וירא כי טוב – פוסט אחרון

לולא האמנתי בכל ליבי בכוחי לכתוב וביכולתי המופלאה לבטא רעיונות במלוא החן והחיוּת.. במילים אלה, פחות או יותר חשבתי לפתוח את סיפורי.

ולדימיר נבוקוב מתוך יאוש

פה צריך לבוא סיפור קטן, משהו שקרה לי במהלך השבוע שהשפיע עליי מאד או אירוע הצבוע באדום וממורקר במארקר זועק שיקרה בשבוע שיבוא. או בעצם זיכרון ילדות רחוק או זיכרון יותר קרוב, זיכרון שעיצב אותי ואפילו זיכרון כזה שלמדתי להתעצב דרכו רק בימים האחרונים. בעצם גם יכולה לבוא ידיעה מהחדשות שהרגיזה אותי או ריגשה אותי במיוחד. יכולה לבוא גם תחושה, תהייה, ציפייה וגם פנטזיה על נושא רומנטי. חלום חדש שאוסף למסע ארוך ומרתק, חלומות קדומים ורדומים. כל אלו בערך, פחות או יותר יכלו היו להירשם בפסקה הראשונה של כל פוסט במלווה מלכה. וכל זה היה בעצם רעיון של דרור, חבר קרוב שהציע לפתוח כל פוסט באחד מכל אלו. רעיון טוב! אמרתי ויישמתי.

אני מחזיר אתכם לקרוא שוב את הכותרת שאומרת את הכל. ולמרות זאת, כל מחשבה שמתרוצצת לי בראש מסתיימת בשאלה: איך אפשר לכתוב על התחלות שבליבך מתרוצצות מילות של פרידה. כן, זהו הפוסט האחרון שלי, של הבלוג מלווה מלכה. תחילה רציתי להכריז על חופשה, שאחזור עוד כמה חודשים, אבל זה הזכיר לי תוכניות טלוויזיה שבכל פעם שהמנחה מכריז על יציאה לחופשה, אתה יודע בעצם שזו סיומה של התכנית והיא לא תחזור לשדר יותר. אז זהו, זה הפוסט האחרון, תהנו.

לפני כמה מילים על פרשת בראשית ארצה להודות לאנשים שליוו אותי במהלך הכתיבה, הם בעצם "המלכה" שלי ובכן תודה לכם אמיר, יבגני, מאיה, מיכל, ליאור, איציק, הילה, ענבל, חלי, נועה, דרור וטל. ותודה לכם: לכל מי שקרא, שיתף, המליץ והגיב. המון תודה!

האישה שאיתי

אחד המשפטים הידועים והמפורסמים ביותר בספרות לקוח מפרשת בראשית. יש כאלו שיטענו שזהו המשפט הטוב ביותר שפתח ספר, אני יותר אוהב את משפט הפתיחה של אנה קרנינה. אבל יש משהו מרשים בפתיחה שכזאת שמתאר את ראשית הדברים, את ההתחלה שלהם.  פתיחה השוללת את כל מה שהיה קודם, כי בעצם לא היה שום דבר, ריק מוחלט, תוהו ובוהו. אך ההישג הספרותי של הפרשה הזאת טמון דווקא ברעיונות בה היא עוסקת בין היתר בבריאה, ביצירה, בחטא ועונשו ועוד.

יותר מהכל תפסה אותי היזדהתו של האלוהים עם בדידות האדם, כידוע אלוהים ברא את העולם ואת האדם בשישה ימים. לאחר מכן ראה כי האדם בודד הוא ורע לו, חז"ל אפילו מפרשים כי אלוהים ניסה לשדך לאדם את החיות למינהן שיהיו לו בנות זוג ללא הצלחה גדולה. לא טוב אדם להיות לבדו אמר אלוהים וברא את האישה שאיתו, את חווה וההמשך ידוע.

בדידות היא אולי התחושה שאני הכי מכיר, יותר מאהבה, אפילו כתבתי פוסט שלם על בדידות. איכשהו כתיבת הבלוג הזה בשנתיים האחרונות הפרה את בדידותי הנצחית והתחרתה בה בכל שבוע בדו קרב נקוב ומותח. המילים הקשיבו לי ושוחחתי עם תחושתיי והרהוריי תוך כדי כתיבה והאנשים שקראו את המילים כאילו היו עזר כנגדי, האישה שאיתי.

בחודשים האחרונים אני חייב להודות שלמרות שהמילים והקוראים שהיו כאמור עזר לנגדי, חשתי כי בדידותי הולכת וגואה ולפני שהים יטרוף אותי החלטתי להפסיק כי הבנתי שטעיתי. המילים והאנשים שקראו אותם לא היה האישה שלי, אלא היו הניסיון שלי להשתדך לחיות שלא מבנות מיני, הם היו החיות שמכילות את העולם שמסביבי, שהייתי צריך ללמוד לאהוב אותם כמו לחשוק באהבתה של אישה, על מנת שאבין את טעותי. וכמו ספר בראשית הייתי צריך לברוא את העולם הזה שאיתי בכדי שתיווצר ותיברא האישה שלצידי.

ומה עכשיו?

"האמן לדברו של הלב/ אין ערובות משמיים" כתב פידריך שילר בשירו געגוע ומכוון אותי בדרך החדשה הלא נודעת, הגלמודה והבודדת אליה בכוונתי לפנות עכשיו. ואולי ציפיותיי מהחיים גדולות – גדולות מידי ואין ביכולתי להגדיר לעצמי דבר לא בציפיותיי ולא במאוויי. יחד עם זאת ולמרות כל התחושות הללו, החלטתי כאמור, לפנות לדרך אחרת. שנתיים אני כותב על מה שאני לא מאמין בו מתוך ניסיון להבין מה בעצם אני לא מאמין בו ועכשיו הזמן לכתוב על הדברים שאני כן מאמין בהם, במוזיקה, בקולנוע, בספרות, בשירה וגו'. בדברים שמרגשים ומרטיטים לי את הלב. לא הייתי אומר  שהחלטתי להפסיק לכתוב. אני פתוח לכל הצעה שהיא.

הסעודה האחרונה

לפני שנתיים כשהתחלתי לחשוב על הבלוג הזה ומה יהיה בו ועל מה אני אכתוב, ידעתי בוודאות שאוכל יהיה בו, שאמליץ על מתכונים, בלוגים של אוכל ועוד. הייתה זו מיכל שעוררה בי הכישרון הזה לאוכל לאפות עוגה ולהתעסק עם כל המרכיבים. ולמרות שעשתה זאת ללא ידיעתה, אני מודה לך על כך, עד עצם היום הזה. אחר כך עם הזמן הבנתי שאין מקום לאוכל בבלוג הזה וויתרתי עליו. במהלך השנתיים בעזרתו של חברי אמיר צילמתי שני מתכוני וידאו כשאני מגיש פרי מוחי הרעב. החוויה, הייתה מדהימה. התוצאות, אם עוד לא ראיתם לפניכם.

 

כיער של עצים מתים

במאמר שקראתי בניו יורק טיימס סיינס הסבירו מדוע יערות של עצים מתים יכול לגרום לשריפות גדולות יותר ומזיקות בהרבה מאלו של יערות עם עצים חיים ושוקקים. ההסבר העיקרי היה שקרינת השמש מגיע בקלות יותר לעשבים שוטים, מייבשת אותם וחושפת אותם לרוח שהיא יודעים מביני דבר, אחת הגורמים העיקריים לפריצת שריפות בכלל.

מייד דימיתי ברוחי את המצב להאזנה למוזיקה אצלי בשנה האחרונה. 2011 תיזכר כשנה מתה במובן מסוים, בלי חידושים, בלי יציאות מרגשות וגדולות . המוות הזה של המוזיקה חושף אותה לשריפות וכל דבר בינוני ופחות מזה נדלק באש גדולה מפיח תקוות שווא. האמת היא שמאד היה קשה לי להתרגש ממוזיקה השנה.

ולמה אני מספר את כל זה בפוסט האחרון שלי, כי מוזיקה זה הדבר החשוב לי מכל, יותר מאוכל ויותר מהמילים. כשעברתי לתל אביב רציתי להיות מבקר מוזיקה, ניסיתי כל דרך אפשרית ולא הצלחתי, יכול להיות שלא ניסיתי יותר מידי ויכול להיות שאני לא טוב גם בזה. מה שכן הבלוג הזה לא היה קיים ללא המוזיקה שבו.

השבוע בחרתי שירים שעוסקים בדברים הראשונים שנבראו: אור, שמיים, ים, פירות, חיות, שמש, ירח, ציפורים ואת יום השבת. את האדם לא הכנסתי למיקסטייפ, כי הוא קיים בכל שיר ושיר. תיהנו.

אפשר להאזין ב – iCast

ואפשר להוריד כאן

אלפרד כהן, השלישי.

רשימת השירים

  1. The rolling stone – shine a light
  2. Creedence clear water – it came out of the sky
  3. Low – walk into the sea
  4. Electrelane – at sea
  5. Galaxie 500 – decomposing trees
  6. St. vincet – neutered fruit
  7. Peter Doherty – new love grows on trees
  8. TV on the radio – staring at the sun
  9. Jay reatard – there is no sun
  10. Nick cave & The Bad Seeds – Jesus of the moon
  11. John maus – hey moon
  12. Jason lytle – birds encouraged him
  13. Coco rosie – animals
  14. Massive attack with Damon Albarn – Saturday come slow

הסוף, הוא תמיד אותו הסוף

אני מרגיש כמו פתיחה לאופרה של רוסיני, שבה כל הזמן נדמה שזה כבר הסוף, אבל פתאום צץ איזה חליל מסתלסל והמוזיקה נמשכת עוד קצת.

מיכאל הנדלזלץ

 ניסיון אחד, זה כל מה שהייתה צריכה חברה קרובה שלי לשכנע אותי לבקר אצל קורא בכף היד  הרוסי הזקן "החדש של השכונה". תלך! היא אמרה זה גם לא עולה הרבה כסף. שאלתי כמה בדיוק והיא ענתה שהוא אומר בסוף, לכל אחד מחיר אחר. תלך היא הוסיפה הוא משעשע ואתה תאהב אותו. הלכתי. בדמיוני הצטייר לי בית רוסי של המאה ה-19 בסגנון המתואר להפליא בספריהם של דוסטייבסקי וטולסטוי. ידעתי שזה יהיה בית רגיל ונורמלי, אבל רציתי להעניק לביקור הזה נופך רומנטי, אפוף מסתורין ומוסך בעשן המקשה את הראייה.

נכנסתי לדירת שני חדרים ישנה בבת ים ובדמיוני המשכתי לדמיין טרקלין ענק ומשרתים שמלווים את כניסתי. אבל היה זה אלכסיי בעצמו שקידם את בואי, תשב הוא הורה לי באינטונציה של רופא מנתח, זה לא ייקח הרבה זמן. הוא הציג את עצמו, קוראים לי אלכסיי, האנשים הקרובים לי גם קוראים לי אליושה, אתה לא קרוב, אז תקרא לי אלכסיי, בסדר? הנהנתי לחיוב.

בעודי מחטיף מבט לתיק שלי, חושש שהסכום שהבאתי איתי לא יספיק לביקור המוזר הזה, שואל אותי אלכסיי למטרת בואי: בשביל מה אתה צריך לדעת את העתיד, בשביל מה אתה צריך לדעת מה קורה איתך. שאלתו לא הפתיעה אותי ובאתי עם תשובה מוכנה: זה כמו לראות סרט מתח ואתה מפענח את הרצח לפני שהדמות הראשית עושה זאת, עוד באמצע הסרט, אבל בכל זאת ממשיך לצפות. אלכסיי היה מרוצה מהתשובה, אבל ניכר ממבטו שכל תשובה הייתה מספקת אותו.

זה היה קצר, בעשר דקות הוא הסתכל בשתי כפות ידיי. בתחום האהבה הוא הבחין שהייתה לי אישה שאהבתי מאד ותהייה עוד אחת שאוהב עוד יותר. תגדלו שני ילדים, אחד מהם לא יהיה שלכם או של אחד מכם. קו החיים שלי ארוך ובטוח ותמיד תהייה לי פרנסה. בעתיד יהיה לי הרבה כסף והוא יבוא מכמה מקורות וזאת למרות שאעבוד רק בעבודה אחת. הוא אבחן שאני אדם טוב ויכול לסחוף אחריו אנשים רבים, מאמינים לך! הוא אמר. לבסוף הוא אבחן שינוי קיצוני בדרך בה אני תופס את החיים ברוב הפגישה הנהנתי וקצת חייכתי.

בסופה של הקריאה הוא נקב מחיר: 15 דולר אמר. בחישוב מהיר יצא לי כמעט 60 שקלים ואז הוא תפס את היד שלי ואמר שהוא מקבל רק בדולרים ושאני אלך להמיר את הכסף. חשבתי שזה סוג של מבחן הלכתי מייד להמיר את הכסף וחזרתי אליו עוד באותו היום.

פרשת וזאת הברכה מסיימת את הקריאה של חמשת חומשי התורה ובשבוע הבא מתחיל הכל מהתחלה, מבראשית. בפרשה הזאת משה מברך את 12 השבטים ואז נקבר במקום שלא נודע עד היום. לפי האמונה משה היה שכתב את התורה ואת הפרק האחרון כתב קצת לפני מותו וזאת למרות שמתוארים בפרק הזה הפעולות של עם ישראל לאחר מותו. חשבתי לעצמי לאחר שסיימתי לקרוא שיהיה מעניין לקרוא את התורה מהסוף להתחלה, ממותו של משה ועד לבריאת העולם. אחרי הכל אנחנו יודעים מה יהיה בסוף, אין הפתעות ולמה אנחנו ממשיכים לקרוא למרות שאנחנו יודעים את הסוף. שאלה זו הדהדה בראשי לרגעים רבים.

ספוילר

באחת ההרצאות שלי באוניברסיטה התחיל פרופ' מיכאל גלוזמן לספר מה קורה בסופו של ספר מסוים, עוד לפני שהצליח לסיים את המילה הראשונה במשפט שלו, קמה צעקה של מספר סטודנטים באולם ההרצאות. מיכאל גלוזמן צחק בקול ואמר לנו לסטודנטים לתואר שני בספרות שאנחנו חייבים ללמוד לדעת ליהנות מסיפור גם אם אנחנו יודעים את סופו, אף אחד בכיתה לא השתכנע מההסבר הזה ולמרות זאת הוא סיפר את הסוף. העובדה שאני לא זוכר באיזה ספר מדובר מראה על מנגנון הדחקה חזק שפיתחתי לספר הזה ויכול מאד להיות שכבר הספקתי לקרוא אותו ויכול להיות שלא.

נשאלות השאלות, בשביל מה לראות עד סוף הסרט אם אני יודע את הסוף, בשביל מה להשקיע ימים ומחשבות בספר עב כרס אם אני יודע על מהו ומה יהיה בסופו, בשביל מה לחיות אם אני יודע שאמות בסוף. הרי אנחנו כמו בובות המשחקים את תפקידן בתסריט ידוע מראש. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה, כמו שמסביר סלבוי ז'יז'ק בספרו התבוננות מן הצד; זהו סוג של פרדוקס שאנחנו מנהלים בין המודע לתת מודע, למרות שאנחנו יודעים מה יתרחש בסופו של הסיפור, אנחנו לא מאמינים בזה, להיפך, קיימת האמונה שיכולה להיות תפנית מפתיעה, אחרת ושונה מזו שאנחנו מכירים ויודעים, שיהיה סוף אחר, שלא נמות וגו'.

לדוגמא, כשאני קורא את סיפורו של משה ויציאת מצרים תמיד קיימת בי התקווה שאלוהים יסלח לו וייתן לו להיכנס לארץ המובטחת, אל אף שאני יודע כמעט בעל פה את הסוף, ממשיך לקרוא ולחפש תפניות מפתיעות בעלילה. זה גם מסביר מדוע אנחנו חוזרים לראות סרטים שאהבנו שוב ושוב, זה יכול להסביר מדוע אני ממשיך לראות את הסרט קזבלנקה ולקוות שבסוף ריק יבחר באלזה והם יברחו, אבל הסוף הוא תמיד אותו הסוף.

מקום קבורה לא נודע

אני מעדיף מקום קבורה לא נודע מאשר להיות לא נודע בחיים, אני מעדיף לא להגשים את היעודים שלי בחיים וכן בדיעבד, בגן עדן או בגיהינום עם כנפיים ואם לאו להבין שיעודים אחרים שכן הגשמתי בחיי, משפיעים וישפיעו כמעט לנצח נצחים על אנשים רבים. כפי שאפשר להבין מהכותרת, הפרק המוזיקלי של השבוע עוסק בקבורות ובלא נודע לפעמים נדמה כי העיסוק במקום קבורה עולה על העיסוק בפועל בחיים. פולחן קברי הצדיקים, למשל, ממחיש את הטענה שלי. מקומות קדושים זה לגיטימי, אבל יותר קדוש מהם זה החיים עצמם. כאמור, המוות עצמו לא מפחיד אותי, אני יכול להגיד שלמות לא נודע יותר מעסיק אותי ואיכשהו גם משפיע על הבחירות בחיים שלי.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ב – iCast

וגם להקשיב בנגן מתחת

רשימת השירים

  1. Built to spill – unknown
  2. The black keys – unknown brother
  3. The aliens – I am the unknown
  4. Miike snow – burial
  5. Gilbert becaud – L'enterrement de Cornelius
  6. Lia ices – grown unknown
  7. The raveonettes – oh, I buried you today
  8. Figurines – unknown title
  9. Edith piaf – La Ville Inconnue
  10. Cass mcCombs – buried alive
  11. Dead man's bone's – buried in water
  12. Alaska in winter – the beautiful burial flowers we will never see

במעי הדג

קבל התנצלות ממי שבא להתנצל לפניך, אם אמת ואם שקר, כי מי שמרצה אותך בגלוי – מוקירך, ומי שממרה אותך בסתר – מכבדך.

שלמה אבן גבירול

 לא הצלחתי להסיר ממני את הארשת הסרקסטית שאופפת אותי בימים האחרונים ובמיוחד לפני כתיבת הפוסט הזה ליום הכיפורים, הטיוטות מלאות בהתנצלויות לכל מי אנשים שחשבתי שפגעתי בהם, לערכים שלא כיבדתי במהלך השנה ולאמונות שלא קידשתי. ורשומות אחרות מלאות בחשבון נפש מאולץ הסוקר את כל הטעויות שעשיתי השנה, על כל אלו שהתעקשתי בטיפשותי לחזור עליהן ולחוות את אותה עוגמת נפש מוכרת. ואז שאלתי את עצמי מה זה יום כיפורים עבורי, לא באמת שאלתי בכדי לענות, שאלתי כי זה מה שעושים שאין תשובות.

לדעתי קשה לי עם היום הזה כי עבור רבים הוא מסמל יום של חשבון נפש וגם ככה משווקים אותו – יום של סליחות, של תענית, של הסתכלות מהצד ושל חשבון הנפש. אבל מה לעשות שכל לילה אחרי שאני מניח את הספר ליד הכרית, סוגר את מנורת הלילה השבורה למחצה, עוצם עיניים ועושה חשבון נפש, אבל כל לילה, אפילו אחרי לילות סוערים למיניהם. היום הזה הפך עבורי לפרסומת של חשבון הנפש וחודש ימים לפני מתנהל קמפיין מאסיבי בכל האמצעים האפשריים שמקדמים את המוצר הזה, כמעט בלי החופש לבחור.

הפועל לצום נגזר מהפועל המרובע של צמצום ומשמעותו ידועה לכולם. המוסלמים מצמצמים את עצמם כחודש ימים שנקראים הרמדאן ואפילו לנוצרים יש מנהג כזה של לצמצם את עצמם ארבעים יום לפני חג הפסחא וליהודים יש כל מיני ימים המפוזרים במהלך השנה בו מחויבים לצמצם ואלו בעיקר ימי זיכרון. לפי הקבלה אנחנו נדרשים לצמצם, בכדי לפנות את המחשבות על עצמינו לטובת מחשבות שמודחקות ביום יום ולטובת מחשבות על העולם שקורה סביב לנו. אחרי הכל היום הזה נולד לאחר החטא הקולקטיבי ההוא – חטא העגל.

בסופם של שעות התענית והצמצום, נוהגים בבתי הכנסת להפטיר בסיפור/משל של יונה הנביא. לפי הסיפור התבקש יונה מאלוהים לגשת לעיר נינווה משום שתושביה חוטאים, אך יונה ברח מהשליחות הזאת ומצא את עצמו בלב ים על ספינה מלאה באנשים זרים. כעבור זמן הים סער והייתה סכנה לחייהם של הנמצאים בספינה. הם מצידם הגרילו את יונה כמי שאחראי לסופה הזאת, הוא ביקש מהם שיטביעו אותו לים והסופה תיפסק ואכן כך קרו הדברים. את יונה בלע דג גדול והציל את חייו, הוא שהה בתוך מעיי הדג במשך שלושה ימים וערך את חשבון הנפש שלו. אלוהים כפר על מעשי יונה והדג פלט אותו לקרקע. יונה ביצע את המשימה שלו ואותה עיר סוררת חזרה בתשובה.

בעקבות המשל למדתי שמשמעות יום הכיפורים היא החיפוש אחר היעוד שלנו. ברוב ימות השנה אנחנו בורחים ממנו, מתפתים אחרי יעודים אטרקטיביים אחרים, יעודים גחמתיים ורגעיים, מפחדים מהצל של עצמינו כמאמרם של ילדים בריונים על ילדים פחדנים, ובעיקר חסרי אמונה עצמית. בדיוק כמו יונה שברח מהמשימה שלו, מתפקידו כנביא ומצא את עצמו טובע בים סוער ובסופו של דבר בתוך מעיים של דג. אבל יש בעיה אחת בכל המשל והנמשל הזה – יונה ידע את תפקידו ויעודו, אך אני – אני עדין לעזאזל לא יודע מה אני.

אני מרגיש שכתבתי הרבה מילים ללא תכלית או מילים בעלות משמעות ריקות מתוכן וכן הייתי רוצה לרשום מילים שיבטאו זעזוע מוסרי, פרפור של הגרון, התרסקות של הלב. מילים שיזקקו נפש חולנית, מרשעת וזנותית. אבל אין בי את כל אלו, צר לי. ואז פורצת סערה של רגשות ותהיות: "מה היה קורה אילו" ו – "מה היה קורה אלמלא" ואני טובע בהן כאילו הוגרלתי לעשות זאת ואולי בימים הקרובים יבלע אותי דג ואעשה לו ניתוח הצרת קיבה והוא יפלוט שוב אל החיים או יעודי, יהיה אשר יהיה.

סיפורים יפואים

אם יזדמן לכם לבקר ביפו ביום הכיפורים תחזו במחזה סוריאליסטי מיוחד במינו, טוב אולי אני מגזים. וזהו הסיפור: בשנה שעברה ביום הכיפורים בראשון שלי ביפו, לאחר המפגש המסורתי עם חבריי שמטרתו לחפש את היעודים של עצמינו לשנה החדשה. פידלתי דרכי חזרה והגעתי לכביש הראשי ביפו, בשדרות ירושלים התהלכו עשרות אנשים מכל הגזעים כחלק מהמנהג הזה של יום הכיפורים ללכת בכבישים בעודם ריקים. חלקם אלו שלא צמים מפצחים גרעינים וחלקם מנהלים שיח ער. עד כאן התמונה מוכרת, התכונה באוויר של קדושה ושקט. פניתי לרחוב שמוביל אותי לדירתי וגם שם התהלכו אנשים בכבישים אלא שהפעם מכוניות חולפות על פניהן , צופרות ורוצות לעבור. התקיים ויכוח מהותי ולאו דווקא דתי בין יושבי רכב אחד לקבוצת אנשים הולכי רגל על הכביש והמשכתי בדרכי שלי, אלא שהפעם מצאתי חנויות פתוחות כאילו מדובר ביום רגיל ובאמת אם חושבים על זה היה יום רגיל. נכנסתי לסופר של באסם ושאלתי אותו אם כל שנה הוא פותח ביום הכיפורים. למה אתה שואל? תוקף וחושד בי, אתה מהעירייה?! מה פתאום! עניתי לו. כן, כל שנה אני פותח עד שאני מקבל ידיעה שמישהו מהעירייה בא לבדוק ולמה אני צריך לסגור, למה אני צריך לסגור בשבילכם היהודים, למה?!! צודק עניתי לו. לא רציתי לחזור לדירה והדרמתי לשכונת עג'מי והמחזה הזה של אנשים הולכים ברחובות ואיתם מכוניות הצופרות המנסות לעבור, זעזע אותי ויזואלית, מעין  dissolve המשלב בין התמונות לכדי תמונה אחת האחת של קודש והשנייה של חול. אבל בעיקר חשתי ביטוי לפנטזיה שלי. מקום שבו ישנו חופש דתי מוחלט, אלו שרוצים לצום שילכו לבית הכנסת ויתהלכו אפופי קדושה ברחוב בנעליהם עשויי הבד, בבגדיהם הלבנים ובחשבון הנפש שלהם ואלו שלא, שיסעו במכוניות ויקנו אוכל בסופר של באסם. כולם בדרכם, עושים חשבון נפש ומצטערים על מעשיהם.

מצטער, כמעט

אמרתי השבוע לאחד המכרים שלי שלכל מחשבה שלי או אפילו לקטן שבהרהורים מתלווה איזה שיר, וכיניתי את זה טירוף, לחשוב שלכל דבר יש פסקול שמתלווה, לפעמים הייתי רוצה שקט. הוא כמובן אמר שזה נהדר. שירים מבטאים יותר טוב את המחשבות שלי וגם המיקסטייפ הזה לפניכם שנפתח עם האהבה החדשה שלי אלינור פרידברגר שככל הנראה יהיה אלבום השנה שלי, אבל הוא מתחרה עם השיר המסיים שלקוח מהאלבום החדש של גירלס ובאמצע שירים של מוריסי, פט שופ בויס, הנשיונל וטום וק. זהו עכשיו תורה של המוזיקה. מקווה שתיהנו.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

  1. Eleanor friedberger – my mistakes
  2. Ida Maria – forgive me
  3. The notional – mistaken for strangers
  4. Morrissey – sorry doesn't help
  5. Pet shop boys – can you forgive her
  6. The sounds – queen of apology
  7. The theoretical girl – the biggest mistake
  8. Tom vek – A.P.O.L.O.G.Y
  9. Scissor sisters – almost sorry
  10. Future islands – an apology
  11. The last shadow puppets – my mistakes were made for you
  12. Girls – forgiveness

הכל מהקול

כל הרעש הזה בינינו

שומר אותנו שקטים.

אלכסיס טיילור מתוך lay me down

 בתקופה זאת – בשעותיהן האחרונות של הלילות, בשעותיהם הראשונות של הימים אפשר לשמוע את שליחי הציבור קוראים לאנשים לסור  לבית הכנסת ולהשתתף בתפילת הסליחות המסורתיות. לא שבימים האחרונים יצא לי לשמוע את אותה קריאה, היא רק זכורה לי מימיי כילד, היא הייתה קריאה מהדהדת שחותכת את האוויר הנקי של הבוקר, קריאה שמרעידה את הטל ומשליכה אותו לקרקע ומנפצת את קיומו. הקריאה הזו מעירה את המצפון המנמנם שמתפתח לישות קטנה בתוך הגוף שנאבקת איתך בעודה תוהה ושואלת שאלות. אחרי כמה דקות ששליח הציבור מתרחק לעבר רחוב אחר או שמא סיים הוא תפקידו וחוזר לבית הכנסת. הכל שב לקדמותו ואפשר להמשיך לישון. ככה בערך זכורים לי ימי הסליחות מילדותי.

חזרה להווה, הקולות היחידים שאני שומע היום הקשורים לתפילה – הן קולות הפעמונים של הכנסיות וקולותיו המוקלטים של מואזין המסגד. יום יום כל אחד בזמנו שלו מהדהדים את האוויר. אחרי כמה זמן מתרגלים וקולות אלו משתלבים בחיי היום יום ומאבדים לדעתי את החשיבות, הרובד המעצים של הקולות הללו משתלב עם הזמן לשאר הרבדים והופך למעין יצירה פוליפונית שלמה ורק לפעמים הפעמונים או המואזין מצליחים להרטיט את ליבי כמו שעשה שליח הציבור בילדותי. אינני מקשיב יותר לקולות הללו. אני מאזין למוזיקה אחרת, לצלילים שפונים למקומות אחרים, לא לאלו המעירים את המצפון, אלא למקומות אחרים באזורי הרגש השונים. יכול מאד להיות שמצפוני נקי וגם יכול מאד להיות שאף צליל בעולם לא יעיר אותו משנתו.

**

בפרשת האזינו ממשיך משה להיפרד מעמו ומחייו והפעם הוא בוחר לעשות זאת בצורה הספרותית של שירה הוא מבקש מכולם להאזין לה, לשירה האחרונה של חייו שמסמלים את לידתה של היהדות ושל עם החדש. ההספד של מותו עצמו, דברי פרידה מנתיניו ומהאנשים שאותם הנהיג דרך ארוכה. זו הגרנד פינאלה שלו. וכמובן שהשירה גדולה מהחיים, מלאה באפוס ובמשמעיות הרי גורל. כאמור מילותיו האחרונות של משה מגיעות בצורת שירה, כי רק באמצעותה הן יכולות לחדור עמוק לתוך הנפש, לפרוט על נימי הנשמה, להיחקק בחדרי הלב ולהינצר לנצח נצחים.

לקולו של אלוהים יש מתווך שיבוא בדרך כלל בצורת נביא או מלאך, יש יגידו שהמשוררים של העת החדשה הם סוג של קולות האל. המשותף לכולם שהם אנשים של המילה, הם חייבים לדבר את הטקסט להוציא אותו לעולם. וזה עובד גם ההפך, מי שרוצה שאלוהים ישמע אותו צריך לזעוק ולצעוק ודוגמא יותר רלוונטית לימינו היא תקיעת השופר. הקולות המונפקים מהשופר פותחים את שערי השמיים לפי המסורת ואלוהים מקשיב לקולות הרחוקים ממנו ולפי האמונה מנסה להאזין על מנת לתקן ולהשלים.

במבוא לספר הקול והמבט שערכו ורד לב כנען ומיכל גרור פרידלנד מוסבר כי תהליך הפנמתו של הקול אל הטקסט יצר מערכת יחסים בינארית בין כל מיני סוגות של קולות זה המאולתר וזה המחושב, זה הפועל בניגוד לרצונו של מנפיק הקול וזה המודע הנואם את הטקסט. כמו כן קיימים כמה סוגים של שיפוט הקול אם הוא אותנטי ואם מזויף, אם מתעתע ואם תמים.

בשירתו האחרונה של משה אפשר להבחין בקולו האותנטי הטרגי המבכה את מר גורלו וגם את קולו של האלוהים, שמשה שימש כשליחו הראשי. משה המגמגם שלמד לדבר עם השנים ולהפוך לרטוריקן דגול מבטא את הפיצול הפנימי של תחושתיו המבטאות כאב ומנגד גם הצלחה. הבחירה הספרותית שלו להיפרד מעמו ומאלוהיו מצביעים על רגישותו למילים ולמשמעות שלהן. כוחן של המילים יבטאו באמצעות קולו וכוחו החזק ביותר של הקול יתבטא באמצעות לא אחרת מאשר –  השירה.

סיפורים יפואים(את מי את יונקת בשם החלומות?)

לאחרונה יוצא לי לזכור את השירים המתנגנים בחלומותיי, מצליח להקשיב להם, יותר מזה אפילו להאזין להם בעודם מתנגנים. השירים זכורים לי יותר מהעלילה המתרחשת בהם. בלילה באחד מהחלומות הלא זכורים ההם, מצאתי את עצמי שומע שני משפטים המהדהדים כשיר. התאמצתי במיוחד להבין אותן: "כשאת מגמגמת ואני מתפתל / את מי את אוהבת?"  שמעתי אותם בלחש, כאילו התת מודע שלי דאג לפלטר אותם. קמתי מייד למסך של הגוגל והקלדתי את שתי השורות הללו. בתוכי קיוויתי להבין על מי אני חולם, איזו אהובה מהעבר מנסה לחדור את חומות ההדחקה וההכחשה הקשוחים והבצורים לעבר המודע, איזו אהובה מנסה לערער את המודע השלו והנקי שלי. גוגל מצא שמדובר בשירם של פורטיסחרוף "על המשמרת"  שאת השיר שר רמי פורטיס ואת הפזמון שר ברי סחרוף בפילטר של מגאפון. ובכלל מדובר בשיר מחאה על המדינה ההרוסה שלנו, בימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה.  מצאתי את עצמי מבולבל, אך לא רציתי להניח לזה. אחרי כמה זמן כבר הבנתי את מי אני שואל בשיר – את מי את אוהבת? ואיך היא קשורה למצב של המדינה שלי ואיך היא קשורה למצב הנוכחי של החיים שלי. הבנתי.

הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים.

הלכתי אצל אלוהים

הציע לי את כל החיים

רציתי יותר רציתי את כל החיים.

יונה וולך

 הפרק המוזיקלי של השבוע עוסק בהספדים, לוויות ופרידות מהחיים. בדרך כך הספדים נקראים לאחר המוות, במקרה שלנו, כשהמוות ידוע מראש אפשר כבר להתחיל בנאומי הפרידה ובשירים העוסקים בכך, עוד לפני הסוף עצמו. לדעתי עדיף לאדם לשמוע את ההספדים עליו כשהוא עוד חי, להעצים את חייו, את המשמעות שלהם בעודו בחיים, זה יותר מכובד מלהקריא הספד בבית הקברות כשמושא ההספד קבור מתחת לאדמה.

פעם רשמתי באיזה שרבוט שהייתי רוצה מסיבה בלוויה שלי, שאנשים לא יהיו כל כך עצובים, הייתי רוצה שיקריאו שירים וינגנו מוזיקה טובה ויהיה אוכל משובח, אבל זה תמים כשאתה חולם  כמו ששר טום וויטס בשירו על אובדן החבר הקרוב לו, הוא נזכר בשבועה שלהם למות ביחד, אבל כאמור זה תמים כשאתה חולם. כרגע אני עוד חי למרות שמותי ידוע, כל אחד יודע שהוא ימות, אבל לא יודע מתי.

עוד אפשר למצוא במיקסטייפ, את אריקה באדו, הדלתות, פטריק וולף, הקיור ואת שיר הלוויה המפורסם של המלחין גוראן ברגוביץ. אז אל תהיו כבדים, כולם מתים בסופו של דבר.

אפשר להוריד כאן

אפשר להקשיב או להאזין ב – iCast

רשימת השירים

  1. Brutal assault – funeral for a trend
  2. The doors – break it through
  3. Mink – funeral song
  4. Suburban kids with biblical names – funeral face
  5. Releigh moncrief – lament for morning
  6. Erykah badu – fall in love
  7. Patrick wolf – eulogy
  8. Tom waits – innocent when you dream
  9. The cure – the funeral party
  10. Death cab for cutie – I will follow you in the dark
  11. Goran bregovic – edelezi
  12. Sun city girls – funeral mariachi

השיבה אל תהום הנשייה

מה לך בחוץ, ילדה? 
מנוח לא מצאה רגלך. 
ציפור פצועה, חזרי אלי 
ושובי לביתך. 

האזיני לקולות, 
הרעם על גגות בתים, 
מקול סופה, שמרי נפשך. 
שובי לביתך. 

דליה רביקוביץ

 לכל אחד ואחת מאיתנו יש אדם או אפילו יותר שלא נמצאים בחיים והם היו יקרים לנו בחיינו וחשובים עוד יותר אחרי מותם. אנשים שמתהלכים בתוכנו או איתנו גם אחרי מותם. אנשים שאנחנו יותר מאשר מתגעגעים לדבר איתם, לגעת בהם, אנחנו חסרים את ההתהוות שלהם בינינו, חסרים המשמעות שהחיים שלהם יצרו ויודעים בוודאות שאיתם הכל היה נראה אחרת, היו נוצרות משמעויות נוספות. אנשים שהיינו מייחלים שישובו לחיים שלנו, לחיים האמיתיים.

התחושות הללו, יוצרות כל מיני סוגים של אמונות, כמו למשל; גלגול נשמות, העולם הבא וכד' הכל בכדי לבנות סוג של מערכת ביטחון שתשמור עלינו ויש כאלו חסרי ביטחון ממש שמשתמשים בשירותיהם של מתקשרים על מנת לשוחח לכאורה עם המתים, עם אלו שלא איתנו עוד על מנת שיסייעו לנו בהחלטות כמו שעשו בעודם בחיים, או להפך – אנשים שלא שיתפו איתנו פעולה יעשו זאת לאחר מותם.

מעטים הם האנשים החשובים שאיבדתי במהלך חיי, אך ברגעים מעטים אני מדמיין בעיני רוחי את סבי ז"ל מביט בי ואומר לי מה לעשות ואני כמובן לא מקשיב לו, מתקשה להאמין שזה אמיתי. ולמרות זאת קיימת בתוכי אמונה שיש חיים אחרי המוות, שיש גלגול נשמות וכמו בסרטים המתים החשובים לי מביטים בי במעשיי ובהחלטותיי, כוססים ציפורניים יחד איתי לקראת קבלת הכרעה כלשהי, מתרגזים שמבצע את הפנייה הלא הנכונה ולא יכולים להעיר ולכוון.

 **

השבוע קוראים צמד פרשות – ניצבים וילך שהם ההמשך הישיר של נאום משה לעם ישראל העומד בפני כניסה לארץ ישראל. את צמד הפרשות הללו תמיד יקראו לפני חג ראש השנה ומשום שהבטחתי בפוסט הקודם לא לעסוק בראש השנה. אני אעמוד בהבטחתי ולא אעסוק בראש השנה. צמד הפרשות הללו עוסקות, בין היתר, בחידוש הברית של אלוהים ובני ישראל עם תוספת קטנה, הברית כוללת את האנשים המתים. נושא נוסף שעולה על הפרק והוא עניין השיבה, החזרה בתשובה, השיבה לאמונה, השיבה לארץ ישראל, השיבה אל העבר והשיבה פנימה לתוך הנפש. וגם אפשרות הבחירה בין החיים למוות, בין הטוב לרע. אעסוק בשני הנושאים; השיבה והברית עם המתים.

 **

אחרי כמה קריאות של הטקסט המקראי ויחד איתו הטקסט הפרשני המסורתי, הגעתי למסקנה שאני צריך לשוב אל עצמי, לחזור בתשובה אבל לא מההיבט הדתי מסורתי, לחזור לתקופה שבה היו לי יומרות ושאיפות לעשות דברים שיחוללו ניסים בקרב האנשים ומכיוון שכבר הרבה זמן משהו בתוכי מת, נמנעתי מלעשות את זה, איך אפשר לשוב למשהו שהוא מת, איך אפשר לדבר איתו ואיך אפשר להחיות אותו. ואז הגיע הטקסט הזה ואומר לי שהמתים הם חלק בלתי נפרד מהחיים, שכורתים איתם בריתות והסכמים של אנשי החיים. בעודי מגיע לסוג של תובנה שעדיין מנסה להבין, גם בעודי כותב את הטקסט, חשתי שהמת בתוכי לוחש לי ומנסה להזיז את נפשי הכבדה.

the return of persephone

ניסיוני לימד אותי שבכדי לקבל השראה, אני צריך לחוות יצירות אומנות אם זה לקרוא, לראות סרט, ללכת להופעה, לצפות בטלוויזיה וכד'. אז עשיתי לעצמי דמיון מודרך והכרחתי את עצמי לדמיין מפגש עם דמות מתה שהייתי רוצה שתעזור לי, לשוחח איתה, דמות שתידמה למת הזה שבתוכי. הדמות חייבת להיות ישראלית כזו שמדברת עברית, אבל שהלכה לעולמה לפני המון שנים יותר מחמישים שנה דמות מתחילת המאה ה – 20, כדי שיהיה פער דורות משמעותי. הדמות שבחרתי לתקשר איתה או לשוחח איתה, תלוי איך מסתכלים על זה היא – צבי ברנר.

לא בכדי בחרתי בצבי ברנר, בימים האחרונים סיימתי לקרוא את הביתה של אסף ענברי, ספר המגולל את סיפורו של הקיבוץ מראשיתו ועד לדעת רבים למותו והדמות של צבי ברנר ריתקה אותי יותר מכולם בשל העובדה שהיה אדם שאפתן ולא מפחד ממאבקים. בקצרה, צבי ברנר היה סוציאליסט, חבר תנועת החלוץ הצעיר, חבר קיבוץ אפיקים, לוחם ושומר ראשו של וינגייט, שליח דוד בן גוריון לארצות הברית במטרה לרכוש נשק ולהדק את היחסים הביטחוניים איתה ועוד.

אמרתי לו, לצבי ברנר שאני רוצה להיות כמוהו להקים וליישב ולהשפיע. ביקשתי ממנו שייתן לי עצות ושיהיה ענייני ולא קלישאתי. ביקשתי ממנו שילמד אותי איך לא לפחד. אך דמיוני הכשיל אותי, ככל שעבר הזמן דמותו של צבי ברנר ברחה ממני ללא אפילו תשובה אחת. לפני שנעלם עוד הספיקותי להודיע לו שאני כורת עמו ברית , שאנסה לשוב מעט אחורה ואולי לאמץ כמה גישות לחיים וכאן דמיוני עמד לצידי והבחנתי בראשו של צבי ברנר מהנהן מעלה מטה כמי שמסכים ומאשר.

צבי ברנר

שובו של הקוף, זה את

..אבל השמות נשארו, כך כתב דילן תומאס בתסכית הרדיו שלו המסע חזרה, אותו כתב לאחר הבליץ של הנאצים את העיירה שלו סוונסי בבריטניה. התסכית מתאר את המסע חזרה אל הרחובות המוכרים שנחרבו מתערובת של חומרי נפץ הרסניים. בכאב הוא מתאר את השיבה שלו אל אותם השמות המוכרים שנותר מהם רק זיכרונות, את האנשים היקרים והחשובים שאינם עוד. בתקווה הוא מתאר את השיקום הדרוש. באושר מרירי הוא מסביר שאחרי הכל – היה לו לאן לחזור.

בפרשת ניצבים, בשנים עשר פסוקים מופיע השם והפועל ש.ו.ב שבע פעמים!! מילים אלו חוזרות ונשנות, כרוכות ומעורות זו בזו. עניין השיבה חשוב מאד ביהדות, ככל הנראה, חשוב ביותר באנושות כולה. מעולם לא ייחסתי חשיבות לעניין השיבה. תמיד חשבתי שצריך ללכת קדימה, אולי משום שלא היה לי לאן לחזור. מוזר בעיניי שבחרתי לעסוק בפוסט הזה במתים ובשיבה אליהם, בכל אופן, אספתי 12 שירים המדברים בצורה זו או אחרת על נושא השיבה/חזרה.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

  1. 1.      Moonface – Return to the Violence of the Ocean Floor
  2. The rapture – come back to me
  3. Bob mould – return to dust
  4. ברי סחרוף – עוד חוזר הניגון
  5. Morrissey – come back to Camden
  6. Sparklehorse – return to me
  7. Paul young – came back and stay
  8. פונץ' – דני חוזר אל הסיפור האמיתי
  9. אריק סיני – שובי אל הפרדס
  10. I'm from Barcelona – the return of the ape
  11. Marilyn Monroe – river of no return
  12. חווה אלברשטיין – שובי לביתך

פרי ראשון

לא מצליח לצאת מעצמי בחיים.

למרות שהייתי מת, לו לפחות המילים שלי היו מצליחות

להגיד משהו חוץ מגוף שאותו הן צורחות רוב הזמן.

הן מנסות עכשיו להעיר את אלוהים, לקרוא לו שיזכיר לי

שלאוויר אין אמצע והוא מתחיל ונגמר כל פעם מחדש.

ככה גם המילים. צריך לזכור את זה תמיד בשכבי ובקומי

ובלכתי בדרך. במיוחד בכל פעם שאני פותח את המחברת

ומנסה לברוא את עצמי מחדש במילים.

אופיר נוריאל

 כמי שכפו עליו כיצד צריך להרגיש, פוסע בין האנשים. כמי שיודע שלא יכול להתחמק מהמחשבות הללו, הולך לישון בלילה. עוד מעט ראש השנה, החצבים פורחים, ברשתות השיווק מוכרים קרמבו וקלמנטינות בירוק עז משתלבות להם בין כל פירות הקיץ. וחוץ משינויי הטבע הידועים, ראש השנה מביא איתו את הסיכומים והגרוע מכל את חשבונות הנפש. יותר מהכל הייתי רוצה להתחמק מזה, אך כפי שאי אפשר לשנות תהליכים של טבע, אני יודע שלא אוכל להתחמק מאותם התחושות ואצטרך בעול כורחי לעשות חשבון נפש ולסכם את השנה. אז אפשר כבר לעשות את זה עכשיו, זה מסתכם בכלום אחד גדול.

רגע, אני מתקן את עצמי – השנה, ורק השנה אתחמק מזה, כאילו לא נגמרה לה שנה, כאילו לא נושבות רוחות של שינוי וציפייה. כמו שמשרד האוצר וראש הממשלה המציאו את התקציב הדו שנתי, אני ממציא לעצמי את חשבון הנפש הדו שנתי שלי. נכון זו המצאה די מטופשת ויתכן שאתבקש על ידי או על ידי גורמים זרים לפתוח את החשבון הדו שנתי שלי עוד לפני הזמן שייעדתי לכך. זה בסדר להיות מטופש לפעמים. עוד שבועיים ראש השנה ואני כבר כותב על זה וחושב על זה, אלו יהיו המילים והמחשבות האחרונות על התקופה הזאת – שנה טובה.

**

פרשת כי תבוא מכינה אותנו לראשיתם של הדברים, לימים הראשונים בארץ המובטחת, לפעולות הראשונות, למלחמות ולמאבקים הראשונים ובעיקר לתשואות הראשונות של עמלנו. התורה מצווה כי כל פרי עמל ביכורים יש לתת לבית המקדש. ראשיתם של הדברים מתחילה בנתינה. את היצירה הראשונה שבראנו והשקענו בה את כל מאמצינו צריך לתת לבית המקדש, ששאר העולם ייהנה ממנה.

בהמשך הפרשה, ברשימה ארוכה ומפורטת מספר משה לעם מה יקרה לו אם יסטה ממסלול המצוות והאמונה באלוהים. סדרה של קללות אכזריות ונוראיות המטילות אימה על כל בן אדם שפוי, כמו למשל: זרים יאנסו את נשותיך ואת בנותיך. אדמתך תישרף ולא תצמיח פרי, תחלה בשחפת, קדחת, שיגעון ועיוורון ועוד ועוד. לא מוצא חן בעיניי השיטה הזו של ההפחדה בכדי להבטיח אמונה. היא צריכה לבוא ממקום אחר, חיובי יותר.

**

פרס ביכורים

כיוון שבגופי מתחוללות סערות של אמן והנשמה שלי והוא סוג של מבנה לוגריתמי של יצירות ומחשבות, ארצה לעסוק מעט ביצירות ביכורים. כאמור לפי המקרא כל משהו ראשוני שבראת עליו עמלת במיטב כוחותיך אתה אמור למסור כאות תודה והכרה לבורא עולם דרך מתווך דמות הכהן הגדול ובמקום המיועד לכך – במקרה שלנו המקדש. בדרך כלל הדבר הראשון מפרי עטך היוצא לעולם קשור מאד לאמן, אבל לעולם זה לא יהיה שלו.

התוודות – זה כבר יותר מעשר שנים אני עובד על יצירת הביכורים שלי אם מדובר בסרט, בספר שירה או בפרוזה. יותר מעשר שנים אני עובד על משהו וככל הנראה שהפחד הכי גדול שלי זה להיפרד מאותו משהו, שלא יהיה שלי. מנגד כן, הייתי רוצה לזכות בתודעה ולרגש דרך האומנות שלי, אנשים רבים ככל האפשר. המאבק הזה, בין שתי התודעות שבי, האחת הלא מודעת והשנייה המודעת והבטוחה בעצמה, בסופו של דבר הורגת את היצירה ואת הבריאה. ולמרות שאני מחשיב את עצמי אמן, אין בידי יצירה אחת לתת לעולם וזה קצת עצוב לי.

המאבק הזה של להוציא את האומנות שלך לעולם, למסור אותה לכהן הגדול, לאלוהים, למוציא לאור, לאדם הפשוט ברחוב מול חוסר הזכייה בהכרה, הפחדים האין סופיים שמתפתחים לחרדות קיומיות מפני אותה עבודה המכונה יצירה מעלה בי שתי דוגמאות; האחת היא של הצייר ההולנדי ואן גוך שבמהלך חייו לא זכה להכרה והשנייה של להקת הביטלס, שאלבום הבכורה שלהם ישר הציב אותם במקום הראשון. את הביוגרפיות של ואן גוך וחברי הביטלס אני יודע בעל פה, בשני המקרים מדובר באותה מלחמה קיומית בפחד שגדל לחרדה הורסת והרצון לזכות בהכרה. בשני המקרים יצירות הביכורים לא נשארו איתם, ואן גוך זכה כאמור להכרה רק אחרי מותו והביטלס הקליטו אלבום שחציו היה גרסאות כיסוי של אמנים אחרים. איפשהו בתוכי אני חושש להיות כמו ואן גוך וגם כמו הביטלס, קטונתי אני לא זה ולא זה. אין לי מה למסור לעולם בחיי וגם אחרי יום מותי.

הדמיון בין השניים מתבטא בצורה שבה התייחסו אל היצירות שלהם; מסירות, בהתמדה ובעבודה הקשה, מה שאני לא יכול להעיד על עצמי. ריינר מריה רילקה כתב: "…אבל אני עדיין רחוק כל כך מן היכולת לעבוד תמיד. ואן גוך היה אולי מאבד את העשתונות לפעמים, אך העבודה עמדה מעבר לעשתונות, ממנה שוב לא יכול להישמט." הביטלס הקליטו במשך שבע שנים 13 אלבומים והסריטו ארבעה סרטים – הספק מטורף!

נכון, לא כל אחד מוכשר כמו ג'ון לנון או ואן גוך, אבל כן צריך לעבוד קשה יותר, לתרגם את הפחדים הללו לעבודה קשה ולהתמסר לנפש האמן, לתת לה להשתלט על חיי היום יום העוסקים בהישרדות משעממת. לא לפחד מאיבוד העשתונות או הדעת. לחיות כשהעיניים עצומות ולא לנסות להבין את מה שרואים. ואולי אולי בשנה הבאה אקצור את פירותיי הראשונים ואמסור לכם אותם.


יפה, נאהב ומבורך(כן בטח)

אמנם הפרשה עוסקת ברובה בקללות ובהפחדות בחרתי את הפרק המוזיקלי של הפוסט הזה להקדיש ל – ברכה. שירים של ברכות בעיקר מעלים בי קונוטציות דתיות ומכיוון שאינני דתי, חיפשתי שירים עם אופי אחר והאמת די נתקלתי בקשיים. מישהו פעם אמר לי שכל ברכה שמתעלמים ממנה הופכת לקללה, אני לא זוכר מי אמר את זה , אני כן זוכר שלא חיבבתי את האדם שאמר לי את זה. בכל אופן אני מציג לכם את שירי הברכה של מלווה מלכה, שכוללים ביותר את סיימון וגרפינקל, ברט אנדרסון,פרינס, סופיאן סטיבנס ובל וסבסטיאן.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים:

  1. Iceage – your blessed
  2. Howling bells – blessed night
  3. Ed Harcourt – all of your days will be bless
  4. Simon & Garfunkel – blessed
  5. Mum – blessed bramble
  6. Devochka – blessing in disguise
  7. Prince – beautiful, loved & blessed
  8. Toro Y Moi – blessa
  9. Brett Anderson – blessed
  10. Sufjan Stevens – come thou fount of every blessing
  11. Billie holiday – god bless the child
  12. Belle & Sebastian – read the blessed pages

לה פמיליה

יותר מידי ציפורים על עץ אחד

והשמיים השחורים מלאים בעלים צועקים

ציפור אחת שחורה ללא מקום לנחות

ציפור אחת שחורה ללא מקום להיות

חוזרת אחורה בתקווה למצוא מקום של מנוחה

ביל קלהאן, מתוך Too Many Bird's תרגום חופשי


 חייבים "להשלים פערים" אני תמיד רוצה לראות הכל, לשמוע הכל ולחוות הכל. אבל זה בלתי אפשרי ולכן לפעמים לוקח לי שנים להגיע למה שרציתי לחוות, אפשר להבין למה אני מתכוון, לשמוע את המוזיקה שחייבים לשמוע ועוד לא שמעת או לראות את הסרט שחייבים לראות ועוד לא ראית, יצירות אומנות שהשפיעו על רבים כל כך ועדין לא עליך עצמך. בימים האחרונים התחלתי לראות את הסדרה "הסופרנוס" יצירת מופת טלוויזיונית נוהגים לכנות אותה וכבר בפרקים הראשונים שלה, אני יכול רק לחזק את הקביעה הזאת ולהמליץ למי שעוד לא חווה אותה – להשלים פערים.

בסיקוונס הפתיחה נראה הגיבור, הלא הוא המאפיונר טוני סופרנו בבריכה הפרטית שלו ובו שוחים ברווזים חיות המחמד שלו. כמה רגעים לאחר מכן הם פורשים כנף ומתעופפים להם ולא חוזרים. טוני סופרנו מתמוטט. הוא הולך לטיפול ובו הפסיכיאטרית מנסה להסביר לו שיש קשר בין הברווזים שעפו למשפחה שלו, לחרדות הנטישה שלו , לטראומות שחווה מבית אבא ואמא שהיה ילד קטן, אני עדיין בשלב שהוא מתכחש להסבר הזה, אבל מעניין איך זה יתפתח.

ציפורים ובעלי כנף, תמיד נתפסים כדימוי למשפחה מלוכדת. האמא הדוגרת על גוזליה ומגנה מפני כל רעה שתבוא, האבא שמביא את האוכל או אפילו להקות הציפורים מכל הסוגים שעפים יחד במעין מטס מרשים ומהפנט בלויאליות יוצאת דופן למשפחה ולקבוצה, נודדים מארץ חמה לארץ קרה ולהפך וכולם ביחד, לא משאירים אף אחד מאחור – האידיליה של המושג משפחה בעיניי.

אמא אווזה

פרשת כי תצא היא מעין שרשרת של מצוות, למעשה היא הפרשה שבה יש הכי הרבה מצוות בכל המקרא. ישנו מדרש שמצווה לקרוא את הפרשה הזאת כתכשיט, כמעין שרשרת שעונדים על צוואר. המצוות הם קישוט לחיים והם צריכים להתלוות אליך איתך תמיד, כמו השרשרת האוחזת בתכשיט שלך לנצח. בפוסט הזה ארצה להתעסק בשתי מצוות האחת מוסרית וחשובה והשנייה חשוכה ולא רלוונטית לתקופה בה אנו חיים. איכשהו יצא ששתי המצוות הללו מתעסקות ועוסקות ב – משפחה.

כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. המצווה הזאת אומרת בפשטות; אם באמצע הדרך נתקלת בקן ציפורים, לא תיקח רק את הגוזלים שבתוכו ותדאג רק להם אלא גם לאמא ואם כך תעשה יאריכו חייך, כמו במצוות כבד את אביך ואת אמך. החשיבות של משפחה, השמירה על כל חלקיה וקידוש ערכיה מאריכים חיים לפי היהדות. המשפחה חייבת להיות שלמת כל מרכיביה. פרנק זאפה כתב בספרו הספר האמיתי של פרנק זאפה; "יש לי, בכל אופן, אישה נהדרת וארבעה ילדים מופלאים, וזה רבותיי, טוב מהכל."

אבל בישראל יש אפרוחים וביצים שאין להם אמא ואבא ויש להם מעט מאד חיים. בישראל הרועשת והגועשת של הימים האחרונים, של צדק חברתי, של דיור ציבורי, של קוטג' במחיר סביר. מבין כל אתם הסיפורים הגדולים שקרו השבוע וזכו לסיקורים בהתאם ולפרשניות רחבות. תפס אותי הסיפור הבא: אתר האינטרנט animal-tv הצליח לצלם באחת המגדרות בישראל וחשף תמונות קשות לצפייה ולעיכול. מסתבר שהלולנים בישראל מגדלים שני זנים של תרנגולים, האחד מיועד לתעשיית הבשר והשני מיועד לתעשיית להטלת הביצים. כיוון שבזן השני אין צורך באפרוחים זכרים, ארבעה וחצי מליון אפרוחים זכרים נהרגים בשנה ובדרך נוראית, חלקם נזרקים לשקית אשפה ונחנקים למוות וחלקם מוצאים את מותם דרך מכונה שטוחנת אותם. מזעזע!!!!

יכול להיות שאני טועה וזיכרוני מכשיל אותי, אבל נראה לי שזו אחת מהמצוות היחידות שעוסקות בצער בעלי חיים ולצערי היא נבלעת מבין כל 613 המצוות האחרות. אחד השינויים שחלו בי בשנה החולפת, היה ההבנה שכיום בחברה המודרנית, אנחנו מתעללים בחיות, מחזיקים בהם בתתי תנאים ולאחר החטא הנתעב הזה, אנחנו אפילו מרשים לעצמינו לאכול אותם. אני אוכל בשר פעם בשבוע, לא אוכל יותר ביצים וראיתי לנכון להעלות את המצווה הזאת בבלוג שלי. כדי שנזכור שגם אפרוחים ושאר החיות צריכות לחיות.

ככה זה בטבע

עוף גוזל, שירם האלמותי, הנצחי והקצת מאוס של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב מדמה את הגוזל לנער בוגר שעוזב את הקן כדי לבנות משפחה אחת משלו. אבל מה קורה אם אותו נער, בן משפחה סורח ובוחר בדרך הרעה וממרה את פיהם של הוריו הישרים, לפי פרשת השבוע, יש לסקול אותו באבנים בחוצות העיר. עונש אכזרי ביותר אם לחשוב על זה. מוזר לי לגלות סתירות מוסריות במצוות השונות בפרשה של השבוע, מצד אחד אסור להרוג את האפרוחים/ביצים ואת אימם ומנגד לסקול באבנים ולהעמיד את חייהם בחוזקה של אבן, משום שהנערים סררו ובחרו בדרך הלא נכונה. כנראה שאלו היו מנהגיה של התרבות באותה תקופה ובכדי להנהיג דרכים חדשות, הגונות יותר, מוסריות יותר, קשה להימנע מסתירות או מהתנגשויות מהסוג מהזה.

בחרתי השבוע להביא שירים של ילדים וילדות רעות, חלקם היו באמת רעים והורשעו בכל מיני עבירות ולחלקם אומץ הדימוי הזה של הילד הרע. בכל אופן המוזיקה שלהם תמיד מעניינת ומסקרנת. יש בהם משהו מרדני, אך גם תלוש ולא מחובר למציאות ואני מוצא בזה הרבה חן. קבלו את הילדים והילדות הרעות של מלווה מלכה. פיט דוהרטי, סולן הליברטיניס, ג'רי לי לואיס, קרן או, סולנית היה יה היה'ס. להקת הפאנק הנשית הישראלית ועדת קישוט, איימי וינהאוס כמובן, לילי אלן, סיד בארט, זוהר ארגוב. אקסל רוז(גאנז אן רוזס) שר שיר של צ'רלס מנסון הרוצח ויוסי אלפנט האגדי.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

  1. The libertines – don't look back into the sun
  2. Jerry lee Lewis – great balls of fire
  3. Yeah yeah yeah's – phenomena
  4. ועדת קישוט – ציצים
  5. Amy winehouse – back to black
  6. The notorious B.I.G – notorious b.i.g
  7. Lily Allen – not fair
  8. Mike patton – 20 km  al giorno
  9. Syd barrett – no man's land
  10. Gun's n' roses – look at your game, girl
  11. זוהר ארגוב – הפרח שנבל
  12. יוסי אלפנט – באים לקחת אותך