סוף. התחלה.

היי שלום תבל, לבך גוש סלע קר,

חיקך מחוז שומם, קרני חמה קופאת.

חומקת מקרבך רוחי כנטע זר

ונשכחת, אבודה, בלתי נראית.

מתוך הספד על קברו של אנרי מורז'ה

 כל זה יכול היה להיות שלי, הבחורה, המשרה, הדירה. אני משקיף מלמעלה על כל הדברים שרציתי, שיכלו להיות שלי והם לא. לא אחת במהלך החיים הקצרים שלי, מוצא עצמי מביט אל מושאים בלתי ממומשים, אל דברים שחשקתי בהם יותר מהכל, נועדו לי, תפסו נדבך מרכזי בלב הפועם ובמח החושב, אבל הם לא. החיים הם חוסר המימוש העצמי. אתה פועל במלוא המרץ להגשים אחר מאווייך והגורל או בן אדם אחר מגשימים זאת במקומך. פעם לפני לא מעט שנים רציתי שני דברים ספציפיים: בחורה ומשרה. את הבחורה אהבתי עד מאד ועל המשרה חלמתי עוד בלילות בהם ישנתי בבית הוריי, הרבה זמן ובסוף הדרך מצאתי את עצמי קצת בוכה, עומד מעל, בהר מטאפורי שכזה וראה הכל אבל הכל. הבחורה והמשרה לא שלי ואני לא שלה לעולמי עולמים, אולי באמת החיים הם חוסר המימוש העצמי שלך, אולי באמת, החיים קורים לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות. אבל אז אנחנו מתחילים הכל מהתחלה.

הפרשה האחרונה של התורה- וְזֹאת הַבְּרָכָה – היא בעצם המילים האחרונות של משה לעם ישראל, המראות האחרונות של משה לעבר הארץ המובטחת אל תוך גסיסתו ומותו והוא בן מאה ועשרים שנה. הפרשה עצמה מתחלקת לשני חלקים:האחד, כאמור דברי הברכה של משה לעמו והחלק השני עוסק במיתתו ובקבורתו של משה. זה סוג של אמרה לסיים את התורה בדברי ברכה, סיום חיובי ומנגד במותו של משה לאחר שצפה בארץ המובטחת על הר נבו, בארץ שלא תדרך רגלו, סיום טרגי. זהו סיום ספרותי מופתי לסיפור המקראי שמתחיל מבראשית העולם ומסתיים במותו של משה שלא זוכה לממש את המשימה שבראשה הוא עמד. לכל אחד יש יעוד או תפקיד בחיים, תפקידו של משה היה להוביל את בני ישראל בחזרה לארץ המובטחת, ייעודו לא היה להיכנס אליה ולחוות אותה, אכזרי מעט, טרגי מאד, אך יחד עם זאת משה מילא את תפקידו וייעודו בצורה הטובה ביותר והפך לאחת הדמיות החשובות ביהדות, בדתות אחרות ובספרות העולמית. לפעמים צריך לפנות את המקום.

בשבוע הבא, מתחילים לקרוא מהתחלה את המקרא, מבראשית. שוב מספרים את הסיפורים, דורשים מעצמינו להבין את הכתוב בצורות אחרות שהבנו אותו מקודם ואולי חוזרים להבין את הסיפור המקראי כפי שהוא- עוצמתי ואיכותי. למרות שהאופי של הקריאה הוא מעגלי, כזה שחוזר חלילה. תומס קהיל בספרו מתת היהודים, טוען שתפישת היסוד של היהדות היא תהליכית, כלומר של שינוי והתחדשות ולא תהליך של חזרות ולדעתי הוא צודק, כי אחרי כל קריאה של המקרא אנחנו אמורים לחוות תהליך של שינוי, של התקדמות קדימה ושל הבנה את עצמינו בדרך שונה מהפעמים הקודמות שהבנו את עצמינו, אנחנו משתנים, היסוד הוא אותו יסוד, אבל אנחנו מוסיפים לעצימנו רבדים נוספים. מחברי המקרא בחרו לסגור את התורה בכך שמשה מביט מהר נבו אל הארץ המובטחת ולא זוכה לדרוך ולהיות בה, כי אולי הם מנסים להעביר מסר, שהחיים הם תמיד געגוע, שאנחנו אף פעם באמת לא נכנסים, שהחיים הם למעשה חוסר המימוש ולא הגשמתו ולכן אנחנו נאלצים לחזור להתחלה, לעבור עוד תהליך ועוד תהליך ותמיד לחזור לבראשית.

סיפורי סבתא(סבא) שמחה תורה

סבי ז"ל תמיד דאג שבחג שמחה תורה אגיע לבית הכנסת, כי זה החג שבו הילדים, אלו שעוד לא מלאו להם מצוות, יכולים לעלות לתורה. בדיעבד זה מעולם לא ריגש אותי, המעמד הזה של לעלות לתורה, לעמוד בפני הספר בעל החזות המרשימה ולעקוב אחר ההוראות של החזן. אותי זה לא ריגש במיוחד אבל את סבא שלי מאד. לא יכולתי לאכזב אותו ותמיד התייצבתי בבית הכנסת בחג שמחה תורה ואת סבי,שעינו היו נוצצות נוכח המעמד, אחד הזיכרונות היפים שיש לי ממנו. הוא בוודאי לא היה אוהב את כל היחס שלי לדת, אבל איפשהו בזכותו אני מנסה לתקן את הרושם שנחקק אצלי מאותם שנות ילדות על היהדות, על התורה ועל סיפורי המקרא.

מותו של המשורר

"על סיפון הפליג המשורר/ עיני הברבורים ראו אותו נמוג/ בערפילי אגם המסתורין" כך מתחיל השיר על מותו של המשורר מאת הספרדי בן המאה ה-19 רובן דריו ולמעשה מסכם די יפה את האלבום החדש של אנטוני והג'ונסונס- swanlights אלבום השבוע של מלווה מלכה. זהו אלבומו הרביעי של אנטוני האגרטי ולהקתו, אלבום שמדבר על הפרידה מהחיים והעיסוק המרכזי של משורר, הלא הוא האהבה.

האלבום מתחיל בשיר עם שלוש מילים, הכל עכשיו חדש, כשממשיכים לשמוע את השירים באלבום מבינים שמה שחדש זה המצב בחיים, הפרידה המדומה לרוב אצל אנטוני למוות. כי בשיר השני הוא כבר נפרד מכל המשפחה שלו, מהאמא, מהאחות מאבא שהוא מבקש מהם לשחות איתו לתוך האוקינוס הרחב בו נשמתו אבדה אבל מבטיח נצחיות. זה אחד השירים הבודדים של אנטוני שהוא מלווה רק עם כלי מיתר, גיטרה וכינור ויחד עם הקול הייחודי שלו, השיר הופך למרגש מאין כמותו, השיר שאני הכי אוהב באלבום.

בהמשך האלבום, ממשיכים התכנים לעסוק בנצחיות של החיים אל מול הרגעים הכי ראשוניים שלהם כמו התאהבות או אהבת אמת. גם הזמרת ביורק מצטרפת אליו בדואט איסלנדי קורע המפגיש שני ווקליסטיים המעניקים משמעות לכל מילה שהם שרים. זהו האלבום הכי עצוב של אנטוני, הכי כואב, מרגשים שמשהו מת בתוכו, אך יחד עם זאת גם משהו מאד שלו, של הבנה עם החוסר המימוש עצמי שלו. באחד הבתים אותו שיר של רובן דריו כתוב: "הרחק חומות של עיר קדוש/ ובה משכן שלות הנצח/ הפליגה הספינה אל החוף/ הכיסופים, אל גדות האושר/ החסד וברכת אלוה." כי לפעמים כל אחד מאיתנו מת בתוך עצמו וכל שמאפיין אם זו התקווה, התשוקה או האהבה, נעלמים גם הם יחד עם אותו מוות מדומה, אבל אותם הדברים שנעלמים מוצאים את עצמם בחזרה ואנחנו מתחילים הכל מהתחלה, מבראשית, חדש.

Antony and the johnsons- swanlights  להורדה

 אלפרד כהן, השלישי.

מודעות פרסומת

צלתה מרוב מחמתה

 בביתנו הרעוע

גם חשוך, גם מדכדך

מה, זקנה שלי, מדוע

השתתקת בחלונך?

א. ס. פושקין

הקלישאה אומרת, שהיכן שנמצא הלב שם נמצא הבית וזה יכול להיות כל בית רוחני או הגשמי, בחיי זכורים לי בית סבתא והדירה הראשונה של הוריי. אחר כך נדדתי בעול כורחי מדירה לוילה ולדירה… בית בצורתו הגשמית תמיד היה עבורי משהו חשוב לשאוף אליו. גם היום בעודי נודד מדירה שכורה לעוד דירה שכורה, תמיד ניסיתי לשוות לדירות הללו הרגשה של בית, מקום שבו נמצא הלב. תמיד אני מוצא עצמי מתאכזב ומבין שאף דירה ששכרתי עד עכשיו לא הייתה הבית האמיתי שלי. כל דירה ששכרתי או כל דירה שגרתי בה מאז בית סבתא ודירתם הראשונה של הוריי, חשתי כאורח הנוטה ללון. הגוף והנשמה חווים את הקירות הסובבים אותי, אך הלב נמצא במקום אחר, מחכה לי בסבלנות לבית האמיתי שלנו. מרגיש כמו ששר לאונרד כהן: "אני עובר אורח כמו אדם ששותל זרעיו, מחכה לגשם שיבוא". מרגיש כמו ששוהה אני בסוכה.

מוזר המנהג הזה של לשבת בסוכות במהלך החג, אתה חייב לצאת מביתך שלך, מהמבצר אותו בנית בעמל קשה כל השנה ולשבת בסוכה ארעית ורעועה, תחת כנפי השמיים, חשוף ולא מוגן. יתרה מכך אתה מחויב לשבת בסוכה, להתרחק מהבית שלך, אחרי התענית והצום של יום הכיפורים.

לפי הקבלה, ישיבה בסוכה מסמלת את ההתעלות של האדם מעל האגו שלו ומלמדת אותו לתת ולאהוב. הסכך שמשמש גג ומציל את הסוכה מסמל את ההסתרה של נפש האדם הבונה סוכה והמארח בה אנשים. ישיבה בסוכה יוצרת מעין תחושת גלות, של גירוש מהבית שנכפת על האדם על מנת שימשיך את אותו חשבון נפש שעשה ביום הכיפורים. האדם מוותר על מבצרו וביתו, מוותר על האגו שלו, על הלב שלו למען אחרים. ישיבה בסוכה היא למעשה הזדמנות לצאת החוצה מעצמינו ולהביט מהצד אל מבוכי ליבנו. וכן להתעלות על עצמינו מול אחרים והמחלוקות שהיו לנו עמם ולנסות לפתוח דף חדש. הכניסיני תחת כנף כתב חיים נחמן ביאליק וביקש בין היתר לשבת בסוכה מטאפורית שהסכך מגן אך גם מאד חושף מפני קרני השמש העלולים לחדור, מפני אור הלבנה והכוכבים שיכולים לזהור.

בימי החג נוהגים לקרוא את מגילת קהלת, שהרעיון המרכזי שלה הוא שהכל הבל הבלים, הכל כבר נעשה, טקסט מאד פסימי, מאד מייאש ולמרות כל זאת קוראים אותו במהלך החג שבו אמורים לשמוח ולחגוג כביכול. קראתי את קהלת שוב לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה וניסיתי למצוא משהו חיובי בה, מעבר לכך שהקריאה בה תמיד אבל תמיד מכניסה אותי לפרופציות בחיים. עת לבכות ועת לצחוק, עת ספוד ועת לרקוד. חז"ל מסבירים את קריאת קהלת בסוכות כי בין היתר נכתב שם כי האמונה בייעוד של האדם, קרי האמונה באל גורמת לשמחה ולאושר. אבל ייעודו של אדם לא חייב להיות האמונה באל. יש לנו כמה וכמה ייעודים בחיים. יעוד אחד מרכזי וכמה שסובבים אותו. יכול מאד להיות שישיבה בסוכה, לא בתוך הבית המוכר והידוע, תחת כנפי העץ החושפים אותך במעט לשמיים, אבל בו בעת גם מעניקים לך צל והגנה, למעשה מנתקת אותך לכמה ימים כדי שתביט על עצמך מבחוץ, בין אם להיזכר בייעוד שלך, לאלו שמצאו אותו ובין אם לחפש שוב, לנסות להבין כי אחרי הכל, אולי כשאני אמצא את הייעוד שלי אפסיק לגור בסוכות שהן דירות שכורות ואמצא את הבית, איפה שהלב שלי רוצה לחיות.

המושג גירוש, הרחקה מהבית מתקשר בימים אלו לאותו צו של משרד הפנים לגרש 400 ילדי עובדים זרים. אחרי החגים גם יאכפו את הצו הזה ויבצעו אותו ואז נחזה במראה מכוער של 400 ילדים שמצאו את הבית שלהם כאן בישראל, מגורשים לתמיד ולא תהייה להם דרך חזרה. מר אלי ישי, שר הפנים של ישראל, בימים הקרובים אתה ובני משפחתך ואורחיך באשר הם יישבו תחת סוכתך, אותה ציוו עליך לבנות על מנת שתזכור ותחגוג, אבל יותר מהכל תשב בסוכה ותעשה חשבון נפש, תוותר על האגו המנופח שלך ותנסה להבין שמדינת ישראל היא לא "סוכה" בשביל אותם ילדים, היא הבית שלהם, כמו שזה הבית שלך, כמו שאני מנסה שזה יהיה הבית שלי, הם לא עוברי אורח או אורחים, הם בני בית וכמו שכתבתי, הסוכה, היא מקום שמרחיק אותך מביתך ומבצרך על מנת שתוכל להביט מהצד אל תוכך. נאמר על הסוכה כי "צלתה מרוב מחמתה" כלומר בסוכה אמור להיות יותר צל מאשר אור והמשמעות של אמרה זאת, שהאדם מסתיר את האגו שלו ורוצה לצאת ממנו לקראת תכונה של אהבה. מר אלי ישי כבוד שר הפנים אני יודע שזה קשה לחזור בך מהחלטה שכבר קיבלת ונלחמת עליה, אבל נקרתה בך ההזדמנות לפנות לדרך הומאנית ואוהבת יותר, חג סוכות שמח.

לראות את החלום מחלון ביתך ואת העצים מסלונך(מיקסטייפ ארעי אך יציב)

ונפרד עם שעה וארבע דקות של מוזיקה משובחת במיקסטייפ שהכנתי עבורכם. אני מודה, קשה לי מאד לרשום על אסופת שירים, זה לא כמו לכתוב על אלבום או על שיר או על אמן מסוים, יש כאן 15 שירים שכל אחד מהם ריגש אותי בצורה זו אחרת בכל מיני זמנים. במיקסטייפ הנוכחי אפשר למצוא שיר חדש ללהקה שמעולם לא ממש חיבבתי, וויזר אבל איכשהו השיר הזה נגע בי. כרומאו בלהיט אייטיזי הכי משובח ששמעתי מזה זמן רב. קאבר ללהיט של סטון רוזס בשוגייזית. שיר מבריק של ביץ' האוס מהסשיין של אייטיונס. שיר חדש ללויד קול, זמר נשכח מהאיטיז, שיר חדש מתוך אבלום שאני הכי מצפה לו כרגע ללהקה השוודית איירין. שיתוף פעולה בין נגני להקות בירות וארקייד פייר בהרכב שנקרא טים בי ורימקס לשיר שככל הנראה יהיה שיר השנה שלי- Take It In.

אבל שיר השבוע שלי הוא של להקה מסקוטלנד, בל וסבסטיאן, שכבר עושה אינדי פופ כבר שני עשורים ובקרוב יוציא אלבום חדש. השיר הראשון שהם משחררים ממנו נקרא לכתוב על אהבה ואין כותרת יותר מתאימה מהכותרת הזאת להגדיר על מה אני כותב, על מה אני מנסה לכתוב, על מה אני מאמין בו יותר מהכל, על הבלוג הזה בכלל- על לכתוב אהבה. כל שורה בו יכולה להתאים למצב רוחי, אבל הכי הרבה אני אוהב את השורה שמסיימת אותה, שאיכשהו קשורה לאותו סבך עצים של הסוכה, "אתה חייב לראות את החלום מחלונות ביתך ואת העצים בסלונך".

 

בנו לי סוכה, אלפרד כהן השלישי.

מיקסטייפ מלווה מלכה מס.12 להורדה

  1. Weezer- unspoken
  2. The thermals- only for you
  3. Chromeo- don’t turn the lights on
  4. The raveonettes- I wanna be adored/ stone roses cover
  5. Beach house- white moon
  6. The clientele- jerry
  7. Bell and Sebastian- write about love
  8. Irene- the catcher in the rye
  9. Lloyd cole- like a broken record
  10. Hot chip- take it in/ Osborne remix
  11. Twin shadow- forget
  12. Sufjan stenens- too much
  13. Team B- my papas waltz
  14. The tallest man on earth- like the wheel
  15. Strand of oaks- bonfire  

שומע אותך

..להפך נרים את קולנו

כדרכנו בכל יום שמש

מקפצות בין קנה לזנגביל

ושרות בחדווה

בין צלילה לצלילה

או כשזאוס ממטיר

ובמחסה מצולה אנו

משמיעות את מזמורנו

לשאון נתזי הטיפות

(מתוך הצפרדעים מאת אריסטופנס. תרגום: אהרון שבתאי)

 אחת הדמויות הנערצות עליי מהילדות, הוא לא אחר מאשר סופרמן, בגיל חמש או שש ניסיתי לחקותו וניסיתי לעוף מהספה שבסלון לעבר הכורסא שהייתה בצידה השני של החדר, באמצע היה השולחן, כשניסיתי לעוף נתקלתי בו ונפלתי לרצפה, כי אנחנו לא יכולים לעוף אמא צעקה, אבל לא שמעתי אותה, היו אלו רק צפצופים חזקים ששמעתי. הוריי הבהילו אותי למיון, היה סיכון גדול מאד שאהפוך לכבד שמיעה אבל עשיתי ניתוח שהצליח. בכל כמה זמן אמא הייתה לוקחת אותי לבדיקות שגרתיות והיו בודקים את שמיעתי, היו שמים לי אוזניות ומשמעים לי כל מיני צלילים ולפעמים לא היו משמעים בכלל, פחדתי לא לשמוע, הכי פחדתי לא להקשיב לדממה. הפסקתי לנסות לעוף מאז, אבל להאזין או להקשיב לא הפסקתי. אני מודה, אחד הפחדים הכי גדולים שלי שלא אשמע יותר-הדממה.

בפוסט זה ארצה לעסוק בפרשת האזינו. היא בנויה כמו שיר ותכניו הם מן הדברים האחרונים של משה לעם ישראל לפני לכתו. בסוף הפרשה אלוהים מורה לו לעלות להר נבו ולהביט בשטחיה של הארץ המובטחת לפני שימות. מחברי המקרא בחרו בשירה לסיים את הפרק המשמעותי של אחד מהמנהיגים החשובים של העם היהודי. פרשנים ודרשנים ראו בשירה הזאת מעין סקירה היסטורית לעתיד לבוא, דברי התראה, אזהרה והיו כאלו שראו בשירה הזאת גם נחמה ועידוד לעתיד לבוא. יש בשירה הזאת הכל מהכל, שמהווה מעין סיכום לתולדות עם היהודי בעבר, בהווה ובעתיד.

הפרשה הקודמת הסתיימה במצווה של משה את בני ישראל, לכתוב את השירה הזאת לבני ישראל. הרמב"ן מסביר את זה כי את ההיסטוריה של העם יש לכתוב בצורת שירה. הנציב מוולז'ין מוסיף לדבריו של הרמב"ן ואומר שכל התורה היא בעצם שירה. הרב קוק היטיב להגדיר: "עלינו רק להסיר את האוטם מעל אוזנינו בנינו.. והשירה תכה גלים בלבבם ותרומם את נפשם"(את המשפט הזה מצאתי בספר אתנחתא מאת בנימין לאו) יש משהו מקסים בלראות את התורה כשירה. פעם נשאלתי על איזה חוש הייתי מוותר או לא מוותר. מייד עניתי שעל השמיעה לא הייתי מוותר מעולם והייתי מעדיף למות, אם הייתי הופך לחרש. כי את העולם אני יכול לדמיין, אך את הצלילים והשירה אי אפשר לדמיין, משהו בצלילים חודר הכי עמוק לנשמה עבורי, יותר מכל תמונה.

בספרו של ישיעהו לייבוביץ על פרשות השבוע, מובא ההסבר בין האזנה ושמיעה. האזנה היא הקשבה לצליל או קול מקרוב ואילו שמיעה היא קליטת הקול ממרחק. לכן משה פותח את שירתו  במילה-האזינו, כי בימיו האחרונים הוא רוצה להיות הכי קרוב ובכך הוא משלים את התהליך של רם ונישא מהעם במעמד הר סיני ובמתן התורה ועשרת הדיברות, עד שהוא יורד הכי קרוב לאוזני העם ומבקש מהם שיאזינו לשירתו הגדולה, השירה שלהם.

נדמה לי שזה היה אפלטון שאמר שאם אנחנו לא מבינים משהו באהבה או בזוגיות עלינו להתייעץ עם משורר. קשה מאד לחוות אהבה, לחוש אותה וגם לכתוב עליה, רק משוררים טובים מסוגלים לעשות כך, ברוב המקרים המשוררים לא חוו אהבה כלשהי, אבל מבינים את מהותה, עצם זה שהם מביטים מהצד. אם רוצים להבין את העם היהודי, אפשר לגשת לשירת משה בהאזינו ואפשר פחות או יותר להבין. שירה, צלילים, מוזיקה הם כאמור דברים שלא אוכל לוותר עליהם ואחשיב את עצמי למת בלעדיהם. אני יודע שמאד קשה להאזין לעצמינו, כי זה נראה לנו מוזר, אנחנו לא איזה voice over בסרט אירופאי והצלילים, הקולות בין אם של שירה, מוזיקה ובין אם הציפורים או סירנות האמבולנסים מסייעים לנו במידה מסוימת להאזין ולשמוע את הקול הפנימי שלנו, את עצמינו בעצם.

לוגו חדש וראשון למלווה מלכה

כי חייבים להשתנות, אנחנו פשוט חייבים לעבור תהליכים כל הזמן במהלך החיים ואפילו שנדמה שהשגנו את הטוב ביותר, חייבים להשתנות ולהתחדש. גם הבלוג הזה שמקבל מידי פעם עצמאות זעק לי שהוא צריך שינוי, אתה לא חייב שזה יהיה גדול או גרנדיוזי. שינוי קטן, רוויזיה. הוא ביקש, אז נתתי לו את הלוגו החדש, שאתם יכולים לראות בכותרת. מלווה מלכה, בלוג חופשי עם הרבה אמונה. בתמונה מימין, אנוכי אלפרד כהן, כי חייבים להשתנות. ותודה ענקית לחלי גיא על העיצוב.

להקשיב לזה כמו למוזיקה

אד טרנר והדנילוף סנטר הם הלהקה הישראלית שאני הכי אוהב לשמוע כרגע. הבסיסט אור רימר אמר באחד הראיונות שהעניקו לעיתונות: "אני אוהב לשמוע שיר מתוך הרעש" והגדיר למעשה במדויק את סוג המוזיקה שהם עושים. הייתי מרשה לעצמי להגדיר את המוזיקה שלהם כגראז' רוק'נרול עם השפעות של הראמונס ופאנק נויזי אמריקאי. מכל הרעש שהם עושים חייבים להקשיב למילים, כי ל-יואל דנילוף, הסולן,  יש מה להגיד.

באחד השירים של אד טרנר והדנילוף סנטר אחרי דקה וחצי של גיטרות מלוכלכות ובס דומיננטי, פוצח הדנילוף בנאום שהוא ספק שר, ספק מדקלם, אפשר לקרוא לזה ספוקן וורד: אתה יכול לעבור ליד לזה, לא להקשיב לזה, להקשיב לאזעקות הרכב כמו למוזיקה. בשיר הם מדמים את המוזיקה שלהם ושל כל המוזיקה אלטרנטיבית בכלל לאזעקות רכב וצפצופי מנועים, הוא קורא להקשיב לזה כמו למוזיקה. כי למעשה אחרי הכל זו מוזיקה וצריך פשוט להקשיב לזה או לנסות להאזין לה, יכול להיות שתאהבו את זה.

בשיר אחר הם ממשיכים לבקר את הטעם המוזיקלי השלט במדינת ישראל ומתאר מסע של חברי הלהקה בתל אביב ובירושלים במטרה לחפש אלבום של נושאי המגבעת שעבורם הם הגיבורים ומושאי ההערצה, אבל הם לא מוצאים את האלבום. נושאי המגבעת לא ניתנים להשגה בתל אביב הם שרים.

אבל לא רק על המוזיקה בישראל הם מלינים, הם ערים לסביבה המכוערת והמלוכלכת בה אנו חיים ושרים על שדרות רוטשילד, שמייצגת עבורי ועבור הרבה אחרים אולי את מדינת ישראל, את אותה שדירה הם מתארים כביצה אחת ענקית שמדממת. בשיר אחר הם שרים על אוקסנה שהיא סוג של זונה, לקוח שחור מכוסה זהב מביט בה, שפמים שחורים נוגעים בה והיא ממשיכה. שיר עצוב.

בשאר השירים הם גם צוחקים על עצמם, במודעות עצמית חשובה והכרחית, הם שכחו לעשות מין מהיר, על ההופעה הנוראית שלהם במיכהנטרוניקס בר תל אביבי  ברחוב בן יהודה היפסטרי במקצת שהבחורות בו מטופחות מידי ואין לו שם וקשה מאד למצוא אותו.

הופעה שלהם זה הדבר הכי נכון להיות בו, להקשיב למוזיקה שלהם, זה הדבר הכי מלכלך ומטהר שיש. מבעד לרעש, ישנם טקסטים משובחים שמשוחחים עם המציאות הישראלית היומיומית, המלוכלכת, קצת מזויפת ומפחדת בעיקר. יחד עם אותו רעש הם יוצרים מוזיקה מצוינת וצריך להאזין להם כי הם לא אזעקות של רכבים, הם מוזיקה שחשוב להקשיב לה.

המייספייס

האזינו, אלפרד כהן השלישי.

זה לא את, זה אני

שלום לפני חנופה מתרפסות

לגדלות עם הבעות חכמה מעושות

להתעשרות חדשה שמבטה לא מישרה

למשרה צייתנית, נחותה או בכירה

לאולמות מלאים, לחצר, לרחובות

ללבבות קפואים, לרגלים חופזות

למי שהולך, למי שבא וממשמש..

רלף וולדו אמרסון

 שהודיעו בחדשות שפריחת החצבים הקדימה ולמעשה הפריחה שלהם מקדימה משנה לשנה, התחלתי לדאוג. כידוע פריחת החצב היא אחד מסממני הסתיו, עונת מעבר, תהליכים פיזים ומטפיזיים מתרחשים בטבע וגם בגופו של האדם וגם השנה זה לא פסח עליי, רק שזה הקדים, עוד בסוף חודש יולי וכל שנה זה יותר ויותר מוקדם. אני מצטער, אין ביכולתי לשתף את התחושות שלי, זה עמוק מידי, הייתי רוצה שהם ילכו, שיתחיל משהו חדש לחוות או משהו בסגנון, להשתנות, אבל זה לא קורה כל כך מהר. מנגד אני גם לא רוצה להעמיד פנים ולהמשיך בחיי היום יום ולחייך לכל הכיוונים, אך לפעמים חייבים להעמיד פנים, השינויים שעליהם אני מדבר וכמה להם, פנימיים מידי. אולי השינויים האלו לא תלויים בי בעצם. אני לא חושב ככה, קשה לי לחשוב בצורה הזאת. צריך לדבר על זה. 

להבין 

כדאי לכם מאד לקרוא את שתי הפרשות שקראו השבוע, נִצָּבִים ו-וַיֵּלֶךְ, מדובר בטקסטים ספרותיים איכותיים רבי משמעיות וגם מקסימים. פרשת ניצבים ממשיכה את הפרשות הקודמות ועיקרה עוסק בברית בין אלוהים לעם היהודי לעם הנבחר. פרשת וילך עוסקת בפרידתו העצובה של משה רבינו מההנהגה של אותו עם והעברת המנהיגות ליהושוע בן נון. את שתי הפרשות נהוג לקרוא תמיד לפני ראש השנה, ככה זה יוצא. בשתי הפרשות יש נימה של סיכום, סוף או פרידה, אחרי קריאת שתי הפרשות הנ"ל, לא נשאר הרבה לסיים בקריאה את התורה ואז חוזרים מבראשית ומגלים דברים חדשים ומוסיפים על אלו הקיימים. שתי הפרשות הללו ידריכו אותי לקראת השנה החדשה ואולי לשינוי המיוחל.

שתי הוראות או מצוות לכדו את תשומת ליבי בעת קריאת הפרשה, באחת נאמר כי הטוב שבעולם לא נמצא בשמיים ולא מעבר לים, במקומות בלתי מושגים, אלא כאן אצלינו הכי קרוב שאפשר: "לא בשמים היא..ולא מעבר לים..כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" האמונה קיימת בכל אחד מאיתנו, הכי קרוב שאפשר ולא צריך לחפש אותה בגבולות פנטזיונרים או במחוזות מיסטיים. אהבתי שהמשפט מסתיים במילה לעשותו, כי צריכים לעשות ולפעול על מנת לברוא משהו שאנחנו רוצים ולא לתלות תקווה חזיונות שווא. עלינו להיות ניצבים בעולמינו שלנו, להיות נוכחים בו לדעת שיש לנו תפקיד ולבצע אותו, להביט פנימה ולהאמין בעצמינו. 

המשפט שסוגר את פרשת ניצבים, מציב בפני האדם בחירה. אלוהים ושליחו משה קובעים כי יש טוב ויש רע ויש חיים ויש מוות ועל האדם לבחור בטוב, כי אם כך יעשה ייטב לו בחיים, מדובר בגישה הומאנית של אלוהים לחיים. ידוע שבכל אחד קיים יצר רע , הוא חלק מאיתנו ואין להתעמת איתו, הקרב די אבוד.  המוות הוא חלק בלתי נפרד, איננו בני אלמוות, יחד עם זאת ולמרות זאת הנצחיות טמונה בטיב מעשינו, בבחירות שלנו. אנחנו צריכים לבחור בטוב. לקום בבוקר ולא להיות אדישים אליו, לטוב ולחיים שבעולם. 

שנה טובה

אחרי שהבנתי מה אני צריך כשייטב לי, להסתכל פנימה ולבחור בטוב. אחרי שאשליך את כל חטאיי השנה האחרונה ואתקע בשופר, אני רוצה להיפרד מהשנה הזאת, להשיל מעורי את כל החוויות ולהעביר את השרביט לשנה החדשה, אולי הנהגה חדשה תצליח לעורר את הטוב שבי, כי אני בן אדם מאמין אחרי הכל. ראש השנה היהודי, הוא החג היחיד שמציינים אותו כאשר הלבנה מכוסה ולא ניתן לראותה כמעט. כי מחושך ייצא אור ויהי חושך ויהי אור. האמונה היהודית מסבירה את החושך בכך שהאדם יוכל בעצם להאיר בעצמו את מחשכי ליבו, זה ימים של חשבון נפש. אני רוצה בשנה החדשה שתהייה מלאה באור, כזה שידריך אותי ויכהה את עורי, אור שגם ישרוף אותי  ויזכיר לי לפעמים שצריך להיזהר. שלום לך שנה, היה נחמד וגיליתי המון דברים על עצמי, אבל זה לא ילך בנינו. כן יש מישהי אחרת, שנה חדשה, אני חושב שהיא תצליח לראות אותי טוב יותר ממך. אני לא אשכח אותך שנה מופלאה שכמותך, אבל צריכים להמשיך הלאה. אני חייב להתחדש ולהשתנות.

  

Rachel Giladi, Tashlich, Casting off sins, Performance, Tel Aviv, 1985

השתנתי 

 האותיות שמרכיבות את המילה שנה הן גם השורש של הפועל להשתנות, כך ועם עוד שק מלא ציפיות הלכתי להופעה של לסד סאונדסיסטם ( LCD soundsystem) ולא התאכזבתי, לא ממש השתנתי, אבל חוויתי אירוע שאנצור בלב לעולמי עולמים. 

לפני ההופעה שאלתי את עצמי כמו ששואל ג'ימס מרפי האיש מאחורי לסד סאונדסיסטם, היכן כל חבריי, איך זה יתכן שלהופעה הכי חשובה שהייתה השנה בישראל, אף מחבריי הטובים לא התלווה אלי, זה העסיק אותי כמה ימים ותהיתי ביני לבין עצמי למה חבריי הטובים לא מעריכים כמוני את אחד ההרכבים החשובים בעולם. כשהגעתי לגני תערוכה נתקלתי בכמה מכרים, הצטרפתי אליהם והרגשתי טוב יותר. חיכיתי בסבלנות כשהופעת החימום של להקת הדראמס תסתיים ואז פילסתי דרכי אל השורה הראשונה, מכריי הלכו אחורה לשמוע טוב יותר, אבל אני לא רציתי לשמוע רציתי לחוות. 

חברי הלהקה עלו לבמה ואחריהם עלה ג'ימס מרפי, ניתקתי מהאולם ומהעולם. הבחנתי לפתע כשהוא לובש חולצה מכופתרת הזהה לשלי, התרגשתי כמו ילד קטן שמתלבש כמו הגיבור שלו. ההופעה התחילה, שלוש מערכות תופים החלו לפעול, גיטרה בס עצבנית החלה להתנגן. אסיאתית מגניבה על הקלידים והמילים הראשונות של ההופעה היו: "הגיע הזמן היום" בתרגום חופשי שלי והתחלתי לרקוד, כולם מסביבי החלו לרקוד, זה היה שילוב מהפנט של הופעה חיה עם סט של די ג'י מוצלח במועדון ריקודים. על הבמה נכחו כל סגננות המוזיקה שאני אוהב, רוק פופ פאנק פאנק ואלקטרוני. ראשי נע מימין לשמאל, הרגלים נוגעות לא נוגעות בקרקע. התחלתי להבין שככל הנראה זו ההופעה הכי טובה שאי פעם אהיה בה. 

קשה להיות מופתע שאתה מכיר את כל השירים, קשה מאד לשחזר את אותו רגע ראשוני ורומנטי שבו אתה מתאהב בשיר ושומע אותו בלופ, בהופעה הזאת זה קרה לי, אני חושב שבפעם הראשונה מבין כל ההופעות הרבות שהייתי בהן. זה היה כשג'יימס ולהקתו ביצעו את – someone great אני מכיר את השיר הזה ושמעתי אותו עשרות פעמים, אבל בהופעה הוא ריגש אותי במיוחד. התחברתי אליו בצורה הכי ריגשית שיש, הוא לימד אותי שלמרות שאפשר לזהות את הרע שמתקרב, אין ממש מה לעשות בנידון או להתכונן בצורה אחרת, פשוט לחכות שמשהו טוב אחר יבוא במקום.


כתבתי על האלבום האחרון של ג'ימס מרפי ולסד סאונדסיסטם כאן לפני כמה חודשים ובעבר היותר רחוק כתבתי גם על השיר הכי חשוב שכתב ג'ימס מרפי, היכן כל חבריי, השוואתי אותו אז עם השיר של הביטלס, עם מעט עזרה מחבריי. התחברתי אליו כי זה השיר של הדור שלי, הדור האבוד והאנמי שיש לו כל כך הרבה חברים, אבל ממשיך לשאול איפה הם. עמדתי כל כך קרוב כשהצלחתי להבחין בין אגלי זיעה לבין דמעות וכשהשיר הזה נוגן, בכיתי יחד עם ג'ימס מרפי, למזלי או לא למזלי, אף אחד מחבריי הקרובים לא היו איתי כדי לגלות שבכיתי. האכזבה היחידה שלי הייתה מההופעה שהם לא ניגנו שירים מהאלבום האחרון, כמו בית ופאו פאו פאו, אבל לא הכל מושלם, ההופעה הסתיימה ונאלצתי לחזור לחיים הרגילים, כי הגיע הזמן להשתנות.
 

שנה טובה, אלפרד כהן השלישי.