800 מילים

לעד לא תכנסו בשערי שמים.

הנה אקח אתכם מכאן אל חוף מנגד,

אל כפור ולהבות, אל אפלת הנצח

דנטה

באביב שנת 1999 כיתה י"ב, התחלנו אני וחברי לעבוד על פרויקט הגמר שלנו לבגרות בקולנוע. אני זוכר שרצינו לביים סרט דוקומנטרי על מנהל בית סוהר כלשהו, ולהתלוות לחיי היום יום שלו ולבחון דרך עדשת המצלמה של שני תיכוניסטים את חייו הנעים בין השפיות והנורמליות(משפחה) לצד עוולות ופושעים(עבודה). כשלא עלה בידנו לצלם את הרעיון הזה ואני לא זוכר למה, העליתי מתוך ייאוש לצלם סרט עלי, כן שבאותם ימים(יש לומר חודשים) רציתי להוציא רישיון נהיגה ונכשלתי בכל מבחני הנהיגה שניגשתי אליהם. הצעתי הייתה לעשות מעין סרט מסע לקראת הטסט השמיני. חברי שדרג את הרעיון והציע לעשות סרט מבוים על בסיס תסריט עם דיאלוגים ומונולוגים שרק הטסט עצמו, באמת יקרה. "שמונה" היה שמו של פרויקט הגמר של רועי צרפתי ושלי. דרך אגב נכשלתי גם בטסט הזה ורק אחרי הטסט העשירי קיבלתי רישיון נהיגה.

פרשת שְּׁמִינִי היא אחת מהפרשות האהובות עליי, כי עוסקת בשני סיפורים ונושאים שתמיד יעסיקו אותי. היא מתחילה ביום שמיני של חגיגות חנוכת המשכן והתחלה של עבודות המשכן היומיומיות, אלא שאת השמחה והתרוממות הרוח של תחילת עבודות הקדושה של המשכן, הורס אירוע אחד נתון לאין ספור פרשניות. בניו של אהרון חשים צורך עז להביע את אמונותם ומעלים מקטורת, שמכונה "אש זרה". אלוהים מעניש אותם ושורף את גופם(הנשמות, לפי הקבלה עדין חיות), בניו של אהרון מתים לעינו והוא שותק ונידום, אפשר לומר בהלם. משה מורה לקבור אותם. ואוסר על אהרון הכהן אביהם להתאבל.

החלק השני של הפרשה מעניין אף הוא ומעלה רשימה של מה מותר ומה אסור לאכול, אלו חיות אפשר לאכול ואלו לא. ג'ירפה כן וחזיר לא. מי מעלה גירה ומי לא מפריס פרסה. מאכלים למיניהן תמיד העסיקו את היהודים לאורך כל הדורות ובמיוחד האיסור של לאכול חזיר. לצד כל זה ישנה גישה שאומרת שאסור לאכול בשר בכלל. הרב קוק מסביר שצמחונות היא המצב האידיאלי של האדם המאמין והיהודי בפרט, הוא שואל, איך יכול לעלות על הדעת שבן אדם שהוא רחום מיסודו יכול לשפוך דמו של בעל חיים. שאל ומעסיק אותי מאד בימים אלו. חושב להפוך לצמחוני.

שמונה

למרות שהנושא המרכזי של הפרשה השבוע הוא חטאם כביכול של בני אהרון. חצובה בתודעה של היהודית, דווקא סדרת החוקים על מאכלי בשר למיניהם. ולכן אשאיר את האוכל לפעם אחרת ואעסוק בקצרה בסיפור המרכזי והמוזר הזה. האש הזרה של בני אהרון ביום השמיני של חגיגות חנוכת המשכן לקחה אותי לסרטו של פדריקו שמונה וחצי, כן בגלל המספר, אבל לא רק, מצאתי דברים משיקים.

מספרים הפרשנים שבמשך שבעת ימי חנוכת המשכן חקרו בניו של אהרון את אמונותם כלפי אלוהים והכינו עצמם נפשית לפגישה איתו. וביום השמיני נכנסו למקום הרוחני הרם ביותר, מקום שאסור להיכנס אליו, גתה כינה את זה שיכורי אלוהים. הם חטאו בפרפקציוניזם יתר ופעלו מתוך נרקיסיסטיות. אנחנו לא צריכים לדעת את הכל.

פדריקו פליני עושה מהלך זהה, הוא ביים שבעה סרטים וחצי( 7 פיצ'רים ו2 קצרים) בהם חקר את עצמו ואת החברה בה הוא חי ובסרט השמונה וחצי שלי הוא מוצא לנכון לבטא את החקירה העצמית הזאת כאמן ומביים סרט על בימאי שנמצא באמצע התהליך של עשיית סרט שנמצא במשבר אישי ויצירתי. פדריקו פליני מנסה להגיע למקום הזה הגבוה ביותר באמונה שלו לאומנות ולקולנוע בפרט, הוא חוקר את עצמו ואת ההשפעות שלו, את היכולות שלו כאדם וכבימאי, במידה רבה של נרקיסיזם. לעומת בניו של אהרון, הדמות בסרט שמייצגת את פליני עוצרת בדיוק בזמן לפני הכניסה למקום האסור הזה ומתחברת לעצמה והודפת את כל השאר. (הבימאי לא מקשיב לתסריטאי האינטלקטואלי שלו) ופותרת את המשבר היצירתי.

נכון, זהו פרדוקס, אנחנו לא צריכים לדעת יותר מידי, אבל כן צריכים להמשיך להתפתח, לגלות וללמוד דברים חדשים, הפרדוקס הזה יוצר משבר, לרוב זהו משבר שתוצאותיו חיוביות ולפעמים אנחנו שורפים את עצמינו. אני לא ממש יודע איך להתהלך ולנוע בין המהות להתהוות, אבל תמיד מנסה.

סיפורי סבתא

הימים הם ימים לפני פסח, בבית סבתא מתייצבת מנקה פעמיים בשבוע לסייע לסבתי בעבודות הניקיון. פסח זה לא היה כמו פעם מתלוננת. אבל היה משהו נוסף. סבתי העלתה בפניי מחשבה שמציקה לה בימים האחרונים: אין בכוחה עוד לנקות את קברם של בעלה ובנה זיכרונם לברכה והיא חשה שהם מטונפים ודורשים ניקיון מידי. אם הייתי מציע את עצמי לנקות את הקברים, סבתא הייתה צוחקת וחושבת שמדובר בעוד אחת מהבדיחות שלי. ככהן אני לא יכול לדרוך בבתי קברות. סבתא לא יודעת שבמהלך חיי דרכתי לא אחת בבתי קברות במקרים מצערים וקשים. חשתי צורך לעזור ולכן העלתי את הנושא לסדר היום של המשפחה שמייד הפכה רועשת למצוא פתרון. לבסוף אחותי התנדבה לעלות לקברים של סבא ושל דוד אלפרד ז"ל וניקתה את הקברים. סבתא חשה בטוב. אבל כל הזמן הזה רציתי לספר לה שאני כן דורך בבתי קברות וכל הזמן הזה גם התאפקתי. עד מתי אוכל להסתיר את זהותי האמיתית בפניה, ככל הנראה עד יום מותה(שתבדל לחיים ארוכים).

Among the fakes you knew the pains

זוהי עת שאני מוצא את עצמי מתקשה להתרגש עד הסוף ממוזיקה, יתכן חשבתי לעצמי, מאחר שאינני נמצא בסערת רגשות כלשהי, המילים והמלודיה של השירים בתקופה האחרונה אינם מייצגים שום דבר שהוא שלי. יחד עם זאת, אומנות ומוזיקה בפרט הם הדברים שאני הכי מאמין בהם בעולם. מושגי האמונה שלי נעים סביב השירים והסרטים והסיפורים.

זוהי עת שאני לא מרגיש באמת שייך לשירים שאני אוהב לשמוע, קצת מרוחק ולא מבין, פחות מזדהה, למרות שיש עם מה. אבל כן שומע אותם ביום יום ונהנה במיוחד. קצת מזויף לי וקצת אמיתי. שיר השבוע שלי מדבר על הזה והוא מאלבומם החדש והמצוין של the pain of being pure at heart

עוד במיקסטייפ השיר הכי טוב של הסטרוקס באלבום החדש והחלש שלהם ואפילו בריטני ספירס שב- 1999 הייתה למלכת הפופ מאז קרו הרבה דברים והשנה היא חוזרת לעצמה באלבום פופ אינטליגנטי במיוחד.

פט שופ בויז האהובים כותבים מוזיקה לבלט, אקרליקס הם צמד שעושה אינדי פופ מתקתק במיוחד. ארט ברוט מוציאים אלבום חדש במאי והוא כבר דלף לרשת ואין לי עדין דעה מגובשת עליו, אני רק יודע שהפעם ההפקה של בלאק פרנסיס(פיקסיז) ניכרת ביותר.

הסינגל הראשון של אוקריבל ריבר ממש מעולה וממלא אותי בציפיות לקראת האלבום החדש ואלכסיס טיילור(הוט צ'יפ) בפרויקט צד מלא נשמה לבנה, באלבום מלא פוטנציאל. תורידו ותקשיבו.

אלפרד כהן, השלישי

מיקסטייפ מלווה מלכה מס.21 להורדה

 

רשימת השירים

  1. The pain of being pure at heart- belong
  2. The vaccines- wolf park
  3. The strokes- machu picchu
  4. Metronomy- the look
  5. Austra- lose it
  6. Ponytail- easy peasy
  7. Britney spears- hold it against me
  8. Adventure- feels like heaven
  9. Pet shop boys- the competition
  10. Acrylics- molly's vertigo
  11. Okkervil river- wake and be fine
  12. Art brut- sealand
  13. Bibio- excuses
  14. About group- lay me down
  15. Bill Callahan- baby's breath

 

רשע רֶשַע תרדוף

בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה
רִנָּה רִנָּה טְרַלָּלָה
בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה
רִנָּה רִנָּה טְרַלָּלָה

 הנה רעיון מטופש, זוג אוהבים החליט להתחתן בחג הפורים, למה לערבב שתי חגיגות. הם תכננו זאת בקפידה, סגרו עם האולם יותר מחצי שנה לפני המועד. המוזמנים התבקשו לבוא מחופשים ולאלו שלא טרחו להתחפש, בני הזוג דאג לצוות מאפרים ולסט תחפושות בכל המידות באולם האירועים, חתונה בתחפושת של נשף. אולם כשהגיעה השעה להיכנס תחת החופה הרב המקדש סרב בתוקף להשיא את בני הזוג בשל "לבוש לא ראוי" לטענתו ולא היה מוכן לקחת חלק בחגיגה וביקש מהם בנימוס להחליף את הבגדים. תחילה סרב אותו הזוג לבקשה הזאת ומבוכה החליפה את התכונה העולצת והשמחה. לאחר שכנועים רבים הסכימו הזוג להחליף את התחפושות בחליפת חתן ובשמלת כלה. הרב ברך, החתן שבר את הכוס, בני הזוג התנשקו. שמחה שמהולה בסרבול בירוקרטי אטום של הממסד. חג פורים שמח.

השבוע בפרשת צַו ממנה (באופן רשמי) משה את אהרון ובניו לכהנים של העם וממשיכים את מדריך ההוראה למקריב המתחיל. בשבת שלפני פורים קוראים עוד כמה פסוקים מפרשה אחרת מאורחת יותר ומכנים אותה "פרשת זכור" בפסוקים אלו מתוארת ההוראה של האלוהים למחות את זכרו של עמלק, משום שהתקיף את בני ישראל בעודם נחשלים ולא מוכנים. שמו של עמלק הופך לסמל הרשע בעולם היהודי. המן הרשע הוא מצאצאיו של עמלק. אדולף היטלר מכונה העמלק המודרני וכל מי שרודף אחר העם היהודי מכונה עמלק ובפסוקים אלו, כאמור אנו מצווים למחות כל זיכרון של רשע עמלקי באשר הוא.

מענין שדווקא בחג הפורים שהוא חג של נתינה, שמחה, התבוננות פנימה עולה לדיון ולהבנה מושג הרשע והרדיפה אחריו. תהיתי מדוע היהודים מצווים לרדוף אחר הרשעים, מדוע היהודים בעצם מתנהגים כמו כל הרשעים שרדפו אותם, אם כך היכן מתבטא הרעיון השונה והמהפכני של דת היהדות.

מנגד, אפשר לטעון שהמלחמה בעמלק היא המלחמה ברוע הקיים בעולם, עמלק הוא סמל הרשעות ויש להיאבק בתופעות הנותנות ביטוי לעוול ולחוסר צדק חברתי. רשעים הם בכל מקום, אפילו אצלי נעות מחשבות נבזיות ולפעמים אני מרשע כלפי אלו שחיים איתי. דווקא בפורים כשעוטים מסיכה, מתלבשים קצת אחרת, משתעשעים בזהות החלופית שבחרנו, יש לנו את האפשרות להביט יותר פנימה ואיכשהו לרדוף אחר הרשע הזה ולמחות אותו מאיתנו.

הבה נרעישה רש רש רש

הטרנד העולמי בתחום המדיני/פוליטי הוא לתפוס את הרשעים ולהביא אותם על עונשם. ומי הם אותם רשעים, המנהיגים הרודנים של העולם הערבי, בעלי ההון אלו ששולטים במשק והפלשטינאים ואפילו גם אנחנו הישראלים. לפעמים נראה לי שהרדיפה אחר הרשע מעולם לא הייתה אופנתית כמו עכשיו ואפנתיות יתר מוזילה את המאבק האמיתי והופכת אותו למגוחך. הרשע בסופו של דבר תמיד יתהלך בינינו, אך צריך למזער אותו ולא להאבק בו בפופליזם זול וטרנדי.

מועמר קדאפי- עמלק 2011

אנשים רשעים ביצעו רצח מזעזע ומחריד בשבת שעברה במקום שנקרא איתמר. הרוע הזה הוא בלתי נתפס לכל נפש אנושית באשר היא. אונייה בשם ויקטוריה נתפסה ועליה מאות של קילוגרמים של נשק שמטרתו לפגוע ולהרוג. שני אירועים אלו מייצגים עבורי את הרדיפה של הממשל הישראלי לרדוף אחר הרשעים. נתפוס את הרוצחים המנוולים ונביא אותם על עונשם, כך ברוח הדברים הללו הרבו להתבטא המנהיגים שלנו בשבוע האחרון. אבל אני בעד דרך שונה, מתנגד בתוקף לרדוף ולמחות, אלו דרכם של אנשים חסרי לב והיגיון בריא. צריך להבין שגם הצד השני, רואה בנו רשעים ומנוולים ארורים וגם הם בדרכם מנסים למחות אותנו. הרשע מלבד תקופות מסוימות במהלך ההיסטוריה(גרמניה הנאצית למשל)תמיד היה במיעוט, אך מיעוט כזה שמשנה סדרי יום ועולם, הרשע תמיד מפסיד וזו לא קלישאה שחוקה, כי ברשע אין את היסודות והתשתיות של חיים ואחרי הכל, אנחנו בסך הכל רוצים לחיות.

סיפורים יפואיים

בדירתי הצנועה ביפו אין מזוזה על אף אחד מהחדרים וגם לא בכניסה לבית. זה לא מפריע לי במיוחד, בעיניי אפילו זה מגוחך. לפני כמה ימים הגיע אליי אינסטלאטור לתקן בעיית צנרת חוזרת והוא הבחין שאין מזוזות בדירה, הוא סרב לעבוד וחייג לבעלת הדירה המופתעת שלי, אחרי שיחת טלפון ארוכה הוא התרצה ותקן את הצנרת ונפרד ממני בהמלצה לשים מזוזות בדירה, "כי זאת ברכה" אמר והלך.

כמה ימים לאחר מכן, בעודי יושב בבית קפה ליד הבית, מתקשרת אליי בעלת הדירה ומכריחה אותי לקנות מזוזות, לפחות אחת, "שתהייה ברכה בבית" אמרה. זה קצת הפריע לי, אבל לא התכוונתי לעשות מזה סיפור גדול. עוד באותו היום חייגתי לאבא שלי ושאלתי אותו איפה אפשר לרכוש מזוזה באמתלה שגנבו את זו בדירה השכורה שלי. אם הוא היה יודע שאין לי מזוזה, הוא היה כועס ונעלב. אבי הציע בעצמו לקנות את המזוזה.

מחר ביום ראשון, בחג הפורים, אתקין את המזוזה הראשונה בחיי,היא תהפוך לדירה יהודייה וכשרה כהלכה. כי כל אחד ואחת עוטים מסיכות, אפילו דירות שכורות.

The Great Pretender

התחפושת האמיתית שלי היא המיקסטייפ הזה, במקום מוזיקה עדכנית, הוא כולל בתוכו שירים מתקופות שונות. שני חוקים הובילו אותי בהכנת התחפושת הזאת: כל השירים עד השנה בה נולדתי (1981) יכולים להיכלל בו ואף לא שיר אחד של הביטלס(למרות שמביני עניין יזהו נוכחות של ג'ון לנון באחד השירים) החוויות שעברתי בזמן הכנת אוסף השירים הזה כמעט בלתי ניתנים להסבר. ידעתי שאני חייב לכלול מספר סגנונות ואמנים מסוימים לא יכולים להעדר מהאוסף הזה וככה מצאתי את עצמי נע בזמן ומגלה תובנות חדשות על הטעם המוזיקלי שלי.

להפתעתי, מצאתי שלאף אחד מהשירים אין ערך נוסטלגי כלשהו עבורי. אלו שירים שאני אוהב וגיליתי במהלך הזמן, בעודי מתעדכן בפאנטיות אחר המתרחש במוזיקה העכשווית. זה אחד האוספים המאתגרים והמהנים שעשיתי לעצמי ושמח מאד שיש לי אפשרות לשתף אותו איתכם.

מספיק להשוויץ, קחו תשמעו ותורידו מיקסטייפ פורים 2011 להורדה

The Platters- The Great Pretender

Serge Gainsbourg- Le Poinnonneur des Lilas

Frank Auburn- I found A Million Dollar Baby(in a five and ten cent store)

Roy Orbison- Lana

Chuck Berry- Too Much Monkey Business

The Rolling Stone- Shake Your Hips

Joe Jackson- One More Time

The Specials- A Message To You Rudy

The Kinks- Lola

ABBA- Honey Honey

Alessi Brothers- Seabird

La Gare(Guy S'en Va) from Les Parapluies de Cherbourg

Brenda Lee- Break It To Me Gently

Harry Nilsson- Don't Forget Me

Miles Davis- Guinevere

האשם תמיד

קיימת הנאה בהאשמה עצמית. מרגע שהאשמנו את עצמנו נדמה לנו כי לזולתנו אין עוד זכות להאשימנו.

אוסקר ויילד

 אין לי זמן להיות בדיכאון, אני צריך לשטוף כלים, להכניס את הבגדים למכונה, להוציא אותם לתלות אותם ולקפל אותם בחזרה לארון. אין לי זמן לחלום אני צריך ללכת לסופר לקנות מצרכים, להכין ארוחת צהריים, לאפות עוגה. אין לי זמן להודות באשמה, אני צריך לצחצח שיניים, להתקלח, לסדר את הזקן לבחור בגדים ללכת לעבודה. אני לא זוכר מי בדיוק אמר את זה לאנשים במעמד מסוים לא יכולים ליצור לעצמם חיים עם מאפיינים של דרמה ולכן הם רואים סרטים או עוקבים אחר החדשות.

אין לי זמן לפנטז אני צריך ללכת לדואר לשלם החשבונות, לבית מרקחת לקנות כדורים נגד כאבי ראש. אין לי זמן להרגיש אשם אני צריך לתקן את הפנצ'ר בגלגל של האופניים, לבחור מתנה ליום הולדת של מכר. ולמרות כל זאת אני יודע שהחיים לא יכולים להיות רצופים מהלכי עלילה והנפש לפעמים מעדיפה להתייצב במקום להתהפך. אבל משהו מעיק על מצפוני וכן הייתי רוצה להיות בדיכאון לפחות ליום אחד.

וַיִּקְרָא, הספר השלישי מבין חמשת חומשי התורה הוא ספר מקצועי המתאר את מלאכת הקרבת קורבנות והמזבח באוהל המשכן ולימים בבית המקדש. מנהגים קדומים שהיו נהוגים באותם זמנים וכיום הם אינם רלוונטיים ולא מחוברים למציאות. הפרשה מסודרת בצורה דיכוטומית של החטא ועונשו. ביצעת עבירה כלשהי עליך לשלם ולשחוט איזו חיה ולהקריב אותה לאלוהים וזאת מבלי לסלף את הרעיון של הקרבת הקורבן, מבלי להפוך אותו לאמצעי מאגי או מכני.

הייתה תקופה בהיסטוריה שתחושות אשם של אדם פרטי או חברה היו כנירוזה ממש, הפרעה פסיכולוגית באישיות של אדם מהרחוב או של מדינה. תחושות אשמה כחלק מהכרה קיומית. לעיתים מרגישים אשמים גם אם לא עשינו שום דבר רע, אבל היום המנגנון הזה של המצפון הפך לשחוק ובלתי מאיים. יש בינינו הרבה אנשים רעים שלא מרגישים אשמים וזאת למרות שיש להם את כל הזמן להרגיש כאלו. הם לעומתי, במעמד אחר שלא צריך לשטוף כלים או לשלם חשבונות בדואר.

אז נכון שלשחוט חיה זה אקט חשוך ופרימיטיבי, אך הצורך הפילוסופי/ חברתי שבמעשה הזה רלוונטי מתמיד. לפעמים אנחנו שוכחים את המשמעות הפנימית של הדברים כשאנחנו משליכים עליהם את מימד הזמן.

the guilt of the artist

מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו אומר אני אשם ומתחרט על מעשיו ועל כך אני צריך להיענש ולהיטהר, אבל כשהוא באמת מתכוון לכך ומאחורי הדברים הללו לא עומדים אינטרסים פוליטיים וזו לא הפרעה פסיכוטית נרקיסיסטית. לפי הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית אני אמור לדאוג, מי שמבקש לברוח מאשמה קיומית, חיים חסרי משמעות ושטחיים ימצא את עצמו מפתח אשמה נירוטית הגורמת לתחושה כי קיומו של האדם בעולם שקרי והוא עשוי להתאבד. אני דואג כי החברה שלנו כרגע בורחת מהאשמה הקיומית, האם אנחנו בדרך לסוף?!

לסיכום, אזכיר שבפרשה הזאת מתוארים שורה של חטאים ומעשים רעים שעליהם יש להיענש ואז לשחוט חייה ולהעלות אותה למזבח והמקרא לא פוסח על המנהיגים אותם הוא מכנה נשיאים או כוהנים, הוא שם אותם בראש הרשימה ומדגיש אותם יותר. כי הם אולי יותר מכולם תמיד צריכים להרגיש אשמים.

סיפורי סבתא

סבתי היא חברת ילדותי

האהובה עלי ביותר..

(מתוך רובינזון מאת אורהן ולי קניק)

למרות שהיא לא אשמה בכלום, סבתא שלי תמיד תצהיר שהיא האשמה בכל מצב שהסתבך, בהתחלה חשבתי שזה סוג של לקחת אחריות. ככל שעבר הזמן הבנתי שסבתא שלי ברוב המקרים לא אשמה בכלל, את המקרים הבודדים שהיא כן, לדעתה אי אפשר לתקן, "הכל משמים" היא אומרת ואותי זה מרגיז. סבתא שלי כמו כל אדם טעתה במהלך חייה בכל מיני בחירות או מהלכים שעשתה, אבל אפשר לתקן. את זה סבתא שלי לא מכירה לא לימדו אותה. צריך להיענש זה נכון והכרחי אבל אחרי העונש מגיע עוד שלב, שבו מתחילים מחדש. אם סבתא שלי הייתה יודעת לקרוא, הייתי נותן לה לקרוא את החטא ועונשו של דוסטויבסקי שבו הגיבור רסקולניקוב למד שהוא חטא ויותר מכל שאפשר להתחיל את הכל מחדש. במרומי גילה ומנסיבות מחלתה סבתא שלי אפילו לא מוכנה להקשיב לי ואני לא מאשים אותה בכלל.

אשמות מתוקות

כתבתי על זה בעבר והפעם אני מפרט יותר: בשנת 2003 התחלתי דיאטה, שקלתי אז 140 ק"ג כעבור שנה הורדתי 40 קילו ואחרי עוד חצי שנה הורדתי עוד 5 ק"ג ומאז חיי הם סוג של מלחמה כשבתקופות מסוימות אני מעלה 10 קילו ובתקופות אחרות אני מוריד אותם, משחק עם הגוף שלי. וכל מי שעשה דיאטה בחייו מכיר את תחושות האשמה שתוקפות אותך באותו רגע שאתה דופק שוקולד בלי חשבון ואז ממש אחר כך מזמין פיצה והכל נהרס ואחרי שלכאורה שבעים, מציפים את הנפש מלבד אותם רגשות אשם, כי אליהם מצטרפים רגשות של שנאה עצמית קיומית ואתה מפחד להביט במראה, מפחד להתלבש ומפחד לצאת החוצה. אחרי כל כך הרבה שנים של דיאטות אפשר להגיד שגיליתי את הסוד- איך לא להרגיש אשמים כשמפרים את חוקי הדיאטה. יום אחד בשבוע אני מרשה לעצמי ולא חונק את עצמי ברגשות אשם ואם בשאר הימים בא לי שוקולד אני מתחלק איתו עם הסובבים כך שלפעמים נשארה לי רק קובייה אחת וזו בכלל לא מזיקה, היא אפילו מועילה.

אף אחד לא מכיר אותי בבית

אז מה במיקסטייפ הפעם? שיר חדש לאלבו שדי חוזרים על עצמם. קולד קייב האמריקנים ממשיכים להוכיח ששנות השמונים עדיין כאן, אחריהם ריינבאו ארביה משוחחים עם הפופ השוודי של הנייפ. הזמרות אנה קאלבי וליקה לי מתחרות מבלי שהן יודעות על הלב שלי ושיר קטן צנוע ומרגש של אלכס טרנר סולן הארקטיק מנקיז ועוד ועוד. תורידו זה בחינם. שעה של מוזיקה טובה, בהתחייבות.

מיקסטייפ מלווה מלכה מס.20 להורדה

שיר השבוע שלי

רשימת השירים

  1. Cold cave- confetti
  2. Rainbow arebia- nothing gonna be undone
  3. Lykke li- Jerome
  4.  Mind spiders- don't let her go
  5. Sweet thing- change of seasons
  6. Telekinesis- I cannot love you
  7. Xylos- not enough
  8. Here we go magic- hands in the sky
  9. Kurt vile- society is my friend
  10. East river pipe- backroom deals
  11. Ethan gold- they turned away
  12. Alex turner- stuck on the puzzle
  13. Anne calvi- no more words
  14. Noah and the whale- old joy
  15. Elbow- lippy kids

 

להתאים צבעים

לצד הלבן, כל הצבעים מאבדים מתהודתם..הלבן אינו אלא סמל לעולם שבו נעלמו הצבעים..

ואסילי קאנדינסקי

 נהוג לחשוב שמקורו של צבע התכלת הוא מן הצבע הכחול. השבוע נתקלתי במחקר חדש שממצאיו טוענים אחרת, שלא כך הדבר, שהתכלת מגיע מהצבע הסגול דווקא. את צבע התכלת אפשר להפיק מחלזון ארגמון כהה קוצים. כדי ליצור סוודר שצבעו תכלת צריך 10 אלפים חלזונות מהזן הזה(התחלתי לאסוף). מעניין חשבתי לעצמי באותו רגע ואז עשיתי גוגל לכל הצבעים ולמדתי באלו חומרים בטבע אפשר להפיק אותם ואז הסתכלתי סביבי ובאופן מודע התחלתי להבחין בכל צבע וצבע ומיד הפסקתי, זה מטורף, אותם מחשבות זרקו אותי ליום הראשון ללימודים של כיתה ג' קמתי בבוקר והתלבשתי חולצה שחורה עם מכנס שחור ואז אמא שלי צעקה עליי:"אתה לא הולך ככה לבית הספר!" למה לא שאלתי אותה. החולצה לא מתאימה למכנסיים, תבחר צבע אחר. זה היה לי מוזר, כי מעולם, עד אז, אמא שלי לא התערבה בדרך בה אני מתלבש וזה עוד יותר מוזר לי בדיעבד, כי זה אירוע שזכרתי והפך איכשהו לאירוע מקונן של אישיותי, מאותו היום, אני מתאים צבעים.

פרשת פְקוּדֵי היא הפרשה האחרונה של ספר שמות ובניית משכן האלוהים הוא האירוע שמסיים אותו, יש בית לאלוהים. במידה רבה המשכן, הוא יצירת האומנות היהודית הראשונה שנבראה. במקרא אירועים רבי עלילה ומשמעותיים מתוארים לפעמים בפסוקים בודדים, לעומת תאור תכנון ובניית בית המשכן מונה ארבע סדרות של פרשות. ובאומנות כמו באומנות הפרטים הקטנים הם הכי החשובים ולכן הייתה הקפדה מדוקדקת של כל הפרטים. אני חייב לציין שאותי זה שעמם מאד ומצאתי את עצמי מדלג בפסוקים. לפעמים קורה לי שגם בפרוזות בנות ימינו אני מדלג על הפרקים המתארים בפרטי פרטים את הקיטון של הגיבור למשל, אמיל זולא למשל נחשב אמן הפרטים הקטנים בספרות, אבל אותי זה תמיד משעמם, אני לא בחור ארטיסטי.

מלבד הפרטים המתארים את מידות והחומרים של המשכן, מתוארים הצבעים של בגדי הכהנים, מהכהן הגדול ביותר לכהן הזוטר וההדיוט. הכהן לבש מכנסיים מפשתן לבן, כותונת מפשתן לבן, אבנט ומצנפת והכהן הגדול לבש בנוסף לאלו גם אפוד תכלת שבשוליו פעמוני זהב. ממש התאמת צבעים לבן עם תכלת וזהב.

במקרה(ממש במקרה), שמעתי את שירו של ג'וני קאש "גבר בשחור" שמסביר בשביל מי הוא לובש בגדים שחורים לעניים ולחלשים. הוא לעולם לא ילבש חליפה לבנה ואז בבית האחרון הוא לובש בגדים בצבעי הקשת ומשהו קורה. שיר מעולה.


כבר בשנה שעברה עמדתי קצת על חשיבותם של הבגדים אותם אנחנו לובשים או אפילו עוטים כסוג של תחפושת על עצמינו. הצבעים כידוע לכולם מסמלים משמעיות שונות אחרות ואני לא אכנס כאן לניתוח אנתרופולוגי/אומנותי, אני רק מהרהר ביני לבין עצמי למה חשוב להתאים צבעים ומרשה לעצמי לשתף את מי שקורא אותי במחשבות.

ואז אחרי ששמעתי את השיר של ג'וני קאש והתעסקתי בצבעים בפרשה הבנתי למה אמא שלי פתאום צעקה עליי כשלא התאמתי צבעים נכון, היא פחדה ממשהו, היא פחדה שמא אני בדיכאון, או שמא אני הופך לנגד עינה לילד מרדן, למתבגר פאנקיסט, אבל הייתי ילד טוב שלא היה לו במי למרוד, הייתי ילד שלא ידע להתאים צבעים.

סיפורים יפואיים

תקלת הצופרים של פיקוד העורף הפחידה אותי מאד, באותו זמן חיכיתי לבצל שיזהיב, שאלתי את עצמי אם להפסיק את מלאכת הבישול ולהתגונן, אחרי הכל בחדשות לא הזהירו אותנו מפני ניסוי צופרים, חשבתי שזה אמיתי.

קדמה לתקלת הצופרים הפגנה המונית של ארגוני ימין קיצונית שקראו "יפו ליהודים" או "יפו יהודית", המפגינים צעדו ברחובות הראשיים של יפו כשהם מנופפים בדגלי ישראל. מביטים בהם בזעם מיעוט של אנשי שמאל שקולם נשמע בעיקר בראיונות לכתבות שסיקרו את האירוע באותו יום. עין המצלמות לא קלטה את מה שאני ראיתי, עת שחתכתי את הבצל: קבוצה של צעירים ערביים התאספה לה בפאתי הבניין שלי והחלה לצעוד ברחובות הצדדים מנופפים בדגלי פלשטין וצועקים לשחרורה.

מאוחר יותר בחדשות הזדעמו כמה יהודיים יפואיים, נטולי אג'נדה פוליטית, על כך שמניפים את דגלי פלשטין ברחובות להגנתם אני אוסיף שהם גינו את ההפגנה של אנשי הימין ורוצים בסה"כ לשמור על השקט היחסי ששורר ביפו ואז חשבתי לעצמי, באותה מודעות מוגברת על עולם הצבעים הפנימי והחיצוני שלי, שדגל פלשטין הרבה יותר מעניין מדגל ישראל, יש בו יותר צבעים, לעומת הישראלי כידוע לו שני צבעים בלבד, לדגל הפלשטיני יש אדום, שחור ואפילו ירוק, בעוד לדגל הישראלי רק כחול ולבן-משעמם.

ריגשה אותי מעט הספונטניות של קבוצת הנערים הערביים שמצאו דרך להתבטא נגד אותה הפגנת הימין וזאת למרות שקולם לא נשמע. כשהאזעקה החלה לפעול חשבתי אחרת, לרגע באמת חשבתי שפרצה מלחמה שהייתה התנגשות בין אנשי הימין לערבים, אבל אז הגיע הזמן להוסיף את האורז לתוך הסיר.

 

שחור לבן

משהו מוזר קורה במוזיקה העולמית, נוצרים המון שירים, יוצאים עשרות אלפי אלבומים בשנה, אבל בשנה- שנתיים האחרונות לא הצלחתי לזהות אמן אחד חדש ופורץ דרך כמו שעשו את זה הביטלס או אפילו הסטרוקס בזמנם. מנגד יוצאים אלבומים משובחים של הרכבים ויוצרים ותיקים שמגלים את עצמם מחדש ומשפיעים על המוזיקה העולמית. התחושה הכללית שלי היא של סטגנציה יצירתית ותעוזתית, כלומר נעשה שירים טובים ומעניינים וגם מרגשים, אבל לא מנסים לחדש או לאתגר ואולי אני טועה ואולי בעצם יושבים להם קבוצה של אנשים שהולכת לשנות את המצב ולהכתיב את הקצב לשנים הבאות. אני מאד מקווה שיש כאלו חבר'ה שמתכננים משהו.

שלושה אלבומים של אמנים וותיקים ריגשו אותי במיוחד בתקופה האחרונה ואני מאד ממליץ לשמוע אותם, כל אחת מהלהקות מגיע ממקום שונה וקיימות כבר יותר מ-15 שנה ועברו עליות וירידות, בעצם עברו הכל. איכשהו תמיד ממלאים אותי תחושות נגד לאלבומים של אמנים ותיקים, איך הם כבר יכולים לרגש אותי, שואל את עצמי, אבל אני נותן צ'אנס, תמיד דרך אגב.

REM- Collapse into now

הדיסק השני שקניתי בחיי, אחרי אלבום אוסף הלהיטים של עופר לוי שקניתי במתנה ליום הולדת של אמא, היה הדיסק של אר אי אם ומאז אני עוקב אחריהם לא מעריץ גדול. בעיניי הם הלהקה הוותיקה החשובה(אם לא מחשיבים את הקיור) ביותר שפועלת היום והאלבום הזה הכי הפתיע אותי.

להורדה

Radiohead-The king of limbs

על האלבום הזה אמרו כבר הכל אבל הכל וכל מה שאני אוסיף יראה כלא מקורי במיוחד. רדיוהד מעולם לא היו כוס התה שלי, אני שייך למחנה השני שלא אוהב אותם, שטוען שהם יומרניים ומשעממים, אך האלבום הזה ריגש אותי במיוחד.

להורדה

Low- c'mon

האלבום הקודם שלהם שעמם אותי ולא צלחתי אותו יותר משתי האזנות, בעקבות אותו אלבום החלטתי לא ללכת להופעה שלהם בישראל, אבל האלבום שלהם מ-2005 נכנס מזמן לפנתיאון האישי שלי. באלבום הזה הם מציגים שירים קטנים וקורעי לב והאמת מצאתי את עצמי אפילו בוכה בכמה מהם.

להורדה

צבעוני, אלפרד כהן השלישי.