הגֵר

אל תאמר יסודי מעפר, יסודך מן הזר שנפל תחתיך!

נתן אלתרמן

 מזה שלושה חודשים לא שילמתי את דמי ועד הבניין ואסעד דפק על דלתי מרוגז קצת. פתחתי את הדלת וברכתי אותו לשלום, מאחוריו במעלה המדרגות עמדה אישתו כמו שוטר המאבטחת אותו בהליך הגבייה. היא מלמלה לו משהו בערבית שהבנתי ופניי הראו זאת. אסעד הופתע, אתה לא צריך לפחד ממני בגלל שאני ערבי הוא אמר, השבתי לו שאני בכלל לא מפחד אבל אשתך לא צריכה לדבר כמו שהיא דיברה, זה לא מנומס. הוא השתתק, אישתו עלתה מעלה במהרה ונכנסה לביתם. אתה מבין ערבית, אסעד שאל. קצת ולא מספיק עניתי לו וזה לא משנה לי אם אתה ערבי או לא. אני אשלם את מה שאני חייב עוד היום הבטחתי. הוא חייך ואמר לי שאני בסדר, שאני אחלה בחור והתנצל בשם אשתו.

כי גרים הייתם בארץ

פרשת עֵקֶב, ממשיכה את נאומו הגדול של משה מהפרשה הקודמת ובו חוזר משה ומדגיש את שלושת מרכיבי האמונה הגדולים: יראת אלוהים, אהבת אלוהים ועבודת אלוהים. סגנון הנאום לא השתנה והוא מכיל דברי תוכחה, סקירה היסטורית, התמקדות בהתחייבות העם כלפי האלוהים וקיום המצוות. קיומו של העם היהודי בארץ המובטחת למעשה מובטח אם ימלאו אחרי המצוות, לא קיימת בהם הדאגה מפני עמים אחרים, מכשולי אקלים וכד', הארץ היא מובטחת, רק שיעמדו בכל התנאים. משה מזכיר בחלק הזה של הנאום, את חטא העגל וכמובן הוא מספר אותו מנקודת מבט אחרת, מנקודת מבט של המנהיג החזק. הפעם אתמקד באחת המצוות הרבות המוזכרות בפרשה- "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים".

אחת המצוות שעל העם היהודי לקיים בכדי שיוכל להתקיים ולחיות בארץ המובטחת הוא כמובן אהבת הגר, בתחילת דרכי, בפוסטים הראשונים התעסקתי בנושא הזה ועתה ארצה לחזור אליו כי לפעמים נדמה לי שהמצווה החשובה הזאת נמחקה מדפיהם של כמה וכמה ממנהיגי המדינה שלנו ויותר מזה כבר לא קיימת בכולנו ובמידה מסוימת אנחנו מפחדים מהם, מהשונים מאיתנו, מהזרים. כל אחד הוא זר ושונה, כל אחד הוא גר בצורה אחת או אחרת, אנחנו צריכים לזכור את זה, אלוהים בסיפור המקראי רוצה שנזכור את זה, כי הוא מבין שהוא פולש לשטח שנמצאים בו אנשים אחרים וצריכים להתחשב בהם.

הייתי רוצה להסב את תשומת לבכם הקוראים, אחרי שני סיפורים שאירעו השבוע שמבטאים את שנאת הזרים בחברה שלנו, האחד הוא צו של מינהל מקרקעי ישראל שהוציא 1300 שוטרים!!! מלווים במסוק לכפר בדואי ליד רהט להרוס מבנים לא חוקיים של תושבי הכפר, ארבעים משפחות מתגוררות שם, עם ילדים ונשים. מעשה נורא לא מתחבר לי למוסריות שמנסה המקרא להשתית במאמיניו. אחד מתושבי הכפר פנה לשוטרים ואמר: "אתם מאתיופיה, שכחתם איך התעללו בכם?, אתם שבאתם מאירופה, שכחתם איך התעללו בכם, מה אתם עושים לאנשים האלה?" מה אנחנו עושים לאנשים האלו לעזאזל, אין פתרונות אחרים, רק להרוס, אני שואל את עצמי. מי שאחראי על משרד הפנים ומשרד השיכון הם אנשי ש"ס חובשי כיפה, אנשים שבקיאים בתורה הרבה יותר ממני, אבל חסרה בהם המוסריות, אין להם זכות לחיות בארץ הזאת לפי האלוהים שלהם. אני מגרש אותם מפה.

מקרה שני, מהצד השני של המטבע, חמור אף הוא, בכל שנה מרכיבים ועדה מיוחדת שתחליט למי לתת את פרסי התיאטרון בשנה החולפת, השנה הורכבה ועדה שכזאת בראשות השופט בדימוס שלי טימן, באחד הדיונים, המחזאית נציגת היוצרים, מרים קיני מבקשת שמבין חברי הועדה שבוחרת כאמור למי לתת את הפרס, לא יכללו חובשי כיפה!!! מרים קיני הסבירה את הבקשה הזאת בטענה שחובשי כיפות הם שוביניסטים משום שהם מתפללים, ברוך שלא עשני אישה, דתיות יכולות להיות חברות בועדה לטענתה. כששמעתי את דבריה של המחזאית, האמנית אשת התרבות והעולם החופשי הגברת מרים קיני אפשר לומר שהזדעזעתי, אך לא הייתי מופתע, קיימת כאן שנאת זרים בכל המגזרים, כל מגזר אחד שונא את השני ובז לו, מלגלג לו על אמונותיו ורעיונותיו ואלו רק שתי דוגמאות מתוך כמה שקרו רק השבוע.

אנחנו חייבים ללמוד לאהוב את האחר ולכבד אותו, לא אסבך יותר מידי את הנושא, הוא פשוט, כל אחד מאיתנו הוא גר וזר וצריכים לכבד זאת, התרבות שלנו הייתה שם, בין אם אתם מאמינים או לאו, השורשים של כל אחד ממי שקורא את השפה הזאת וחי בתוך הארץ המופלאה הזאת, היה פעם זר, אסור לנו לשכוח את זה, הקיום שלנו כתרבות מותנה במוסריות שלנו כיצורים אנושיים ואסור לנו לשכוח את זה.

סיפורי סבתא

העולם גדל ואני נשארתי קטנה, העולם התפתח והשתכלל ואני נשארתי כמו שהייתי מלפני שלושים שנה, הזמנים משתנים, העולם הופך לצעיר יותר, העולם שייך לצעירים ואני מזדקנת, פעם העולם נראה לי כל כך קטן והיום הוא ענק, משהו שלא אוכל להכיל. זקנה במובן מסוים היא גם זרות, סבתא שלי מרגישה זרה בתוך עולמה שלה, בתוך העיר שלה, בתוך החדר שינה שלה. היא מביטה לחלון, שותה את הקפה השחור המתקרר ומרגישה זקנה, אך יותר מהכל מרגישה זרה, לא שייכת. הרבה זקנים מרגישים ככה, קיימת בהם התחושה של הזרות וחוסר השייכות, לפעמים אני שומע סיפורים מזעזעים על חוסר כבוד לזקנים. ואני אומר שאנחנו חייבים לאהוב ולכבד גם אותם, כי סבתא שלי כמו הרבה אחרים הם הבסיס לעולם הגדול הזה, איפשהו אחד התפקידים שלי, פרט להיותי נכד אהוב ודואג הוא לקרב אותה לעולם הזה המתקדם והמתפתח, הייתי רוצה שהיא תרגיש פחות זקנה, שתגלה את הילדה שבה, אבל אני לא יכול לשנות אותה, כזאת היא סבתא שלי ואני רק רוצה לגרום לה להרגיש טוב. אני תמיד אומר לה שהעולם הוא מקום קטן לחיות בו, כי אנחנו צריכים להיות גדולים מהחיים, היא לא מבינה אותי. בדידות הולכת ומתגברת עם השנים, אני מסתכל על סבתא שלי וכמה שזה ישמע אכזרי, לומד איך לא להיות כשמזדקנים. סבתא שלי מסכימה איתי, אל תהייה כמוני היא תמיד אומרת.

זר בשכונה

ויקטור הוגו כתב: עיני צעירים באש בוערות, אך מעיני ישישים זורח האור!. את התובנה הזאת של ויקטור הוגו לא הבין הדובר באף אחד מהשירים באלבום השבוע של מלווה מלכה- arcade fire- the suburbs. ראשית ארקייד פייר היא אחת מלהקות שאני הכי אוהב בעשור האחרון והיא בהחלט אחת הלהקות החשובות ביותר במוזיקה העכשווית. שנית האלבום החדש שלה שייצא בשבוע הבא הוא אלבום טוב, אבל עם אבל גדול. מדובר באלבום קונספט, שבא לתאר תמונה מפרבר אמריקני בשם ספרוול, שזה שם של פרבר שהוא מעין מטרופליטן-על שהגה הסופר מדע בדיוני וילאהם גיבסון( סוניק יות' גם שרו על הפרבר הענק הזה) והכל מתואר מנקודת מבט של זוג מבוגר שנמצא בגיל חמישים פלוס, אמצע החיים, מביט אחורה על ימי ילדותו ומשווה אותם עם ההווה, הבנינים שנוספו, הדרכים שנעקרו. הוא מתגעגע ומתרפק על אהבות לא ממומשות, להקליט שירים בגראז', הדרך בה נהגנו לחכות למכתבים, לרכוב על האופניים בין ההרים, נזכר בחברים הישנים שכעת כבר לא מזהים אותם. אלבום מעט דיכאוני בנושא שלו, תחושה זקנה של עולם עכשווי קר מנוכר ואפאטי, פעם היה אחרת, היה יותר חם ורומנטי.

מה שהלהיב אותי בארקייד פייר מאז ומתמיד זה השילוב הזה של רוק ומוזיקה צוענית או שאנסונית, בשני האלבומים הראשונים זה ממש ניכר במלודיה שלהם, אך באלבום הזה אני כמעט ולא שומע את האקרדיון החם שנהג לסחוף את השירים. ארקייד פייר בחרו לעשות אלבום פופי במידה רבה, איכשהו הוא משוחח עם הרוקנ'רול האמריקני שתמיד מתלווה לסרטי פרברים של שנות החמישים מהמאה הקודמת. העיבודים יותר פשוטים, השירים יותר עירומים במידה מסוימת ואולי המלודיה מבטאת את הקרירות שבשירים, את אובדן האמונה, תחושת הזיקנה, הזרות ויותר מהכל את הבדידות. אפשר לראות באלבום הזה, מעין ביקורת על החברה האפאטית שבה אנחנו חיים, את האסון הקרב ובה, את אותו אסון שאנחנו במו ידינו יצרונו ובנינו.

לסיכומו של עניין, זהו אלבום טוב, אם כי לא משתווה לאלבום הבכורה של הלהקה, אך הוא אלבום קונספטואלי במידה ניכרת, כמעט מהלך אנכרוניסטי אפשר לומר בימינו אנו, אבל כנראה לארקייד פייר היה משהו חשוב להגיד ותמיד עדיף להגיד אותו דרך סיפור. מילות השירים לא ברמה הכי גבוהה הוא לא אלבום סוחף, אין בו להיטים, צריך לדעתי לשמוע אותי כיחידה אחת, הוא אלבום פרברים, כמו בז'אנר הסרטים האלו, עם איפוק מסויים. אלבום השבוע שלי.

Arcade fire- the suburbs  להורדה

שבוע טוב, אלפרד כהן השלישי.

מודעות פרסומת

הכל דיבורים

אדם ירא שמים טוב שכל יודע שאין ניצחון אמת מלבד ניצחון שהושג בלא שנפגמו לא האמונים ולא הכבוד..

פלורוס

 הנה מקבץ של אירועי חסרי מזל בשבועיים האחרונים: סתימה בכיור של המטבח, גנבו לי את האופניים(פעם רביעית), אמנים מחו"ל מבטלים את הופעתם בישראל,  ז'ורז' החתולה נלכדה במרפסת הדירה הסמוכה והנטושה, מערכת ההפעלה של המחשב הנייד קרסה. בשל הסיבה האחרונה לא העליתי פוסט בשבוע שעבר ואולי עם העובדה הזאת היה הכי קשה לי להתמודד, אך התגברתי והנה אני שוב.

בשבוע האחרון השד העדתי, המלחמה בין החילוניים לחרדים שוב עלו לסדר היום הציבורי בשל מקרים כמו מאבק החרדים נגד חפירות ביפו ונגד החלטת בג"צ לשלוח ילדי אשכנזים ללמוד עם ילדים ספרדים רחמנא ליצלן והמאבק הזה העלה בי את המחשבות שליוו אותי מאז ומתמיד, האם מכל החרדים האלו, יש מן קצת מן המוסר שמנסה המקרא להנחיל בקוראיו ומאמיניו, שאלה שהתשובה לה ברורה תמיד עבורי, לא, בשבילי הם קוראים רק את האותיות בהברות הנכונות. הסיבה העיקרית שבחרתי בשם מלווה מלכה לבלוג שלי הייתה בעיקר כי רציתי לתת לחילוני שכמותי להתקרב לעולם הזה, שהוא עשיר ומגוון והוא נפלא בעיניי. לדבר בשפתם. גם החרדים חייבים לנסות להתקרב לעולם שלנו ולדבר.

פרה אדומה

פרשת חֻקַּת היא פרשה עמוסה אירועים וברובם סתומים ולא ברורים ומלאי פרשניות וחילוקי דעות, הרבה תהיות ואין תשובה אחת ברורה, די מזכיר לי את מצבינו היום. היא מתחילה בהוראות כיצד יש לשחוט פרה אדומה בדיני טומאת המת, כלומר אם היית קרוב למת או שנגעת בו, צריכים להעלות לקורבן פרה אדומה, כדי לטהר גופך ונשמתך. פרה אדומה יכולה להיות יצור קדמוני או סוג של מטאפורה כי לצבע האדום יש שתי משמעיות, האחת הוא מסמל יצר, מיניות כוח ונגד הוא מסמל חוסר נחת חרדה דם ומוות.

הפרשה ממשיכה במותם של מרים ואז אהרון אחיו של משה ועוד לפני מותו של אהרון, מתרכזת הפרשה בסיפור מי המריבה, בני ישראל מלינים על כך שאין להם מים לשתות ואלוהים מצווה את משה לדבר אל הסלע וממנו יצאו מים, אך משה על דעת עצמו מכה בסלע במקום לדבר איתו ונענש בעונש חמור מנשוא, הוא לא יוכל להיכנס לארץ המובטחת ולהשלים את משימתו כמנהיג.

בסיומה של הפרשה אנחנו מסיימים תקופה של ארבעים שנה במדבר ומתחילים למעשה את הכיבוש מחדש של ישראל מידי העמים היושבים בה. ובני הדור השני של יוצאי מצרים נלחמים מול העמים מעבר הירדן ויוצאים בשירת מלחמה.

העונש שמשה קיבל מאלוהים הכי העסיק אותי, לדעתי ולדעת פרשנים מלומדים וחכמים ממני מדובר בעונש חמור לעבירה קלה יחסית, רבים ייחסו את העונש לכך שמשה למעשה לא הקשיב להוראות האל והכה בסלע למרות שזה אמר לו לדבר אליו. כל פרשנות אחרת שניתנה על ידי הפרשנים במרוצת השנים לא שכנעה אפילו אותם וכך למעשה נותר העונש הזה סתום וטרגי. משה שעמל קשות להוביל את העם מעבדות במצרים למסע ארוך של ארבעים שנה במדבר לא יזכה לראות את הארץ המובטחת, אין יותר טרגי מזה בעיניי, כמו רב חובל שמציל קודם את כל נוסעיו ונשאר לטבוע בים. רבים אחרים טוענים שהמעשה של משה שהביא לעונש היה בעצם חמור ביותר, כי משה הכה בסלע במקום לדבר איתו, כלומר השתמש בכח או השתמש בטכניקה פופוליסטית לרצות את עמו ולכן נכשל במנהיגתו ואלוהים למעשה חשב שמשה לא יוכל להנהיג את העם בארץ המובטחת, אך עדיין הוא יכול היה להשיל ממנו את מנהיגותו ולתת אותה לאחר ועדין להרשות לו להיכנס.

חוסר הבהירות הזאת של אירועי הפרשה מבטאים את אותה חוסר בהירות של מצבינו אנו במדינת ישראל ההולכת ואובדת, חסרת המנהיגות והדרך, חסרת מוסר והערכים. מנהיגי כל התנועות וכל הדעות וכל הצדדים למעשה שוגים כמשה ובמקום לדבר אל הסלע הם מכים בו, אם זה גופי שמאל קיצוניים שפועלים בדרכי אלימות ואם זה גופי ימין שפועלים באותה הדרך ומטילים סגר ומורא על בני אדם חפי פשע. נדמה לי לפעמים שבאמת שכחנו לדבר, לתכנן, לחלום. הכל הפך לפופוליסטי, זול ואלים, מנהיגי כל הצדדים אפילו לא חושבים על הדרך הזאת של הידברות, כי אף אחד כבר לא מקשיב וכולם מתגוננים ובונים חומות עבות מסביב לעצמם. אף אחד לא מוכן לוותר לשאת ולתת, כולם מכים בכולם וזה נורא. בוחרים בדרך הקלה, כי זה יותר קל להכות סלע מאשר לנסות לדבר איתו.

סיפורי ז'ורז'

ז'ורז', החתולה שלי מצאה דרכה למרפסת הדירה סמוכה שריקה מאדם בימים אלו ולא יכלה לחזור לבית, דאגתי לה מאד ומצאתי את עצמי חרד מאד, מה עושים במקרים כאלו שאלתי חברים, מתקשרים למכבי אש או שמא מחכים שתחזור, אחרי יממה אחת היא לא חזרה והחלטתי לקרוא לה, עד שתמצא את דרכה חזרה לדירה שלנו. קראתי וקראתי וקראתי: ז'ורז' ז'ורז'י ז'ורז'ט והיא רק מיללת ומפחדת נורא, כשניסיתי לשבור את התריסים היא נבהלה ונכנסה יותר פנימה לדירה. חזרתי לקרוא לה לדבר אליה, השכנים מכל הקומות מביטים בי, אם בדאגה ואם במחשבה שאני משוגע. לבסוף היא קפצה על אדן החלון וניסתה לחדור דרך התריסים, עזרתי לה ודרך החור הקטן של הסורגים דרכו היא מלכתחילה נלכדה, חזרה לדירה, מבוהלת ומפוחדת, אך מאושרת.

אתמול רכשתי, במבצע של 25 אחוז הנחה את חייו והשקפותיו הפילוסופית של חתול מאת הפילוסוף הצרפתי איפוליט טן, בצידו האחורי של הספר לכד אותי הציטוט הבא: "המוזיקה היא אמנות שמימית. ברור לגמרי שהגזע שלנו ניחן בה באורח בולט. היא בוקעת ממעמקי הקרביים שלנו ובני האדם שיודעים זאת טוב מאד, שואלים אותה מאיתנו כשהם מגנים בכינור בנסיון לחקות אותנו. שני דברים משרים עלינו את הניגונים השמימיים הללו: מראה הכוכבים והאהבה." הדברים האלו נאמרים מנקודת מבט של חתול ומיד חשבתי על ז'ורז' שלי שיושבת על הספה או שכובה על הרצפה או ברכיי שלי בכל זמן שאני שומע מוזיקה( ואני שומע כל הזמן) וחשבתי לעצמי מה דעתה על הטעם המוזיקלי שלי, מה היא חושבת על מוזיקה בכלל. ברוב המקרים אני חושב שהיא לא ממש אוהבת, אך יש שירים שאני יודע בוודאות שעושים לה טוב.

השיר שהכי עשה לי את זה שייך לאחת הלהקות שאני הכי אוהב, ארקייד פייר שתוציא את אלבומה החדש, באוגוסט. עם זאת כל השירים שדלפו עד עתה מאכזבים אותי בבינוניות שלהם, פרט לשיר השבוע שלי ready to start שהוא שיר יותר פופי וחוט בקלישאות אייטיזיות, אך יש בו משהו מאד סוחף, אולי בגלל המילים שבהן הדובר מנסה לשכנע את עצמו שהוא מוכן להתחיל הכל מהתחלה, שהוא אפילו מוכן לטעות מלחיות בצילם של שירי אהובתו. אך מנגד הוא מצפה בתוך תוכו שהיא תרצה אותו בחזרה ומתאכזב תמיד, הוא לא בטוח שהיא תפתח לו את הדלת, אבל הוא מוכן. גם אני. שירי שמימי ביותר.

 

 דברו יפה, אלפרד כהן השלישי.