וירא כי טוב – פוסט אחרון

לולא האמנתי בכל ליבי בכוחי לכתוב וביכולתי המופלאה לבטא רעיונות במלוא החן והחיוּת.. במילים אלה, פחות או יותר חשבתי לפתוח את סיפורי.

ולדימיר נבוקוב מתוך יאוש

פה צריך לבוא סיפור קטן, משהו שקרה לי במהלך השבוע שהשפיע עליי מאד או אירוע הצבוע באדום וממורקר במארקר זועק שיקרה בשבוע שיבוא. או בעצם זיכרון ילדות רחוק או זיכרון יותר קרוב, זיכרון שעיצב אותי ואפילו זיכרון כזה שלמדתי להתעצב דרכו רק בימים האחרונים. בעצם גם יכולה לבוא ידיעה מהחדשות שהרגיזה אותי או ריגשה אותי במיוחד. יכולה לבוא גם תחושה, תהייה, ציפייה וגם פנטזיה על נושא רומנטי. חלום חדש שאוסף למסע ארוך ומרתק, חלומות קדומים ורדומים. כל אלו בערך, פחות או יותר יכלו היו להירשם בפסקה הראשונה של כל פוסט במלווה מלכה. וכל זה היה בעצם רעיון של דרור, חבר קרוב שהציע לפתוח כל פוסט באחד מכל אלו. רעיון טוב! אמרתי ויישמתי.

אני מחזיר אתכם לקרוא שוב את הכותרת שאומרת את הכל. ולמרות זאת, כל מחשבה שמתרוצצת לי בראש מסתיימת בשאלה: איך אפשר לכתוב על התחלות שבליבך מתרוצצות מילות של פרידה. כן, זהו הפוסט האחרון שלי, של הבלוג מלווה מלכה. תחילה רציתי להכריז על חופשה, שאחזור עוד כמה חודשים, אבל זה הזכיר לי תוכניות טלוויזיה שבכל פעם שהמנחה מכריז על יציאה לחופשה, אתה יודע בעצם שזו סיומה של התכנית והיא לא תחזור לשדר יותר. אז זהו, זה הפוסט האחרון, תהנו.

לפני כמה מילים על פרשת בראשית ארצה להודות לאנשים שליוו אותי במהלך הכתיבה, הם בעצם "המלכה" שלי ובכן תודה לכם אמיר, יבגני, מאיה, מיכל, ליאור, איציק, הילה, ענבל, חלי, נועה, דרור וטל. ותודה לכם: לכל מי שקרא, שיתף, המליץ והגיב. המון תודה!

האישה שאיתי

אחד המשפטים הידועים והמפורסמים ביותר בספרות לקוח מפרשת בראשית. יש כאלו שיטענו שזהו המשפט הטוב ביותר שפתח ספר, אני יותר אוהב את משפט הפתיחה של אנה קרנינה. אבל יש משהו מרשים בפתיחה שכזאת שמתאר את ראשית הדברים, את ההתחלה שלהם.  פתיחה השוללת את כל מה שהיה קודם, כי בעצם לא היה שום דבר, ריק מוחלט, תוהו ובוהו. אך ההישג הספרותי של הפרשה הזאת טמון דווקא ברעיונות בה היא עוסקת בין היתר בבריאה, ביצירה, בחטא ועונשו ועוד.

יותר מהכל תפסה אותי היזדהתו של האלוהים עם בדידות האדם, כידוע אלוהים ברא את העולם ואת האדם בשישה ימים. לאחר מכן ראה כי האדם בודד הוא ורע לו, חז"ל אפילו מפרשים כי אלוהים ניסה לשדך לאדם את החיות למינהן שיהיו לו בנות זוג ללא הצלחה גדולה. לא טוב אדם להיות לבדו אמר אלוהים וברא את האישה שאיתו, את חווה וההמשך ידוע.

בדידות היא אולי התחושה שאני הכי מכיר, יותר מאהבה, אפילו כתבתי פוסט שלם על בדידות. איכשהו כתיבת הבלוג הזה בשנתיים האחרונות הפרה את בדידותי הנצחית והתחרתה בה בכל שבוע בדו קרב נקוב ומותח. המילים הקשיבו לי ושוחחתי עם תחושתיי והרהוריי תוך כדי כתיבה והאנשים שקראו את המילים כאילו היו עזר כנגדי, האישה שאיתי.

בחודשים האחרונים אני חייב להודות שלמרות שהמילים והקוראים שהיו כאמור עזר לנגדי, חשתי כי בדידותי הולכת וגואה ולפני שהים יטרוף אותי החלטתי להפסיק כי הבנתי שטעיתי. המילים והאנשים שקראו אותם לא היה האישה שלי, אלא היו הניסיון שלי להשתדך לחיות שלא מבנות מיני, הם היו החיות שמכילות את העולם שמסביבי, שהייתי צריך ללמוד לאהוב אותם כמו לחשוק באהבתה של אישה, על מנת שאבין את טעותי. וכמו ספר בראשית הייתי צריך לברוא את העולם הזה שאיתי בכדי שתיווצר ותיברא האישה שלצידי.

ומה עכשיו?

"האמן לדברו של הלב/ אין ערובות משמיים" כתב פידריך שילר בשירו געגוע ומכוון אותי בדרך החדשה הלא נודעת, הגלמודה והבודדת אליה בכוונתי לפנות עכשיו. ואולי ציפיותיי מהחיים גדולות – גדולות מידי ואין ביכולתי להגדיר לעצמי דבר לא בציפיותיי ולא במאוויי. יחד עם זאת ולמרות כל התחושות הללו, החלטתי כאמור, לפנות לדרך אחרת. שנתיים אני כותב על מה שאני לא מאמין בו מתוך ניסיון להבין מה בעצם אני לא מאמין בו ועכשיו הזמן לכתוב על הדברים שאני כן מאמין בהם, במוזיקה, בקולנוע, בספרות, בשירה וגו'. בדברים שמרגשים ומרטיטים לי את הלב. לא הייתי אומר  שהחלטתי להפסיק לכתוב. אני פתוח לכל הצעה שהיא.

הסעודה האחרונה

לפני שנתיים כשהתחלתי לחשוב על הבלוג הזה ומה יהיה בו ועל מה אני אכתוב, ידעתי בוודאות שאוכל יהיה בו, שאמליץ על מתכונים, בלוגים של אוכל ועוד. הייתה זו מיכל שעוררה בי הכישרון הזה לאוכל לאפות עוגה ולהתעסק עם כל המרכיבים. ולמרות שעשתה זאת ללא ידיעתה, אני מודה לך על כך, עד עצם היום הזה. אחר כך עם הזמן הבנתי שאין מקום לאוכל בבלוג הזה וויתרתי עליו. במהלך השנתיים בעזרתו של חברי אמיר צילמתי שני מתכוני וידאו כשאני מגיש פרי מוחי הרעב. החוויה, הייתה מדהימה. התוצאות, אם עוד לא ראיתם לפניכם.

 

כיער של עצים מתים

במאמר שקראתי בניו יורק טיימס סיינס הסבירו מדוע יערות של עצים מתים יכול לגרום לשריפות גדולות יותר ומזיקות בהרבה מאלו של יערות עם עצים חיים ושוקקים. ההסבר העיקרי היה שקרינת השמש מגיע בקלות יותר לעשבים שוטים, מייבשת אותם וחושפת אותם לרוח שהיא יודעים מביני דבר, אחת הגורמים העיקריים לפריצת שריפות בכלל.

מייד דימיתי ברוחי את המצב להאזנה למוזיקה אצלי בשנה האחרונה. 2011 תיזכר כשנה מתה במובן מסוים, בלי חידושים, בלי יציאות מרגשות וגדולות . המוות הזה של המוזיקה חושף אותה לשריפות וכל דבר בינוני ופחות מזה נדלק באש גדולה מפיח תקוות שווא. האמת היא שמאד היה קשה לי להתרגש ממוזיקה השנה.

ולמה אני מספר את כל זה בפוסט האחרון שלי, כי מוזיקה זה הדבר החשוב לי מכל, יותר מאוכל ויותר מהמילים. כשעברתי לתל אביב רציתי להיות מבקר מוזיקה, ניסיתי כל דרך אפשרית ולא הצלחתי, יכול להיות שלא ניסיתי יותר מידי ויכול להיות שאני לא טוב גם בזה. מה שכן הבלוג הזה לא היה קיים ללא המוזיקה שבו.

השבוע בחרתי שירים שעוסקים בדברים הראשונים שנבראו: אור, שמיים, ים, פירות, חיות, שמש, ירח, ציפורים ואת יום השבת. את האדם לא הכנסתי למיקסטייפ, כי הוא קיים בכל שיר ושיר. תיהנו.

אפשר להאזין ב – iCast

ואפשר להוריד כאן

אלפרד כהן, השלישי.

רשימת השירים

1. The rolling stone – shine a light
2. Creedence clear water – it came out of the sky
3. Low – walk into the sea
4. Electrelane – at sea
5. Galaxie 500 – decomposing trees
6. St. vincet – neutered fruit
7. Peter Doherty – new love grows on trees
8. TV on the radio – staring at the sun
9. Jay reatard – there is no sun
10. Nick cave & The Bad Seeds – Jesus of the moon
11. John maus – hey moon
12. Jason lytle – birds encouraged him
13. Coco rosie – animals
14. Massive attack with Damon Albarn – Saturday come slow

הסוף, הוא תמיד אותו הסוף

אני מרגיש כמו פתיחה לאופרה של רוסיני, שבה כל הזמן נדמה שזה כבר הסוף, אבל פתאום צץ איזה חליל מסתלסל והמוזיקה נמשכת עוד קצת.

מיכאל הנדלזלץ

 ניסיון אחד, זה כל מה שהייתה צריכה חברה קרובה שלי לשכנע אותי לבקר אצל קורא בכף היד  הרוסי הזקן "החדש של השכונה". תלך! היא אמרה זה גם לא עולה הרבה כסף. שאלתי כמה בדיוק והיא ענתה שהוא אומר בסוף, לכל אחד מחיר אחר. תלך היא הוסיפה הוא משעשע ואתה תאהב אותו. הלכתי. בדמיוני הצטייר לי בית רוסי של המאה ה-19 בסגנון המתואר להפליא בספריהם של דוסטייבסקי וטולסטוי. ידעתי שזה יהיה בית רגיל ונורמלי, אבל רציתי להעניק לביקור הזה נופך רומנטי, אפוף מסתורין ומוסך בעשן המקשה את הראייה.

נכנסתי לדירת שני חדרים ישנה בבת ים ובדמיוני המשכתי לדמיין טרקלין ענק ומשרתים שמלווים את כניסתי. אבל היה זה אלכסיי בעצמו שקידם את בואי, תשב הוא הורה לי באינטונציה של רופא מנתח, זה לא ייקח הרבה זמן. הוא הציג את עצמו, קוראים לי אלכסיי, האנשים הקרובים לי גם קוראים לי אליושה, אתה לא קרוב, אז תקרא לי אלכסיי, בסדר? הנהנתי לחיוב.

בעודי מחטיף מבט לתיק שלי, חושש שהסכום שהבאתי איתי לא יספיק לביקור המוזר הזה, שואל אותי אלכסיי למטרת בואי: בשביל מה אתה צריך לדעת את העתיד, בשביל מה אתה צריך לדעת מה קורה איתך. שאלתו לא הפתיעה אותי ובאתי עם תשובה מוכנה: זה כמו לראות סרט מתח ואתה מפענח את הרצח לפני שהדמות הראשית עושה זאת, עוד באמצע הסרט, אבל בכל זאת ממשיך לצפות. אלכסיי היה מרוצה מהתשובה, אבל ניכר ממבטו שכל תשובה הייתה מספקת אותו.

זה היה קצר, בעשר דקות הוא הסתכל בשתי כפות ידיי. בתחום האהבה הוא הבחין שהייתה לי אישה שאהבתי מאד ותהייה עוד אחת שאוהב עוד יותר. תגדלו שני ילדים, אחד מהם לא יהיה שלכם או של אחד מכם. קו החיים שלי ארוך ובטוח ותמיד תהייה לי פרנסה. בעתיד יהיה לי הרבה כסף והוא יבוא מכמה מקורות וזאת למרות שאעבוד רק בעבודה אחת. הוא אבחן שאני אדם טוב ויכול לסחוף אחריו אנשים רבים, מאמינים לך! הוא אמר. לבסוף הוא אבחן שינוי קיצוני בדרך בה אני תופס את החיים ברוב הפגישה הנהנתי וקצת חייכתי.

בסופה של הקריאה הוא נקב מחיר: 15 דולר אמר. בחישוב מהיר יצא לי כמעט 60 שקלים ואז הוא תפס את היד שלי ואמר שהוא מקבל רק בדולרים ושאני אלך להמיר את הכסף. חשבתי שזה סוג של מבחן הלכתי מייד להמיר את הכסף וחזרתי אליו עוד באותו היום.

פרשת וזאת הברכה מסיימת את הקריאה של חמשת חומשי התורה ובשבוע הבא מתחיל הכל מהתחלה, מבראשית. בפרשה הזאת משה מברך את 12 השבטים ואז נקבר במקום שלא נודע עד היום. לפי האמונה משה היה שכתב את התורה ואת הפרק האחרון כתב קצת לפני מותו וזאת למרות שמתוארים בפרק הזה הפעולות של עם ישראל לאחר מותו. חשבתי לעצמי לאחר שסיימתי לקרוא שיהיה מעניין לקרוא את התורה מהסוף להתחלה, ממותו של משה ועד לבריאת העולם. אחרי הכל אנחנו יודעים מה יהיה בסוף, אין הפתעות ולמה אנחנו ממשיכים לקרוא למרות שאנחנו יודעים את הסוף. שאלה זו הדהדה בראשי לרגעים רבים.

ספוילר

באחת ההרצאות שלי באוניברסיטה התחיל פרופ' מיכאל גלוזמן לספר מה קורה בסופו של ספר מסוים, עוד לפני שהצליח לסיים את המילה הראשונה במשפט שלו, קמה צעקה של מספר סטודנטים באולם ההרצאות. מיכאל גלוזמן צחק בקול ואמר לנו לסטודנטים לתואר שני בספרות שאנחנו חייבים ללמוד לדעת ליהנות מסיפור גם אם אנחנו יודעים את סופו, אף אחד בכיתה לא השתכנע מההסבר הזה ולמרות זאת הוא סיפר את הסוף. העובדה שאני לא זוכר באיזה ספר מדובר מראה על מנגנון הדחקה חזק שפיתחתי לספר הזה ויכול מאד להיות שכבר הספקתי לקרוא אותו ויכול להיות שלא.

נשאלות השאלות, בשביל מה לראות עד סוף הסרט אם אני יודע את הסוף, בשביל מה להשקיע ימים ומחשבות בספר עב כרס אם אני יודע על מהו ומה יהיה בסופו, בשביל מה לחיות אם אני יודע שאמות בסוף. הרי אנחנו כמו בובות המשחקים את תפקידן בתסריט ידוע מראש. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה, כמו שמסביר סלבוי ז'יז'ק בספרו התבוננות מן הצד; זהו סוג של פרדוקס שאנחנו מנהלים בין המודע לתת מודע, למרות שאנחנו יודעים מה יתרחש בסופו של הסיפור, אנחנו לא מאמינים בזה, להיפך, קיימת האמונה שיכולה להיות תפנית מפתיעה, אחרת ושונה מזו שאנחנו מכירים ויודעים, שיהיה סוף אחר, שלא נמות וגו'.

לדוגמא, כשאני קורא את סיפורו של משה ויציאת מצרים תמיד קיימת בי התקווה שאלוהים יסלח לו וייתן לו להיכנס לארץ המובטחת, אל אף שאני יודע כמעט בעל פה את הסוף, ממשיך לקרוא ולחפש תפניות מפתיעות בעלילה. זה גם מסביר מדוע אנחנו חוזרים לראות סרטים שאהבנו שוב ושוב, זה יכול להסביר מדוע אני ממשיך לראות את הסרט קזבלנקה ולקוות שבסוף ריק יבחר באלזה והם יברחו, אבל הסוף הוא תמיד אותו הסוף.

מקום קבורה לא נודע

אני מעדיף מקום קבורה לא נודע מאשר להיות לא נודע בחיים, אני מעדיף לא להגשים את היעודים שלי בחיים וכן בדיעבד, בגן עדן או בגיהינום עם כנפיים ואם לאו להבין שיעודים אחרים שכן הגשמתי בחיי, משפיעים וישפיעו כמעט לנצח נצחים על אנשים רבים. כפי שאפשר להבין מהכותרת, הפרק המוזיקלי של השבוע עוסק בקבורות ובלא נודע לפעמים נדמה כי העיסוק במקום קבורה עולה על העיסוק בפועל בחיים. פולחן קברי הצדיקים, למשל, ממחיש את הטענה שלי. מקומות קדושים זה לגיטימי, אבל יותר קדוש מהם זה החיים עצמם. כאמור, המוות עצמו לא מפחיד אותי, אני יכול להגיד שלמות לא נודע יותר מעסיק אותי ואיכשהו גם משפיע על הבחירות בחיים שלי.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ב – iCast

וגם להקשיב בנגן מתחת

רשימת השירים

1. Built to spill – unknown
2. The black keys – unknown brother
3. The aliens – I am the unknown
4. Miike snow – burial
5. Gilbert becaud – L'enterrement de Cornelius
6. Lia ices – grown unknown
7. The raveonettes – oh, I buried you today
8. Figurines – unknown title
9. Edith piaf – La Ville Inconnue
10. Cass mcCombs – buried alive
11. Dead man's bone's – buried in water
12. Alaska in winter – the beautiful burial flowers we will never see

הכל מהקול

כל הרעש הזה בינינו

שומר אותנו שקטים.

אלכסיס טיילור מתוך lay me down

 בתקופה זאת – בשעותיהן האחרונות של הלילות, בשעותיהם הראשונות של הימים אפשר לשמוע את שליחי הציבור קוראים לאנשים לסור  לבית הכנסת ולהשתתף בתפילת הסליחות המסורתיות. לא שבימים האחרונים יצא לי לשמוע את אותה קריאה, היא רק זכורה לי מימיי כילד, היא הייתה קריאה מהדהדת שחותכת את האוויר הנקי של הבוקר, קריאה שמרעידה את הטל ומשליכה אותו לקרקע ומנפצת את קיומו. הקריאה הזו מעירה את המצפון המנמנם שמתפתח לישות קטנה בתוך הגוף שנאבקת איתך בעודה תוהה ושואלת שאלות. אחרי כמה דקות ששליח הציבור מתרחק לעבר רחוב אחר או שמא סיים הוא תפקידו וחוזר לבית הכנסת. הכל שב לקדמותו ואפשר להמשיך לישון. ככה בערך זכורים לי ימי הסליחות מילדותי.

חזרה להווה, הקולות היחידים שאני שומע היום הקשורים לתפילה – הן קולות הפעמונים של הכנסיות וקולותיו המוקלטים של מואזין המסגד. יום יום כל אחד בזמנו שלו מהדהדים את האוויר. אחרי כמה זמן מתרגלים וקולות אלו משתלבים בחיי היום יום ומאבדים לדעתי את החשיבות, הרובד המעצים של הקולות הללו משתלב עם הזמן לשאר הרבדים והופך למעין יצירה פוליפונית שלמה ורק לפעמים הפעמונים או המואזין מצליחים להרטיט את ליבי כמו שעשה שליח הציבור בילדותי. אינני מקשיב יותר לקולות הללו. אני מאזין למוזיקה אחרת, לצלילים שפונים למקומות אחרים, לא לאלו המעירים את המצפון, אלא למקומות אחרים באזורי הרגש השונים. יכול מאד להיות שמצפוני נקי וגם יכול מאד להיות שאף צליל בעולם לא יעיר אותו משנתו.

**

בפרשת האזינו ממשיך משה להיפרד מעמו ומחייו והפעם הוא בוחר לעשות זאת בצורה הספרותית של שירה הוא מבקש מכולם להאזין לה, לשירה האחרונה של חייו שמסמלים את לידתה של היהדות ושל עם החדש. ההספד של מותו עצמו, דברי פרידה מנתיניו ומהאנשים שאותם הנהיג דרך ארוכה. זו הגרנד פינאלה שלו. וכמובן שהשירה גדולה מהחיים, מלאה באפוס ובמשמעיות הרי גורל. כאמור מילותיו האחרונות של משה מגיעות בצורת שירה, כי רק באמצעותה הן יכולות לחדור עמוק לתוך הנפש, לפרוט על נימי הנשמה, להיחקק בחדרי הלב ולהינצר לנצח נצחים.

לקולו של אלוהים יש מתווך שיבוא בדרך כלל בצורת נביא או מלאך, יש יגידו שהמשוררים של העת החדשה הם סוג של קולות האל. המשותף לכולם שהם אנשים של המילה, הם חייבים לדבר את הטקסט להוציא אותו לעולם. וזה עובד גם ההפך, מי שרוצה שאלוהים ישמע אותו צריך לזעוק ולצעוק ודוגמא יותר רלוונטית לימינו היא תקיעת השופר. הקולות המונפקים מהשופר פותחים את שערי השמיים לפי המסורת ואלוהים מקשיב לקולות הרחוקים ממנו ולפי האמונה מנסה להאזין על מנת לתקן ולהשלים.

במבוא לספר הקול והמבט שערכו ורד לב כנען ומיכל גרור פרידלנד מוסבר כי תהליך הפנמתו של הקול אל הטקסט יצר מערכת יחסים בינארית בין כל מיני סוגות של קולות זה המאולתר וזה המחושב, זה הפועל בניגוד לרצונו של מנפיק הקול וזה המודע הנואם את הטקסט. כמו כן קיימים כמה סוגים של שיפוט הקול אם הוא אותנטי ואם מזויף, אם מתעתע ואם תמים.

בשירתו האחרונה של משה אפשר להבחין בקולו האותנטי הטרגי המבכה את מר גורלו וגם את קולו של האלוהים, שמשה שימש כשליחו הראשי. משה המגמגם שלמד לדבר עם השנים ולהפוך לרטוריקן דגול מבטא את הפיצול הפנימי של תחושתיו המבטאות כאב ומנגד גם הצלחה. הבחירה הספרותית שלו להיפרד מעמו ומאלוהיו מצביעים על רגישותו למילים ולמשמעות שלהן. כוחן של המילים יבטאו באמצעות קולו וכוחו החזק ביותר של הקול יתבטא באמצעות לא אחרת מאשר –  השירה.

סיפורים יפואים(את מי את יונקת בשם החלומות?)

לאחרונה יוצא לי לזכור את השירים המתנגנים בחלומותיי, מצליח להקשיב להם, יותר מזה אפילו להאזין להם בעודם מתנגנים. השירים זכורים לי יותר מהעלילה המתרחשת בהם. בלילה באחד מהחלומות הלא זכורים ההם, מצאתי את עצמי שומע שני משפטים המהדהדים כשיר. התאמצתי במיוחד להבין אותן: "כשאת מגמגמת ואני מתפתל / את מי את אוהבת?"  שמעתי אותם בלחש, כאילו התת מודע שלי דאג לפלטר אותם. קמתי מייד למסך של הגוגל והקלדתי את שתי השורות הללו. בתוכי קיוויתי להבין על מי אני חולם, איזו אהובה מהעבר מנסה לחדור את חומות ההדחקה וההכחשה הקשוחים והבצורים לעבר המודע, איזו אהובה מנסה לערער את המודע השלו והנקי שלי. גוגל מצא שמדובר בשירם של פורטיסחרוף "על המשמרת"  שאת השיר שר רמי פורטיס ואת הפזמון שר ברי סחרוף בפילטר של מגאפון. ובכלל מדובר בשיר מחאה על המדינה ההרוסה שלנו, בימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה.  מצאתי את עצמי מבולבל, אך לא רציתי להניח לזה. אחרי כמה זמן כבר הבנתי את מי אני שואל בשיר – את מי את אוהבת? ואיך היא קשורה למצב של המדינה שלי ואיך היא קשורה למצב הנוכחי של החיים שלי. הבנתי.

הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים.

הלכתי אצל אלוהים

הציע לי את כל החיים

רציתי יותר רציתי את כל החיים.

יונה וולך

 הפרק המוזיקלי של השבוע עוסק בהספדים, לוויות ופרידות מהחיים. בדרך כך הספדים נקראים לאחר המוות, במקרה שלנו, כשהמוות ידוע מראש אפשר כבר להתחיל בנאומי הפרידה ובשירים העוסקים בכך, עוד לפני הסוף עצמו. לדעתי עדיף לאדם לשמוע את ההספדים עליו כשהוא עוד חי, להעצים את חייו, את המשמעות שלהם בעודו בחיים, זה יותר מכובד מלהקריא הספד בבית הקברות כשמושא ההספד קבור מתחת לאדמה.

פעם רשמתי באיזה שרבוט שהייתי רוצה מסיבה בלוויה שלי, שאנשים לא יהיו כל כך עצובים, הייתי רוצה שיקריאו שירים וינגנו מוזיקה טובה ויהיה אוכל משובח, אבל זה תמים כשאתה חולם  כמו ששר טום וויטס בשירו על אובדן החבר הקרוב לו, הוא נזכר בשבועה שלהם למות ביחד, אבל כאמור זה תמים כשאתה חולם. כרגע אני עוד חי למרות שמותי ידוע, כל אחד יודע שהוא ימות, אבל לא יודע מתי.

עוד אפשר למצוא במיקסטייפ, את אריקה באדו, הדלתות, פטריק וולף, הקיור ואת שיר הלוויה המפורסם של המלחין גוראן ברגוביץ. אז אל תהיו כבדים, כולם מתים בסופו של דבר.

אפשר להוריד כאן

אפשר להקשיב או להאזין ב – iCast

רשימת השירים

1. Brutal assault – funeral for a trend
2. The doors – break it through
3. Mink – funeral song
4. Suburban kids with biblical names – funeral face
5. Releigh moncrief – lament for morning
6. Erykah badu – fall in love
7. Patrick wolf – eulogy
8. Tom waits – innocent when you dream
9. The cure – the funeral party
10. Death cab for cutie – I will follow you in the dark
11. Goran bregovic – edelezi
12. Sun city girls – funeral mariachi

השיבה אל תהום הנשייה

מה לך בחוץ, ילדה? 
מנוח לא מצאה רגלך. 
ציפור פצועה, חזרי אלי 
ושובי לביתך. 

האזיני לקולות, 
הרעם על גגות בתים, 
מקול סופה, שמרי נפשך. 
שובי לביתך. 

דליה רביקוביץ

 לכל אחד ואחת מאיתנו יש אדם או אפילו יותר שלא נמצאים בחיים והם היו יקרים לנו בחיינו וחשובים עוד יותר אחרי מותם. אנשים שמתהלכים בתוכנו או איתנו גם אחרי מותם. אנשים שאנחנו יותר מאשר מתגעגעים לדבר איתם, לגעת בהם, אנחנו חסרים את ההתהוות שלהם בינינו, חסרים המשמעות שהחיים שלהם יצרו ויודעים בוודאות שאיתם הכל היה נראה אחרת, היו נוצרות משמעויות נוספות. אנשים שהיינו מייחלים שישובו לחיים שלנו, לחיים האמיתיים.

התחושות הללו, יוצרות כל מיני סוגים של אמונות, כמו למשל; גלגול נשמות, העולם הבא וכד' הכל בכדי לבנות סוג של מערכת ביטחון שתשמור עלינו ויש כאלו חסרי ביטחון ממש שמשתמשים בשירותיהם של מתקשרים על מנת לשוחח לכאורה עם המתים, עם אלו שלא איתנו עוד על מנת שיסייעו לנו בהחלטות כמו שעשו בעודם בחיים, או להפך – אנשים שלא שיתפו איתנו פעולה יעשו זאת לאחר מותם.

מעטים הם האנשים החשובים שאיבדתי במהלך חיי, אך ברגעים מעטים אני מדמיין בעיני רוחי את סבי ז"ל מביט בי ואומר לי מה לעשות ואני כמובן לא מקשיב לו, מתקשה להאמין שזה אמיתי. ולמרות זאת קיימת בתוכי אמונה שיש חיים אחרי המוות, שיש גלגול נשמות וכמו בסרטים המתים החשובים לי מביטים בי במעשיי ובהחלטותיי, כוססים ציפורניים יחד איתי לקראת קבלת הכרעה כלשהי, מתרגזים שמבצע את הפנייה הלא הנכונה ולא יכולים להעיר ולכוון.

 **

השבוע קוראים צמד פרשות – ניצבים וילך שהם ההמשך הישיר של נאום משה לעם ישראל העומד בפני כניסה לארץ ישראל. את צמד הפרשות הללו תמיד יקראו לפני חג ראש השנה ומשום שהבטחתי בפוסט הקודם לא לעסוק בראש השנה. אני אעמוד בהבטחתי ולא אעסוק בראש השנה. צמד הפרשות הללו עוסקות, בין היתר, בחידוש הברית של אלוהים ובני ישראל עם תוספת קטנה, הברית כוללת את האנשים המתים. נושא נוסף שעולה על הפרק והוא עניין השיבה, החזרה בתשובה, השיבה לאמונה, השיבה לארץ ישראל, השיבה אל העבר והשיבה פנימה לתוך הנפש. וגם אפשרות הבחירה בין החיים למוות, בין הטוב לרע. אעסוק בשני הנושאים; השיבה והברית עם המתים.

 **

אחרי כמה קריאות של הטקסט המקראי ויחד איתו הטקסט הפרשני המסורתי, הגעתי למסקנה שאני צריך לשוב אל עצמי, לחזור בתשובה אבל לא מההיבט הדתי מסורתי, לחזור לתקופה שבה היו לי יומרות ושאיפות לעשות דברים שיחוללו ניסים בקרב האנשים ומכיוון שכבר הרבה זמן משהו בתוכי מת, נמנעתי מלעשות את זה, איך אפשר לשוב למשהו שהוא מת, איך אפשר לדבר איתו ואיך אפשר להחיות אותו. ואז הגיע הטקסט הזה ואומר לי שהמתים הם חלק בלתי נפרד מהחיים, שכורתים איתם בריתות והסכמים של אנשי החיים. בעודי מגיע לסוג של תובנה שעדיין מנסה להבין, גם בעודי כותב את הטקסט, חשתי שהמת בתוכי לוחש לי ומנסה להזיז את נפשי הכבדה.

the return of persephone

ניסיוני לימד אותי שבכדי לקבל השראה, אני צריך לחוות יצירות אומנות אם זה לקרוא, לראות סרט, ללכת להופעה, לצפות בטלוויזיה וכד'. אז עשיתי לעצמי דמיון מודרך והכרחתי את עצמי לדמיין מפגש עם דמות מתה שהייתי רוצה שתעזור לי, לשוחח איתה, דמות שתידמה למת הזה שבתוכי. הדמות חייבת להיות ישראלית כזו שמדברת עברית, אבל שהלכה לעולמה לפני המון שנים יותר מחמישים שנה דמות מתחילת המאה ה – 20, כדי שיהיה פער דורות משמעותי. הדמות שבחרתי לתקשר איתה או לשוחח איתה, תלוי איך מסתכלים על זה היא – צבי ברנר.

לא בכדי בחרתי בצבי ברנר, בימים האחרונים סיימתי לקרוא את הביתה של אסף ענברי, ספר המגולל את סיפורו של הקיבוץ מראשיתו ועד לדעת רבים למותו והדמות של צבי ברנר ריתקה אותי יותר מכולם בשל העובדה שהיה אדם שאפתן ולא מפחד ממאבקים. בקצרה, צבי ברנר היה סוציאליסט, חבר תנועת החלוץ הצעיר, חבר קיבוץ אפיקים, לוחם ושומר ראשו של וינגייט, שליח דוד בן גוריון לארצות הברית במטרה לרכוש נשק ולהדק את היחסים הביטחוניים איתה ועוד.

אמרתי לו, לצבי ברנר שאני רוצה להיות כמוהו להקים וליישב ולהשפיע. ביקשתי ממנו שייתן לי עצות ושיהיה ענייני ולא קלישאתי. ביקשתי ממנו שילמד אותי איך לא לפחד. אך דמיוני הכשיל אותי, ככל שעבר הזמן דמותו של צבי ברנר ברחה ממני ללא אפילו תשובה אחת. לפני שנעלם עוד הספיקותי להודיע לו שאני כורת עמו ברית , שאנסה לשוב מעט אחורה ואולי לאמץ כמה גישות לחיים וכאן דמיוני עמד לצידי והבחנתי בראשו של צבי ברנר מהנהן מעלה מטה כמי שמסכים ומאשר.

צבי ברנר

שובו של הקוף, זה את

..אבל השמות נשארו, כך כתב דילן תומאס בתסכית הרדיו שלו המסע חזרה, אותו כתב לאחר הבליץ של הנאצים את העיירה שלו סוונסי בבריטניה. התסכית מתאר את המסע חזרה אל הרחובות המוכרים שנחרבו מתערובת של חומרי נפץ הרסניים. בכאב הוא מתאר את השיבה שלו אל אותם השמות המוכרים שנותר מהם רק זיכרונות, את האנשים היקרים והחשובים שאינם עוד. בתקווה הוא מתאר את השיקום הדרוש. באושר מרירי הוא מסביר שאחרי הכל – היה לו לאן לחזור.

בפרשת ניצבים, בשנים עשר פסוקים מופיע השם והפועל ש.ו.ב שבע פעמים!! מילים אלו חוזרות ונשנות, כרוכות ומעורות זו בזו. עניין השיבה חשוב מאד ביהדות, ככל הנראה, חשוב ביותר באנושות כולה. מעולם לא ייחסתי חשיבות לעניין השיבה. תמיד חשבתי שצריך ללכת קדימה, אולי משום שלא היה לי לאן לחזור. מוזר בעיניי שבחרתי לעסוק בפוסט הזה במתים ובשיבה אליהם, בכל אופן, אספתי 12 שירים המדברים בצורה זו או אחרת על נושא השיבה/חזרה.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

1. 1.      Moonface – Return to the Violence of the Ocean Floor
2. The rapture – come back to me
3. Bob mould – return to dust
4. ברי סחרוף – עוד חוזר הניגון
5. Morrissey – come back to Camden
6. Sparklehorse – return to me
7. Paul young – came back and stay
8. פונץ' – דני חוזר אל הסיפור האמיתי
9. אריק סיני – שובי אל הפרדס
10. I'm from Barcelona – the return of the ape
11. Marilyn Monroe – river of no return
12. חווה אלברשטיין – שובי לביתך

פרי ראשון

לא מצליח לצאת מעצמי בחיים.

למרות שהייתי מת, לו לפחות המילים שלי היו מצליחות

להגיד משהו חוץ מגוף שאותו הן צורחות רוב הזמן.

הן מנסות עכשיו להעיר את אלוהים, לקרוא לו שיזכיר לי

שלאוויר אין אמצע והוא מתחיל ונגמר כל פעם מחדש.

ככה גם המילים. צריך לזכור את זה תמיד בשכבי ובקומי

ובלכתי בדרך. במיוחד בכל פעם שאני פותח את המחברת

ומנסה לברוא את עצמי מחדש במילים.

אופיר נוריאל

 כמי שכפו עליו כיצד צריך להרגיש, פוסע בין האנשים. כמי שיודע שלא יכול להתחמק מהמחשבות הללו, הולך לישון בלילה. עוד מעט ראש השנה, החצבים פורחים, ברשתות השיווק מוכרים קרמבו וקלמנטינות בירוק עז משתלבות להם בין כל פירות הקיץ. וחוץ משינויי הטבע הידועים, ראש השנה מביא איתו את הסיכומים והגרוע מכל את חשבונות הנפש. יותר מהכל הייתי רוצה להתחמק מזה, אך כפי שאי אפשר לשנות תהליכים של טבע, אני יודע שלא אוכל להתחמק מאותם התחושות ואצטרך בעול כורחי לעשות חשבון נפש ולסכם את השנה. אז אפשר כבר לעשות את זה עכשיו, זה מסתכם בכלום אחד גדול.

רגע, אני מתקן את עצמי – השנה, ורק השנה אתחמק מזה, כאילו לא נגמרה לה שנה, כאילו לא נושבות רוחות של שינוי וציפייה. כמו שמשרד האוצר וראש הממשלה המציאו את התקציב הדו שנתי, אני ממציא לעצמי את חשבון הנפש הדו שנתי שלי. נכון זו המצאה די מטופשת ויתכן שאתבקש על ידי או על ידי גורמים זרים לפתוח את החשבון הדו שנתי שלי עוד לפני הזמן שייעדתי לכך. זה בסדר להיות מטופש לפעמים. עוד שבועיים ראש השנה ואני כבר כותב על זה וחושב על זה, אלו יהיו המילים והמחשבות האחרונות על התקופה הזאת – שנה טובה.

**

פרשת כי תבוא מכינה אותנו לראשיתם של הדברים, לימים הראשונים בארץ המובטחת, לפעולות הראשונות, למלחמות ולמאבקים הראשונים ובעיקר לתשואות הראשונות של עמלנו. התורה מצווה כי כל פרי עמל ביכורים יש לתת לבית המקדש. ראשיתם של הדברים מתחילה בנתינה. את היצירה הראשונה שבראנו והשקענו בה את כל מאמצינו צריך לתת לבית המקדש, ששאר העולם ייהנה ממנה.

בהמשך הפרשה, ברשימה ארוכה ומפורטת מספר משה לעם מה יקרה לו אם יסטה ממסלול המצוות והאמונה באלוהים. סדרה של קללות אכזריות ונוראיות המטילות אימה על כל בן אדם שפוי, כמו למשל: זרים יאנסו את נשותיך ואת בנותיך. אדמתך תישרף ולא תצמיח פרי, תחלה בשחפת, קדחת, שיגעון ועיוורון ועוד ועוד. לא מוצא חן בעיניי השיטה הזו של ההפחדה בכדי להבטיח אמונה. היא צריכה לבוא ממקום אחר, חיובי יותר.

**

פרס ביכורים

כיוון שבגופי מתחוללות סערות של אמן והנשמה שלי והוא סוג של מבנה לוגריתמי של יצירות ומחשבות, ארצה לעסוק מעט ביצירות ביכורים. כאמור לפי המקרא כל משהו ראשוני שבראת עליו עמלת במיטב כוחותיך אתה אמור למסור כאות תודה והכרה לבורא עולם דרך מתווך דמות הכהן הגדול ובמקום המיועד לכך – במקרה שלנו המקדש. בדרך כלל הדבר הראשון מפרי עטך היוצא לעולם קשור מאד לאמן, אבל לעולם זה לא יהיה שלו.

התוודות – זה כבר יותר מעשר שנים אני עובד על יצירת הביכורים שלי אם מדובר בסרט, בספר שירה או בפרוזה. יותר מעשר שנים אני עובד על משהו וככל הנראה שהפחד הכי גדול שלי זה להיפרד מאותו משהו, שלא יהיה שלי. מנגד כן, הייתי רוצה לזכות בתודעה ולרגש דרך האומנות שלי, אנשים רבים ככל האפשר. המאבק הזה, בין שתי התודעות שבי, האחת הלא מודעת והשנייה המודעת והבטוחה בעצמה, בסופו של דבר הורגת את היצירה ואת הבריאה. ולמרות שאני מחשיב את עצמי אמן, אין בידי יצירה אחת לתת לעולם וזה קצת עצוב לי.

המאבק הזה של להוציא את האומנות שלך לעולם, למסור אותה לכהן הגדול, לאלוהים, למוציא לאור, לאדם הפשוט ברחוב מול חוסר הזכייה בהכרה, הפחדים האין סופיים שמתפתחים לחרדות קיומיות מפני אותה עבודה המכונה יצירה מעלה בי שתי דוגמאות; האחת היא של הצייר ההולנדי ואן גוך שבמהלך חייו לא זכה להכרה והשנייה של להקת הביטלס, שאלבום הבכורה שלהם ישר הציב אותם במקום הראשון. את הביוגרפיות של ואן גוך וחברי הביטלס אני יודע בעל פה, בשני המקרים מדובר באותה מלחמה קיומית בפחד שגדל לחרדה הורסת והרצון לזכות בהכרה. בשני המקרים יצירות הביכורים לא נשארו איתם, ואן גוך זכה כאמור להכרה רק אחרי מותו והביטלס הקליטו אלבום שחציו היה גרסאות כיסוי של אמנים אחרים. איפשהו בתוכי אני חושש להיות כמו ואן גוך וגם כמו הביטלס, קטונתי אני לא זה ולא זה. אין לי מה למסור לעולם בחיי וגם אחרי יום מותי.

הדמיון בין השניים מתבטא בצורה שבה התייחסו אל היצירות שלהם; מסירות, בהתמדה ובעבודה הקשה, מה שאני לא יכול להעיד על עצמי. ריינר מריה רילקה כתב: "…אבל אני עדיין רחוק כל כך מן היכולת לעבוד תמיד. ואן גוך היה אולי מאבד את העשתונות לפעמים, אך העבודה עמדה מעבר לעשתונות, ממנה שוב לא יכול להישמט." הביטלס הקליטו במשך שבע שנים 13 אלבומים והסריטו ארבעה סרטים – הספק מטורף!

נכון, לא כל אחד מוכשר כמו ג'ון לנון או ואן גוך, אבל כן צריך לעבוד קשה יותר, לתרגם את הפחדים הללו לעבודה קשה ולהתמסר לנפש האמן, לתת לה להשתלט על חיי היום יום העוסקים בהישרדות משעממת. לא לפחד מאיבוד העשתונות או הדעת. לחיות כשהעיניים עצומות ולא לנסות להבין את מה שרואים. ואולי אולי בשנה הבאה אקצור את פירותיי הראשונים ואמסור לכם אותם.

יפה, נאהב ומבורך(כן בטח)

אמנם הפרשה עוסקת ברובה בקללות ובהפחדות בחרתי את הפרק המוזיקלי של הפוסט הזה להקדיש ל – ברכה. שירים של ברכות בעיקר מעלים בי קונוטציות דתיות ומכיוון שאינני דתי, חיפשתי שירים עם אופי אחר והאמת די נתקלתי בקשיים. מישהו פעם אמר לי שכל ברכה שמתעלמים ממנה הופכת לקללה, אני לא זוכר מי אמר את זה , אני כן זוכר שלא חיבבתי את האדם שאמר לי את זה. בכל אופן אני מציג לכם את שירי הברכה של מלווה מלכה, שכוללים ביותר את סיימון וגרפינקל, ברט אנדרסון,פרינס, סופיאן סטיבנס ובל וסבסטיאן.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים:

1. Iceage – your blessed
2. Howling bells – blessed night
3. Ed Harcourt – all of your days will be bless
4. Simon & Garfunkel – blessed
5. Mum – blessed bramble
6. Devochka – blessing in disguise
7. Prince – beautiful, loved & blessed
8. Toro Y Moi – blessa
9. Brett Anderson – blessed
10. Sufjan Stevens – come thou fount of every blessing
11. Billie holiday – god bless the child
12. Belle & Sebastian – read the blessed pages

לה פמיליה

יותר מידי ציפורים על עץ אחד

והשמיים השחורים מלאים בעלים צועקים

ציפור אחת שחורה ללא מקום לנחות

ציפור אחת שחורה ללא מקום להיות

חוזרת אחורה בתקווה למצוא מקום של מנוחה

ביל קלהאן, מתוך Too Many Bird's תרגום חופשי

 חייבים "להשלים פערים" אני תמיד רוצה לראות הכל, לשמוע הכל ולחוות הכל. אבל זה בלתי אפשרי ולכן לפעמים לוקח לי שנים להגיע למה שרציתי לחוות, אפשר להבין למה אני מתכוון, לשמוע את המוזיקה שחייבים לשמוע ועוד לא שמעת או לראות את הסרט שחייבים לראות ועוד לא ראית, יצירות אומנות שהשפיעו על רבים כל כך ועדין לא עליך עצמך. בימים האחרונים התחלתי לראות את הסדרה "הסופרנוס" יצירת מופת טלוויזיונית נוהגים לכנות אותה וכבר בפרקים הראשונים שלה, אני יכול רק לחזק את הקביעה הזאת ולהמליץ למי שעוד לא חווה אותה – להשלים פערים.

בסיקוונס הפתיחה נראה הגיבור, הלא הוא המאפיונר טוני סופרנו בבריכה הפרטית שלו ובו שוחים ברווזים חיות המחמד שלו. כמה רגעים לאחר מכן הם פורשים כנף ומתעופפים להם ולא חוזרים. טוני סופרנו מתמוטט. הוא הולך לטיפול ובו הפסיכיאטרית מנסה להסביר לו שיש קשר בין הברווזים שעפו למשפחה שלו, לחרדות הנטישה שלו , לטראומות שחווה מבית אבא ואמא שהיה ילד קטן, אני עדיין בשלב שהוא מתכחש להסבר הזה, אבל מעניין איך זה יתפתח.

ציפורים ובעלי כנף, תמיד נתפסים כדימוי למשפחה מלוכדת. האמא הדוגרת על גוזליה ומגנה מפני כל רעה שתבוא, האבא שמביא את האוכל או אפילו להקות הציפורים מכל הסוגים שעפים יחד במעין מטס מרשים ומהפנט בלויאליות יוצאת דופן למשפחה ולקבוצה, נודדים מארץ חמה לארץ קרה ולהפך וכולם ביחד, לא משאירים אף אחד מאחור – האידיליה של המושג משפחה בעיניי.

אמא אווזה

פרשת כי תצא היא מעין שרשרת של מצוות, למעשה היא הפרשה שבה יש הכי הרבה מצוות בכל המקרא. ישנו מדרש שמצווה לקרוא את הפרשה הזאת כתכשיט, כמעין שרשרת שעונדים על צוואר. המצוות הם קישוט לחיים והם צריכים להתלוות אליך איתך תמיד, כמו השרשרת האוחזת בתכשיט שלך לנצח. בפוסט הזה ארצה להתעסק בשתי מצוות האחת מוסרית וחשובה והשנייה חשוכה ולא רלוונטית לתקופה בה אנו חיים. איכשהו יצא ששתי המצוות הללו מתעסקות ועוסקות ב – משפחה.

כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. המצווה הזאת אומרת בפשטות; אם באמצע הדרך נתקלת בקן ציפורים, לא תיקח רק את הגוזלים שבתוכו ותדאג רק להם אלא גם לאמא ואם כך תעשה יאריכו חייך, כמו במצוות כבד את אביך ואת אמך. החשיבות של משפחה, השמירה על כל חלקיה וקידוש ערכיה מאריכים חיים לפי היהדות. המשפחה חייבת להיות שלמת כל מרכיביה. פרנק זאפה כתב בספרו הספר האמיתי של פרנק זאפה; "יש לי, בכל אופן, אישה נהדרת וארבעה ילדים מופלאים, וזה רבותיי, טוב מהכל."

אבל בישראל יש אפרוחים וביצים שאין להם אמא ואבא ויש להם מעט מאד חיים. בישראל הרועשת והגועשת של הימים האחרונים, של צדק חברתי, של דיור ציבורי, של קוטג' במחיר סביר. מבין כל אתם הסיפורים הגדולים שקרו השבוע וזכו לסיקורים בהתאם ולפרשניות רחבות. תפס אותי הסיפור הבא: אתר האינטרנט animal-tv הצליח לצלם באחת המגדרות בישראל וחשף תמונות קשות לצפייה ולעיכול. מסתבר שהלולנים בישראל מגדלים שני זנים של תרנגולים, האחד מיועד לתעשיית הבשר והשני מיועד לתעשיית להטלת הביצים. כיוון שבזן השני אין צורך באפרוחים זכרים, ארבעה וחצי מליון אפרוחים זכרים נהרגים בשנה ובדרך נוראית, חלקם נזרקים לשקית אשפה ונחנקים למוות וחלקם מוצאים את מותם דרך מכונה שטוחנת אותם. מזעזע!!!!

יכול להיות שאני טועה וזיכרוני מכשיל אותי, אבל נראה לי שזו אחת מהמצוות היחידות שעוסקות בצער בעלי חיים ולצערי היא נבלעת מבין כל 613 המצוות האחרות. אחד השינויים שחלו בי בשנה החולפת, היה ההבנה שכיום בחברה המודרנית, אנחנו מתעללים בחיות, מחזיקים בהם בתתי תנאים ולאחר החטא הנתעב הזה, אנחנו אפילו מרשים לעצמינו לאכול אותם. אני אוכל בשר פעם בשבוע, לא אוכל יותר ביצים וראיתי לנכון להעלות את המצווה הזאת בבלוג שלי. כדי שנזכור שגם אפרוחים ושאר החיות צריכות לחיות.

ככה זה בטבע

עוף גוזל, שירם האלמותי, הנצחי והקצת מאוס של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב מדמה את הגוזל לנער בוגר שעוזב את הקן כדי לבנות משפחה אחת משלו. אבל מה קורה אם אותו נער, בן משפחה סורח ובוחר בדרך הרעה וממרה את פיהם של הוריו הישרים, לפי פרשת השבוע, יש לסקול אותו באבנים בחוצות העיר. עונש אכזרי ביותר אם לחשוב על זה. מוזר לי לגלות סתירות מוסריות במצוות השונות בפרשה של השבוע, מצד אחד אסור להרוג את האפרוחים/ביצים ואת אימם ומנגד לסקול באבנים ולהעמיד את חייהם בחוזקה של אבן, משום שהנערים סררו ובחרו בדרך הלא נכונה. כנראה שאלו היו מנהגיה של התרבות באותה תקופה ובכדי להנהיג דרכים חדשות, הגונות יותר, מוסריות יותר, קשה להימנע מסתירות או מהתנגשויות מהסוג מהזה.

בחרתי השבוע להביא שירים של ילדים וילדות רעות, חלקם היו באמת רעים והורשעו בכל מיני עבירות ולחלקם אומץ הדימוי הזה של הילד הרע. בכל אופן המוזיקה שלהם תמיד מעניינת ומסקרנת. יש בהם משהו מרדני, אך גם תלוש ולא מחובר למציאות ואני מוצא בזה הרבה חן. קבלו את הילדים והילדות הרעות של מלווה מלכה. פיט דוהרטי, סולן הליברטיניס, ג'רי לי לואיס, קרן או, סולנית היה יה היה'ס. להקת הפאנק הנשית הישראלית ועדת קישוט, איימי וינהאוס כמובן, לילי אלן, סיד בארט, זוהר ארגוב. אקסל רוז(גאנז אן רוזס) שר שיר של צ'רלס מנסון הרוצח ויוסי אלפנט האגדי.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

1. The libertines – don't look back into the sun
2. Jerry lee Lewis – great balls of fire
3. Yeah yeah yeah's – phenomena
4. ועדת קישוט – ציצים
5. Amy winehouse – back to black
6. The notorious B.I.G – notorious b.i.g
7. Lily Allen – not fair
8. Mike patton – 20 km  al giorno
9. Syd barrett – no man's land
10. Gun's n' roses – look at your game, girl
11. זוהר ארגוב – הפרח שנבל
12. יוסי אלפנט – באים לקחת אותך

שלי יחימוביץ

הוא לא קבצן זקן, הוא מלך עם גיטרה

יושב ברחוב ושר לו בדמעות

פתאום העיר איתו שרה

אז הוא משליך להם את כל המטבעות

שיר הנושא מתוך הסרט כל ממזר מלך 1968

 אתה יודע מתי הבחירות? שאל אותי הסוקר בעל קול העייף, לא חביב משהו, עניתי בחוסר סבלנות שכן. אפשר לשאול במי תבחר המשיך הסוקר. אני חושב שהחלטתי לבחור בשלי יחימוביץ, כן בשלי יחימוביץ. בתשובה מהוססת קלות תחילה, אך נחרצת בסופה עניתי לו וכיוונתי לסיים את השיחה. אך לסוקרים יש תפקיד וזה לשאול, לחקור ולשכנע. למה לא ביצחק הרצוג, למה לא בבוז'י? לאחר היסוס קל, עניתי לו שאני מאד מעריך את בוז'י אבל אני לא חושב שהוא יכול להנהיג את המפלגה שלנו. ושלי כן? המשיך לשאול אותי הסוקר. בתוכי אני לא בטוח כל כך, אני לא חושב שאף אחד יכול להנהיג מפלגה ואפילו מדינה, אין מנהיגים. אתה עדיין על הקו? קטע הסוקר את מחשבותיי. כן כן, עניתי. אין לי זמן להסביר לך למה אני אבחר בשלי, תודה וערב טוב הצלחתי לחתוך את השיחה. ב- 12 לחודש ספטמבר, אם לא יהיו שינויים אני אמור לבחור ביו"ר חדש למפלגה בה אני חבר – מפלגת העבודה, שלפי ההיסטוריה החברים בה היו מטובי המנהיגים שלנו; דוד בן גוריון ויצחק רבין. אבל עכשיו אין מנהיגים, כל ממזר הוא מלך וכל אזרח הוא גנרל.

**

פרשת שופטים בעיקרה עוסקת בהצבת האדם בטבע וכיצד יש עליו להתנהג בו. המשפט האלמותי כי האדם עץ השדה לקוח מהפרשה של השבוע. האדם בטבע צריך להציב לעצמו מערכת של חוקים ולמנות לעצמו מנהיגים ושופטים שיפקחו על הנעשה. בפרשה לפנינו פרוס במעין פסיפס שורה של מצוות העוסקות בהנהגת ושלטון הקשורות למשטר מדיני, מינהלי, שיפוטי וחברתי של חיי האומה. קיימים ארבעה סוגים של הנהגה: מדינית, משפטית, דתית וזו שמפקחת על הקוד המוסרי של החברה.

רבות עסקו בסוגייה שעולה פרשה זו – המלוכה, האם זה טוב ליהודים ואם לאו. יש פרשנים שמצדדים ויש שמתנגדים נחרצות, יש שטוענים ששיטת המלוכה אינה מתאימה לעם היהודי, אך ככל חברה מתוקנת היא חייבת במנהיג. אני לא ארצה לעסוק בשאלת המלוכה, אלא בצורך הבסיסי של חברה במנהיג, בצורך של האדם החי בתוך הטבע שמישהו יוביל ויוליך אותו בדרך הנכונה והבטוחה. אבל מה קורה שאין מנהיגים כאלו, מה עושים אז? מסתפקים במה שיש, איך זה יכול להועיל לי כאדם פרטי והאם זה יכול להזיק לעתידה של החברה בה אני חי?

**

 לרוב משברים הנהגה במדינות קיימות מאופיינות, במשבר זהות שנוצר בעקבות אירועים הרי גורל, בישראל משבר ההנהגה הנוכחי נוצר בעיקר, כתוצאה משני אירועים האחד, רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב – 1995 עד אותו לילה נורא וטרגי לא האמנו שבחברה הישראלית היהודית המוסרית והמתוקנת ירצחו מנהיג וראש ממשלה, אנחנו עם סגולה, טענו צדקנים בזמנם ואפילו עד עצם היום הזה. האירוע השני – ההגירה של אנשים זרים שאינם יהודיים מרחבי העולם שהגיעו לכאן בעיקר למטרות עבודה, אך לאחר כך, באופן טבעי הם הקימו משפחות ובנו כאן בית ונטעו את שורשיהם במדינת ישראל והפכו לישראלים לכל דבר. הפכנו ממדינת הקולטת עולים חדשים למדינת הגירה ככל המדינות המפותחות במערב.שני האירועים הללו תפסו את החברה שלנו לא מוכנה. בשלוש יריות נהרג ראש ממשלה ועכשיו צריך לחפש אחד ופתאום מצאנו את עצמינו עם אזרחים שהם להם קשר היסטורי איתנו – מבלבל.

בעתות משבר קיים הדחף לפתרונות מיידים, של כאן ועכשיו. אין זמן לתהליכים, הסבלנות קצרה ואבדה היכולת לראות למרחקים. האמונה יחד איתה התקווה מתערערים מכל קול חדש המשמיע את קולו שמפקפק ביכולות של הקולות הקודמים שנשמעו והועלו לסדר היום הציבורי. בעתות משבר גורמים אחרים כמו התקשורת למשל תופסת את מקומה של ההנהגה ומשליטה סדר יום. העתות משבר התפקידים מתחלפים וכולם מבולבלים.

כשניגשתי לכתוב את הפוסט הזה, צפיתי שוב בסרט כל ממזר מלך שביים אורי זוהר וכתב יחד עם אלי תבור, כי זה הדבר הראשון שצץ לי בראש בנושא מנהיגים ומלכים. ובעקבות כך פתחתי בציטוט משיר הפתיחה של הסרט. בהמשך הסרט אחת הדמויות שם אומרת: "ישראל היא לא מדינה, היא אפילו לא רעיון. היא פשוט אי סדר מאורגן של פרדוקסים, שאיכשהו יש בהם היגיון. כל מה שתגידו על ישראל גם ההיפך יהיה נכון. כל גבר אישה וילד מוכנים למלחמה ועם זאת כל פעם שהם פוגשים בך, או שואלים לשלום סבתך הם אומרים שלום. ואתה משתכנע שהם מתכוונים לכך. לא קיימת אצלם חלוקת מעמדות, גם בצבא שלהם אין הבדלי מעמד, לא מפני שהם כל כך דמוקרטים, אלא מפני שכל אחד חושב שהוא גנרל."

מדהים לגלות שהטקסט הוצג בסרט שנה לאחר מלחמת ששת הימים, בימים שבו החברה הישראלית הייתה באופוריה, שמנהיגים ישבו בבית הקפה הקרוב לביתך, שישראל הפכה למעצמה צבאית מאיימת, חזקה ובטוחה בעצמה. יכול מאד להיות שאת התסריט כתבו לפני תוצאות המלחמה ההיא, אבל מדהים לגלות איך ידעו לדייק את ההגדרה של החברה בעת משבר.

אני רוצה להציע פתרון אחד שהוא הראשוני ואולי העיקרי למשבר מנהיגות, הוא רעיון האחדות, קבוצה של מנהיגים בינוניים צריכים להתאחד וביחד להוציא את העגלה מהבוץ כמאמר הקלישאה. להניח את האגו בצד לכמה שנים ולפעול למען אותה עגלה מקרטעת. ההיסטוריה מלמדת אותנו כשמתבצע איחוד, רק אז נולדים מנהיגים אמיתיים, זה קרה כמעט בכל מדינות המערב בהיסטוריה המודרנית, כלה בצרפת אנגליה וארצות הברית.

אי לכך ובהתאם לימינו; נכון, לא דפני ליף, לא סתיו שפיר, לא רגב קונטס, לא איציק שמולי ולא יגאל רמב"ם הם מנהיגים בטבעם. יש בהם משהו אפילו מעצבן, זחוח ומרגיז לדעתי, אבל הם האנשים שקמו ועשו מעשה ואני הולך וצועד אחריהם. נכון, לא בנימין נתניהו, לא ציפי ליבני, לא שלי יחימוביץ, לא בוז'י הרצוג יכולים לתקן עגלות שבורות, אין בהם את היכולת ללמוד להוביל עגלה. אבל כל האנשים שציינתי חייבים להתאחד ולהוציא את המשבר אמון שנוצר בין המדינה לעם, בין האדם הפרטי לחברה בה הוא חי. יחד איתם אולי נוכל לתקן ולשנות. ככה לפחות אני מאמין.

He's a Mighty Good Leader

והשבוע בפינת המוזיקה של מלווה מלכה מיקסטייפ מלכים ומלכות, שופטים ומנהיגים. הווקמן בשיר קצר וקולע הקורא ללכת אחרי המנהיג, דנג'ר מאוס מארח את נורה ג'ונס בשיר הכי טוב שלה לדעתי, איגי פופ חושב שהוא כמו המלך של הכלבים, קולין סטיטסון ביצירה אוונגרדית נסיונית על שופטים, רוקי אריקסון מצידו מתחנן בפני השופט שידון אותו, פט שופ בויז על קיסר רומא, האדם הגבוה בעולם על מלך ספרד ובק מהלל את המנהיג שלו ועוד ועוד..

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

1. The walkmen – follow the leader
2. Fucked up – queen of hearts
3. Wolf gang – the king and all of his man
4. Danger mouse & Daniel Luppi – problem queen
5. Iggy pop – king of the dogs
6. Nightlands – suzerain(A letter to the judge)
7. Colin stetson – judges
8. Pet shop boys – king of Rome
9. The unthanks – queen of heart
10. Roky Erickson & okkrivel river – please, judge
11. The tallest man on earth – king of spain
12. Beck – he's a mighty good leader

מבט דל אמצעים

חיינו הם ללא קץ ממש כמו ששדה הראייה שלנו הוא ללא גבולות

לודוויג ויטגנשטיין

 אני מעריץ אנשים שזכו(אם אפשר להגדיר את זה כך) בכישרון לצלם, הרצון לצלם בער בי עוד כשהייתי קטן, אם כי באש נמוכה, בתחתית האג'נדה המסודרת של חלומותיי. רציתי שהוריי יקנו לי מצלמה, אבל לא העזתי לבקש, אחרי כמה שנים רציתי שיקנו לי מצלמת וידאו, אך שוב לא העזתי לבקש. לאחר מכן בתיכון למדתי קולנוע, השאלתי את מצלמת בית הספר ואחזתי בה כמו שאוחז במושא אהבה לא ממומש, הידיים רועדות, הראייה מיטשטשת והתוצאות היו נוראיות. עד עצם היום הזה כשאני אוחז מצלמה ואפילו את מצלמת האייפון שלי, נפשי רועדת וחרדה לתוצאות.

בחודשים האחרונים נחשפתי לצילומיה של מכרה, שצילום עבורה הוא לא יותר מתחביב. היא מצלמת את הטבע, פרחים, חרקים, ציפורים או נופים. תחילה חששתי להביט באלבום התמונות שלה כי אני מעדיף אנשים ופרצופים כנושאים המרכזיים בתמונות. להפתעתי גיליתי מבט אחר, חף מטכנולוגיות כמו פוטושופ, מבט תמים והכי חשוב מבט שמציג בפני הצופה פרטים שלא ידעתי קודם. הוקסמתי ונפעמתי כאחד. מצאתי את עצמי מתעניין בשפיריות, בסתווניות ובעוד כמה דברים שעין לא מזוינת קולטת, אך לא באמת מביטה.

להביט ולהסתכל זה לא רק לצלם, לצייר ולדמיין זה הרבה מעבר לזה, זה גם להתבונן פנימה אל נבכי הנפש הסבוכה והמרתקת, לחקור את האני שלנו, לראות מה לא בסדר. לפעמים, חושב לעצמי שהייתי רוצה, במהלך כל חיי, רק להביט ולהסתכל. גזוזטרה בקומה שישית – שם הייתי צריך לבלות את כל ימי חיי. כתב סארטר. להביט בעוברים ושבים, ביצורים החיים למיניהם ובדוממים המהפנטים את הנפש.

**

פרשת רְאֵה ממשיכה את נאומו של משה והפעם הוא מתמקד בסדרה של מצוות שנאמרו כבר מקודם בפרשות קודמות. אלוהים מציב לאדם המאמין שתי אפשריות ברכה וקללה וזה מאד פשוט אם נשמעים לדברים זוכים בברכה ואם לאו מוטלת קללה. אחר כך מסביר משה לעם הנבחר מהו נביא שקר ולמה אסור לאכול את הדם של חיות ואת מצוות מעשר ושמיטת הכספים כל שנה שביעית. והפעם בחרתי לעסוק במונח ראייה ובמבט ובפרק המוזיקלי בהוראות ובמצוות המתמקדות בעניים.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה

באנגלית ראייה היא גם הבנה, כשאתה עונה למישהו I see אתה רוצה להגיד שהבנת. במשפט הראשון של הפרשה מבקש משה לראות את עצמינו קודם: "ראה אנוכי", כלומר לראות את עצמינו. הראייה פנימה היא ההבנה שלנו מי אנחנו ואיך צריכים להתנהג, עומדים בפנינו האפשריות של הברכה ושל הקללה. ההסתכלות פנימה מציבה את עצמינו בפני מספר שאלות ודילמות כמו בסרט ממש, כשהגיבור שואל את עצמו אם לרצוח את חברו שבגד בו והפר את הברית החברית ביניהם ואם לא לרצוח אותו כי זה לא מוסרי והוא יחיה במרדף תמידי. כשאנחנו מסתכלים פנימה אנחנו צריכים להבין מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו רוצים ואז המבט אל החוץ אולי תהייה הבחירה הנכונה.

קיימים שני סוגים של מבטים. כאמור זה החוקר את עצמינו המתפלסף והמתפלמס בינינו לבין עצמינו. עינינו פקוחות לרווחה ומנסים להבין את התמונה. והמבט מהסוג השני המביט אל החוץ לעבר הסובבים אותנו ובעיקר למושאים הלוכדים אותנו כמו יצירת אומנות הסרט או הציור, אדם חסר בית השרוע ברצפת הרחוב. שני סוגי המבטים שונים, החוויה במבט אל החוץ יכולה להיות מענגת, מרגשת, מכעיסה או מצמררת או אפילו כל הדברים ביחד, בעוד שבמבט אל הפנים החוויה לעיתים תהייה מעורפלת ומתסכלת או להפך מרוממת את הנפש ואת הרוח.

בשני סוגי המבטים קיימת הציפייה, שנקבל מבט בחזרה. מה יקרה אם ההומלס יחזיר לנו מבט, מה יקרה אם הרהורי הנפש יהפכו לישות בפני עצמה ותסתכל על עצמינו. יש יגידו שהציפייה למבט בחזרה יוצרת חיים אחרים. לא משנה מה תגידו אנחנו תמיד נרצה שיסתכלו לעברנו, שרק יזרקו מבט, שינחו אותנו אם אנחנו טועים, שיפתיעו אותנו אם כבר ראינו את הכל.

קיימים סוגים רבים של מבטים: חלומות, הרהורים, יצירות אומנות, המציאות. אנחנו לא חדלים אף פעם להביט, אנחנו רוצים להבין. אותי המבט מפחיד, מעדיף להיות עיוור ולחסוך לעצמי כמות מאד מכובדת של מבטים. החוויות הן עוצמתיות ומטלטלות. ההבנה מרתיעה אותי, מעדיף להיות סומא, אבל אי אפשר לברוח כי תמיד תמונות הדמיון יחכו לי מעבר לפינה.

אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן

לקראת סוף הפרשה פורס משה בפני עמו את משנתו הכלכלית/חברתית ועיקרה היא שוויוניות והערך החשוב בה הינו – צדק חברתי. ההנהגה דורשת מהעם צדק חברתי ולא להפך, כך צריך להיות, כך מתנהלת חברה מתוקנת. המציאות הישראלית המכילה בתוכה אנשים מאמינים דתיים או חרדיים המכירים את הטקסטים האלו בעל פה, בוחרים לא להביט במילים שמשה מסדיר לעמו. ואת התוצאות כולם מכירים – פערים חברתיים עמוקים, החברה שסועה ושבורה. בישראל 20 אחוז מתושביה חיים מתחת לקו העוני ואלו שלא עניים לא מצליחים לגמור את החודש.

מאות אלפי מילים נאמרו על זה בחודשיים האחרונים ואני קצת שמח שזה הפך להיות בעדיפות עליונה בסדר היום הציבורי. השורה היפה שניתקלתי בה לקוחה משירו של רוני סומק שהלחין חנן יובל: "הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה עוני"

אספתי שירים שעוסקים בעוני בפרט ובעוולות חברתיות בכלל. אנימל קולקטיב פותחים את שירם המופלא שבו הם דורשים בפשטות ארבע קירות בכדי לחיות. סימפלי רד מלינים שהכסף אף לא מספיק. 2 פאק ז"ל שר על שיווין ואפליה על רגע גזעי. גאנג אוף פור שרים שיר הלל לעוני. פוגזי שרים על עושק של עשירי העם, אינטרפול שרים על זמנים שבו האדם הוא קטן אמונה וקטן פיזי בעולם המנוכר. סטריט מיוזיק הישראלים שרים על זה שאף אחד כבר לא יכול לעזור, דולי פרטון נאלצת להסתפק במעיל שאמה תפרה לה במקום לקנות בגדים בחניות יוקרה וינס ליקמן מסיים בביצוע מיוחד ומרגש לשיר של פול סיימון – חסר בית.

נכון, אפילו הדיוט גמור כמוני יכול להבין שאת העוני אי אפשר למגר והוא מצב נתון, וחברה בלי עניים היא כאוטפיה כלכלית. אבל כן צריך כמה שיותר לצמצם את הפערים, לתת לאלו שלא המזל מזלם, שהדרך שלהם כבתה באמצע את הזדמנות לחיות. העם דורש צדק חברתי.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

אלפרד כהן

רשימת השירים

1. Animal collective – my girls
2. Simply red – money to tight
3. 2 pac – keep ya head up
4. Gang of four – to hell with poverty
5. Fugazi – merchandise
6. סטריט מיוזיק – נשארתי לבד
7. Interpol – A time to be so small
8. The kinks – dead end street
9. Stevie wonder – village ghetto land
10. Bob Dylan – ballad of Hollis Brown
11. Dolly parton – coat of many colors
12. Jens lekman – homeless/Paul Simon cover

פסיכותרפיה

כי מה אדם! לא לשלמות יגיע – בזאת נוכחתי

גתה מתוך: פאוסט

בעבר הלא רחוק בעיני רוחי יכולתי לראות את כל מה שאני לא, את כל מה שאני רוצה להיות ואת כל מה שאני יכול להיות. כל זה נגמר עכשיו- אין רוח. כיום אני יכול להביט רק במבואתי המשתקפת במראת המקלחת הישנה והמלוכלכת בדירה שכורה בלב ליבה של יפו הישנה. וכל מה שאני רואה זו ריקנות בלתי נגמרת הגדלה להיות מפלצת ענקית בעלת אין ספור זרועות ושיניים חדות שיכולות לטרוף את כל החלומות השאיפות והתקוות. המבט הזה בעצמי, הבלתי נמנע היומיומי מפחיד אותי.

החלטתי לפנות לאנשי מקצוע. הבנתי שאין בכוחותיי לעזור לעצמי. התקשרתי למוקד השירות של קופת החולים מכבי וביקשתי לדעת את זכויותיי לטיפול פסיכולוגי, הסברתי שיש לי ביטוח זהב שזה יותר מכסף ואני מצפה לעזרה אמיתית. המוקדנית הסבירה לי שמגיעים לי 30 טיפולים במחיר של 130 שקל לפגישה והציעה לי להסתכל ברשימת המטפלים באתר האינטרנט של הקופה ולהזמין תור. הסתכלתי בשמות, חיפשתי בגוגל על השמות כדי לקבל המלצות רשמים וכד'. אספתי רשימה של חמישה פסיכולוגים שארצה להיפגש איתם כולם היו נשים. התקשרתי ואף אחד לא ענה לי, התקשרתי שוב ושוב ולא ענו לי. שוב חייגתי למוקד השירות של מכבי. הם הסבירו שיכול להיות שהם בחופש, שהם באמצע פגישה, תשאיר הודעה. ביום שני, השבוע השארתי יותר מחמש הודעות ואף אחת מהפסיכולוגיות לא חזרה אלי. התייאשתי.

*

גם השבוע בפרשת עקב ממשיכים בנאומו של משה אל העם העומד בפני כניסתו לארץ המובטחת. בין היתר מתאר להם את השכר שצפוי להם אם יעמדו ויקיימו את המצוות של אלוהים. משה מעודד אותם לקראת הגשמת ייעודם ובו בזמן דואג להזכיר להם את חטא עגל הזהב המפורסם, ליהודים תמיד היה זיכרון קצר, וטבועה בהם הנטייה לשכוח. חשוב מאד לציין שאלוהים מבטיח לעמו להיכנס לארץ המובטחת ולכבוש אותה מהעמים היושבים בה, אך הוא מעולם לא הבטיח ישיבה נצחית באדמותיה, את הזכות הזאת העם צריך להשיג בעבודה, בעמל רב, בלזכור ובחיפוש  מתמיד אחר המשמעות.

לא רעב לא שבע

מבין כל הנושאים המרכזיים שעוסקת בהם הפרשה של השבוע, חבוי לו משפט אחד שבהתחלה פספסתי אותו(קשה לקרוא עם הפרעות קשב וריכוז) ובו ארצה להתמקד בפוסט הזה: כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם. המשפט הזה או שמא עליי לומר המצווה הזאת בעצם אומרת, שמזון זה לא הכל בחיים ואפילו יותר ממנו, מה שחשוב שיהיה בחיים זו משמעות. וכמו ללחם, האדם חייב להיות רעב למשמעות, לחקור ולגלות דברים אחרים. החיפוש והרעב אחר המשמעות לקחו אותי לספרו הידוע של ויקטור פרנקל – "האדם מחפש משמעות" בספר זה הוא מסביר חשובה והכרחית המשמעות בחייו של אדם.

סיפור חייו של ויקטור פרנקל הביאו אותו להגות ולייסד את הלוגותרפיה שיטת טיפול אקזיצנאטלי. בספרו הוא מתעד את חייו כאסיר במחנה ההשמדה באושוויץ ובין היתר כותב שם – "חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד." בשורה התחתונה ויקטור פרנקל משווה את הרעב ללחם לרעב למשמעיות ותפקידים. תמד נשאף לעוד ולעולם לא נשבע.

מניסיון אישי קצר, כשרעבים ללחם מאד קשה לרעוב למשמעות ועוסקים בהישרדות הכי בסיסית של החיים ומניסיון יותר ארוך, כשיש יותר לחם לאכול, רוצים למרוח עליו ממרח טעים וגם אז המשמעות מתקשה להידפק על דלתות הקיבה של הנפש. מנגד יש אנשים שאני יכול רק להעריץ שמעדיפים את החיפוש המתמיד אחר הריגוש והחקירה האין סופית על פני פרוסת לחם וממרח עשיר בטעמים.

פסיכולוגים רבים שמתראיינים בכלי התקשורת המשודרים, קרי רדיו או טלוויזיה. פסיכולוגים של שנקל, סלבס שכאלו, לרוב יטענו שהאושר בחיים מגיע עם המשמעות וכל מה שאנחנו צריכים זה ליצור אחת כזאת ואז עוד אחת ועוד אחת. אבל מה עושים כשריק מבפנים ולא מרגישים רעבים או שבעים, למעשה לא מרגישים כלום, כאילו הרגש קפא. מה ממיס אותו, מה יגרום לו לרצות לאכול שוב. אנא פסיכולוגים חיזרו אלי, השארתי לכם הודעה, כדי שנוכל לקבוע תור ולדבר על זה.

אבוד בזיכרון האינסופי שלי

הרבה כתבתי כאן על זיכרון, רשמתי את מה שאני זוכר מילדותי, מסיפורי סבתא שלי, מהזיכרון הקצר של האירועים האחרונים, מהחוויות היומיומית הפרטיות והחברתיות. אני חושב שלא כתבתי על שכחה. יהיו כאלו שיגידו שלשכוח זה טוב וזה חיוני, היא משחררת מכל תלאותיו הסבוכים של העבר. בשכחה יש נחמה, היא מרככת שלהבות המפריעות לשלהבות ההווה להאיר, לשלהבות המחדשות והחמימות של החיים.

אבל אני לא יכול לשכוח, לא יודע במודע איך לשכוח. אני זוכר כל נשיקה, כל פריט לבוש, כל אירוע משמעותי בחיים שלי אני זוכר ואת כל הפרטים המתלווים לו מהשעה שקמתי בבוקר באותו יום ועד השיר שהכי הרבה התנגן לי במערכת או בנגן. הפרטים הרבים שאני זוכר תופסים אצלי מקום במוח וגורמים לי לשכוח דברים אחרים, כמו שמות של סרטים ובימאים, שירים ולהקות. אני שוכח כתבות עיתון שענינו וריתקו אותי באותה שעה. בוריס ויאן מיטיב להגדיר את מצבי: "אין אנו שוכחים את אשר אנו רוצים לשכוח; אנו שוכחים את כל השאר". ויתכן מאד ששוכח דברים רבים, אותם אני כמובן מדחיק.

אני נזכר כדי להיות מאושר או אומלל, לא כדי להבין כתב מרסל פרוסט ובכן, שאלתי את עצמי מה חשוב יותר אם הזיכרון או שמא השכחה, האם עדיף לזכור את הדברים ובמידה מסוימת להנציח אותם בתודעה המתחלפת והמשתנה שלנו, או לשכוח את הדברים, לשים אותם בצד, להדחיק ולעבור הלאה. חשוב לזכור אבל בתקופה האחרונה אני פשוט מנסה לשכוח.

אסופת השירים של השבוע עוסקת בזיכרון ובשכחה, היא מתחילה בשיר של מייקל ג'קסון שחרוט בי כאחד מזיכרונות הילדות התמימים ביותר ומסתיים בשיר האלמותי של ג'ף באקלי המנסה איכשהו לשכוח. בשיר הזה בכיתי הכי הרבה, למעשה 80 אחוז מהדמעות שירדו לי במהלך חיי, נוצרו כששמעתי את השיר הזה בזמנו.

אפשר להוריד פה

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

אלפרד כהן

רשימת השירים

1. Michael Jackson – remember the time
2. Television personalities – A memory is better than nothing
3. Ian brown – always remember me
4. Twin shadow – forget
5. Bloc party – I still remember
6. Cloud nothing – forget you all the time
7. Pulp – do you remember the first time
8. Daniel Johnston – lost in my infinite memory
9. Jens lekman – and I remember every kiss
10. El perro del mar – how did we forget
11. Yeasayer – I remember
12. Jeff buckley – forget her

בין שתי עצרות לרעיון אחד

כלום יש דבר המקרב את הלבבות כרעיון משותף.

ש"י עגנון מתוך: תמול שלשום

 הייתי בהפגנת ה-300 אלף בשבוע שעבר בתאריך ההיסטורי 6/8/2011 הייתי בהפגנה הכי גדולה שהייתה אי פעם בישראל, משדרות רוטשילד צעדתי אל רחוב קפלן ובראשי הפזמונים המוכרים של "העם דורש צדק חברתי" שמגיע מבחוץ ומבפנים מתנגן לי השיר- פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. מסביב כולם היו נרגשים מזיעים וגאים בעצמם. קוראים בקולם את דרישותיהם ואני בתוכם ואיתם.

מצאתי את עצמי עומד על מה שלפני כמה שעות היה אי תנועה ועכשיו הוא מעין תחנת איסוף שכזאת. מביט לעבר המסך, מתרגש מהנאומים של הרב בני לאו ושל העיתונאי/סופר עודה בשאראת ואז עלה לבמה שלמה ארצי הו שלמה ארצי. תאמינו לי אין דבר יותר מרגש מזה- מאות אלפי אנשים שרים את אותו השיר וכולם רוצים את אותו הדבר. רוצים שינוי, להרגיש טוב ולא להרגיש רק בסדר.

 אבל אז הגיע השיר "ארץ חדשה" נדמה לי שזה היה השיר האחרון. בפזמון כולם שרו-אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה. ברגע הזה במקום להתרגש צבטה אותי תחושה מערערת שכזאת. הם לא רוצים ארץ חדשה, הם רוצים את מה שהיה פעם, את שלמה ארצי של פעם, את הערכים של פעם שקידשו את הסולידריות ואת האחווה ההדדית. ופעם היה באמת טוב יותר ופעם בכולם גם הייתה אמונה. הבטתי בכולם ומעיני כולם נצץ כיהלום  געגוע וכיסופים.

מבחינה היסטורית זו העצרת המשמעותית ביותר מאז העצרת ההיא שבה רצחו לנו ראש ממשלה. עברו כמעט 16 שנה. בהם לא קרה כלום, ואקום בציר הזמן ההיסטורי הישראלי יהודי ציוני או איך שתקראו לזה ונראה לי שהחברה שלנו מחלימה מאותו אירוע טראומתי. משלימה פערים. רוצה לחזור לאותה נקודה ומשם, איך שרו בשיר אחר: נלך עם זה לאט כדי שפשוט נרוץ שוב מהתחלה.

*

פרשת ואתחנן היא אחת הפרשות החשובות ביותר בסדרת הפרשות השבועיות ומכילה בתוכה מרכיבים רבים של הסיפור היהודי והאנושי בפרט. היא מתחילה בתחינתו של משה לאלוהים הרחום והחנון שישקול מחדש וכן ייתן לו להיכנס לארץ המובטחת. ולא משנה מה היחס לדת ולאיזה דת משתייכים כשקוראים משפטים אלו הלב נצבט, נכמר ומזדהה. אחרי שמשה מבין שאין לו סיכוי, הוא ממשיך בנאומו אל העם וחוזר בנקודה בזמן אל מעמד הר סיני ועשרת הדיברות ואז קורא את קריאת שמע ישראל ה' אחד ומעצב את אופייה של היהדות כדת מונותיאיסטית.

בני ישראל עומדים בפני משה בעצרת החשובה ביותר מאז אותה עצרת/מעמד הר סיני בה קיבלו את עשרת הדיברות. אז היה דור אחר מפונק, חסר אמונה וחסר סבלנות וכעת עומד בפני משה עם נחוש ונכון לעמוד בפני המשימות. אז הקימו את עגל הזהב ועכשיו הם נכונים ליצוק יסודות של דת חדשה ומהפכנית ובעיקר לבנות עם. אז העם הלך בעל כורחו, עכשיו הוא רוצה להסתער.

*

כאמור, כמעט 16 שנים עברו מאז העצרת ההיא בסתיו 1995, בא כמעט עם שלם שר את שיר לשלום ביחד עם המנהיג שלו ואז בהינף אקדח ושלוש יריות התמוטט וריסק את הכל, נעצר הזמן. יש הרבה הבדלים בין אז לעכשיו. העונה היא קיץ חם ומהביל, כיכר מלכי ישראל החליפה את שמה ונמצאת כיום בשיפוצים. אנשים היום הולכים בשדרות וברחובות. כיום אף מנהיג לא יכול לשיר עם בני עמו והניגון הוא אחר, של געגוע, של דרישה, של צדק חברתי.

קראתי בעיון את מאמרו של גיא רולניק: אתם חייבים להישאר ברחובות, עד שתגיעו למיליון שקורא בצדק להישאר ברחובות, ומחזק את המחאה ועונה לכל אלו שמתנגדים לה, לכל אלו שרוצים שתהייה יותר ממוקדת, שתהייה רשימה של דרישות מסודרת, בינהם גם אני. אבל אני חוזר בי. משבוע לשבוע אני מבין שזו לא מחאת קוטג' או מחאת דיור, זוהי מחאה של דרך ושל ערכי חברה שאבדו. וכפי שהסביר גיא רולניק במאמרו כמעט ואי אפשר להיות ממוקדים, כמעט ואי אפשר להכין רשימת דרישות. אבל לדעתי כן צריכה להיות מטרה, בשבילי זה להפיל את הממשלה, לשנות את שיטת הממשל, להמיר את הכלכלה שלנו. אני רוצה מנהיג שאוכל לשיר איתו. אבל זה רק מה שאני חושב.

מנהיג שמבקש ממובילי המחאה רשימת דרישות הוא מנהיג חלש וחסר כל תעוזה. מנהיג כזה אינו יכול לראות את האופק ויותר מכך אינו יכול ליצור אופקים נוספים. מנהיג כזה עסוק בהישרדות תמידית ואלו שנמצאים בהישרדות בדיוק כמו בני המעמד הנמוך אינם מסוגלים לבצע מהלכים הרי גורל. ההישרדות תוקעת אותך וגורמת לך לזעוק לעזרה בדרכים שלא מרסקות לך את הכבוד העצמי.

אם לחזור רגע לפרשת השבוע, לנאומו של משה שבו הוא לא מציג סדרה של דרישות מבני עמו, אלא הוא מציג דרך, צורת מחשבה, אפשר כמובן להתווכח איתה וצריך להתווכח איתה, אך בנאום זה רגע לפני שהולכים ומרגישים שאנחנו עם, משה מציג את הדרך, את הערכים החשובים לקיומה של חברה. ערכים חברתייים/סוציאליים. כי הוא יודע שרק כך חברה תוכל לעצב את עצמה שתצעד כעם גאה, שתשיר שירים לשלום.

ארצה לסכם את הפרק הזה בדבריו של אפלטון: מחובותיה של מנהיגות להגן על שלום החברה באמצעות שליטה על אמנותיה של אותה חברה. ומכיוון שהעם דורש אמונה חדשה, אולי אמונה שהייתה קיימת כאן בעבר, ומכיוון שאנחנו חיים בתוך חברה דמוקרטית וחופשית, אין ההנהגה הנוכחית שלנו יכולה להנהיג אותנו ובעיקר להגן ולחזק אותנו. עליה לפנות את מקומה להנהגה אחרת.

רק אחד/אחת

מייחסים ליהדות את המצאת המונותיאיזם, האמונה באל אחד ויחיד, הטוב מכל האלים, אז הייתה זו דת האסלאם שחיזקה את הרעיון הזה, חמש פעמים ביום הם קוראים "אין אלוהים מבלעדי האל" לעומת פעמיים בלבד אצל היהודים. המונותיאיזם פיתח ושיכלל רעיונות אחרים בתחומים שונים בחיים כמו למשל באהבה, לאהוב רק את האחת והיחידה וכד'. לפני אלפי שנים בני ישראל האמינו שלאלוהים יש בת זוג. לעומת האהבה המקדשת את רעיון הזוגיות, הנזירות מקדשת חיי בדידות של אדם אחד עם עצמו ובעיקר עם אלוהים אחד.

יחד עם זאת מונותיאיזם מעורר ביקורת בכך שהרעיון של האחד והיחיד שולל את האחר, מזלזל בו ומתנשא מעליו, דבר שיוצר מטבע הדברים התנגדויות ותהיות פנימיות כמו "מי אנחנו שנחשיב את עצמינו לטובים יותר"

ואני- אני בכלל אתיאיסט, לפעמים. אספתי כמה שירים שמדברים על האחד והיחיד.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ב-iCast

אלפרד כהן

רשימת השירים

1. Hot chip – one life stand
2. The concretes – chosen one
3. Tapes 'n' tapes – one in the world
4. שלומי סרנגה – מונו
5. ג'ירפות – מונוגמיה
6. The smith – I want the one I can't have
7. The stone roses – this the one
8. Caribou – she's the one
9. Gavin Friday – the only one
10. The dead brothers – am I to be the one
11. Bert lown & his orchestra – you’re the one I care for
12. JJ – I'm the one / money on my mind