הכל מהקול

כל הרעש הזה בינינו

שומר אותנו שקטים.

אלכסיס טיילור מתוך lay me down

 בתקופה זאת – בשעותיהן האחרונות של הלילות, בשעותיהם הראשונות של הימים אפשר לשמוע את שליחי הציבור קוראים לאנשים לסור  לבית הכנסת ולהשתתף בתפילת הסליחות המסורתיות. לא שבימים האחרונים יצא לי לשמוע את אותה קריאה, היא רק זכורה לי מימיי כילד, היא הייתה קריאה מהדהדת שחותכת את האוויר הנקי של הבוקר, קריאה שמרעידה את הטל ומשליכה אותו לקרקע ומנפצת את קיומו. הקריאה הזו מעירה את המצפון המנמנם שמתפתח לישות קטנה בתוך הגוף שנאבקת איתך בעודה תוהה ושואלת שאלות. אחרי כמה דקות ששליח הציבור מתרחק לעבר רחוב אחר או שמא סיים הוא תפקידו וחוזר לבית הכנסת. הכל שב לקדמותו ואפשר להמשיך לישון. ככה בערך זכורים לי ימי הסליחות מילדותי.

חזרה להווה, הקולות היחידים שאני שומע היום הקשורים לתפילה – הן קולות הפעמונים של הכנסיות וקולותיו המוקלטים של מואזין המסגד. יום יום כל אחד בזמנו שלו מהדהדים את האוויר. אחרי כמה זמן מתרגלים וקולות אלו משתלבים בחיי היום יום ומאבדים לדעתי את החשיבות, הרובד המעצים של הקולות הללו משתלב עם הזמן לשאר הרבדים והופך למעין יצירה פוליפונית שלמה ורק לפעמים הפעמונים או המואזין מצליחים להרטיט את ליבי כמו שעשה שליח הציבור בילדותי. אינני מקשיב יותר לקולות הללו. אני מאזין למוזיקה אחרת, לצלילים שפונים למקומות אחרים, לא לאלו המעירים את המצפון, אלא למקומות אחרים באזורי הרגש השונים. יכול מאד להיות שמצפוני נקי וגם יכול מאד להיות שאף צליל בעולם לא יעיר אותו משנתו.

**

בפרשת האזינו ממשיך משה להיפרד מעמו ומחייו והפעם הוא בוחר לעשות זאת בצורה הספרותית של שירה הוא מבקש מכולם להאזין לה, לשירה האחרונה של חייו שמסמלים את לידתה של היהדות ושל עם החדש. ההספד של מותו עצמו, דברי פרידה מנתיניו ומהאנשים שאותם הנהיג דרך ארוכה. זו הגרנד פינאלה שלו. וכמובן שהשירה גדולה מהחיים, מלאה באפוס ובמשמעיות הרי גורל. כאמור מילותיו האחרונות של משה מגיעות בצורת שירה, כי רק באמצעותה הן יכולות לחדור עמוק לתוך הנפש, לפרוט על נימי הנשמה, להיחקק בחדרי הלב ולהינצר לנצח נצחים.

לקולו של אלוהים יש מתווך שיבוא בדרך כלל בצורת נביא או מלאך, יש יגידו שהמשוררים של העת החדשה הם סוג של קולות האל. המשותף לכולם שהם אנשים של המילה, הם חייבים לדבר את הטקסט להוציא אותו לעולם. וזה עובד גם ההפך, מי שרוצה שאלוהים ישמע אותו צריך לזעוק ולצעוק ודוגמא יותר רלוונטית לימינו היא תקיעת השופר. הקולות המונפקים מהשופר פותחים את שערי השמיים לפי המסורת ואלוהים מקשיב לקולות הרחוקים ממנו ולפי האמונה מנסה להאזין על מנת לתקן ולהשלים.

במבוא לספר הקול והמבט שערכו ורד לב כנען ומיכל גרור פרידלנד מוסבר כי תהליך הפנמתו של הקול אל הטקסט יצר מערכת יחסים בינארית בין כל מיני סוגות של קולות זה המאולתר וזה המחושב, זה הפועל בניגוד לרצונו של מנפיק הקול וזה המודע הנואם את הטקסט. כמו כן קיימים כמה סוגים של שיפוט הקול אם הוא אותנטי ואם מזויף, אם מתעתע ואם תמים.

בשירתו האחרונה של משה אפשר להבחין בקולו האותנטי הטרגי המבכה את מר גורלו וגם את קולו של האלוהים, שמשה שימש כשליחו הראשי. משה המגמגם שלמד לדבר עם השנים ולהפוך לרטוריקן דגול מבטא את הפיצול הפנימי של תחושתיו המבטאות כאב ומנגד גם הצלחה. הבחירה הספרותית שלו להיפרד מעמו ומאלוהיו מצביעים על רגישותו למילים ולמשמעות שלהן. כוחן של המילים יבטאו באמצעות קולו וכוחו החזק ביותר של הקול יתבטא באמצעות לא אחרת מאשר –  השירה.

סיפורים יפואים(את מי את יונקת בשם החלומות?)

לאחרונה יוצא לי לזכור את השירים המתנגנים בחלומותיי, מצליח להקשיב להם, יותר מזה אפילו להאזין להם בעודם מתנגנים. השירים זכורים לי יותר מהעלילה המתרחשת בהם. בלילה באחד מהחלומות הלא זכורים ההם, מצאתי את עצמי שומע שני משפטים המהדהדים כשיר. התאמצתי במיוחד להבין אותן: "כשאת מגמגמת ואני מתפתל / את מי את אוהבת?"  שמעתי אותם בלחש, כאילו התת מודע שלי דאג לפלטר אותם. קמתי מייד למסך של הגוגל והקלדתי את שתי השורות הללו. בתוכי קיוויתי להבין על מי אני חולם, איזו אהובה מהעבר מנסה לחדור את חומות ההדחקה וההכחשה הקשוחים והבצורים לעבר המודע, איזו אהובה מנסה לערער את המודע השלו והנקי שלי. גוגל מצא שמדובר בשירם של פורטיסחרוף "על המשמרת"  שאת השיר שר רמי פורטיס ואת הפזמון שר ברי סחרוף בפילטר של מגאפון. ובכלל מדובר בשיר מחאה על המדינה ההרוסה שלנו, בימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה.  מצאתי את עצמי מבולבל, אך לא רציתי להניח לזה. אחרי כמה זמן כבר הבנתי את מי אני שואל בשיר – את מי את אוהבת? ואיך היא קשורה למצב של המדינה שלי ואיך היא קשורה למצב הנוכחי של החיים שלי. הבנתי.

הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים.

הלכתי אצל אלוהים

הציע לי את כל החיים

רציתי יותר רציתי את כל החיים.

יונה וולך

 הפרק המוזיקלי של השבוע עוסק בהספדים, לוויות ופרידות מהחיים. בדרך כך הספדים נקראים לאחר המוות, במקרה שלנו, כשהמוות ידוע מראש אפשר כבר להתחיל בנאומי הפרידה ובשירים העוסקים בכך, עוד לפני הסוף עצמו. לדעתי עדיף לאדם לשמוע את ההספדים עליו כשהוא עוד חי, להעצים את חייו, את המשמעות שלהם בעודו בחיים, זה יותר מכובד מלהקריא הספד בבית הקברות כשמושא ההספד קבור מתחת לאדמה.

פעם רשמתי באיזה שרבוט שהייתי רוצה מסיבה בלוויה שלי, שאנשים לא יהיו כל כך עצובים, הייתי רוצה שיקריאו שירים וינגנו מוזיקה טובה ויהיה אוכל משובח, אבל זה תמים כשאתה חולם  כמו ששר טום וויטס בשירו על אובדן החבר הקרוב לו, הוא נזכר בשבועה שלהם למות ביחד, אבל כאמור זה תמים כשאתה חולם. כרגע אני עוד חי למרות שמותי ידוע, כל אחד יודע שהוא ימות, אבל לא יודע מתי.

עוד אפשר למצוא במיקסטייפ, את אריקה באדו, הדלתות, פטריק וולף, הקיור ואת שיר הלוויה המפורסם של המלחין גוראן ברגוביץ. אז אל תהיו כבדים, כולם מתים בסופו של דבר.

אפשר להוריד כאן

אפשר להקשיב או להאזין ב – iCast

רשימת השירים

  1. Brutal assault – funeral for a trend
  2. The doors – break it through
  3. Mink – funeral song
  4. Suburban kids with biblical names – funeral face
  5. Releigh moncrief – lament for morning
  6. Erykah badu – fall in love
  7. Patrick wolf – eulogy
  8. Tom waits – innocent when you dream
  9. The cure – the funeral party
  10. Death cab for cutie – I will follow you in the dark
  11. Goran bregovic – edelezi
  12. Sun city girls – funeral mariachi
מודעות פרסומת

מת

הוא אז חלם שהוא טס על גלגל 

בין עננים בוערים כחשמל 

שני מלאכים הוא חיבק וליטף 

הנביא יחזקאל ידע איך לכייף!

חיים חפר(מתוך "יחזקאל" החלונות הגבוהים)

 פסח, כשמו כן הוא חג שתמיד פסח מעליי וחלף לו תמיד מבלי לגעת בי ממש. הכרתי את המשמעות מאחוריו את החשיבות שלו מההיבטים המשפחתיים, ציוניים, פילוסופיים וכד'. פסח עבורי תמיד היה זיכרון ילדות שמורכב ממצה עם ממרח שוקולד והסרט עשרת הדיברות של ססיל ב. מיל בכיכובו של צ'רלטון הסטון. אז מה נשתנה הלילה הזה ובכן, הכל השתנה לפני שנתיים, קצת לפני פסח של 2009 הסיפור המיתי של יציאת מצרים על כל משמעויותיו וסמליו הושלכו לסיפור האישי שלי.

כך היו הדברים: חודשים לפני החג קיבלתי טלפון ממשרד עורך דין כלשהו(לא זוכר את שמו) המזכירה מודיעה לי על חוב לחברת האשראי, לחברת הסלולר ולגוף שנתן לי הלוואת סטודנטים מיוחדת ועליי לשלם אותו במיידית!! לא היה לי איך לשלם אותו ונבהלתי, הסתגרתי בתוך עצמי, כולם היו סביבי דמויות חסרות בשר, מתות מהלכות, כלוא בתוך גופי ויותר גרוע מזה-בשביה של המחשבה החופשית שלי. לא אספר כיצד נכנסתי לבור הזה.

קצת לפני פסח עיקלו לי את החשבון הבנק כך שלא יכולתי להוציא ממנו כסף, אחרי פסח כבר שלחו צו מעצר. כמו שקולי נאלם, כך גופי השתתק ולא היה לי מושג מהיכן להשיג את הכסף ואיך לצאת מהצרה הזאת. לפני שמימשו את צו המעצר לבד הלכתי לאולם בית המשפט, להוצאה לפועל, נעזר בסטודנטים למשפטים, מנסה לצאת לחופשי. חודש אחרי פסח, השופט החליט על סכום שאשלם בכל חודש במשך שלוש שנים על מנת להחזיר את החוב, בין היתר הוא אסר עלי את היציאה מחוץ לארץ. בעוד שנה מעכשיו, אסיים לשלם את החוב ואסיים את המסע הארוך הזה של יציאה מעבדות לחירות, בטח אטוס לשוודיה במסע פרטי של תחיית המת שבתוכי.

יש אמנים שיגידו שהיצירה שלהם מתה בזמן שהם מפרסמים אותה, היא כבר לא חלק מהדמיון שלהם שברא אותה, משהו בתוכם מת, אך היא מקבלת חיים חדשים בזמן שמישהו אחר חווה את היצירה שנבראה, אבל חיים אחרים. יכול להיות שאני רוצה להרוג את הכלא שבי ולקרוע מעליי את השלשלאות הלוחצים אותי ולכן אני מספר את הסיפור שמעטים מחבריי יודעים. הורג בכדי לברוא מחדש.

בשבת של חול המועד פסח, לא קוראים פרשה, במהלך הימים קוראים את מגילת שיר השירים ובשבת מפטירים בפרק בספר יחזקאל המנבא את תחיית המתים(חזון העצמות היבשות). שיר השירים, הינו טקסט המייצג את הלידה, בעוד נבואת תחיית המתים מייצג את המוות, מייד אפשר להבין שלשני הטקסטים יש קשר סמלי לסיפור יציאת מצרים ויחד איתו, מהווים רעיון אחד- של לידה מחדש, בעיניי הרעיון המרכזי של חג הפסח.

למצוא אהבה זה כמו להיוולד מחדש, על העצמות היבשות שלך נרקמות מערכת בשר וגידים מחודשת שלא הכרת ורוח נושבת בחוזקה בעולם הפנימי, מנדנדת אותו ואנחנו עצמינו מגיבים בדילוגים ובחיוכים מטופשים. תחושות שאנחנו מכירים הופכים לחדשים כאילו חווינו אותם לראשונה, ממש כמו בתחיית המתים מתחברים לגוף המוכר לנו.

למרות שנושא של תחיית המתים, העולם הבא והשארות הנפש חשוב ומשמעותי ביהדות הוא זוכה רק לשלושה אזכורים בלבד בכל התנ"ך. גם הנצרות ייחסה לחזון העצמות היבשות חשיבות רבה, כן שהנביא שלה בעצמו קם לתחייה. מפתיע אותי לגלות שרוב הפרשנים מפרשים את הפרק העוסק בתחיית המתים כמשל בעצם להתאוששות רוחנית ולאומית. הרב קוק מסביר שחזון העצמות היבשות מסמל התחדשות של העם היהודי השוהה בגולה וכד' ומוסיף פירוש חילוני ביותר שזה גם מסמל התפתחות ביולוגית/אבולוציונית ופילוסופית/סוציולוגית של האנושות.

בשיר השירים מסופר תחילה על בחורה המדמיינת את אהוב ליבה, הכל מתחיל שם, בדמיון שלנו, קצת רחוק מהמציאות, משוחרר וחופשי באמת, אולי הדבר הכי חופשי בעולם. רבי עקיבא מסביר כי שיר השירים הוא משל לאהבה שלנו לאלוהים ולכן הספר הזה קדוש. אני מעדיף לקרוא את הספר הזה דרך הפשט, סיפור אהבה בין גבר לאישה או להפך.

כמו באומנות, אנחנו הורגים בכדי לקבל משמעות וחיים חדשים. דמיון חזק הוא שיוצא את המאורע ולפעמים אנחנו מוצאים אהבה ובן או בת הזוג המחיים אותנו ונוצרת ישות חדשה. השמועות אומרות שבחודש ניסן יקומו כל המתים לתחייה ובכן אני לא מאמין לשמועות. עוד אומרים שהאביב איתו הפסח מבשרים את הסיכוי לאהבה, משהו עמוק בתוכי כן רוצה להאמין לזה, אך בכל זאת ארשום-"אז אומרים…"

סיפורי פסח

יועז הנדל בטורו הקבוע במוסף לשבת בידיעות אחרונות כתב סיפור משעשע שלא יכולתי להימנע מלא להתייחס אליו גם כאן. בשנות השמונים לקראת חג הפסח התקבצו עשרות דתיים חרדים סביב ביתו של הרב המקובל אלעזר מנחם מן שך הידוע בכינויו הרב שך, בכדי לקבל איזה שיעור קטן מהרב, הלכה חדשה לקראת החג. הם חיכו וחיכו אך הרב לא יצא אליהם. לילה אחרי יצא עוזרו של הרב שבידו קרש אסלה שבור, אותו הוא זרק מן הסתם לפח. מייד לאחר מכן עזבו עשרות האנשים וחזרו לביתם לקנות קרש אסלה כשר לפסח. צחקתי בקול אחרי שסיימתי לקרוא את הסיפור האמיתי והמוזר הזה. תהיתי עד כמה אנשים יכולים להיות חסרי מחשבה עצמית, עד כמה יכולה להיות האמונה שלהם עיוורת להגיון הפנימי, להשכלה הפרטית שהם רכשו בעצמם בחדרי הישיבות.

החופש האולטימטיבי, אינו קיים, הוא רק אוטופיה,יש יגידו אפילו פיקציה, אבל כמו כל מחשבה אוטופית שהיא, צריכים לשאוף להגיע הכי קרוב לשם ומבלי לפתח יכולות הבנה עצמית וללכת כילד אחר החלילן, תמיד נהיה עבדים, שבויים בכלא של עצמינו. הסיפור שהביא יועז הנדל בטורו הוא משל רלוונטי לחברה שלנו, שמהללת קדושים, ששוכחת כי היא רוצה לשכוח את המסרים והסמלים האמיתיים של היהדות בכלל ושל חג הפסח בפרט.

סדר פסח

אני יכול לשמוע את הכל, אלו הזמנים של "הכל" כך באמרה המאופיינת לפוסט מודרניזם נפתח אלבום השבוע שלי, אלבומם החדש של ההרכב האקספרימנטאלי הניו יורקי גאנג גאנג דאנס ששמו- "קשר עין" בעיתוי יוצא מן הכלל דלף לרשת האלבום החופשי ביותר שאני יכול לשמוע בשבוע האחרון, ומלבד הרעיון האידואלוגי העומד מאחורי היצירה המוזיקלית של הלהקה, מדובר ככל הנראה באלבום הכי טוב שהם הוציאו, יש יגידו משום שהוא הכי מתקשר עם המאזינים.

במוזיקה שלהם המתבססת על סגנון הדאנס שצמח בתחילת שנות השמונים במועדונים האלטרנטיביים הניו יורקים, משוחח עם הפרי-סטייל של אותה העת ומזכיר מאד את שאנון היוצרת ששלטה במועדונים אז ופרצה את הסגנון הנ"ל לתודעה. על הסגנון המוזיקלי הזה הם מלבישים צלילים מכל העולם, מביטים אפריקניים, דרך סאונדים אסייתים(הקול של הסולנית זורק אותי ליפן) ועד אפילו להודו.

אלקסיס טיילור(הסולן של הוט צ'יפ) הוא בכל מקום, הוא משתף פעולה באלבום של ההרכב WIN WIN  ובהרכב About Group וכן בימים אלו הוא עובד על פסקול לסרט. והוא גם אחראי על חלק מההפקה המוזיקלית של האלבום הזה שהופך אותו ליותר קומוניקטיבי. הוא גם אחראי על השיר הכי יפה באלבום- romance layers

ויש את הקליפ הזה

ויש קטעים רבים אחרים ומשובחים כמו הקטע הפותח שנמשך יותר מ-11 דקות! וקטע מעבר של שירה איטלקית שמאד מסקרן אותי אם הקטע מקורי או שמא מדובר בסמפול?על פניו מדובר בבלאגן של צלילים, חופש אוטופי. אבל יכול מאד להיות כשישאלו אותי איזו מוזיקה אתה אוהב(שאלה שאני אף פעם לא יודע לענות עליה), אני אדע מעכשיו לתת את הדוגמא של גאנג גאנג דאנס ואת האלבום הזה בפרט.

Gang Gang Dance- Eye Contact להורדה

לחופש נולד, אלפרד כהן השלישי.