מבט דל אמצעים

חיינו הם ללא קץ ממש כמו ששדה הראייה שלנו הוא ללא גבולות

לודוויג ויטגנשטיין

 אני מעריץ אנשים שזכו(אם אפשר להגדיר את זה כך) בכישרון לצלם, הרצון לצלם בער בי עוד כשהייתי קטן, אם כי באש נמוכה, בתחתית האג'נדה המסודרת של חלומותיי. רציתי שהוריי יקנו לי מצלמה, אבל לא העזתי לבקש, אחרי כמה שנים רציתי שיקנו לי מצלמת וידאו, אך שוב לא העזתי לבקש. לאחר מכן בתיכון למדתי קולנוע, השאלתי את מצלמת בית הספר ואחזתי בה כמו שאוחז במושא אהבה לא ממומש, הידיים רועדות, הראייה מיטשטשת והתוצאות היו נוראיות. עד עצם היום הזה כשאני אוחז מצלמה ואפילו את מצלמת האייפון שלי, נפשי רועדת וחרדה לתוצאות.

בחודשים האחרונים נחשפתי לצילומיה של מכרה, שצילום עבורה הוא לא יותר מתחביב. היא מצלמת את הטבע, פרחים, חרקים, ציפורים או נופים. תחילה חששתי להביט באלבום התמונות שלה כי אני מעדיף אנשים ופרצופים כנושאים המרכזיים בתמונות. להפתעתי גיליתי מבט אחר, חף מטכנולוגיות כמו פוטושופ, מבט תמים והכי חשוב מבט שמציג בפני הצופה פרטים שלא ידעתי קודם. הוקסמתי ונפעמתי כאחד. מצאתי את עצמי מתעניין בשפיריות, בסתווניות ובעוד כמה דברים שעין לא מזוינת קולטת, אך לא באמת מביטה.

להביט ולהסתכל זה לא רק לצלם, לצייר ולדמיין זה הרבה מעבר לזה, זה גם להתבונן פנימה אל נבכי הנפש הסבוכה והמרתקת, לחקור את האני שלנו, לראות מה לא בסדר. לפעמים, חושב לעצמי שהייתי רוצה, במהלך כל חיי, רק להביט ולהסתכל. גזוזטרה בקומה שישית – שם הייתי צריך לבלות את כל ימי חיי. כתב סארטר. להביט בעוברים ושבים, ביצורים החיים למיניהם ובדוממים המהפנטים את הנפש.

**

פרשת רְאֵה ממשיכה את נאומו של משה והפעם הוא מתמקד בסדרה של מצוות שנאמרו כבר מקודם בפרשות קודמות. אלוהים מציב לאדם המאמין שתי אפשריות ברכה וקללה וזה מאד פשוט אם נשמעים לדברים זוכים בברכה ואם לאו מוטלת קללה. אחר כך מסביר משה לעם הנבחר מהו נביא שקר ולמה אסור לאכול את הדם של חיות ואת מצוות מעשר ושמיטת הכספים כל שנה שביעית. והפעם בחרתי לעסוק במונח ראייה ובמבט ובפרק המוזיקלי בהוראות ובמצוות המתמקדות בעניים.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה

באנגלית ראייה היא גם הבנה, כשאתה עונה למישהו I see אתה רוצה להגיד שהבנת. במשפט הראשון של הפרשה מבקש משה לראות את עצמינו קודם: "ראה אנוכי", כלומר לראות את עצמינו. הראייה פנימה היא ההבנה שלנו מי אנחנו ואיך צריכים להתנהג, עומדים בפנינו האפשריות של הברכה ושל הקללה. ההסתכלות פנימה מציבה את עצמינו בפני מספר שאלות ודילמות כמו בסרט ממש, כשהגיבור שואל את עצמו אם לרצוח את חברו שבגד בו והפר את הברית החברית ביניהם ואם לא לרצוח אותו כי זה לא מוסרי והוא יחיה במרדף תמידי. כשאנחנו מסתכלים פנימה אנחנו צריכים להבין מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו רוצים ואז המבט אל החוץ אולי תהייה הבחירה הנכונה.

קיימים שני סוגים של מבטים. כאמור זה החוקר את עצמינו המתפלסף והמתפלמס בינינו לבין עצמינו. עינינו פקוחות לרווחה ומנסים להבין את התמונה. והמבט מהסוג השני המביט אל החוץ לעבר הסובבים אותנו ובעיקר למושאים הלוכדים אותנו כמו יצירת אומנות הסרט או הציור, אדם חסר בית השרוע ברצפת הרחוב. שני סוגי המבטים שונים, החוויה במבט אל החוץ יכולה להיות מענגת, מרגשת, מכעיסה או מצמררת או אפילו כל הדברים ביחד, בעוד שבמבט אל הפנים החוויה לעיתים תהייה מעורפלת ומתסכלת או להפך מרוממת את הנפש ואת הרוח.

בשני סוגי המבטים קיימת הציפייה, שנקבל מבט בחזרה. מה יקרה אם ההומלס יחזיר לנו מבט, מה יקרה אם הרהורי הנפש יהפכו לישות בפני עצמה ותסתכל על עצמינו. יש יגידו שהציפייה למבט בחזרה יוצרת חיים אחרים. לא משנה מה תגידו אנחנו תמיד נרצה שיסתכלו לעברנו, שרק יזרקו מבט, שינחו אותנו אם אנחנו טועים, שיפתיעו אותנו אם כבר ראינו את הכל.

קיימים סוגים רבים של מבטים: חלומות, הרהורים, יצירות אומנות, המציאות. אנחנו לא חדלים אף פעם להביט, אנחנו רוצים להבין. אותי המבט מפחיד, מעדיף להיות עיוור ולחסוך לעצמי כמות מאד מכובדת של מבטים. החוויות הן עוצמתיות ומטלטלות. ההבנה מרתיעה אותי, מעדיף להיות סומא, אבל אי אפשר לברוח כי תמיד תמונות הדמיון יחכו לי מעבר לפינה.

אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן

לקראת סוף הפרשה פורס משה בפני עמו את משנתו הכלכלית/חברתית ועיקרה היא שוויוניות והערך החשוב בה הינו – צדק חברתי. ההנהגה דורשת מהעם צדק חברתי ולא להפך, כך צריך להיות, כך מתנהלת חברה מתוקנת. המציאות הישראלית המכילה בתוכה אנשים מאמינים דתיים או חרדיים המכירים את הטקסטים האלו בעל פה, בוחרים לא להביט במילים שמשה מסדיר לעמו. ואת התוצאות כולם מכירים – פערים חברתיים עמוקים, החברה שסועה ושבורה. בישראל 20 אחוז מתושביה חיים מתחת לקו העוני ואלו שלא עניים לא מצליחים לגמור את החודש.

מאות אלפי מילים נאמרו על זה בחודשיים האחרונים ואני קצת שמח שזה הפך להיות בעדיפות עליונה בסדר היום הציבורי. השורה היפה שניתקלתי בה לקוחה משירו של רוני סומק שהלחין חנן יובל: "הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה עוני"

אספתי שירים שעוסקים בעוני בפרט ובעוולות חברתיות בכלל. אנימל קולקטיב פותחים את שירם המופלא שבו הם דורשים בפשטות ארבע קירות בכדי לחיות. סימפלי רד מלינים שהכסף אף לא מספיק. 2 פאק ז"ל שר על שיווין ואפליה על רגע גזעי. גאנג אוף פור שרים שיר הלל לעוני. פוגזי שרים על עושק של עשירי העם, אינטרפול שרים על זמנים שבו האדם הוא קטן אמונה וקטן פיזי בעולם המנוכר. סטריט מיוזיק הישראלים שרים על זה שאף אחד כבר לא יכול לעזור, דולי פרטון נאלצת להסתפק במעיל שאמה תפרה לה במקום לקנות בגדים בחניות יוקרה וינס ליקמן מסיים בביצוע מיוחד ומרגש לשיר של פול סיימון – חסר בית.

נכון, אפילו הדיוט גמור כמוני יכול להבין שאת העוני אי אפשר למגר והוא מצב נתון, וחברה בלי עניים היא כאוטפיה כלכלית. אבל כן צריך כמה שיותר לצמצם את הפערים, לתת לאלו שלא המזל מזלם, שהדרך שלהם כבתה באמצע את הזדמנות לחיות. העם דורש צדק חברתי.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

אלפרד כהן

רשימת השירים

  1. Animal collective – my girls
  2. Simply red – money to tight
  3. 2 pac – keep ya head up
  4. Gang of four – to hell with poverty
  5. Fugazi – merchandise
  6. סטריט מיוזיק – נשארתי לבד
  7. Interpol – A time to be so small
  8. The kinks – dead end street
  9. Stevie wonder – village ghetto land
  10. Bob Dylan – ballad of Hollis Brown
  11. Dolly parton – coat of many colors
  12. Jens lekman – homeless/Paul Simon cover

מודעות פרסומת

הלכה למעשה

לכולנו יש סיבות

לנוע.

אני נע

כדי לשמור על הדברים שלמים

(מארק סטרנד. תרגום: עוזי וייל)

 עת התגוררתי בקרבת השדרה נהגתי לשבת בה על ספסלי העירייה, חמוש בספר ונגן מוזיקה. הבטתי בעוברים ושבים, בהולכי הרגל מהצעירים הנתמכים על ידי הוריהם האוהבים ועד לקשישים הנתמכים על ידי מטפליהם הזרים. ההולכים בשדרה נעים ללא מטרה לשום מקום שכזה. הולכים בשדרה על מנת להגיע בחזרה הביתה. אהבתי לשבת בספסלי העירייה בשדרה, להציץ בחייהם של אחרים באמתלת ישיבה תמימה בספסל. כל מי שחלף על פניי, הצעיף איתי מבטים, לא מבט זרוק וחסר חשיבות, אלא מבט תוהה ומסתקרן, "מבט שלוש השניות" כינתי אותו ביני לבין עצמי. כל כך אהבתי לשבת בספסל בשדרה.

השבוע ניסיתי לחדש את הרגלי משכבר הימים וחיפשתי ספסל ברחובותיה העתיקים של יפו. מצאתי אחד, עץ עתיק מצל אותו והוא סמוך לבית הכנסת, האם זהו צרוף מקרים או כוח עליון שאלתי את עצמי במעין סוג של בדיחות הדעת. בכניסה לבית הכנסת עמד אדם לבוש שחורים וזקנו ארוך ולבן. ישבתי בספסל אבל לא היה במי להציץ, לא חלפה לה צלם אנוש אחת. התעצבתי. אך הבחנתי כי האדם העומד בכניסה לבית הכנסת מציץ בי. נבוך מחשיפתי אותו פנה אלי: "אני רק מסתכל שלא ייפול עליך שום דבר" מה כבר יכול ליפול עניתי. "פעם הייתי יושב בספסל הזה..", התחיל לספר. "אחרי כל תפילת שחרית הייתי יושב בספסל הזה, עד שיום אחד נפלו עליי חרקים מהעץ שעקצו אותי והפכו את עורי. התגרדתי שבועות רבים." הודיתי לו: עוד לא נפל עליי שום דבר. "נכון! דאגתי לרסס לפני שנתיים ומאז אני מרסס כל שנה. אבל לך תדע". ומאז לא ישבת כאן שאלתי אותו. "לא" הוא ענה. קמתי לעברו ופיניתי לו את הספסל, רק שהוא התעקש להמשיך לעמוד במקום.

הזמנים משתנים

פרשת בחֻקֹתַי נפתחת במילים: "אם בחוקותיי תלכו". דרשנים רבים שאלו מדוע הפועל "ללכת" קשור ומיוחס לנושא של שמירת המצוות והתשובה ברורה וחד משמעית: קיום התורה ומצוותיה מבטאים תהליך ואינם קיום של מצב מסוים, כלומר הם אינם סטטים. האדם לפי ההלכה, מחוייב ללכת, להתפתח ולהשתכלל.

פרשת השבוע, היא הפרק האחרון בספר ויקרא והוא בנוי כמנגנון חינוכי במבנה של שכר ועונש. מעשים טובים יזכו אותנו בשפע וביטחון ומעשים רעים ימיתו עלינו בהלה ואסונות נוראים. ברוח התקופה, המאבק הטריטוריאלי שלי שני העמים ישראל ופלסטין, העצמאות מול הנכבה, ארצה לבאר הנושא מנקודת מבטי, תוך כדי פרשנות שלי לנכתב בפרשת השבוע.

המציאות משתנה, כל אחד מברי הדעת ועד לכסילים הגמורים, מודעים לעובדה שהיא משתנה. אך החכמים יהיו אלו שישתנו יחד איתה ויתאימו את עצמם לשינויי מזג האויר. הפחות חכמים ינסו בכל הכח להשאר במקום למרות הידיעה הברורה שהתחלפה לה העונה. ספרונו פרשן בימי הביניים טוען שהקדושה והתורה אינן טריטוריאליות, התורה לא נועדה לארץ, כן שהיא דורשת מכל אחד להתהלך בתוכה, ללכת הלוך ושוב, להגיע ואז שוב ללכת. האמונה היא תהליך בלתי נפסק. ולכן מוזרה בעיניי ההאחזות המכושפת והחשוכה של בני אדם באדמה.

בהמשך הפרשה מובאת הבטחה של האלוהים על ארץ ישראל, "זכרתי לכם ברית ראשונים" לכאורה מובא לכאן רעיון נעלה שמלבד ההתיחסות הביולוגית לאבותינו, אנו מייחסים לה במובן של ממשיכי הדרך ומכאן נגזר המושג- זכות אבות.

להפתעתי גילית שמדרשים רבים טוענים שזכות אבות על אדמה, להלן ארץ ישראל, לא נשמרת לנצח נצחים והיא מותנית בביצוע המצוות וההלכות. מצוות, כאמור הן תהליך בלתי נגמר.

איננו יכולים להתהלך כסומאים ואיננו יכולים להאחז בדיבוק רעיונות מיושנים. עלינו לפקוח עיניים ולהתנער מהאחיזה, אנחנו חייבים זאת להתפתחותה של הארץ בה אנו חיים. המאבק הבלתי נגמר הזה באדמה שלנו בין שני העמים יכול להיפסק, המציאות מחייבת אותנו לחלוק את אותה אדמה ולנסות לחיות בשלום ובשלווה. זכות השיבה כמוה גם זכות האבות, הם רעיונות עתיקים ולא רלוונטיים. המאבק צריך לנוע ולנשוב בכיוון הזכות לחיות כאן בשלום, זה לצד זה, בבגרות מוסרית ואמיצה.

חולה אהבה

בשנת 1993 הוא הופיע בבאר שבע עיר הולדתי, הייתי בן 12. הוא לא עניין אותי במיוחד. שנתיים מאוחר יותר נחשפתי לביטלס(מאוחר מידי) ג'ון לנון הפך לגיבור חיי. האגדה מספרת, שהוא הגיש ללנון את הג'וינט הראשון ואני מצידי חיכיתי לרגע המטאפורי הזה בעצמי. כשגבר רוצה שיקרה לו משהו, תהייה זו האישה שתגשים לו אותו וכך היה דבר, בתחילת העשור הקודם, גיליתי את בוב דילן(כן, יותר מידי מאוחר) הייתה זו בחורה שהגישה לי את הג'וינט הראשון וניגנה לי במערכת שירים של בוב דילן, יותר נכון דקלמה אותם בפניי. היו אלו המילים  שמסטלו אותי וחיברו לנצח עם המלודיה וההגשה שלו.

ב-24 במאי הוא חוגג 70 פחות מחודש הוא יופיע שוב בישראל. לא הייתי אומר שזו תהייה סגירת מעגל, אני לא אוהב לסגור מעגלים. סופר את הימים מהתרגשות.

למיקסטייפ לכבוד יום הולדתו והופעתו בארץ של בוב דילן, הכנתי שני חוקי ברזל, לא קלאסיקות ורק שירים שהוא הקליט ב-15 שנים האחרונות. חשבתי שמלאכתי תהייה קלה, אך לא כך היה הדבר. מהפולק הקלאסי דרך הבלוז השחור לקאנטרי הלבן ואפילו שירים עם אלמנטיים שנסונים ברורים. בוב דילן של השנים האחרונות הוא אמן המצוי בתהליך נצחי, שמפסיק לחפש אבל משכלל את גאונות כתיבת השירים שלו, שאלו הפכו רומנטיים יותר, הבוחנים את גבולותיו של הלב מקצה אל קצה ובאסכולות שונות. ובתוך כל אלו הוא לא מפסיק לנוע,  ולרגע לא מזניח את המחאה שלו ואת התקווה לעולם טוב יותר.

מיקסטייפ בוב דילן להורדה

במוסף השבת של הארץ אמנים ועיתונאים בוחרים שירים של בוב דילן

בוואלה! תרבות בוחרים את הקאברים הטובים לשירים של בוב דילן

מהספסל, אלפרד כהן השלישי

רשימת השירים

  1. Tweedle dee and tweedie- love and theft:2001
  2. Rollin' and tumblin'- modern times: 2006
  3. Lonesome day blues- love and theft: 2001
  4. Honest with me- love and theft: 2001
  5. Beyond here lies notin- together trough life: 2009
  6. Someday baby- bootleg: 2006
  7. If you ever go to Houston- together trough life: 2009
  8. This dream of you- together trough life: 2009
  9. Do you hear what I hear- Christmas in the heart: 2009
  10. Dreamin' of you- bootleg: 1997
  11. The lonesome river(with Ralph Stanley)
  12. I feel a change comin on: together trough life: 2009
  13. Love sick(live version)- time out of mind: 1997
  14. Ain't talkin'- modern times: 2006
  15. Make you feel my love- time out of mind:1997