חברות

"…. מה שאני חש כלפייך הוא שילוב של חברות, משיכה, הערכה, התמוססות של הלב והיקסמות של החושים, המצטרפות לכלל שלם, מורכב אחד, שאין לי בעבורו שם, אך הוא נראה לי יציב ומוצק….הסתכלי אל נשמתך פנימה:האם יש שם רגש אחד שידעת פעם ומאז נעלם? לא ,הכול נותר,נכון? הכול…."

גוסטב פלובר

 השיר הראשון שכתבתי היה על חברות, בגיל 14 לא זוכר בדיוק מה היו הנסיבות, אבל כן אני זוכר את ההחלטה שלי להיות משורר שאת שירו הראשון כותב על המושג הכה מורכב הזה-חברות. חיפשתי אותו, את אותו שיר מטופש, בוסרי ויומרני(בלשון המעטה). חיפשתי אותו בין כל רשימותיי מאז ומתמיד ולא מצאתיו, אני גם לא זוכר מה היו המילים שבחרתי, אך כאמור אני זוכר את הנושא המרכזי שלו(דרך אגב השיר השני שכתבתי היה על עץ האהבה, אותו כן מצאתי). היום אני יודע שאתה לא בוחר את הנושאים עליהם תכתוב, אתה נכנע להם. חברים מעולם לא היו חסרים לי וקשה לי לראות אנשים בודדים, אך מאז ומתמיד התעסקתי עם המושג הזה, מהי חברות ואיך אפשר למדוד חברות טובה, מיהו חבר בכלל, האם יש כזה דבר חברות אמת ואם כן מהי. הייתי בן חמש בגן טרום חובה, לא היו לי חברים בכלל, התהלכתי בדד בהפסקות ובחנוכה הייתי השמש. איפשהו מאז בהחלטה תת מודעת הבנתי שחשוב שיהיו חברים, בגן חובה כבר הייתי חלק מ-"החבורה".

חברים

השבוע קוראים שתי פרשות- אחרי מות, שעוסקת בעבודת יום הכיפורים, איסור לאכול דם ובאיסור עריות ו-קדושים שעוסקת במצוות, זאת אחת הפרשות העמוסות במצוות שיש, 50 במספר מתוך 613 והן עוסקות בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובמושג קדושה. בחרתי להתמקד, בפוסט הזה, בכלל הגדול בתורה- ואהבת לרעך כמוך ואנסה לבאר את מושג החברות עבורי, חברות בעולם הפוסט-פוסט מודרני.

יש לי יותר משלוש מאות חברים בפייסבוק, יותר מעשר במסנג'ר, יותר מחמישה בג'יטוק. יש לי ארבעה חברים קרובים מאד, עוד עשרה קרובים פחות, חברים מהתיכון, מהצבא, מעבודות שונות שעבדתי בחיי, בהחלט אדם ממוצע בחברה המערבית. רבים מייחסים את האמרה "הכלל הגדול בתורה" לרבי עקיבא, אך כבר לפני שהוא נולד, אמרו ישו וגם הלל הזקן, שאהבת לרעך כמוך היא המצווה הגדולה בתורה. יש כאן תפיסה מודרנית לכאורה, רבי עקיבא טוען שיש לאהוב אהבה עזה את רעך כמוך, כלומר הוא מסביר שעלינו לאהוב ראשית כל את עצמינו, להיות מאוהבים בעצמינו, זאת על מנת שנוכל בכלל לאהוב אחרים. כאמור התפיסה מאד מודרנית שנכתבה במאה הראשונה לספירה, כיום התופעה הרווחת, היא באמת של אהבה עצמית, רק שלמעשה בימינו, נשכח החלק השני בכלל, האהבה כלפי האחר, בין אם הוא חבר או אויב.

מעניינת גם הבחירה במילה- "רע" בציווי, כן שצמד האותיות הללו מסמן גם את הרוע ונוצר למעשה פרדוקס אטימולוגי, אך רוב הפרשנים אינם מייחסים חשיבות לבחירת המילה ומפרשת את רע, כחבר קרוב. הייתי מוכן למות בשביל החברים הקרובים לי ומן הסתם הייתי עובר את מבחן החברות הפסיכולוגי בהצלחה- זה שחברך עומד עם הגב אליך ומתבקש ליפול ואתה אמור לתפוס אותו לפני נפילתו לקרקע. בכנות, לא את כל חבריי הייתי תופס, ואני חושב שיש באהבה כזאת סוג של פנאטיות, כלומר אני יכול לאהוב את עצמי עד אין קץ ואת אותה אהבה להעניק לחבריי, זה פנאטי בעיניי.

יש כאלו שיטענו שהחברות מתמוססת לה בעולם הדיגטלי, בעולם הפייסבוק ודומיו, קל מאד לטעון טענה שכזאת לדעתי, קל מאד להשליך את בעיותיה של החברה על חידושים טכנולוגיים, אישית הכרתי הרבה חברים בפייסבוק, אם כי הם לא חבריי הטובים ביותר, אבל כן הם סוג של חברים שמשתפים אותי באהבות שלהם( מחליפים הדלפות של אלבומים) בהצלחות שלהם( חשוב לפרגן) ועושים דברים ביחד(מזמינים אחד את השני לאירועים).

בקבלה מסבירים, כדי שניתן אהבה לחברים, קודם כל עלינו לדעת לקבל מהם, אני לא חושב שזה חד משמעי ואיפשהו אני צריכים ללמוד גם לתת וגם לאהוב ואני חושב שאת הפירוש לכלל ואהבת לרעך כמוך, עשתה השפה האנגלית דווקא- you shall love your neighbor as a man like yourself ואהבת לרעך- באשר הוא אדם כמוך.

לא בכדי הכלל החשוב בתורה ממוקם, בפרשת קדושים, שם אלוהים מצווה על כל אדם באשר הוא להיות קדוש כמוהו, כלומר להיות מחובר לסביבה האנושית ולהתנהל בדרך הישר והטוב. הקדושה מתבטאת במעשים טובים שאנחנו עושים לאנשים הקרובים אלינו מהמשפחה, החברים ועד השכן בקומה האחרונה או החבר השלוש מאות בפייסבוק. היחסים צריכים להיות הדדים בין השניים. היחיד מצווה להתנהל בקדושה ללא ניתוק ממעגלי החברה והחברה מחויבת לכבד כל אדם הנמצא בה. האדם הוא יצור חברתי.

 סיפורי סבתא

לפני שנתיים נפטרה בשיבה טובה, בהיותה בת יותר מתשעים החברה הכי טובה של סבתי שתבדל לחיים ארוכים, היא גם הייתה אחותה הביולוגית וגרה בבניין לידה. סבתא שלי הייתה מדברת איתה על כל מה שלא יכלה לדבר עם סבי(עניני נשים) או ילדיה כי כולם היו בנים זכרים ומאז סבתא שלי מרגישה קצת בודדה בעולם הופך יותר ויותר צעיר לטענתה בעוד היא מזדקנת. שתיהן נהגו לשבת בסלון, ערוץ ויוה היה פתוח בטלוויזיה והן היו מרכלות על כל העולם, לא הבנתי מילה ממה שהן דיברו אבל היה אפשר להבין זאת בטון הדיבור ובצחוקן המתגלגל. אי אפשר לומר שהחברות בינהן היא סמל בשבילי או מודל לחיקוי, אבל אהבתי להביט בשניהן, איך אחת מלמדת את השנייה איך להתנהג בסיטואציות מסוימות וכל אחת בדרכה שלה, אם האגרסיבית של אחות סבתי ואם בנועם של סבתי, אפשר לומר שהן השלימו אחת את השנייה ולמרות הבדלי הגיליאים(יותר מעשר שנים) הייתה בינהן חברות אמיתית, שהתאפיינה גם בסוג של הערצה וגם בסוג של משפחתיות. אין לי ספק בכלל שהן אהבו אחת את השנייה כאילו אהבו את עצמן, כמו שצריך וכמו שכתוב בתורה, מבלי לחנך או להורות, הן לימדו אותי קצת על חברות ושוב לא הבנתי מילה ממה שהן מדברות.

כיף לי כשאני איתך

אחרי שאספתי את השירים למיקסטייפ גיליתי שיש להם מכונה משותף שבעקבותיו ניסיתי להבין מה זה אומר עליי, למה אני שומע שירים כאלו בתקופה האחרונה ולמה הייתי רוצה מאד שאחרים ישמעו אותם. מלבד היותם שירים מעולים, מרגשים וחודרים, מרקידים אקלקטיים וחובקי עולם(איסלנד, שוודיה,דנמרק, ארה"ב, קנדה, איטליה, וולס) יש בהם ניחוח של פעם, הצלילים כאילו נלקחו מתקופות אחרות, קרי שנות החמישים, השישים השבעים השמונים והתשעים אבל הסאונד עדכני ועכשווי, יש בהם משהו מוכר שמקרב אותי יותר ויותר אל השירים.

 

גם בחברות אפשר לזהות את אותה תחושה, של משהו מוכר, אולי מוכר לעצמינו, חלק בלתי נפרד מאיתנו. כמו שגוסטב פלובר כתב בחברים הכי טובים שלנו אנחנו יכולים לזהות משיכה והערכה. בחברות אמיתית הרגש נשאר תמיד ולא נעלם. באשר למיקס טייפ מלווה מלכה השביעי במספר, אני לא בטוח לגבי הישארותם רלוונטיים, אך הם מנסים וכעת הם גם מצליחים.

מיקסטייפ מלווה מלכה מספר 7 להורדה

  1. Kate nash- kiss that grrrl
  2. Stereo total- I wanna be a mama
  3. Mike patton- che note!
  4. John & jehn- London town
  5. Best coast- when im with you
  6. Harlem- be your baby
  7. El goodo- pitt
  8. Sharon johns & the dap- kings- I learned the hard way
  9. Aloe black- I need a dollar
  10. Primary 1- the blues
  11. The radio dept.- never follow suit
  12. Broken social scene- all to all
  13. She & him- lingering still
  14. The morning benders- excuses
  15. Sonny & the sunsets- planet of women
  16. Love is all- take your timr
  17. The magic numbers- the pulse
  18. Rufus wainwright- who are you new York?
  19. Heather woods Broderick- from the ground
  20. Bonobo- black sands
  21. Jonsi- time to pretend/MGMT cover

 

בחברות

אלפרד כהן, השלישי

חן המקום על יושביו

המת היפה כבר היה מצוי בגני

פורח, שטוף זהב אור וריח מים

בגבה גמה לאגס נח מת נהדר.

שבילים זרויי חול רך בהיר

עטרו לדשא, הכל ראיתי חדש

מת מתנה שם נח וחיכה לי

יונה וולך

לא אחת עוברת בי המחשבה שאני חי בחברה טמאה, בחברה מצורעת, בחברה שהוציאה שם רע לעצמה, שצריכה לעבור טהור וניקיון, לא הייתי מגזים ואומר שישטוף אותנו מבול, אבל מקלחת טובה לא תזיק לחברה בה אני חי. לפחות סיפור אחד בשבוע גורם לי להזדעזע והפעם סיפורה של מורה בבית ספר דתי ממלכתי, בת 40 רווקה שהחליטה להרות ולהביא ילד לעולם מהפריה חוץ גופית. מנהל בית הספר ומשרד החינוך המעסיקים של המורה ראה את ההיריון הזה בעין רעה והחליט לפטר אותה בטענה שהיא פוגעת במוסר ובתורה ובערכי התורה , לא רק שזה מנוגד לחוק, זה מנוגד לכל מידות המוסר באשר הן. הרי אחת המצוות החשובות בתורה, הינה פרו ורבו ומגיע מנהל ופוסל את המצווה הזאת באטימות אווילית(דרך אגב אם היא הייתה נאנסת ונכנסת להריון היא לא הייתה מפוטרת). המורה אישה בת ארבעים, דתייה שומרת מצוות חטאה בכך שרצתה בסה"כ ילד, חטאה בכך שרצתה לממש את זכותה האלמנטארית להיות אמא. היא לא התחתנה עם אף גבר ואני גם חושב שהיא גם לא שכבה עם אף גבר, אבל זה לא משנה. אני מקווה שעורכת דינה של המורה, סיגל פעיל תוציא מהמנהל והמוסד דמי פיצויים כל כך גבוהים שיגרמו לכך שייסגר.

שחורה כעורב
טקסטים, בין אם הם ויזואליים או וקאליים גורמים לנו להתרגש, ללב להצתבט ויש כאלו שגם גורמים לנו תגובות נפשיות מוזרות וכאלו שתי הפרשות של השבוע. הפרשות תזריע-מצורע נקראות יחד ורק בשנים לא מעוברות אנו מפרידים ביניהם. הן עוסקות באדם מבחינת מציאותו הביולוגית מאטרילית ויחד עם זאת גם המטאפיזית ובעולמו של האדם כבשר ודם המספק את צרכיו בלבוש ודיור, באריגים, בעץ ובאבן. מתוארות בשתי הפרשות דיני לידה, וסת, זיבה, נגעים, צרעת האדם, צרעת הבגד, צרעת הבית, טומאת המצורע וטהרתו. בשל התיאור הרב של התופעות המוזרות והביולוגיות של האדם, נוצר מכשול מנטלי החוסם את הקורא בלעסוק בפרשות האלו ויש כאן מן הסימבוליות למקום שבו אנו חיים, משום שהכל כל כך רקוב אנחנו כבר לא מתעסקים בצרות שלנו.
הכינוי הכי רווח של הפרשה הזאת הינו "שחורה כעורב" בעורב יש משהו שחור ואפל אבל במילה עורב, יש גם משהו ערב, כלומר מתוק ולכן יש חשיבות גדולה בלהתעסק בטקסטים שמעוררים בנו סוג של זעם או אפילו גועל, כי אם לא נתעסק איתם לא ייצא משהו ערב ומתוק.
פרשת תזריע, נפתחת בטומאת האישה היולדת, משום שהיא מדממת בעת המחזור שלה היא הופכת את עצמה לטמאה ובסיום המחזור, היא אמורה להתנקות ויתרה מכך לא ליצור מגע מיני במשך שבוע ימים בתום המחזור החודשי. בהמשך הפרשה מפרטים לנו סוגים נוספים של טומאות כמו טומאת המצורע וטומאת המת שנחשבת ל- "אבי אבות הטומאה" אך טומאת הלידה היא טומאה שונה, כי היא למעשה יוצרת חיים חדשים, היא ערבה יותר משאר הטומאות. הלידה מסמלת את היציאה של האדם מביתו, את היציאה לדרך חדשה.
הפרשות מתעסקות גם בצרעת, שהיא בעיניי יותר מחלה מטאפורית, מאשר מחלה שידועה בעולם הרפואה המודרנית או הקדומה. סוזאן סונטאג שחלתה בסרטן כתבה פעם מסה על איך שמחלת הסרטן שממנה סבלה הפכה בעצם למחלה מטאפורית. קפקא למשל כתב פעם לידידו מקס ברוד שחלה בשחפת, שהדלקת בריאותיו היא למעשה סמל לביטוי מצבו הנפשי שלו. בצרעת צריך לטפל ולמגר ולמרות שלא נעים להסתכל חייבים פשוט חייבים, אנו חייבים את זה לעצמינו.


למרות הכעס הגדול שיש לי על החברה הישראלית ועל המדינה שלנו, אני אוהב אותה ומאוהב בה. ויש בי מעט מן האמונה שלידה בין אם היא נעשית בדרך הקלאסית ובין עם עזרה רפואית, תוציא אותנו מהבית בו אנו ספונים, לבית אחר יפה יותר. לרש"י יש קצת גישה רומנטית באשר לצרעת, הוא כתב "אילו נתן לב לקרבה היה נמשך חינה" כלומר אם היה רק מתבונן מלב אל לב אזי המומים והפצעים היו נעלמים, בעיניי זה רומנטי מידי, כי חייבים לזהות את המומים ולהוקיע אותם מהחברה. צריכים לפטר את המנהל שגרם לסילוקה של המורה מללמד ומלהתפרנס.

סיפורי סבתא(אלפרד כהן ז"ל)
הימים הם ימי זיכרון, זיכרון רצח שש מליון היהודים בגולה במלחמת העולם השנייה. זיכרון החללים שחרפו נפשם למען מדינת ישראל. יום אחד מפריד בין יום הזיכרון לבין חגיגות יום העצמאות, יום אחד בלבד מבדיל בין כאב השכול לבין חגיגיות העצמאות וכפי שכבר אמרתי כשאוהבים מסוגלים להתגבר על הכל, על הכעס של המלחמה הנוראית שלקחה את מיטב בנינו ויום למחרת לחגוג עד שיכרון חושים את עצם קיומנו כאן במדינת ישראל. חייבים לטפל במומים בחברה הישראלית, כי בכל אחד ואחת צריכה להיות התקווה, שמתישהו יהיה ירוק פה, אחרת אני לא מבין בשביל מה חיים.
סבתא שלי שלחה את בנה הבכור, אלפרד כהן, לצבא הגנה לישראל( עד היום אני מכנה אותו צבא הגנה למות, כמו בשיר של אביב גפן) ושכלה אותו במלחמת התשה בשנת 1970. בכל פעם שמגיעה תקופת ימי הזיכרון אני שואל את סבתא שלי שתספר פרטים על הבן אדם שעליו אני קרוי, שאני נושא את שמו והיא מעולם לא מספרת לי, היא גם מעולם לא נושאת את שמו, היא קוראת לו "הוא" ומביטה בקיר בסלון המנציח אותו. באותו קיר, יש תמונה מהבר מצווה, תמונה שלו ליד טנק וקטע ממוסגר מדברים שכתב עליו אבי. בין היתר כתוב שם, שהוא אהב לצייר ולהאזין למוזיקה. כשהייתי ילד, הייתי חטטן גדול וכשסבתא הלכה לקנות משהו במכולת, מצאתי את עצמי בארונות מחפש ואז מצאתי שני ציורים שלו, ו12 תקליטים של הביטלס של הבן הבכור שלה, צפונים להם אי שם בארון, על התקליטים היה רשום "שייך לאלפרד כהן" על הציורים חתום "אלפרד כהן" בתור ילד זאת הייתה חוויה מאד מוזרה לראות משהו שהוא לא שלך אבל רשום בו שמך. סבתא שלי הסבירה לי בשני מפשטים במה מדובר וזהו, הכחשה מוחלטת או מנגנון הגנה, לפעמים יש לי הרגשה שהיא לא התאבלה עליו באמת, זוכרת רק את הדברים היפים ומסתירה את הכעס העצום שלה על מדינת ישראל שלקחה לה את בנה בכורה.

פאו פאו פאו פאו
שנת 2010 מסתמנת כשנה מוזיקלית מוצלחת ביותר, שנת 2010 מולידה יצירות מוזיקליות בוגרות ושלמות, כך גם האלבום החדש של אל סי די סאונסיסטם הלא הוא ג'ימס מרפי- זה קורה ובכך הוא מצטרף לרשימה ארוכה להוט צ'יפ, לגורילז, לקאריבו ועוד ועוד(ועוד צפויים לנו אלבומים רבים וטובים בהמשך, ארקייד פייר למשל). לאלבום הזה התלוו ציפיות מטורפות מאחד מגאוני הדור שלנו והוא עמד בהם ויתרה מכך התעלה עליהן. הסיבה העיקרית שלדעתי ג'ימס מרפי הצליח להתעלות על הציפיות, היא בשל הבגרות המנטאלית שלו, ההבנה העמוקה של המוזיקה ושל החיים. בעיניי זהו אלבום המשך לאלבום הקודם sound of silver מ-2007 משום שלפני שלוש שנים ג'ימס מרפי יצר אלבום שביטא את הזוהמה והצרעת של החברה שלנו, הוא לא מצא את החברים שלו ויותר מכל התאכזב מהעיר שלו ובאלבום הזה הוא עבר תהליך של היטהרות ושל השלמה ושל ניצחון האמונה. המהר"ל אמר פעם שרק העדר יוצר הוויה, כלומר רק אחרי שחשים ריקנות מוחלטת דברים מתרחשים וקורים.


ג'ימס מרפי מתחיל את האלבום בריקוד של ניקיון, בסוג של הצהרה, שהנה ניקית את הלכלוך מעליי ואני ממשיך לרקוד, הוא משלים עם כל הגועל והריקבון וזה לא אומר שהחיים לא יפים. בהמשך הוא שר על הרצון שלו לחוות בכאבם של אחרים אבל לא עד הסוף, הוא כן היה רוצה באהבתם, הוא כן היה רוצה שייקחו אותו הביתה. אחר כך הוא כבר שר שיר אהבה טיפשי ומודע לעצמו, שמכריז על רצונו להשתנות אם זה יגרום למושא האהבה להתאהב בו, אהבה רוצחת, האהבה היא קללה אבל זה רק שורות רעות של משורר מאוהב. ואז מגיע החלק הביקורתי שלו לחברות התקליטים ולצרכני המוזיקה באשר, הוא לא יעשה להיטים, הוא יעשה מוזיקה טובה בשביל אותם אלו שרוצים רק להיטים, אבל השירים שלו כן להיטים. בשיר שאני הכי אוהב באלבום(לפחות בעת כתיבת שורות אלו) שר מרפי על המעמד שאליו הגיע ועל האחריות שנוצרה בעקבות כך, אבל הוא רגוע ומודע ורואה את כל התמונה ויש לו מה להגיד. ואז מגיע השיר האחרון שהוא לדעתי האנטיתזה לשיר האחרון מהאלבום הקודם new York I love you שמאכזבת אותו ובאלבום החדש השיר האחרון נקרא home ושם הוא קורא בין היתר לסגור את דלתות הזמנים הרעים, לשכוח את השנים הנוראיות. למרות שיש איוולת בעולם ולא הכול ורוד יש את החיים ויש בית. חן המקום על יושביו.

לאלבום יש אוירה שנעה בין 1977 לבין 1987 צלילים וריחות של בריאן אינו, של דיוויד בואי והשירים ארוכים ומלאי צלילים וסוחפים אותך לריקודים עצמיים מול המחשב, מול המראה מול האנשים המחכים בתחנה, קולו של ג'ימס מרפי מחמם ומרגש, אחד מהאלבומים הטובים של השנה. ועל זה יאמרו חכמים(ואנחנו לא כל כך חכמים) פאו פאו פאו פאו.

LCD soundsystem-  this is happening להורדה

ועד לשבוע הבא
זכרו ותחגגו
אלפרד כהן, השלישי

אין גבולות

… לא נחדל לחקור

ואחירתה של כל חקירתינו

תהייה להגיע אל המקום שבו התחלנו

ולדעת את המקום בפעם הראשונה.

ת.ס. אליוט

 

השבוע מציינים 54 שנים למותו של אלברט איינשטיין, שאמר פעם שההבדל בין טיפשות לחכמה, הוא שלטיפשות אין גבולות. למעשה אני מבין ואולי קצת מסכים, שאי אפשר לדעת הכל ואיפשהו יש גבול למה שאנחנו יכולים לדעת. למרות שבחלוף השנים האחרונות יש תחושה שכן אחרי הכל יהיה ברשותנו את כל המידע שצריך על עצמינו ועל העולם שאנחנו חיים בו וזה נשמע קצת מפחיד ואפילו מטריד. לפני המון המון זמן קראתי ראיון בעיתון לא זוכר בדיוק של מי או על מה, שאמר שהאנושות מאבדת את הקסם בלא גלוי ובנסתר, זאת אומרת יש דברים שלא צריכים לדעת או לחקור על מנת שנדע אותם ואני שואל את עצמי, היכן הגבול, האם יש כזה.

 אש זרה

פרשת שמיני מחולקת לשני חלקים, ששונים זה מזה מבחינת הנרטיב ומעטים מאד מצאו קשר בין שני החלקים. זה מתחיל בחנוכת המשכן, בחגיגיות טקסית, אלוהים מצווה על משה ואהרון לעלות קורבנות לכבוד היום השמיני-יום חנוכת המשכן, הסיפור מקבל תפנית אכזרית כאשר שניים מבניו של אהרון, אביהוא ונדב שמחליטים לקטור מקטורת עבור אלוהים שמחליט לשלוח לעברם אש שתכלה אותם. נכנסה בהם אש זרה, הם חצו את הגבולות ולא היו צריכים לעשות את אשר עשו ואלוהים קלקל את החגיגיות שפקדה את הקוראים במעשה אכזרי ולא מובן, לדעתי אכזרי מידי.

בניו של אהרון היו אנשים טובים ומאמינים גדולים והמעשה הנורא שהם עשו היה לעשות יותר ממה שהיה נדרש עבור חנוכת המשכן, המעשה הנורא שהם עשו היה להאמין באלוהים יותר ממה שהוא מבקש, כאמור חצו את הגבולות. בחלוף ההיסטוריה, בדתות המערב קרי האסלאם, הנצרות והיהדות, אפשר לראות מקרים שבו אנשים הוצאו להורג בגלל שהאמינו יותר מידי, משום שטענו שהם הכי קרובים לאלוהים. בעוד שבדתות המזרח, הבודהיזם וכד' תמיד מאמינים שצריכים להגיע כמה שיותר קרוב לאל. שפינוזה פילוסוף מערבי כתב פעם שאלוהים נמצא בכל מקום ולכן אין גבולות באמונה אליו. האם יש גבולות לאמונה באשר היא ואם כן, היכן נמצא הגבול. כי למעשה נוצר פרדוקס בקרב המאמינים, מצד אחד מבקשים מהם להאמין בצורה הכי חזקה שיש ובדרך הכי אמיתית וכנה אך מצד שני אלוהים מזהיר אותם לא להתקרב יותר מידי, אחרת הם יישרפו כמו בניו של אהרון הכהן. איפשהו בתוככי תוכי לדעתי אין גבולות לאמונה ואסור לשים לה מחסומים כלשהם, אך ככל שחשבתי על זה יותר ויותר בימים האחרונים, גיליתי שהצבת גבולות בעצם מועילה לחיזוק הקשר בין המאמין לאלוהיו ואסור לחצות את אותו קו המסמן את הגבול, כי אחרת הקשר המיוחד הזה מאבד את הייחוד שלו.

פרשנות נוספת למעשה של בני אהרון היא, בספונטניות שלהם, הטענה היא שהם פעלו בספונטניות, ללא מחשבה תחילה ולא לפי כללי הטקס, השריפה ששרפה אותם באה לכבות את השריפה שפרצה מתוכם. הרב קוק כתב: "הדבקות הדמיונית הזרה, שיש בעצמיותה, לא במקריה, ניגוד לתורה ולמצוות, להשכלה ולדרך ארץ…" הרב קוק בעצם מרמז על חטא העגל הידוע, אותו חטא שנעשה מהתלהבות יתרה ומחוסר מחשבה תחילה. אך פרשנות זו מקוממת אותי מחד, אולי בגלל שאני חי בתקופה פוסט מודרנית, שלא מדכאת את היצריות או הספונטניות. ומאידך אני אדם לא ספונטני בעליל, הכל אצלי מחושב וכל האפשריות קיימות וידועות ושום דבר לא יכול להפתיע אותי ופעולות או מעשים ספונטניים די מערערים אותי וזה חלק מהביקורת העצמית שלי כלפיי. באיזה אופן הייתי כן רוצה שתהיי בי אש זרה שתפעל לפי רגע של יצריות ולא לפי כללי הטקס, הייתי כן רוצה להישרף.

 חזירונצ'יק

בחלק השני של הפרשה מתוארת סידרה של הלכות אוכל למיניהן, כמו למשל מה אסור לאכול ומה מותר: חזיר ארנבת וגמל אסור, ופרה ותרנגולת מותר ולמה אסור לערבב חלב ובשר וכו' וכו'. אני אתמקד בחזיר.שהוא אחת החיות המושמצות ביותר ויהודים ומוסלמים לא אוכלים אותו ונגעלים מהחיה עצמה, כמעט ללא סיבה. קראתי השבוע פרשנות יהודית רפורמית שמסבירה למה כן אפשר לאכול אותו. החזיר מושווה לאלוהים, החזיר אוכל רפש שהאדם יוצר ושהחקלאות יוצרת והמזון אותו הוא אוכל יוצר למעשה בשר מאד טעים(אני אכלתי) ויש בזה קצת כמו מעשה אלוהות לקחת יש מאין, לברוא משהו חדש וכד'. הרמב"ם שהיה רופא הסביר שאסור לאכול חזיר משום שאותו רפש שהוא אוכל לא בריא לגוף האדם ומי שקורא את הבלוג הזה יודע שאני לא כל כך מסכים עם הרמב"ם כמעט אף פעם. הבשר של החזיר טעים מאד.

 

לשחות

כשאיינשטיין כתב שיש לחכמה גבולות האם הוא התכוון שגם לאהבה יש גבולות, שגם לכישרון יש גבולות, האם אנחנו יכולים לאהוב עד בלי סוף , האם אנחנו יכולים להוציא לפועל את הכישורים הטמונים בנו בכל פעם מחדש ולכבוש בכל פעם פסגה אחרת. ניסיוני גורם לי לאושש את אמירתו של איינשטיין, כי בכל פעם שאהבתי יותר מידי, שרפתי את זה ובכל פעם שכתבתי משהו טוב, היה לי קשה מאד לשחזר. אבל גם כאן אני חצוי ואין לי תשובה חד משמעית, כי אני רומנטיקן וחושב שאפשר לאהוב בלי גבולות ובכל פעם לבטא את כישוריך עד סוף העולם.

אלבום השבוע של מלווה מלכה, איכשהו במידה רבה מבטא את כל מה שאני מרגיש כלפי גבולות האמונה, האהבה והכישרון, זהו אלבומו החדש של דן סנייט הקורא לעצמו caribou שנקרא swim. דן סנייט, קנדי במוצאו, הוא אמן אלקטרוניקה שיוצר מוזיקה חסרת גבולות לדעתי. בכלל קשה לדעת היכן עומד הגבול במוזיקה אלקטרונית אם בכלל, אפשר ליצור אין ספור של צלילים ודן סנייט לוקח את היכולת הזאת של יצירת אין ספור צליליים ומשלב איתה כלים חיים וביחד יוצר קטעים שדנים בעיקר באהבה, המון אהבה, אין גבול לאהבה.

הוא ממשיך את אותו קו מאלבומיו הקודמים, בהם הוא מסתובב בנופיה של הפסיכדליה משנות השישים(אם כי קצת פחות מהאלבומים הקודמים) עם דמיונות אלקטרוניים משנות התשעים ואוושות לב של מקצבים אפריקאיים. הוא כמעט לא קופץ לבקר בשנות השמונים הדי טרנדיות בשנים האחרונות וטוב שכך. יש משהו קצת אפל באלבום הזה, הטמפו יותר מהיר והסאונד מלוכלך. כמו באלבום הקודם גם כאן שליש מהשירים נושאים שם של בחורה: ג'מילה או קיילי והשירים ליריים באופיים. פעם קראתי ביקורת שאמרה שהקול שלו מזכיר מישהו ששר הישר אל המחשב ויש בזה משהו מקסים בעיניי, הוא שר את מה שהוא חווה מהמוזיקה חסרת הגבולות שהוא יוצר.

חצי מהאלבום הם יצירות אינסטרומנטליות רווי כלים וצלילים ובחצי השירים הוא שר וקולו כאמור סוחף אותך בתוך כל פנורמת הצלילים. יש משהו תמיד מפתיע בשירים שלו, תמיד לקראת הסוף תמצא איזה צליל חדש שיהפנט אותך יותר לשיר או לקטע האינסטרומנטלי. דן סנייט שוחה באלבום הזה לתוך הים, לתוך הלא נודע. אלבום מצוין.

Caricou- swim  להורדה

 

שבוע נפלא

אלפרד כהן השלישי

נס גדול היה פה

הלכתי הלאה והנה השמיע לוטוס קול:

אשר עשה את העולם תלוי הוא על גבעול

כי הוא עשני בצלמו, וזרם זה הרב

רק נטף גשם שגלש מבין מרחב עליו.

וילאם בטלר ייטס

 

 זהו סיפור הזוי במקצת, יהיו כאלו מבינכם שיטענו שמעורבים בו סמי הזיה אך נשבע לכם שלא כך הדבר. לפני כמה ימים יצאתי לעוד יום עבודה וניגשתי לאופניי החונות בפאתי הבניין וגיליתי שעקרו לי את הגלגל הקדמי, מלווה בתחושות זעם המעורבות עם תחושות של אין מה לעשות עם זה, ניגשתי לתחנת האוטובוס הקרובה לביתי שייקח אותי לעבודתי, בדרך לתחנת האוטובוס התמרמרתי, חשבתי לעצמי ששוב אני אצטרך לקנות אופניים או לפחות גלגל, תוך כדי גיליתי ששכחתי את הנייד בבית, אז חזרתי ואז להפתעתי מצאתי את הגלגל הקדמי של אופניי במקומו. ניסים אכן קורים.

 לנסות

השבוע חוגגים את חג הפסחא ואת שביעי של פסח(לא קוראים פרשה) שני חגים שעיקר משמעותם הוא בנס הגדול שהתרחש.לפי חז"ל החג של השני של פסח מסמל את נס קריעת ים סוף(בעוד שהראשון מסמל את יציאת מצרים) והנוצרים חוגגים את הפסחא כי הם מאמינים שתחייתו של ישו קרתה בשבוע שלאחר ליל הסדר(או הסעודה הגדולה). במילה נס חבוי הפועל ניסיון. נס הוא נסיון של שני הצדדים, האל המבצע(או כל דבר אחר) והאדם החווה אותו לבדוק את חוזקה של האמונה אחד בשני. בנס התחייה ובנס הקריעה נולדו שני עמים, שני דתות, הנצרות נולדה לראשונה והיהדות נולדה מחדש ושני הניסים הללו מבקשים ללמד כי התרחשות ניסית איננה הבסיס לאמונה, אלא היא דורשת ומחייבת את האדם להיאבק על ההכרה הזאת, כלומר להיות עד להתרחשות ניסית באשר היא, לא מספיקה אלא צריך לחוות את אותה התרחשות.

הרמב"ם אומר שכל הניסים או המופתיים אינם אמיתיים אלא רק למי שראה אותם ולגבי אותם אלו שלא חוו אותם יכלו להיות שיקבלו את הסיפור על נס ויהיו כאלו שיכחישו ולא יאמינו. הרמב"ם בעצם אומרת שהניסים הופכים למיתוס בלתי מחייב. דר' עמנואל וילקובסקי כתב בשנות ה- 50 שסיפור נס קריעת ים סוף מתבסס על הזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי על קטסטרופות קוסמיות שאירעו בתקופות קדומות. אני לא כל כך מסכים עם רמב"ם ועם וליקובסקי להסברים שלהם על מופתות וניסים כי אחרי הכל הניסים הללו יצרו סיפור או מיתוס שמעצבים כאמור שתי דתות. ומסופרים לאורך כל הספרות הכתובה מאז ועד היום.

אסיים את החלק הזה באחד הפרקים של הסידרה האהובה עליי עקרות בית נואשות שם נאמר על ידי אחת הדמויות: "היכן שיש אמונה, יש חיים" הוא משפט מכונן בעיניי. כי כל אמונה באשר היא, אם מופתית או מתבססת על פנטזיות ואם מציאותית , גורמת לי לחיות, מחזיקה אותי, מדרבנת אותי להמשיך הלאה.

קיימת בי כל מיני סוגים של אמונות, בחלקן אני מאמין שיתרחש סוג של נס על מנת שיתממשו  ואיכשהו זה לא מפריע לי למהלך חיים תקין, להפך זה מפרה אותי וכאמור גם מחייה אותי. בחלקן האחר, אני מאמין במה שקורה מסביבי במציאות היומיומית שלפעמים יכולה להיות קשה ומתסכלת אולי זה ניסיון שלנו עם עצמינו. המציאות בוחנת את האמונה שלנו כבני אדם החיים בה.

 סיפורי סבתא

כשעברתי לדירתי השכורה החדשה ביפו, סבתי ביקשה שאפזר צימוקים בקרנות החדרים ועוד לפני שהספקתי להתעצבן סבתי עצרה אותי ואמרה זה יביא לך מזל וברכה, מה איכפת לך תשים. ומה אחר כך שאלתי אותה. אחרי הלילה הראשון שלך תזרוק אותם, הרי אתה לא רוצה שיבואו נמלים, ענתה לי בחזרה. לסבתא שלי ישן אמונות תפלות, חמסות רבות תלויות לה בקירות דירתה. ומעולם לא הרשתה שנעליי יהיו הפוכות. סבתא שלי מאמינה בזה אמונה שלמה וחזקה, משהו שעובר מדור לדור. אבל על הצימוקים לא שמעתי ולכן זה הקסים אותי והאמנתי שאותם צימוקים בקרנות החדרים בלילה הראשון של דירתי השכורה החדשה יביאו ברכה. עד לא מזמן סלידתי לאמונות תפלות הייתה חזקה, לא יכולתי לשאת את השטות הזאת וביטלתי אותה בכל פעם שנתקלתי בה, אך יש בי מקום של כבוד כלפי אותם אלו שמאמינים בהן. סבתא שלי אמרה לי שתמיד סלדתי מאמונות תפלות עוד שהייתי ילד קטן. היא תמיד מספרת לי את הביקור שלי אצל באבא סאלי (זצ"ל) בגיל ארבע כי כל המשפחה חשבה שעשו עליי עין רעה וביקשו ממנו שיברך אותי, אז הוא נתן לי לשתות ממים שהוא ברך ואני במקום לשתות אותם בעטתי לו ברגל. סבתי והוריי התאדמו מבושה ואחרי עשרות התנצלויות, הוא שוב ביקש ממני לשתות המים ואני מבועת ממבטם הכועס של משפחתי נאותי לשתות אותם. מאז סבתי והוריי הפסיקו להאמין שיש לי עין רעה, אז מי אני שאפקפק בכך.

לנסות שוב

בסיפור שינעל את הפוסט, כן מעורבים סמי הזיה ועוד סוגי סמים שלא ידעתי עליהם או אותם, אבל הסיפור הבא הוא רק הקדמה לאלבום שהכי ריגש אותי השבוע ובכלל, לאלבום שגרם לי קצת לבכות וקרע לי את הלב. אלבום עם המון אמונה בחיים. זהו סיפורו של רוקי אריקסון סולן ומנהיג להקת – the 13th floor elevator  ולהקת רוקי אריקסון והחוצנים לשעבר, ב- 1999 מצא אותו קווין מקליסטר עיתונאי מוזיקאי לשעבר שעשה על חייו סרט תיעודי מוצלח. רוקי אריקסון הוא סכיזופרן, מסומם, גנב, חסר כל ואסיר לשעבר אבל יותר מהכל מוזיקאי וכותב שירים מחונן. השנה יחד עם חברי להקת אוקריבל ריבר המצוינים הוא מוציא אלבום תחת השם- true love cast all evil בתור אחד שלא הכיר כלל את סיפורו של רוקי אריקסון על לאותו אלבום זה, אני מרגיש שזה אלבום על החיים שלו. זהו אלבום של התרחשות ניסית. עד 1999 רוקי אריקסון חי על קצבה של 200 דולר מוזנח בטקסס וזאת למרות היותו מוזיקאי מוערך ומשפיע( על סוניק יות' וג'וליאן קופ בין היתר) זהו אלבום של אמונה, המון אמונה בחיים.

זהו אלבום רוק בלוז פולקי טקסני בסגנון ישן. אוקריבל ריבר אחראים על ההפקה והנגינה וניכר כי גם על ההערצה. הטקסטים אישיים מלאי התפכחות כמו למשל הסנונית הראשונה שיצאה ממנו- "להתראות חלומות מתוקים", מדבר על פרידה מאותם חלומות חסרי משמעות ויותר מכל חסרי סיכוי להתגשם. השיר שמגיע אחריו הוא כבר שיר בקשה-  רוקי אריקסון מבקש, "היי והבי אותי לבית". השיר, "בבקשה שופט" הוא שיר על אדם שמבקש שירחמו עליו ויחוסו עליו, על חוסר החמלה בעולמינו. והשיר "לנצח", השיר האהוב עליי באלבום, שיר שבכל פעם שאני שומע אותו אני מתרגש ממש וגופי מאבד שפיות. זהו אלבום שישאר אצלי בנשמה לא לזמן קצר ולא ליום אחד, אלא לנצח.

אני מאמין בניסים גם אם אני לא חווה אותם בעצמי, אני מאמין בסיפורי ניסים ולראיה סיפורו של רוקי אריקסון, שהיה מוזיקאי חשוב אך קצת חולה. שאיבד כל סיכוי כמעט לחיים נורמאליים שהמציאות ניסתה אותו כביכול. כל יום קורים ניסים.

Roky Erickson With Okkervil River – True Love Cast Out All Evil  להורדה

ועד לנס הבא

חג שמח

אלפרד כהן השלישי