444

השתת עונש בידי בית משפט הוא התחליף המוסרי המתורבת של עשיית נקמה, שהיא לעולם פראית ופרועה.

אסא כשר

אתמול, יום שישי חברי הטוב חגג את הולדת בתו הבכורה, לרגל המאורע החשוב והמרגש הזה החלטתי לקנות לבתו מתנה. קמתי מוקדם בבוקר ניגשתי לכספומט להוציא כסף ולהפתעתי הוא סרב לבקשתי, מופתע, אך לא מאד, ניגשתי לכספומט אחר שגם הוא סרב בתקיפות לבקשתי להוציא כסף מזומן וכך גם אצל כספומט שלישי ורביעי. אצתי לסניף הבנק שלי כלא מבין ומרוגז. הבנקאית מולי גם לא מבינה, מלאה בחיוכים, לפני כמה רגעים סיימה בדיוק להצטלם למעין ספר זיכרונות של עובדי הבנק באשר הם והסבירה לי שעיריית תל אביב עיקלה לי את החשבון. שאלתי בהלם מדוע ולמה? היא ענתה שיש לי חוב של חשבון מים מ-2009 ועם ריבית מצטברת עומד החוב על 444 שקלים ועל כן הוצא צו עיקול על העו"ש שלי. עוד הוסיפה הבנקאית המחויכת שהם שלחו לי מכתב התרעה. מצב רוחה המרומם של הבנקאית גרם לה לאשר לי משיכת מזומנים זמנית, נראה שיכולתי לבקש שתסדר לי את המינוס והיא הייתה עושה זאת ללא בעיה. בעיריית תל א אביב נאמר לי ששלחו מכתב לבניין בו שכרתי דירה באותם שנים, אך הם שכחו פרט מאד חשוב, שהם כעיריית תל אביב אישרו להרוס את הבניין לטובת עוד שטח של חנייה ומאז 2009 הוא לא קיים למעשה. לאן הם שלחתם את המכתב, תהיתי בעצבים. שילמתי את החוב בארבעה תשלומים עם קרדיט. בגין חוב של 444 שקלים הם עיקלו לי חשבון של כמה אלפי שקלים. עין תחת עין. פרשת משפטים.

הפרשה של השבוע היא סדרה של חוקים בעיקר חברתיים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום והיא בונה מערך של "חוק השלטון" לקבוצה שמתאבה להפוך לעם. חוקים הם היסוד עליהם נשען הקיום של כל קבוצה, בלא חוקים כידוע לכולם אין קבוצה, אין עם, אין מדינה ויש כאוס.

חשוב לציין שסדרת החוקים הזאת מהווה את הבסיס והיסודות עליהם נשענים החוקים של המפט האזרחי והפלילי של ישראל כיום ותמיד משתנה בהתאם למציאות ולזרם החיים האנושיים, אסור להישען על חוקים אלו בלבד. מה שכן שנשאר מסדרת החוקים הזאת, זה האופי השוויוני, הפרופורציונאלי והסימטרי בין העבירה לעונש, כלומר אם בן אדם גנב לא יקבל עונש מוות. המקרא והפרשניות השונות במרוצת השנים שמה דגש במיוחד על המשמעות הזאת ואין להפר אותה. כלומר אם אני חייב 444 שקלים לא יעקלו לי חשבון בנק ששווה כמה אלפים שקלים(אבל לא הרבה אלפים) לפעמים נדמה לי שפוסקי ההלכה וכל אוכפי החוק באשר שוכחים זאת ומתכחשים לקיומה של המציאות וחיים בתוך בועה, בתוך עולם מנותק מהחיים האנושיים.

עונש מוות

כשהייתי ילד קטן חשבתי שעל כל מעשה רע אני אקבל עונש בעתיד, כלומר לא עונש מיידי אלא עונש שאותו אחווה רק בעוד כמה שנים. אחרי כל שטות שעשיתי ביקשתי חזק מאלוהים שיסלח לי, כי אני רוצה להיות גדול ומצליח. עד היום ברגעים שהכל נתקע ולא הולך לפעמים בעומק המחשבות אני מהרהר במעשים הרעים שעשיתי שהייתי ילד קטן וכיצד איך משפיעים עליי עכשיו. הייתי אומר שזו מחשבה של אדם נוצרי, כך הבנתי כילד את פעולות התגמול על המעשים הרעים שביצעתי.

אחת מידיעות החדשות הזכורות לי כילד הייתה הידיעה שבה יונה אברומשי מבקש ערעור על עונש מאסר העולם שקיבל בגין הרשעתו ברצח אמיל גרינצוויג. שאלתי את הוריי מי זה אמיל, מה זה מאסר עולם, כמה זמן זה מאסר עולם ולמה לא הורגים מישהו שהרג מישהו. הוריי הימנים בדעותיהם והמופתעים משאלות מורכבות של ילד בגיל 6 לא בדיוק ידעו איך להסביר. אבל אבא הבטיח לי לברר כמה זה זמן זה מאסר עולם ולמה אין עונש מוות בישראל ויש במקומות אחרים. ההבטחה להסבר, הרגיעו אותי כילד וגרמו לי לשכוח בכלל מהסיפור של יונה אברומשי.

השבוע, אותו יונה אברומשי שוחרר מהכלא לאחר שריצה 27 שנות מאסר בגין רצח מנסיבות פוליטיות. בהפגנה של שלום עכשיו ב-1983 הוא השליך רימון שגרם למותו של פעיל שלום עכשיו, אמיל גרינצוויג. המשפט גזר את דינו- מאסר עולם. כשהייתי בן שש או שבע הוא ערער על גזר הדין ובית המשפט העליון דחה אותו. בשנות התשעים הנשיא עזר ויצמן קצב את עונשו ל-27 שנות מאסר וכאמור השבוע הוא שוחרר לחופשי.

למרות שאני מגדיר את עצמי בן אדם הומאני ומוסרי, איפשהו בתוך תוכי אני מאמין בעונש מוות, כי אני חושב שאדם לקח חיים מאדם אחר, דינו מוות. באנגליה עד המאה ה-19 הוצאו להורג אנשים שגנבו, עד היום בארה"ב במספר מדינות קיים עונש מוות, אבל הוא הולך ונעלם מהעולם. ננסי רייגן חשבה פעם שהעולם היה מתרוקן מרוצחים אם עונש המוות היה מתבצע.

בעקבות שחרורו של יונה אברומשי, הרתיעה אותי המחשבה שיום יבוא וגם יגאל עמיר ישוחרר מהכלא, שיום יבוא ועד רוצחים אחרים ישוחררו מכלא, איך אנשים שנטלו חיים אחרים יכולים להסתובב בעולם שבו החיים הם הערך הגבוה ביותר. כשיהיה לי ילד עוד כמה שנים אני אצטרך לתת הסברים.

סיפורי סבתא

בינתיים אני צריך לתת הסברים לסבתא שלי. תסביר לי מה הולך בתוניסיה, מה הולך במצרים הערוצים התונסאי והמצרי, כל הזמן פתוחים אצלה וגם בישראל החדשות לא מפסיקים לדבר על זה, מה הולך בתוניסיה. עניתי לה בפשטות שלאנשים נמאס מהמצב והחליטו לשנות דברים. הזכרתי לה את חביב בורגיבה, שהיה הנשיא הראשון של תוניסיה, אותו היא זוכרת, גם אותו הפילו(בין היתר) בגלל מחאת הציבור נגד העלאת מחירי מוצרי בסיס. סבתא שלי עלתה לארץ לפני עליית חביב בורגיבה לשלטון, אבל הייתה מעודכנת תמיד במה שקורה שם, שתי אחיותיה חיו שם. עכשיו סבתא שלי מצליחה להבין. הם צודקים, היא אמרה לי, אנשים צריכים לאכול, איך יאכלו. גם פה המחירים עולים סבתא שלי מאבחנת. עניתי לה שהיא צודקת ואולי גם פה יפילו את הממשלה. היא ענתה לי בלא ארוך ומבטל. בישראל לא קורים דברים כאלו.

מִרְעָש(סנסציה) בעלטה

השיר שחותם את מיקסטייפ מלווה מלכה מס. 18 לקוח מאלבומם החדש חדש של הרקולס אנד לאב אפייר ואומר בין היתר שהמוזיקה היא היסוד חזק ביותר, המוזיקה מנגנת לנצח והכל יהיה בסדר למרות כל הגזענות והמלחמות בעולם מעין סיסמא מאוסה שכזאת, בטח ובטח שמגיעה בתוך מתכונת של שיר פופ, אבל איכשהו כששמעתי את השיר הזה לראשונה בעודי מדווש את דרכי לעבודה, הוא לכד אותי באיטיות ובמונוטוניות שלו, קולה של הזמרת שלא ידוע לי שמה, גרמה לי להאמין שזה נכון. שעה של מוזיקה חדשה ומשובחת לשבוע חדש ומהפכני, בלי ייסורי מצפון.

מיקסטייפ מלווה מלכה מס.18 להורדה

שבוע מהפכה. אלפרד כהן ה-444

היום זה המחר החדש

להיט רוק'נרול סטייל שנות השבעים

הכי מלוכלך שיש

הקטע היפה מאלבום המרגש והחדש שלו

אני אוהב פופג'אז

רשימת השירים  המלאה

1.        Cut copy- need you now

2.        Memory tapes- today is our life

3.        Tapes 'n tapes- desert plane

4.        Light asylum- dark allies

5.        Smith western- dance away

6.        Gruff rhys- sensation in the dark

7.        Cult of youth- new west

8.        Dirty beaches- sweet 17

9.        Hunx & his punx- lovers lane

10.     Buries beds- breadcrumb trail

11.     Harth girl Helen brown- hit after hit

12.     Iron & wine- half moon

13.     Daniel martin moor- in the garden

14.     Lia ices- love is won

15.     Hercules and love affair- it's alright

ערפל לגויים

וכל כמה שנים

יש ריח מוכר

שמזכיר איך אהבנו להיות

כולם בעבר

זואי פולנסקי

*מתוך Fog של Bela Tarr

 ביום שישי בבוקר שמעתי את הרב רונן לוביץ מתראיין לרדיו ובראיון הוא אמר, שהקהילה החרדית-דתית חייבת לאפשר לדתיים הומוסקסואליים להביא ילדים. תחילה הופתעתי שיש הומוסקסואליים דתיים מוצהרים מחוץ לארון ואז גיליתי שיש אפילו שתי עמותות(הו"ד וחברותא) שמסייעות ותומכות בהומוסקסואליים ולסביות מהעולם הדתי. כשנשאל הרב רונן לוביץ, האם הומוסקסואליות מותרת בהלכה, הוא מייד ענה שלא, אבל גם מייד הסביר שההלכה מחייבת לקרב בין בני אדם, לא לדחות אנשים, להבין ולהתחשב. אני חייב להגיד שהקריאה הזאת של הרב לוביץ ריגשה אותי במובן מסוים, כי לדעתי היא באה במקום כנה ולא מתנשא, או פונדמליסטי כלשונו. היא באה ממקום שחסר מאד חברה שלנו, השם של המקום ההולך והנעלם הזה הוא- אהבת אדם.

נקשיב ל- יִתְרוֹ

על הפרשה של השבוע אמר ישעיהו לייבוביץ: "…כרוכות בה רוב האסוציאציות המודעות והלא המודעות בין קוראי התורה ולומדיה, לרבות הזכרון ההסטורי של עם ישראל.." זו פרשה שמחולקת לשניים, בחלק הראשון יתרו חתנו של משה מקבל אותו בסעודה לאחר שזה נעדר והיה עסוק בלשחרר עם ואז מטקס לו עצה שלמעשה מבססת את המערכת המשפטית של העם. יתרו מבחין שמשה מטפל בכל עניני העם ואין לו זמן לאשתו ולילדים, ולכן אומר לו שכדאי שימנה שופטים מהעם שיטפלו בעניינים ושהוא יהיה השופט העליון. בחלקה השני של הפרשה- מעמד הר סיני. משה עולה להר ומקבל את לוחות הברית, עשרת הדיברות.

יצירות אומנות נוהגות לבחור בנושאים מהעבר על מנת להביע עמדה על המתרחש בהווה, העבר הוא מעין אספקלריה מעורפלת להווה, העבר באומנות הוא גם סוג של מטאפורה ביקורתית להווה. זה פחות או יותר מה שאני מנסה לעשות בבלוג הזה. והשבוע בפרשה תפס את תשומת ליבי משפט אחד שבמידה רבה יכול במהותו לבקר את זמננו ואת החברה הישראלית בפרט. המשפט אומר: "והייתם לי סגולה מכל העמים..ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". משפט שעורר את זעמי בהתחלה, כי יש בו מרכיבים גזעניים, אלוהים מגדיר את העם הזה כקדוש ביותר והמובחר שיש, מה גם שאי אפשר להתעלם מהעובדה שמעמד הר סיני נעשה במדבר במקום שלא שייך לאף אחד, במקום שלכאורה לא מצדיק או מחייב את הקשר של היהדות בבני ישראל דווקא, למה לא שתהייה דת של כל העמים, שאלתי את עצמי. המינגווי אומר את זה טוב יותר ממני, כל אחד הוא בשר מבשרה של האנושות, לכולם מצלצל הפעמון.

הפורבלמטיות הכרוכה, יש כאלו ויקצינו ויאמרו המותכת, של דת/לאום החלה באותו מעמד הר סיני ורחוקה מלהיפתר אם בכלל ואני לא אעמיק בה כרגע, אבל אני כן רוצה להתייחס לעובדה שהיהודי שבי שנבוש כל כך מהמדינה שבה הוא חי, הלא היא, הארץ המובטחת המושתתת על עקרונות של מוסר וצדק, כי כל זה נעלם, כל זה לא קיים, אנחנו כבר לא האור לגויים כפי שרשמתי פה בעבר, אנחנו ערפל לגויים, מידי פעם האור שובר אותו ומחמם, אבל זה מעט וחלש מידי. הערפל מטשטש את האמת וזו מקבלת פרשניות מעוותות ושגויות מהיסוד וגרוע מכך, אנשים מדמים לעצמם אמת אחרת ופועלים לפיה, כי היא טובה בעיניהם. אין אף אחד שיגיד לנו שזהו ערפל מתעתע ומכשיל.

מעמד הר סיני הוא העבר שלנו כיהודים, השורש שמסרב להיגדע מהקרקע ובהווה הוא המטאפורה לדרך בה אנחנו חיים, ביקורת חריפה ללאום הדפוק שלנו. כי לפעמים נדמה ששכחנו שהדבר הכי חשובים בחיי האדם ולמרות שזה יהיה יומרני מצידי לקבוע, הוא אהבת אדם.

לפעמים כוחה של האומנות נשחק ואחד המאפיינים של שחיקה שכזאת, זה חוסר ההשפעה שלה על אנשים. אם אנחנו רואים את אפוקליפסה עכשיו ולא משליכים על מלחמת ארה"ב בעירק, אם אנחנו קוראים את נוטות החסד ולא משליכים על הגזענות בת ימינו. אם אנחנו קוראים את פרשת השבוע ולא משליכים את המשמעות הטמונה בה להווה, משהו נשחק, משהו אבד, משהו מסמא את עיננו המעורפלות.

לאומנות נוח יותר לבחור בנושאים מהעבר, המרחק בזמנים מסייע ליצירת עמדה או אמירה. בגלל שהזמנים הם זמנים של ערפל על גבול החושך, לדעתי יש להיות יותר קשובים למה שיצירות אומנות בין אם הן טקסטואליות, וויזואליות, מוזיקליות, מנסות לומר לנו. כמו שמשה המנהיג הדגול השכיל להקשיב ליתרו הכהן הגדול של האלילים והמייצג של האמונה העתיקה וליישם את עצתו, כך גם אני וכל אחד מאיתנו צריכים לנהוג.

זה רק נשמע מבעית

אלבום השבוע של מלווה מלכה, הוא אלבומם החדש של הלהקה השוודית: פיטר ביורן וג'ון. הם בעיקר ידועים מהמגה הלהיט- Young Folks (שיר השריקות) ועד כאן ההתייחסות של אותו הלהיט, כי מאז הם הוציאו אלבום אינסטרומנטלי משובח ביותר ולפני שנתיים את אלבומם הטוב ביותר לטעמי. ובאלבומם החדש הם חוזרים לפשטות, כך לדבריהם, יוצרים שירים פשוטים. Gimme some הוא אלבום Pאנק פופנ'רול מלא באנרגיות של גיטרה בס תופים.

עטיפת האלבום בוחרת לעשות שימוש גימיקי בכפתור הלייק של הפייסבוק שהשתלט על כל האינטרנט כמעט, אבל במקום אגודל אחד יש שלושה אגודלים של כף יד צבועה כחול וכרותה מזרועהּ, אולי מרמזת העטיפה על הרצון להתנתק מתרבות הלייק האינטרנטית, אולי מרמזת העטיפה על הנושאים שבשירים. אחד מהם אומר: לפני שתשברי לי את הלב, אשבור לך את הזרועות בריכוז מלא, לפני שתשברי לי את הלב, ארסק לך את הלב ואשיר על זה.

אני לא רוצה לגרום לך להתעניין בי, אני רק רוצה לגרום לך שתהיי האחת..אוצר המילים שלי לא עשיר דיו, כדי לגרום לך לבוא איתי. אני יודע שאת לא אוהבת אותי, אני גם יודע את הסיבה. שירי אהבה טיפשיים כאלו שמוגשים בהומור עצמי שוודי פופי טיפוסי ולא מחייב. אני מעריץ גדול של הלהקה שבחרה לסטות מעט ולא להשתמש באלמנטים אלקטרוניים כמו בשאר האלבומים שלה ולמרות שזה נשמע מבעית(ניסיון שלי להתבדח עם שיר מהאלבום) זה יפה, זה ממכר, זה מרקיד וזה ומומלץ.

Peter Bjorn & John- Gimme Some להורדה

אלפרד כהן, השלישי.

השירה הזאת

לעיתים אוחזת בי המוזיקה כמו ים

שארל בודלר

 השבוע ביום שלישי אני חוגג את יום הולדת השלושים, מחליף קידומת, ילד גדול מסתכל על העולם במבט אחר, יודע מה אני רוצה, יודע במה אני מאמין. יש לי תכנית מדויקת לעשור הקרוב, שרק שינויים טכנולוגיים מרחיקי לכת או שמא יהיו אלו שינויים אקולוגיים, ימנעו ממני לממש את התכנית, רק בגיל ארבעים אני אוכל אולי לחוות אולי סוג של משבר, כי לא אצליח להגשים את החלומות שלי. העשור הקרוב הוא גורלי עבורי. כן, אני מודע שזה נשמע מלודרמטי, אבל לראשונה בחיי אני מביט קדימה למרחקים ארוכים, חושב על העתיד. עכשיו כמה ימים לפני גיל שלושים הביקורת שלי כלפי עצמי שלא תכננתי רחוק מידי, הייתי סוג של אצן למרחקים קצרים, לא אלוף העולם או שובר שיאים, אבל איפשהו באמצע. כל זה הולך להשתנות עכשיו, יש לי עשר שנים, הרבה זמן במונחים פוסט מודרניים לזכות במקום הראשון בריצת המרתון של חיי.

פרשת בשלח הייתה הפרשה של הבר מצווה שלי, לא הבנתי אותה אז כמו שאני מבין אותה היום. היא מחולקת לשני חלקים, הראשון מייצג את ה-שירה, בני ישראל יוצאים ממצרים חוצים את ים סוף, אחרי שהוא נקרע לשניים, שזה מטביע את המצרים ואז מגיע שירת הים על קריעת ים סוף וחצייתו. החלק השני של הפרשה מייצג את ה-פרוזה. עם, בתחילת דרכו מתמודד לראשונה עם העצמאות שלו, הם לא עבדים יותר, הם צריכים לדאוג בכוחות עצמם למים, ללחם ולהגנה עצמית.

השבת שבה קוראים את פרשת בשלח, מכונה "שבת שירה" בשל אותה שירת הלל של משה ובני ישראל. משמעות הסיפור-מסע של בני ישראל חוצים את ים סוף הקרוע  הזכיר לי איכשהו את סיפורו-מסעו של אוריפיאוס משורר יווני, נגן הנבל הטוב בעולם שירד אל השאול כדי להחזיר את אשתו המתה. אל המתים מתיר לו להחזיר אותה לארץ החיים רק בתנאי שבדרך חזרה לשם, לא יחזיר אליה את מבטו, לקראת סוף הדרך מפר אוריפואוס את התנאי ואשתו נעלמת חזרה לשאול. אם בני ישראל היו מביטים חזרה הם היו חוזרים להיות עבדים והסיפור היה מתגלגל אחרת. מוריס בלאנשו מסאי צרפתי מפרש את הסיפור של אוריפאוס לסיפורה של בריאת יצירת אומנות- היוצר יורד אל מקור ההשראה שלו כדי להוליד אותה לעולם בצורת יצירת אומנות קרי שיר, סיפור, סרט או ציור. אוריפאוס נכשל בתהליך, הוא נתקע באמצע ולכן יצירת האומנות שלו לא נולדה. בני ישראל כמו אוריפאוס היו צריכים לרדת לדרג הנמוך ביותר באנושות-העבדות, בכדי להוליד את היצירה שלהם- עם ישראל ואם הם היו מביטים אחורה, היו טובעים יחד עם פרעה והצבא שלו.

בלאנשו מגדיר יצירת אומנות מהי: אין פירושה עצם הירידה אל חשכת השאול, אלא להוציא אותה מהחושך לאור, החוויה האמיתית שנתנה את ההשראה ליצירה איננה התכלית, אין להאחז בה, יש לעמול להאיר אותה. הסיפור המקראי בורא לו עם ואיננו נאחז בעשרת המכות או בנס קריעת ים סוף, הוא יוליך את בני ישראל 40 שנה במדבר עד שיגיעו לארץ המובטחת, עד שיזכו בתודעה, עד שיראו את האור.

אחרי שקראתי את המסה "מבטו של אוריפואוס" בעצם הבנתי שכל חיי נאחזתי בחוויה עצמה, שהחזרתי מבט לעבר ההשראה ולא הבאתי אותה אל החיים, כל שיר שכתבתי, כל סיפור, כל נסיון שלי ליצור משמעות נאחזתי, אבל תמיד, באותה חוויה ראשונית. זה יכול להיות מבלבל אחרי הכל ההשראה נובעת מהאמת שלנו וקשה מאד לא להביט אליה. כמו אוריפאוס שאהב מאד את אשתו, כמו בני ישראל שהיו עבדים בנפשם, זאת הייתה האמת שלהם, כמעט בלתי אפשרי להתכחש לזה, אך זהו ההבדל בין הצלחה לבין כישלון.

סיפורי סבתא(סבא)

אחרי הבר מצווה סבי ניגש אליי ואמר שמעכשיו אני מגיע להתפלל בתפילת שחרית של יום שבת בבית כנסת , אמרתי כן בלי להסס בכלל, הייתי עושה כל מה שסבא היה מבקש ממני. ביום שבת בבוקר סבא היה מעיר אותי והיינו הולכים יחד. זה שעמם אותי מאד, לא האמנתי לאנשים המתפללים, לא האמנתי שהם באמת מבינים מה הם אומרים. רק כשהגיע העת לשיר את שירת הים האמנתי להם, התרגשתי מאד שכל הנוכחים שרו בכל את השיר הזה, הלחן שלו סחף אותי, האווירה רוממה אותי. רק באותה עת בכל שבת בבוקר האמנתי לאנשים המתפללים. במעט מהמקרים אפילו הצטרפתי לשירה. אחרי שנה הודעתי לסבא שאני לא מגיע יותר לתפילות שחרית של יום שבת, הוא התעצב מעט, אבל היה בו מבט מבין. הייתי רוצה ללכת לבית כנסת רק עוד פעם אחת כדי לשמוע את השירה האדירה הזאת.

לא מצאתי שום הקלטה דומה לשירת הים שאני זוכר מבית הכנסת של סבא, ברשת. אבל מה שכן אפשר למצוא ברשת זה את האורטוריה של ג'ורג' פרידריך הנדל אודות סיפור קריעת ים סוף והשירה שבה בעקבותיה, שירה מרוממת לא פחות.

מוזיקה

לכבוד היום ההולדת ולכבוד שבוע השירה אספתי לי 15 שירים חדשים, שעה של מוזיקה- מיקסטייפ מלווה מלכה מס. 17 מובטחת הנאה צרופה. אפשר להוריד כאן.

שבוע טוב, אלפרד כהן ה-30

 

בקרוב הם שוב בארץ

לזה אני קורא מוזיקת עולם

כשאיימי ויינהאוס פוגשת את קרן או

הקטע שפותח את האלבום החזק והחדש שלהם

והקטע המרגש

רשימת השירים המלאה:

  1. The twilight singers- on the corner
  2. Peter bjorn and john- I know you don't love me
  3. The sway machinery- gawad teriamou
  4. Bikini- palm aire
  5. Tennis- take me somewhere
  6. Imaginery cities- say you
  7. The moondoggies- what took so long
  8. Bright eyes- shell games
  9. Destroyer- song for amrica
  10. Akron/family- so it goes
  11. John vanderslice- sea salt
  12. Mogwai- white noise
  13. The decemberists- rise to me
  14. Giant sand- spell bound
  15. James blake- measurements

החופש הגדול

אבסורד טראגי צפון בסתירה שבין תשוקתו של האדם לחירות בלתי מוגבלת, לבין הכרתו הבלתי נמנעת בכך שחירות זו נתונה רק כחירות של הרס ושלילת החיים.

אלבר קאמי

 חברה טובה שלי בהריון מתקדם, היא שאלה אותי השבוע שאלה גדולה כזאת: על אלו ערכים תחנך את הילדים שלך, מה תלמד אותם. אמרתי שאני עדיין לא יודע ואולי בגלל זה אני עדין לא מתכנן ילדים, עניתי לה במעט ציניות. היא התעקשה ולא ויתרה ודרשה ממני תשובה, אחרי כמה דקות שחשבתי על זה, עניתי לה שהייתי רוצה שהילדים שלי יהיו חופשיים אבל בכל המובנים, שיהיה להם את החופש לעשות את כל מה שהם רוצים ומאמינים בהם והייתי מלמד אותם מה זה להיות חופשי בעצם, אבל איך ללמד דבר כזה מבלי לכלוא אותם או להיות נוקשה ולדרוש משמעת קשה, אני עדיין לא יודע איך לעשות אם בכלל אדע אי פעם. חופשי זה לחפש את עצמך, לא בכדי זה מורכב מאותם האותיות(ח.פ.ש) הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו חופשיים ויחפשו כל הזמן, זה מה שהייתי רוצה ללמד אותם לעשות.

פרשת בֹּא מתחילה בקריאה של אלוהים למשה להתלוות אליו למסע השכנוע האחרון מול פרעה מלך מצרים להוציא את העם היהודי לחופשי, ומכה אותם בשלוש מכות האחרונות: ארבה, חושך ומכת בכורות ורק אחרי כל אלו נימוך ליבו של פרעה והוא מצווה על שחרור העם היהודי לא לפני שהוא אומר למשה שהוא לא רוצה לראות אותו שוב בחייו.

הפרשה הזאת מולידה את העם היהודי במובן המודרני של המושג עם, מלבד הסיפור הגדול של יציאת מצרים מעבדות לחירות. מובאת בה המצווה הראשונה- קביעת הלוח העברי והמצווה לזכור את יציאת מצרים ולהעביר את הסיפור מדור לדור. בכל תפילה אם זה ביום שישי או שבת מובא צירוף המילים- לזכר יציאת מצרים.

פתאום קם לו עם

הוגה הדעות האיטלקי ניקולו מקיאוולי טען במאה ה-16 שאיטליה צריכה לאחד את כל הערים שבה ולהפוך לעם אחד הוא נתן לזה בין היתר נימוקים כלכלים וחברתיים. המודל שלו היה משה והעם היהודי ביציאת מצרים, הוא ראה בעם היהודי דגם היסטורי וסמל אוניברסאלי לעם. הוא חשב שאיטליה תגאל עצמה מצרותיה דרך הפיכתה לעם אחד ומואחד ובכך למעשה הגה את רעיון הלאומיות האירופאי שקיים עד היום.

הייתי רוצה לנצל את הרעיון ההיסטרוסופי של הפרשה הזאת בכדי להצדיק את הקמתה והכרותו של עם אחר- העם הפלשטינאי. כי אני חושב שברגע שנכיר בהם כעם ונשחרר אותם מהעבדות המטאפורית שלהם, למרות שיהיו כאלו שהם עבדים באמת, אבל אני לא רוצה לגעת בזה עכשיו. לדעתי הם כן בסוג של עבדות וכן מגיע להם זכויות של עם וכן מגיע להם להיות חופשיים.

השינוי בתפיסה צריך להיעשות אצל שני הצדדים, אנחנו חייבים לקבל אותם כעם והם חייבים להבין ולהתנהג כעם. הדור שיצא ממצרים לא ידע את הארץ המובטחת כי הוא לא היה מוכן מנטאלית לכך, הם היו עבדים בנפשם ולכן בני ישראל הסתובבו 40 שנה במדבר. היום הזמנים שונים ומנטליות יכולה להשתנות בפחות זמן, כך לפחות אני נוטה להאמין.

המצווה- זכור את יציאת מצרים, היא המצווה הראשונה והיא מגיע בכדי להקנות בכל אחד מאיתנו את ערך החופש, בין אם הוא אינדיודואלי פרטי שלנו ובין אם הוא חופש לאומי וחברתי. החופש הוא ערך עליון, כולנו רוצים להיות חופשיים ולכן מוטלת עלינו האחריות הקיומית גם להעניק חופש.

חופשי חופשי

סיפור: לפני שנה וחצי בערך הייתי בהופעה של הפט שופ בויז בגני התערוכה בתל אביב. כשהסתיימה ההופעה עמדתי בתורי למונית שתיקח אותי לבית ואז ניתקלתי בקוואמי אמרנו שלום אחד לשני ותפסנו מונית יחד למרכז תל אביב. בזמן הנסיעה דיברנו על ההופעה, דיברנו על איזה אמן שאני אהבתי באותה תקופה והוא לא(Cass McCombs), אבל גם באותו הזמן הלב שלי היה שבור, פעם שנייה מאותה הבחורה!. הפגיעות שבי פושטת ממני את כל הבגדים ושיתפתי את כאבי בפני קוואמי שהוא מצידו נתן לי עצה: תדמיין אותה חזק חזק ואז תדמיין איך אתה רומס לה את הלב, פיזית, מרסק לה אותו. דוקוטור רוקנ'רול לפצעי הארדקור.

האלבום זרים במאה ה-21 של קוואמי והחלבות עוסק בשני נושאים: שברון הלב שחווה קוואמי והכעס העצום שלו כלפי עוולות ואיוולות חברתיות, ניסיונות להתגבר על אהבה כושלת וזעם על חוסר צדק ושיווין במדינה שלנו. הוא נע בין סגנונות מוזיקליים מגוונים, רוק סול ואלקטרוניקה, אותם שוזר במיומנות של אמן סידור פרחים לא אחר מאשר פורטיס.

במהלך כל 13 השירים שבאלבום אני חווה טלטלות רגשיות עוצמתיות בין אם אני נזכר עד כמה מגעיל, דוחה ומרגיז במדינה שאני חי בה כמו בשירים "תה", "איך עוד לא", "מכשפות" ובין אם אני מזדהה בתחושות של התרסקות הלב שחווה קוואמי, בשירים "בושות", "תסחטי אותי" זה אלבום שפותח פצעים וגורם לי לדמם, אך באותה העת שהפצע נפתח ודמי מתבוסס על הריצפה, באותו הרגע ממש הפצע מחלים ויוצא לחופש וגואל את עצמי מייסוריי.

אבל מעל כל השירים המעולים באלבום, ולאחר כל הטלטלות שחווים במהלך ההאזנה לאלבום מגיעים שני שירים.האחד: "רושם", השיר שכאילו שר את המחשבות של ליבי וקולי הפנימי שותק ומעניק לשיר את הכבוד לבטא את הרהורי ליבי. אבל כמו שהשיר הזה שר את המחשבות שלי הוא גם רומס אותם ומרסק אותם לחתיכות קטנות. זה שיר שקט, כלי נשיפה ופסנתר שהולך ומתגבר ומתחזק ושיאו, בסופו שפורטיס מצטרף ברקע לפזמון: מבויש ותמה וסובב במחול אכזר, אחד מהשירים היפים והעוצמתיים של השנים האחרונות.

בשיר האחרון, סוף הדרך, קוואמי מבקש מכולם לרקוד בלוויה שלו, כי ריקוד הוא סוג של חוויה המבטאת חופש, הוא לא רוצה שכולם יהיו שבורים, מרוסקים ואבלים, הוא רוצה להפוך לבלתי נשכח, לוויה מטורפת וחופשית ממעצורים. מקהלת הזמרות, ההפקה של נדב רביד והבקשה של קוואמי לרקוד, לא מותיר לי אלא להבטיח לקוואמי שאני ארקוד בלוויה שלו.

זהו האלבום השלישי שמוציא קוואמי, השני עם החלבות ותמיד כשאלבום שלו יוצא מתקשים לעכל אותו, כי לטענת המבקרים לא ניתן ללבוש שתי חליפות- האחת של אמן יוצר והשני של שדר/מבקר מוזיקה. אבל קוואמי לא לובש חליפות בכלל, הוא שר את האמת שלו ומי שלא מזהה את הכנות העירומה בשיריו לא יודע בעצם להקשיב למוזיקה. הסופרת הקנדית אליס מונרו כתבה: "זה נראה לי כל כך מגוחך, שמצפים מאנשים לכלוא את עצמם בחליפות, כמו חליפה של מהנדס או רופא או של גיאולוג ואז העור גדל מעליה מעל הבגדים, כלומר, והבנאדם לא יכול להוריד אותה לעולם. נותנים לו הזדמנות לחקור את כל העולם, על המציאות הפנימית והחיצונית שבו…את כל טווח הדברים היפים והאיומים שמוצעים לאנושות, כלומר כאב כמו גם שמחה וסערת רגשות" קוואמי כאמור, לא לובש חליפות, המוזיקה שלו חוקרת ומחפשת, המוזיקה שלו חופשית ושואבת את מקוריותה מהרבה סגנונות(מהוט צ'יפ, פיוט'רהדס ועד מייק פאטון) ומציגה את היופי אבל גם את הדברים האיומים שיש בעולם, קרי שברון לב וחוסר צדק חברתי.

לחופש נולד, אלפרד כהן השלישי

והוצאתי. והצלתי. וגאלתי. ולקחתי. והבאתי

טרם עמדתי על רגלי טעותי

בשום מקום לא יכולתי למצוא שלווה

כפות הידיים הזיעו, הזיעו.

הוא סרב להחזיק אותי. הלכתי אחריו

שירה סתיו

 יש לי תוכנית, לגאול עצמי מייסוריי הקשים, לצאת לדרך אחרת וחדשה שונה לגמרי מהנוכחית. יש לי תוכנית מעניינת לשנה החדשה ואני מוכן לעמוד בכל האתגרים ובכל הקשיים שיעמדו בפניי. כמה פעמים אמרתם לעצמכם את המשפטים האחרונים. אני אמרתי אותם לפחות 100 פעמים במהלך החיים שלי בחמישים אחוז באמת התכוונתי ובשאר השתעשעתי במחשבות הללו. כשאני מביט לאחור אני מבין שהתחלתי משהו אחר, רק לאחר שגוננתי בחרף נפש על התוכנית הקודמת כי האמנתי בה כל כך. לפעמים צריך ליפול או לקבל מכות חזקות ממש כדי שתבין שהדרך שבחרת לא טובה לך ולמרות שתמיד כל דרך שבחרתי התאימה לי והייתה חלק ממני, צריך לדעת להביט מהצד על המהלכים בגיבוש התוכנית כי לפעמים שוגים ולפעמים נתקעים ולפעמים זה לא זה. עשרת המכות פרשת וָאֵרָא.

בפרשת השבוע, מתגלה אלוהים למשה ומציג לו את תוכניתו, להוציא את העם היהודי ממצרים, להציל אותם מכאבם, לגאול אותם ולקחת ולהביא לארץ המובטחת. אלוהים יודע מראש כמנהל טוב שיהיו קשיים ומכשולים, אחרי הכל עומד בפניו מנהיג חזק ופרעה ונציגיו משה ואהרון הם חסרי ניסיון. אלוהים לא נואש, הוא דבק בתכנית שלו, מנגד גם פרעה דבק בתכנית שלו עצמו להתחזק כאימפריה ולהשאיר את העם היהודי אצלו שימשיך בעבודות הנדל"ן. פרעה מקבל מכות, דם צפרדע כינים וכו' ועדין לא מבין שהוא צריך לשנות את התכנית, הוא הפך עבד לגורל שלו, מה שקורה להרבה מנהיגים במהלך ההיסטוריה, מה שקורה לנו בתקופות מסויומות בחיים שלנו אם בשל היותנו עקשנים ואם בשל היותנו מלאי גאווה עצמית ומנופחת.

"אומץ הלב, כיתר המידות הטובות, יש לו גבולות, אם נעבור עליהם נמצא את עצמינו במסלולה של המידה הרעה וכך, אם לא ניטיב להכיר את גבולותיו של האומץ ולמען האמת קשה להבחין בהם בקצותיהם, אפשר שנגיע מאומץ הלב אל הפזיזיות, אל הסרבנות ואל השיגעון." מישל דה מונטיין מנסה להסביר למה עדיף לפעמים לוותר ולסגת ולא להיות דבק במטרה בעוצמות חזקות כל כך. כל דרך חדשה אני מתחיל בהתלהבות ואיני ירא משום גורם או שום אדם ואלו כאמור מידות טובות להתחיל כל תכנית באשר היא, אבל יש להן גבולות וצריך להכיר בהן אחרת נאבד ונשתגע. ברגעים כאלו קשה לדעת אם אתה צודק או שוגה, אם זה מכשול שצריך להתגבר עליו או שמא זו נורת אהרה, בשני המקרים אני נתקע וההבדל בניהם מאד דק.

פרעה ומשה לבטח התחבטו בסוגיות הללו, כמו כל מי שטווה לעצמו דרך ותכנית. אחרי שקראתי את הפרשה אני יותר מבין שאני הופך עבד לגורל שלי וצריך לקבל החלטות ולבחור. לחיות את הגורל שלך ולהשתעבד אליו, גורם למוות הממשות העצמית, אתה שולל את יכולת הבחירה ולמעשה לא ממש את עצמך והופך להיות מי שאתה רוצה להיות באמת, זה מה שקרה לפרעה, זה מה שקורה לי בימים אלו ובמקום לבחור אני נגרר למסלול של סרבנות ושל שיגעון.

סיפורי סבתא

אירועי השבוע החולף העסיקו את סבתא שלי מאד. בביקור השבועי שלי אצלה, היא החלה לשאול אותי שאלות של מוסר והגיון בסיסי. למה הרבניות כותבות מכתב כזה, למה אסור לתרום איברים אחרי שמתים ולמה אדם במעמד גבוה כמשה קצב מתננהג בצורה אכזרית כלפי העובדות שלו, למה?! בתמימות סבתא שאלה אותי. כמובן שלא הצלחתי להסביר לה כי גם אני כמו כולם שואל את אותם השאלות ותמה מדוע. אחרי שהבהרתי לה את הפרטים שהיו חסרים לה. היא כינתה את כל זה כשיגעון. העולם השתגע. פעם היה פה טוב יותר.

המשפט: אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, יכול להוציא אותי מדעתי, כאילו שעכשיו לא שמח ונפלא ויש סיפורים טובים ונופים משגעים ויש מספיק סיבות טובות לקום בבוקר. זה משפט שמבוגרים אומרים, סבתא שלי אומרת את זה תמיד. אבל אתמול קצת הסכמתי איתה, ספרי ההיסטוריה וסיפורי סבתא שלי מחזקים את העובדה שפעם היה יותר מוסר, היה יותר כבוד. הסכמתי הפעם עם סבתי, העולם אכן השתגע, אבל זה לא נגמר סבתא, יהיה טוב.

אלבום השנה

האלבום הראשון של 2011 כבר שם את עצמו כמועמד חזק להיות אחד מאלבומי השנה שהתחילה רק היום. קבלו את אלבום הבכורה המלא של ג'ימס בלייק. הייתי מגדיר את המוזיקה שלו כשילוב של סול ודאבסטפ כלומר סולסטפ. ג'ימס בלייק עושה הזרה לז'אנר הדאבסטפ ולוקח אותו למחוזות שלא ידע קודם- מלאי נשמה ורגש. הוא אמנם מלונדון אך קולו נשמע לעיתים כאחד הווקליסטיים המסורתיים של אמריקה השחורה, קולו מזכיר את אנתוני האגרטי(אנטוני והג'ונסונס) וגם לעיתים את  זה של ג'ון לג'נד  והמוזיקה- אלקטרונית מינימליסטית עד כדי שקט מוחלט, כמו למשל הקטע-lindesfarn  שמחולק לשניים, על הקול מולבש האפקט Auto-Tune המוכר, בחלק הראשון קולו כמעט ולא נשמע, משהו לא ברור מעין שברי מילים מתוך סיוט או מתוך חוויה עוצמתית אחרת ובחלק השני קולו מתבהר ומתחזק.

עוצמתם של השירים באלבום מקורם במינימליזם המוזיקלי שלהם, הפסנתר כמעט ולא נשמע, הביטים האלקטרוניים איטיים במיוחד וקולו של ג'ימס בלייק מלא בעומק. השיר המרגש באלבום לטעמי- Wilhelm's scream יכול להדגיש את מה שאני מדבר עליו, זה שיר של דיכאון טיפוסי: אני לא יודע דבר על חלומותיי, לא יודע דבר על אהבה ורק ליפול אני יודע, ליפול ליפול ליפול. ככה הוא שר במהלך כל השיר. אין בתים אין פזמון והשיר הזה בוקע בי חור גדול בלב בכל פעם שאני שומע אותו וקולי נלחם ברצון התת מודע שלו לצעוק כל כך חזק כמו שם השיר.

בהמשך האלבום הוא מבצע את- limit to your love של feist בקאבר מושלם העולה על המקור בכמה דרגות. את האלבום אני שומע בלילות האחרונים ורק אחרי שהוא נגמר אני מצליח להירדם. הבימאי הצרפתי, אלן רנה, אמר פעם שלא חייבים לאהוב בן אדם כדי לדאוג לו. ג'ימס בלייק שר בדיוק על זה: האהבה שקרעה אותו, שעשתה לו חור בלב, שהייתה במובן מסוים מאד רשעית כלפיו ואחרי כל זה הוא חושב עליה ודואג לה מרחוק ודואג לעצמו לקום מהנפילה, מוציא את עצמו מהכאב, גואל אותו מיסוריו, מציל את עצמו ולוקח אותו לבית חדש.

James Blake- James Blake להורדה

שנה טובה, אלפרד כהן השלישי.