצוטט בנימין לאו בספרו אתנחתא. השיר קיבל עבורי פתאום פרשנות אחרת ורלוונטית. השיר עוסק בין היתר בחוסר היכולת לתת, ביצירה, באומנות, בקנאה אבל גם בתחושות קיפוח עזות ביותר. את השיר דרך אגב רשמה זלדה לחברתה יונה וולך.

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

גשם ואבק

אלבום השבוע שלי יכול בקלות להיכלל בקטגוריה של אלבום משעמם אבל הוא לא, הוא החלט קצת מקופח בבלוגוספירה למרות שהוא קיבל את הטייטל best new music בפיטצ'פורק, וכתבו עליו בוואלה תרבות. ולמרות כל זאת ג'ימס בלייק לוקח ממנו את כל ההייפ. אלבום הבכורה של ניקולס ז'אר- רִיק זה רק רעש(space is only noise) הוא לא רק אלבום השבוע שלי הוא מועמד חזק לאחד מאלבומי השנה שלי(כן כן אני יודע שאנחנו רק בסוף פברואר).

ניקולס ז'אר משתמש במניפולציית השקט, קצב איטי, הכל מאד נמוך ודורש מכל מאזין להתאמץ ולהקשיב, הוא דורש את הסובלנות של המאזין הפוסט מודרני בעל הפרעת הקשב שיכול להקשיב לאין ספור צלילים בכל העוצמות, אבל דווקא מחוסר הסובלנות הנוצרת מהאזנה לאלבום שקט שעוצמותיו נמוכות, מתחזקת המודעות לחוש השמיעה. ניקולס ז'אר מווסת לנו את הרגשות כשהוא פונה אך ורך לחוש השמיעה שלנו, הוויסות הזה מעצים לדעתי את חווית ההאזנה והופך אותה לאינטלקטואלית ומרגשת כאחד.

האלבום נפתח במעין בחינת שמיעה קטנה, גלי ים מתנפצים על החוף, דיאלוג לא ברור כאילו לקוח מסרט של רובר ברסון או משהו כזה ואז קול בס באנגלית מעין מדריך של הדמיון. הברות בקול, רעשי מוזיקה לא ברורים ואחרי שעוברים את בחינת השמיעה הקצרה הזאת חייבים להיכנס ל-מוד של האזנה שונה. לא בכדי השם של הקטע הראשון לאחר הפתיחה נקרא קולמבוס, המשמש מטאפורה לחיפוש וגילוי.

בהמשך האלבום אפשר לזהות מאפיינים שונים ומגוונים ואנחנו כמו נעים תוך כדי מטאפורת של התנפצות הגלים. ביטים שבורים שמתנפצים לכל עבר, גלים של אלקטרוניקה, דאבסטפ, ג'אז, טכנו, דיפ האוס, Fאנק. כלים חיים לצד צלילי המחשב והכל כאמור מאד מאד שקט. כי האוזן הולכת יותר פנימה.

לדעתי חייבם להאזין לאלבום הזה כיצירה אחת וברצף, משהו נדיר במחוזות המוזיקה העכשווית, ולכן אני מתקשה לבחור בקטע אחד שבולט מעל כולם. אלבום חובה!

Nicolas Jaar- Space Is Only Noise להורדה

שיהיה שבוע משעמם, אלפרד כהן השלישי.

האור בקצה

זה לא נמשך זמן רב. מי

חכם וידע כמה זמן דברים נמשכים.

אבל כל החיים, אם קצרים ואם ארוכים, החיים,

ארצה שגם בי תפגע כמו ברק, מה אני אומר, רק תיגע,

תרים, דבר מה, אם חייב אני לומר זאת, יותר מקרבה,

עדנים. אהבה.

של שני אנשים.

(מתוך אהבה של שני אנשים מאת נתן זך)

 חשבתי השבוע לפתוח שוב פרופיל באתר היכרויות, לנסות ולמצוא מישהי שלימים אוכל להגדיר אותה אהובה. פעמיים בשנה בימים שבהם חוגגים את יום האהבה, אם הנוצרי/לועזי, הקרוי ולנטיין דיי ואם היהודי, הקרוי ט"ו באב, מתעורר בי חשק עז ביותר למצוא אהבה וזאת מכיוון שבשנים האחרונים אין לי מישהי קבועה לציין או לחגוג עמה את החגים הללו. לפתוח פרופיל באתר היכרויות זה מעין טקס ואף פעם לא ממש התחברתי לטקסים זה או אחרים, תמיד הרגיש לי לא נוח, מזויף וחסר רגש, יחד עם זאת התחושות הללו העולות מן הטקסיות יוצרות את הכנות, אותה אמת של רצונותיי. על עצמי כתבתי כך: הייתי אומר שאני כמו המפרי בוגארט, האדם והדמויות ששיחק. כאדם אני אינטלקטואל ואנין טעם מעין בוהמיין פוסט מודרני וכדמות אני לקוני ושברירי, קשוח אבל רומנטי וברוב המקרים לא מצליח לבטא בעל פה את העושר הרב בעולמי ואוהב חתולים. לא קיבלתי אפילו פנייה אחת(שמתי תמונה) ולא חזרו לפניות שלי.

גם השבוע בפרשת תְּצַוֶּה, אנחנו ממשיכים בתיאורים המדוקדקים של בניית המשכן, פירוט אפסנאי וקבלני של המשכן ומרכיביו לכל פריט ופריט הייתה בטח חשיבות ומשמעות. בחלק הזה מתמקדים בעיקר בלבוש של הכהן הגדול, שמונה סטים של לבוש מתוארים ברמת הצבעים והחומר והכל כאמור נכתב בצורה קפדנית ומדוקדקת.

הפעם ארצה לעסוק בחלק הראשון של הפרשה, בה אלוהים פונה בגוף שני אל העם ומצווה עליו להדליק אור תמידי במשכן- נר התמיד ואנסה לקשר את זה ליום האהבה החל ביום שני- הולנטיין דיי. נהוג להשתמש בקלישאה של אור ואש במערכות יחסים רומנטיות, כשמתאהבים משתמשים בפועל "נדלקתי עליו/ה" ולאחר מכן רוצים ושואפים שאותה הצתה של אור תישאר לנצח, כי האור בתפקידו הראשוני, הוא לתת חיים ובאהבה היינו רוצים שכל הזמן תחייה, לפחות אני רוצה.

ג'ו מילגרם מלמדת אותי כי לפי מחקרים פסיכו בלשניים רבים אלוהים והאור חד הם, שניהם מסמלים את החיים והאמונה, שניהם הופיעו באותו זמן ממש בספר בראשית, אלוהים ברא את האור. הרמב"ם מצידו, מתייחס למושג האור בצורה שמבטאת את התוכן העמוק ביותר של האמונה. חשוב לציין שהאור הוא מושג המבטא גם הדדיות, כלומר אלוהים מעניק לנו אור וחיים וגם אנחנו צריכים להדליק אור, במובן של האדרה, לחיים שלנו.

בכדי להדליק אור, או לשמור על האש, צריך להאמין ולהיות חזק, האם אני מאמין שאוכל להדליק את האור אליו אני כמהּ? אני שואל את עצמי בכל פעם שמזכירים לי כמה אני לבד. למה אני בכלל לבד תוהה לעיתים קרובות, האם אני מפחד שאותו אור ישרוף את עורי ויכאיב לי עד מאד ויצליק(מלשון צלקת) אותי לעד. או שמא זה אורי שלי ,המוקרן למרחקים ומעיב על המנסים להתקרב, משאיר אותי לבד בסופו של יום ואולי אני כבוי מידי, גוף שאף גורם פיזי או רגשי יכול להדליק מחדש, יש כזה דבר בכלל אני שואל? אבל באופן כללי אני מרגיש כמו הנס שאיננו מכזיב, כמו שגוללת השמש את צללי הלילה, כמו אחד מהציטוטים הכי מפורסמים בקולנוע- אחרי ככלות הכל, מחר זהו יום חדש.

אין אה ריליישונשיפ

השבוע בערוץ 1 התקיים דיון בנושא אהבה באינטרנט ודן בין היתר בסוגייה אם אפשר להגיע לקשר רגשי באמצעות האינטרנט. על השולחן הדיון ישבו חוקרת מיניות, דר' במכללה, מאמנת אישית וזוג זקנים בני 84 נשואים 52 שנים, שהכירו עוד בעידן המכתבים. כל טעון שנאמר שם כבר נאמר בצורה זו או אחרת בכל מדיה אפשרית. אלבום השבוע שלי הוא אלבומו החדש והאחרון של הסטריטס הלא הוא מייק סקינר- מחשבים ובלוז, שמסביר לנו את שכן אפשר לאהוב באינטרנט, כן אפשר למצוא את האור ולא רק של המסכים, אבל גם אפשר להישבר ולכאוב. ראו הוזהרתם. אולי אלבום השנה שלי.

מייק סקינר הוא אחד מהמשוררים החשובים של דורנו, את הטקסטים שלו חשוב לקרוא. בנוסף לזה מייק סקינר היה זה ששינה את הדרך בה אני מאזין למוזיקה, עוד בתחילת העשור הקודם הגעתי לאלבום שלו מביקורת של גל אוחובסקי במעריב ומאז אני עוקב אחריו אלבום אחר אלבום.

בשנתיים האחרונות מייק סקינר הפיץ את שיריו בעיקר בטוויטר ובאתר הבית שלו, הטוויטר הוא מקום שבאופן אישי אני מתקשה להתבטא, אבל תמיד דאגתי לעקוב אחר כל שיר שהוציא וחיכיתי בסבלנות שיצא אלבומו החמישי, ולפני שזה קרה, הוציא מייק סקינר עוד אלבום אינטרנטי מלא באורחים וכל טוב. מעין התפרצות כזאת של יצירתיות בלתי נגמרת.

אחרי שהלך קצת לאיבוד באלבומו האחרון(שאהבתי למרות הביקורות הצוננות) פותח מייק סקינר את אלבומו החדש באפקט כזה של כיוון שמחפש את התדר הנכון ואחרי כמה שניות הכל מסתדר ויוצאים לדרך. סקינר חוזר להתעסק בחומרים שעליהם כתב בשני האלבומים הראשונים שלו על אהבה ועל חיי היום יום של המעמד הבינוני השחוק של המאה ה-21. החיים הם סוג של מעגל, תמיד חוזרים לנקודת ההתחלה, אבל במעמד אחר. סקינר הוא משורר אינטרנט, אבל יודע להבדיל בין וירטואלית לריאליזם- אי אפשר לחפש בגוגל את הפתרונות לבעיות שבלב.

בהמשך האלבום הוא מחפש את אותו האור, אבל חושש מאד שאותו אור של קצה המנהרה אליו הוא מייחל יהיה אורו המסנוור של קטר המוביל את הקרונות, אור שיכול לרסק אותו לחתיכות קטנות שיותירו אותו מתבוסס בדמו בודד במנהרה חשוכה.

אני כן חושב שאפשר למצוא אהבה באינטרנט, אני כן חושב שרגש אמיתי יכול לבוא לידי ביטוי דרך ציוץ או לינק של שיר בפייסבוק, אבל אולי זה בגלל שאני בא מאותו דור מעבר, הדור של מייק סקינר ובני גילי, שבילדותם שיחקו עם חברים בחוץ, שהתאהב והתאכזב באמצעות טלפונים נייחים וערוצים בודדים בטלוויזיה ועכשיו מורידים אפליקציות וחברים בכל רשת חברתית שהיא. האלבום הזה מלמד אותנו שבלוז, כאב ואהבה קיימים גם מבעד למסך המהבהב של הלפטופ, מבעד למסך הטאצ' המלבני של אייפון 4. אי אפשר לקחת את הרגש מיצור אנושי, אפשר לתרגם אותו בכל מיני צורות ואפילו אפשר לתכנת אותו.

אסיים בשיר הכי עצוב באלבום- a blip on a screen המתאר את כאבו של לב שבור בצורה הכי מדויקת שמשורר יכול לתאר, יהיו כאלו שיטענו שאני נסחף, פאק יו. השורה האחרונה בשיר- אני מתקן ומתכנן. זה מחרפן. אני אוהב אותך. את רק 100 פיקסלים על מסך. גאוני.

אלפרד כהן, השלישי.

 ועוד אחד שיצא במיקסטייפ המיוחד שהכין סקינר- משובח לא פחות

 הביקורת המצוינת של אלון עוזיאל בוואלה

The streets- computers & blues להורדה

וכאן תוכלו להוריד את כל מה שלא נכנס לאלבום- מומלץ ביותר

קונקרטיזציה של האמונה

אל תגידי שתבואי, אם את לא

אני צריך חום אנושי

אל תזכירי לי כמה את יפה

אני ישן כמו כלב על הרצפה

איך אני פוחד להיות בכלא או עיוור

נועם רותם

 

 בקומה שלישית בבניין בו אני עובד נמצא בית הספר למשחק של ענת ברזילי. השבוע באחת מהפסקות הקפה המעטות שלי, הבחנתי בזוג סטודנטים למשחק בחור ובחורה עושים חזרה לתרגיל של אחד משיעורי המשחק שלהם. לא הצלחתי לזהות את הדיאלוג אבל הסצנה עסקה באהבה באמונה וככל הנראה גם בבגידה. לכמה רגעים מצאתי את עצמי מציץ ומצוטט באותם סטודנטים למשחק, אולי זה היה יופייה של הבחורה שמשך את תשומת ליבי, אולי זה היה הטקסט הלא מוכר- מוכר, בכל אופן הבטתי בהם בתשומת לב מלאה. הרגע שאני הכי זוכר מאותו מאורע יומיומי בבניין שלנו, היה הרגע שבו הסטודנט למשחק הרים את ידו ובאמצעות כפה נגע בלחייה של הסטודנטית למשחק. איכשהו חשתי בצורה מסוימת את חום כף היד המלטפת את הלחי, חשתי בזיכרון שלי,שכמו שעלה מן האוב ויותר מאשר חשתי, הבנתי כמה זה חסר לי, אותו חום אנושי, אותו מגע פיזי.

פרשת תְּרוּמָה נפתחת בבקשת אלוהים מעמו לתרום ככל שהם יכולים לבניית מאהל שישמש עבורו משכן/בית, אלוהים אמנם נמצא בכל מקום, אבל הוא גם היה רוצה שיהיה לו בית לחזור אחרי שהוא מסתובב בעולם ויתרה מכך שלכל מי שמאמין בו יהיה שותף בבניית הבית וירגיש שזה גם הבית שלו. אלוהים נענה לצרכים הפסיכולוגיים המהותיים של כל אדם באשר הוא, התשוקה והיצר למשהו מוחשי. לראות, להריח, לשמוע, לחוש את הדבר הזה שנקרא אלוהים, שנקרא אמונה, לגעת בו ממש. אלכסנדר קוז'ב אמר במבוא להבנת הגל:"מעצם ישות האדם, הישות המודעת לעצמה, משתמעת התשוקה, התשוקה גלומה בישות מלכתחילה" כולנו רוצים להרגיש.

ואז מגיעה סדרה ארוכה של פסוקים המתארים בפרטי פרטים מדויקים של אלוהים המדריך את  משה איך וכיצד יש לבנות את אותו משכן. אותו משה יעביר את ההוראות המדוקדקות לאמן העל בצלאל בן אורי בהמשך הסיפור. כשניגשתי לפרשה של השבוע הבנתי תחילה שחשוב מאד שיהיה בית לכל אחד וחשוב אף יותר לתכנן אותו ולדעת כיצד הוא יראה. ניסיתי לבנות לעצמי את בית חלומותיי באותה צורה שבה אלוהים מדריך את משה ונתקלתי בקשיים שהפתיעו אותי מאד. תהיתי ביני לבין עצמי מדוע אין בדמיון שלי הכוח ליצור תכנית מפורטת לבית האידיאלי שלי. אחרי שמצאתי את עצמי מביט בטיוטות שיצרתי לעצמי, הבנתי שמשהו ככל הנראה חסר בי וחסר לי אותו צורך או תשוקה ותאווה לתחושה. אם אתה לא רוצה לגעת לא תוכל לבנות, אם אין לך את הרצון לחוש, לא תוכל ליצור. המחשבה הזאת דיכאה אותי לכמה ימים.

אייזיק ניוטון היה מבין המדענים שמדדו את המידות של אותו משכן ומצאו כי מדובר בדבר מאד קטן לימים ייבנו בתי מקדש מפוארים, אבל אותו משכן/בית שאלוהים תכנן ורצה, היה ממש קטן, בהקשר הזה נתקלתי בפתגם של חז"ל שאומר, שאם האהבה עזה, בני הזוג יכולים לשכב על חודה של חרב ואם האהבה פסקה מלהיות עזה, הרי גם מיטה רחבה, תהיה צרה בשביל שניהם. הפתגם הזה בא לבאר ולהסביר שלא משנה הגודל. משהו שאני באופן אישי, שכחתי, אני חייב לציין. כן נזכרתי בפעמים הראשונות ששכבתי לישון עם מישהי זרה, לא הצלחתי להירדם כל הלילה, כי פחדתי שהיא תיגע בי, נרתעתי מזה שהיא לקחה נתח מין המיטה. הפתגם הזה של חז"ל תקף גם מההיבט החברתי שלו, כלומר הפכנו להיות חברה של אנשים מרוחקים ומפחדים מקרבה או מגע, כאילו שאין מספיק מקום לכולם, מאוימים שמא מישהו אחר יתפוס את מקומנו ויכריז על עצמאותו בשטח הפרטי שלנו ואולי זה רק אצלי, אולי.

מאז ועד היום האדם נמצא במתח מתמיד בין ההמחשה להפשטה, האדם תאב למוחש, לנגיעה הפיזית, לקונקרטי ולהמחשה. וכל אלו נובעים ומונעים מהאמונה. בכל מה שהאדם מאמין הוא ירצה לגעת ולמרות שהיהדות אוסרת את זה, היא לא יכולה לרסן את התשוקה הזאת. לכן היא בונה משכן, בונה סמלים כמו לוחות הברית, כרובי זהב על ארון הקודש ועוד ועוד ועוד. ככל הנראה חסרה בי האמונה כאדם לחלום ולגעת בבית על צורותיו ומשמעויותיו השונות. אבל אני עובד על זה.

סיפורי סבתא

בחדר האוכל של סבתי תלויות שתי תמונות בערך מהזמן שאני זוכר את עצמי, יותר מעשרים שנה אותן שתי תמונות האחת של הרב חיים חורי והשנייה של הרמב"ם. כשהייתי קטן אני זוכר את סבתא שלי בעודה מנקה את התמונות מאבק מדברת אליהן כאילו היו חיים, מתפללת ומבקשת משהו. זה הפחיד אותי, אבל אז הייתי ילד ביישן מאד ושמרתי את הפחד לעצמי. באחד מימי החופש הגדול ישבתי לבד בחדר האוכל מחכה לסבתא שתגיש לי את ארוחת הצהריים. סבי נעדר מאותה ארוחה מסיבה לא זכורה לי, ישבתי לבד בשולחן הבטתי לעבר התמונות של הרבנים המתים ואז התמונה של הרב חיים חורי החלה לחייך לעברי, היא בטוח גם אמרה משהו וזה הפחיד אותי מאד אבל כאמור לא סיפרתי לסבתא שלי. אחר כך כתבתי על זה חיבור קצר וקיבלתי מאה עם סמיילי מהמורה, היא בטח חשבה שהמצאתי את זה. אגב סבתא הפסיקה מאז אותו היום לדבר אל התמונות.

Lust You

אם לבצע האנשה במילים אז בטח מילים הכי היו רוצות להיות בתוך משפט של נאום חוצב להבות, או בתוך דיאלוג חורץ גורלות, משפט בתוך נובלה מרגשת, ובטח הן הכי היו רוצות להיות חרוזים בשירים. אלבום השבוע שלי הוא הוטל שמפו של גריף ריס (סולן הלקה סופר פרי אנימלס) פעם מזמן מישהי שיצאתי איתה אמרה לי שאני מזכיר לה מאד את גריף, בגירסה השמנה שלו, יכול להיות שזו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי מבחורה(לא באמת) גריף ריס ברוב השירים מתעסק בקונקרטיות של תחושות אבסטרקטיות ובאלבום החדש והמצוין זה ניכר ביותר.

גריף ריס תמיד הזכיר לי את סרג' גינזברג בלי הכריזמה והסקס אפיל, אבל עם גישה מוזיקלית משועשעת, ניסיונית והכי חשוב, רומנטית. באלבום הזה גריף מחזק לי את התיאוריה הזאת. 13 שירים הנעים במיומנות בין הפופ האינטליגנטי לבין הפופ חסר יומרות. ריחות מוזיקליים משנות החמישים ועד לימינו. אלבום מלא חום.

מעל הכל עומד לו השיר לפני האחרון באלבום- אילו היינו מילים היינו מתחרזים. גריף שר על אהבה כוזבת, אלא מה, אבל הוא מאמין בה וכמו המילים שתאבים להתחרז בשירים כך גם הדובר בשיר מלא תשוקה וגעגוע. את המשפט שנותן לי את הקול ואני בוכה, שר גריף, בשיר ומוחץ לי את הלב.

Gruff Rhys- Hotel Shampoo להורדה

שבוע טוב, אלפרד כהן השלישי.

 

ערפל לגויים

וכל כמה שנים

יש ריח מוכר

שמזכיר איך אהבנו להיות

כולם בעבר

זואי פולנסקי

*מתוך Fog של Bela Tarr

 ביום שישי בבוקר שמעתי את הרב רונן לוביץ מתראיין לרדיו ובראיון הוא אמר, שהקהילה החרדית-דתית חייבת לאפשר לדתיים הומוסקסואליים להביא ילדים. תחילה הופתעתי שיש הומוסקסואליים דתיים מוצהרים מחוץ לארון ואז גיליתי שיש אפילו שתי עמותות(הו"ד וחברותא) שמסייעות ותומכות בהומוסקסואליים ולסביות מהעולם הדתי. כשנשאל הרב רונן לוביץ, האם הומוסקסואליות מותרת בהלכה, הוא מייד ענה שלא, אבל גם מייד הסביר שההלכה מחייבת לקרב בין בני אדם, לא לדחות אנשים, להבין ולהתחשב. אני חייב להגיד שהקריאה הזאת של הרב לוביץ ריגשה אותי במובן מסוים, כי לדעתי היא באה במקום כנה ולא מתנשא, או פונדמליסטי כלשונו. היא באה ממקום שחסר מאד חברה שלנו, השם של המקום ההולך והנעלם הזה הוא- אהבת אדם.

נקשיב ל- יִתְרוֹ

על הפרשה של השבוע אמר ישעיהו לייבוביץ: "…כרוכות בה רוב האסוציאציות המודעות והלא המודעות בין קוראי התורה ולומדיה, לרבות הזכרון ההסטורי של עם ישראל.." זו פרשה שמחולקת לשניים, בחלק הראשון יתרו חתנו של משה מקבל אותו בסעודה לאחר שזה נעדר והיה עסוק בלשחרר עם ואז מטקס לו עצה שלמעשה מבססת את המערכת המשפטית של העם. יתרו מבחין שמשה מטפל בכל עניני העם ואין לו זמן לאשתו ולילדים, ולכן אומר לו שכדאי שימנה שופטים מהעם שיטפלו בעניינים ושהוא יהיה השופט העליון. בחלקה השני של הפרשה- מעמד הר סיני. משה עולה להר ומקבל את לוחות הברית, עשרת הדיברות.

יצירות אומנות נוהגות לבחור בנושאים מהעבר על מנת להביע עמדה על המתרחש בהווה, העבר הוא מעין אספקלריה מעורפלת להווה, העבר באומנות הוא גם סוג של מטאפורה ביקורתית להווה. זה פחות או יותר מה שאני מנסה לעשות בבלוג הזה. והשבוע בפרשה תפס את תשומת ליבי משפט אחד שבמידה רבה יכול במהותו לבקר את זמננו ואת החברה הישראלית בפרט. המשפט אומר: "והייתם לי סגולה מכל העמים..ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". משפט שעורר את זעמי בהתחלה, כי יש בו מרכיבים גזעניים, אלוהים מגדיר את העם הזה כקדוש ביותר והמובחר שיש, מה גם שאי אפשר להתעלם מהעובדה שמעמד הר סיני נעשה במדבר במקום שלא שייך לאף אחד, במקום שלכאורה לא מצדיק או מחייב את הקשר של היהדות בבני ישראל דווקא, למה לא שתהייה דת של כל העמים, שאלתי את עצמי. המינגווי אומר את זה טוב יותר ממני, כל אחד הוא בשר מבשרה של האנושות, לכולם מצלצל הפעמון.

הפורבלמטיות הכרוכה, יש כאלו ויקצינו ויאמרו המותכת, של דת/לאום החלה באותו מעמד הר סיני ורחוקה מלהיפתר אם בכלל ואני לא אעמיק בה כרגע, אבל אני כן רוצה להתייחס לעובדה שהיהודי שבי שנבוש כל כך מהמדינה שבה הוא חי, הלא היא, הארץ המובטחת המושתתת על עקרונות של מוסר וצדק, כי כל זה נעלם, כל זה לא קיים, אנחנו כבר לא האור לגויים כפי שרשמתי פה בעבר, אנחנו ערפל לגויים, מידי פעם האור שובר אותו ומחמם, אבל זה מעט וחלש מידי. הערפל מטשטש את האמת וזו מקבלת פרשניות מעוותות ושגויות מהיסוד וגרוע מכך, אנשים מדמים לעצמם אמת אחרת ופועלים לפיה, כי היא טובה בעיניהם. אין אף אחד שיגיד לנו שזהו ערפל מתעתע ומכשיל.

מעמד הר סיני הוא העבר שלנו כיהודים, השורש שמסרב להיגדע מהקרקע ובהווה הוא המטאפורה לדרך בה אנחנו חיים, ביקורת חריפה ללאום הדפוק שלנו. כי לפעמים נדמה ששכחנו שהדבר הכי חשובים בחיי האדם ולמרות שזה יהיה יומרני מצידי לקבוע, הוא אהבת אדם.

לפעמים כוחה של האומנות נשחק ואחד המאפיינים של שחיקה שכזאת, זה חוסר ההשפעה שלה על אנשים. אם אנחנו רואים את אפוקליפסה עכשיו ולא משליכים על מלחמת ארה"ב בעירק, אם אנחנו קוראים את נוטות החסד ולא משליכים על הגזענות בת ימינו. אם אנחנו קוראים את פרשת השבוע ולא משליכים את המשמעות הטמונה בה להווה, משהו נשחק, משהו אבד, משהו מסמא את עיננו המעורפלות.

לאומנות נוח יותר לבחור בנושאים מהעבר, המרחק בזמנים מסייע ליצירת עמדה או אמירה. בגלל שהזמנים הם זמנים של ערפל על גבול החושך, לדעתי יש להיות יותר קשובים למה שיצירות אומנות בין אם הן טקסטואליות, וויזואליות, מוזיקליות, מנסות לומר לנו. כמו שמשה המנהיג הדגול השכיל להקשיב ליתרו הכהן הגדול של האלילים והמייצג של האמונה העתיקה וליישם את עצתו, כך גם אני וכל אחד מאיתנו צריכים לנהוג.

זה רק נשמע מבעית

אלבום השבוע של מלווה מלכה, הוא אלבומם החדש של הלהקה השוודית: פיטר ביורן וג'ון. הם בעיקר ידועים מהמגה הלהיט- Young Folks (שיר השריקות) ועד כאן ההתייחסות של אותו הלהיט, כי מאז הם הוציאו אלבום אינסטרומנטלי משובח ביותר ולפני שנתיים את אלבומם הטוב ביותר לטעמי. ובאלבומם החדש הם חוזרים לפשטות, כך לדבריהם, יוצרים שירים פשוטים. Gimme some הוא אלבום Pאנק פופנ'רול מלא באנרגיות של גיטרה בס תופים.

עטיפת האלבום בוחרת לעשות שימוש גימיקי בכפתור הלייק של הפייסבוק שהשתלט על כל האינטרנט כמעט, אבל במקום אגודל אחד יש שלושה אגודלים של כף יד צבועה כחול וכרותה מזרועהּ, אולי מרמזת העטיפה על הרצון להתנתק מתרבות הלייק האינטרנטית, אולי מרמזת העטיפה על הנושאים שבשירים. אחד מהם אומר: לפני שתשברי לי את הלב, אשבור לך את הזרועות בריכוז מלא, לפני שתשברי לי את הלב, ארסק לך את הלב ואשיר על זה.

אני לא רוצה לגרום לך להתעניין בי, אני רק רוצה לגרום לך שתהיי האחת..אוצר המילים שלי לא עשיר דיו, כדי לגרום לך לבוא איתי. אני יודע שאת לא אוהבת אותי, אני גם יודע את הסיבה. שירי אהבה טיפשיים כאלו שמוגשים בהומור עצמי שוודי פופי טיפוסי ולא מחייב. אני מעריץ גדול של הלהקה שבחרה לסטות מעט ולא להשתמש באלמנטים אלקטרוניים כמו בשאר האלבומים שלה ולמרות שזה נשמע מבעית(ניסיון שלי להתבדח עם שיר מהאלבום) זה יפה, זה ממכר, זה מרקיד וזה ומומלץ.

Peter Bjorn & John- Gimme Some להורדה

אלפרד כהן, השלישי.