שחור בעיניים

לקנא הוא מטבע הדברים. הסירוב לקנא משמע לעבור על החוק.

רולאן בארת

  וידוי קטן, אני מקנא בחברים שלי, אני מביט בהם ומקנא במה שיש להם ולי אין. לפני כמה שנים זה היה רציני יותר והייתי מסתכל על החברים שלי ורואה איך הם משיגים את הדברים שאני רוצה להשיג. אז הבנתי שהזנחתי את עצמי, שכחתי אותי, במקום לטפח את הרצונות שלי ולהשיג אותם, הסתכלתי על אחרים. כיום הקנאה עדין קיימת כי יש ברגש הזה משהו מדרבן בכל זאת, אבל אני משתדל כמה שפחות להזניח את עצמי לא להביט אל אחרים, להביט בתוכי וקדימה.

 בלק, בלעם ומשה

שמה של פרשת השבוע הוא אמנם בלק, אך גיבורה של הפרשה הוא הנביא והקוסם בלעם. מדובר בפרשה מעניינת מאד, מורכבת מאלמנטים של סיפור מיתולגי קלאסי ואפילו יש בו מן התיאטרליות. הכל מתחיל כאשר בלק מלך מואב, סוג של שבט השוכן במדבר מבחין בהתקרבות בני ישראל לשטחו שלו ומתחיל לדאוג מכוחו של העם שיצא ממצרים. בעקבות כך הוא שולח שליחים לבלעם על מנת שזה, ייעץ לו מה לעשות. קצת לפני שאמשיך את הסיפור, בלעם היה אחד משני האנשים הכי מוכשרים בשטח, שני למשה מנהיג העם היהודי, כמו משה גם בלעם יכול היה לשוחח עם אלוהים ולהתייעץ איתו, היה מאד מוכשר ויש כאלו שטוענים שייעץ אפילו לפרעה מלך מצרים. כאמור בלק שולח שליחים לבלעם על מנת שיעזרו לבלק להחליט מה לעשות באשר להמון המתקרב אליו. בלעם קר הרוח מבקש להתייעץ עם אלוהים קודם, שזה אומר לו שהעם היהודי קדוש הוא. בלעם מסרב לשתף פעולה עם מזימתו של בלק, אך באותה העת מתחילות לעלות במוחו ובנפשו מחשבות שניות באשר למעמדו, הוא שואל את עצמו ומביט בצורה מטאפיזית במשה מנהיג העם היהודי ומתחיל לקנא.

בלק לא מוותר לבלעם ושולח בשנית שליחים שישכנעו את בלעם לייעץ לבלק, בלעם שוב שואל את אלוהים אם ללכת, למרות שהוא יודע את התשובה, אלוהים מחליט לבחון אותו ואומר לו שכן, שהוא יכול להצטרף לשליחים וללכת לבלק, בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו, אמר רש"י. אפלטון אומר ומחזק את מהלכיו של בלעם: "עשה את מה שצריך לעשות ודע את עצמך". כל רגש באשר הוא והקנאה בפרט, לפעמים יותר חזקים מכל דבר אחר והיא מובילה אותנו לעשות דברים בלי להפעיל שיקול דעת.

בדרכו לבלק בעודו רוכב על האתון שלו, מלאך יורד מן השמיים ומתגלה אליו, אך הוא איננו מבחין בו, קנאה מעוורת כבר אמרתי, אך האתון כן מבחינה בו ועוצרת מללכת, בלעם נאבק בה ומכה אותה כשתתקדם. בלעם ממשיך להכות ואז האתון פותחת פיה ויוצאת נגד בלעם, שזה נותר פעור פה וכל מה שנותר לו לעשות, זה להתנצל. בלעם מבין את המצב, הוא רואה אותו, אך בוחר לעצום עיניים. ראיה בסיכול אותיות היא גם יראה, כשאנחנו רואים את האמת, היא לעיתים מפחידה אותנו אז אנחנו כמו חמורים מעדיף לא להסתכל ללכת עם הראש באדמה ולהמשיך בדרך שהיצר גובר על הכל ומוביל אותנו.

 

ההתבוללות דוחה ולהפך

בלק מבקש מבלעם שיקלל את בני ישראל, אבל הוא חושש ומוצא את עצמו מברך את בני ישראל בשירה נפלאה וגם במשפט הבא: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" כל הפרשניות באשר הן מחשיבות משפט זה כברכה, המבדיל את היהודים משאר העמים ומרומם אותו לרמה מעל כולם. כוחו של העם היהודי, הוא בבידודו מול שאר העמים. רק לקראת המאות ה- 19 וה- 20 ישנן פרשניות שחושבות שהברכה הזאת היא בעצם הקללה הכי גדולה שיש. אני מסכים עם הפרשניות המאוחרות של הדבר, כי הרצון הזה להתבולל בעצם דוחה אותנו משאר העמים. אנחנו צריכים לחיות עם כולם שווים כשווים יהודים מאמינים ויהודים שלא מאמינים עם שאר העמים בעולם. הכי חשוב כן להתחשב באחרים, כי כולם בני אדם.

 סיפורי סבתא

כל יום בין השעות חמש לשבע בערב, סבתי מתיישבת בסלון, פותחת בטלויזה וצופה בשידורי האקטואליה השונים בכל הערוצים, מתעדכנת בכל מה שקורה מסביבה. בימינו מביעה תרעומת על כל מה שמתרחש סביב עמנואל, היא באמת לא מבינה למה צריך להפריד בין מזרחיים לאשכנזיים ואיך זה קשור לרצונו של אלוהים, אבל מנגד היא הסבה את תשומת ליבי לסיפור חתונה של בני זוג בעמנואל, שהבעל אשכנזי והכלה ספרדיה. קנאותם של החרדים מזעזעת בעיניי, ניסיתי להסביר לסבתי, הם מתהלכים ברחוב ומפחדים לא להסתכל אל האחר, רואים את היראה מול עינהם. סבתא הנהנה להסכמה, חלק מהמילים הגבוהות שלי היא לא הבינה, אבל היא הסכימה לטון הדיבור שלי. אחר כך כבר אמרתי לה שאנשים רואים מפחדים להביט ולהסתכל. סבתא שלי לא רואה כל כך טוב, הגיל והסכרת לא מטיבים עם עיניה, אבל לפעמים נדמה לי שהיא רואה אותי יותר מכל בן אדם אחר בעולם, היא לא מפחדת ממני ופשוט מסתכלת.

 

מחשבה על סאראמגו

בני ציפר, העורך של תרבות וספרות בהארץ נתן את הכותרת "שוב ושוב חוזר מוטיב הראייה של האדם בספריו, המכשיר החשוב לחירות" למאמר-הספד,  שכתב יצחק לאור על הסופר ז'וזה סאראמגו שהלך השבוע לעולמו. ביחידת השלישות של פיקוד דרום בה שירתי, התארגן לו טיול למערת קמח בדרום, כשנכנסתי לשם יחד עם כל שאר חבריי ליחידה, חשתי בעיוורון לראשונה, מצאתי את עצמי מגשש באפלה מחפש במה לאחוז, המדריך המליץ לנו לאחוז ביד זה שמלפנינו ובידו של זה שמאחורינו וככה פסענו במערה החשוכה בעיוורון מוחלט, כיום גיליתי שאסור בכלל להיכנס למערה. האסוטיצאציות הראשונות שעלו במוחי היו מן אותו סיפור של סארמרגו- על העיוורון ההולכים אחר בן אדם אחד יחיד שמסוגל לראות, במקרה שלי זה היה המדריך כי היה לו פנס. לראות זה דבר חשוב, אסור לפחד לראות.

לעצום עיניים

שיר השבוע של מלווה מלכה מתייחס לקנאה ולעיוורון במובן החיובי של המושגים. להקה מאוסטרליה בשם allo darlin' הוציאה השבוע את אלבום הבכורה שלה ואפילו פיצ'פורק העניק לאלבום ציון מכובד של 7.9. מדובר בלהקת אינדי פופ מתקתק ביותר, הסולנית מנגנת על יוקלילי ושלושה גברברים מלווים אותה בגיטרות, בס ותופים. השיר הוא kiss your lips. אני מקנא בגבר שעליו נכתב השיר, בתיאורים של הדוברת על אותה נשיקה שמימית ומתוקה, על כך שהוא מצא אותה והיא אותו. אני מקנא, הייתי רוצה שזה יקרה גם לי, שבחורה תשיר לי שיר שכזה, אני מוכן להתפשר ורק שתקדיש לי שיר כזה, איך אפשר שלא.

בעודי חושב על הקנאה הבנתי שבאקט עצמו של הנשיקה עוצמים את העיניים ולא מתוך יראה דווקא( אולי בנשיקות הראשונות) אלא מתוך התכנסות פנימית לתוך הנפש. לפתע מצאתי את עצמי שואל מדוע עוצמים את העיניים שמתנשקים, זה הכי קסום להתנשק ומה יותר יפה מלראות את האירוע הזה, אבל תמיד אעצום את עיניי בעת הנשיקה, בכל נשיקה שתבוא, מעדיף שלא לראות, אלא להרגיש, מעדיף לעצום את העיניים, שהלב ייפתח עוד יותר, לדמיון להגיע למחוזות בלתי ידועים וכד', כי עיוורים רואים יותר.

והאלבום המלא והמתוק להורדה

אל תפחדו לראות, אלפרד כהן השלישי.

הכל דיבורים

אדם ירא שמים טוב שכל יודע שאין ניצחון אמת מלבד ניצחון שהושג בלא שנפגמו לא האמונים ולא הכבוד..

פלורוס

 הנה מקבץ של אירועי חסרי מזל בשבועיים האחרונים: סתימה בכיור של המטבח, גנבו לי את האופניים(פעם רביעית), אמנים מחו"ל מבטלים את הופעתם בישראל,  ז'ורז' החתולה נלכדה במרפסת הדירה הסמוכה והנטושה, מערכת ההפעלה של המחשב הנייד קרסה. בשל הסיבה האחרונה לא העליתי פוסט בשבוע שעבר ואולי עם העובדה הזאת היה הכי קשה לי להתמודד, אך התגברתי והנה אני שוב.

בשבוע האחרון השד העדתי, המלחמה בין החילוניים לחרדים שוב עלו לסדר היום הציבורי בשל מקרים כמו מאבק החרדים נגד חפירות ביפו ונגד החלטת בג"צ לשלוח ילדי אשכנזים ללמוד עם ילדים ספרדים רחמנא ליצלן והמאבק הזה העלה בי את המחשבות שליוו אותי מאז ומתמיד, האם מכל החרדים האלו, יש מן קצת מן המוסר שמנסה המקרא להנחיל בקוראיו ומאמיניו, שאלה שהתשובה לה ברורה תמיד עבורי, לא, בשבילי הם קוראים רק את האותיות בהברות הנכונות. הסיבה העיקרית שבחרתי בשם מלווה מלכה לבלוג שלי הייתה בעיקר כי רציתי לתת לחילוני שכמותי להתקרב לעולם הזה, שהוא עשיר ומגוון והוא נפלא בעיניי. לדבר בשפתם. גם החרדים חייבים לנסות להתקרב לעולם שלנו ולדבר.

פרה אדומה

פרשת חֻקַּת היא פרשה עמוסה אירועים וברובם סתומים ולא ברורים ומלאי פרשניות וחילוקי דעות, הרבה תהיות ואין תשובה אחת ברורה, די מזכיר לי את מצבינו היום. היא מתחילה בהוראות כיצד יש לשחוט פרה אדומה בדיני טומאת המת, כלומר אם היית קרוב למת או שנגעת בו, צריכים להעלות לקורבן פרה אדומה, כדי לטהר גופך ונשמתך. פרה אדומה יכולה להיות יצור קדמוני או סוג של מטאפורה כי לצבע האדום יש שתי משמעיות, האחת הוא מסמל יצר, מיניות כוח ונגד הוא מסמל חוסר נחת חרדה דם ומוות.

הפרשה ממשיכה במותם של מרים ואז אהרון אחיו של משה ועוד לפני מותו של אהרון, מתרכזת הפרשה בסיפור מי המריבה, בני ישראל מלינים על כך שאין להם מים לשתות ואלוהים מצווה את משה לדבר אל הסלע וממנו יצאו מים, אך משה על דעת עצמו מכה בסלע במקום לדבר איתו ונענש בעונש חמור מנשוא, הוא לא יוכל להיכנס לארץ המובטחת ולהשלים את משימתו כמנהיג.

בסיומה של הפרשה אנחנו מסיימים תקופה של ארבעים שנה במדבר ומתחילים למעשה את הכיבוש מחדש של ישראל מידי העמים היושבים בה. ובני הדור השני של יוצאי מצרים נלחמים מול העמים מעבר הירדן ויוצאים בשירת מלחמה.

העונש שמשה קיבל מאלוהים הכי העסיק אותי, לדעתי ולדעת פרשנים מלומדים וחכמים ממני מדובר בעונש חמור לעבירה קלה יחסית, רבים ייחסו את העונש לכך שמשה למעשה לא הקשיב להוראות האל והכה בסלע למרות שזה אמר לו לדבר אליו. כל פרשנות אחרת שניתנה על ידי הפרשנים במרוצת השנים לא שכנעה אפילו אותם וכך למעשה נותר העונש הזה סתום וטרגי. משה שעמל קשות להוביל את העם מעבדות במצרים למסע ארוך של ארבעים שנה במדבר לא יזכה לראות את הארץ המובטחת, אין יותר טרגי מזה בעיניי, כמו רב חובל שמציל קודם את כל נוסעיו ונשאר לטבוע בים. רבים אחרים טוענים שהמעשה של משה שהביא לעונש היה בעצם חמור ביותר, כי משה הכה בסלע במקום לדבר איתו, כלומר השתמש בכח או השתמש בטכניקה פופוליסטית לרצות את עמו ולכן נכשל במנהיגתו ואלוהים למעשה חשב שמשה לא יוכל להנהיג את העם בארץ המובטחת, אך עדיין הוא יכול היה להשיל ממנו את מנהיגותו ולתת אותה לאחר ועדין להרשות לו להיכנס.

חוסר הבהירות הזאת של אירועי הפרשה מבטאים את אותה חוסר בהירות של מצבינו אנו במדינת ישראל ההולכת ואובדת, חסרת המנהיגות והדרך, חסרת מוסר והערכים. מנהיגי כל התנועות וכל הדעות וכל הצדדים למעשה שוגים כמשה ובמקום לדבר אל הסלע הם מכים בו, אם זה גופי שמאל קיצוניים שפועלים בדרכי אלימות ואם זה גופי ימין שפועלים באותה הדרך ומטילים סגר ומורא על בני אדם חפי פשע. נדמה לי לפעמים שבאמת שכחנו לדבר, לתכנן, לחלום. הכל הפך לפופוליסטי, זול ואלים, מנהיגי כל הצדדים אפילו לא חושבים על הדרך הזאת של הידברות, כי אף אחד כבר לא מקשיב וכולם מתגוננים ובונים חומות עבות מסביב לעצמם. אף אחד לא מוכן לוותר לשאת ולתת, כולם מכים בכולם וזה נורא. בוחרים בדרך הקלה, כי זה יותר קל להכות סלע מאשר לנסות לדבר איתו.

סיפורי ז'ורז'

ז'ורז', החתולה שלי מצאה דרכה למרפסת הדירה סמוכה שריקה מאדם בימים אלו ולא יכלה לחזור לבית, דאגתי לה מאד ומצאתי את עצמי חרד מאד, מה עושים במקרים כאלו שאלתי חברים, מתקשרים למכבי אש או שמא מחכים שתחזור, אחרי יממה אחת היא לא חזרה והחלטתי לקרוא לה, עד שתמצא את דרכה חזרה לדירה שלנו. קראתי וקראתי וקראתי: ז'ורז' ז'ורז'י ז'ורז'ט והיא רק מיללת ומפחדת נורא, כשניסיתי לשבור את התריסים היא נבהלה ונכנסה יותר פנימה לדירה. חזרתי לקרוא לה לדבר אליה, השכנים מכל הקומות מביטים בי, אם בדאגה ואם במחשבה שאני משוגע. לבסוף היא קפצה על אדן החלון וניסתה לחדור דרך התריסים, עזרתי לה ודרך החור הקטן של הסורגים דרכו היא מלכתחילה נלכדה, חזרה לדירה, מבוהלת ומפוחדת, אך מאושרת.

אתמול רכשתי, במבצע של 25 אחוז הנחה את חייו והשקפותיו הפילוסופית של חתול מאת הפילוסוף הצרפתי איפוליט טן, בצידו האחורי של הספר לכד אותי הציטוט הבא: "המוזיקה היא אמנות שמימית. ברור לגמרי שהגזע שלנו ניחן בה באורח בולט. היא בוקעת ממעמקי הקרביים שלנו ובני האדם שיודעים זאת טוב מאד, שואלים אותה מאיתנו כשהם מגנים בכינור בנסיון לחקות אותנו. שני דברים משרים עלינו את הניגונים השמימיים הללו: מראה הכוכבים והאהבה." הדברים האלו נאמרים מנקודת מבט של חתול ומיד חשבתי על ז'ורז' שלי שיושבת על הספה או שכובה על הרצפה או ברכיי שלי בכל זמן שאני שומע מוזיקה( ואני שומע כל הזמן) וחשבתי לעצמי מה דעתה על הטעם המוזיקלי שלי, מה היא חושבת על מוזיקה בכלל. ברוב המקרים אני חושב שהיא לא ממש אוהבת, אך יש שירים שאני יודע בוודאות שעושים לה טוב.

השיר שהכי עשה לי את זה שייך לאחת הלהקות שאני הכי אוהב, ארקייד פייר שתוציא את אלבומה החדש, באוגוסט. עם זאת כל השירים שדלפו עד עתה מאכזבים אותי בבינוניות שלהם, פרט לשיר השבוע שלי ready to start שהוא שיר יותר פופי וחוט בקלישאות אייטיזיות, אך יש בו משהו מאד סוחף, אולי בגלל המילים שבהן הדובר מנסה לשכנע את עצמו שהוא מוכן להתחיל הכל מהתחלה, שהוא אפילו מוכן לטעות מלחיות בצילם של שירי אהובתו. אך מנגד הוא מצפה בתוך תוכו שהיא תרצה אותו בחזרה ומתאכזב תמיד, הוא לא בטוח שהיא תפתח לו את הדלת, אבל הוא מוכן. גם אני. שירי שמימי ביותר.

 

 דברו יפה, אלפרד כהן השלישי.

אל תגיד מחר

העתיד, העתיד רק הורס את ההווה..

רוז'ה ואדים

 מה יהיה איתי, שואל את עצמי, באותם רגעים שכמעט ושום דבר לא זז, הפקק לא משתחרר, מרגיש תקוע ואז כמו תמיד, צפות להן מעל פני השטח, מעל הקרקע, מעל החיים האמיתיים אותם מחשבות על העתיד הצופן לבוא, מחשבות על זמנים בהם יהיו חידושים טכנולוגיים איתם לא אצליח להתמודד וצעירים ממני יקראו לי זקן מחשבתי. מחשבות על זמנים בהם אהייה בוודאי מישהו אחר שאני קצת מכיר במראה וקצת מזדהה עם העבר שלו, מחשבות על העתיד, תמיד מגיעות כשהכל תקוע. אני לא זוכר מה חשבתי לפני עשר שנים, אלו מחשבות עתיד למיניהן הציפו אותי כשנתקעתי וזה די מוזר לי שאני לא זוכר, אבל זה לא משנה כבר.

 אל הלא נודע

אנחנו ממשיכים במסעם של בני ישראל במדבר והפעם בפרשת שלח לך, שבה משה מתבקש לשלוח מרגלים לתור את הארץ המובטחת, משה בוחר 12 אנשים ממנהיגי העם לתור את הארץ. כשהם חוזרים, עשרה מהם מציגים בפני העם כי הארץ יפה ומשגשגת, אך מבוצרת היא וככל הנראה לא יהיה ניתן לכבוש אותה. שני המרגלים האחרים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון משבחים את הארץ וטוענים ההפך, אך העם מאמין לדעת הרוב ומפחד מפני העתיד הקרב, מפני הכניסה לארץ ישראל ולכן מלין בפני אלוהים ושליחו משה. אלוהים מצדו כועס מאד ומעניש את עשרת המרגלים במוות ואת שאר העם לנדודים של ארבעים שנה במדבר, עד שלמעשה ימותו כל בני הדור יוצאי מצרים ויקום דור חדש לבני ישראל. למרות שכתוב שאלוהים ציווה את משה לבחור שליחים לצאת לישראל, הפרשנות הרווחת היא שהעם ביקש זאת ומשה ואלוהים נענו לבקשת העם לדעת מה צופן להם בעתיד. אך במקום לשבח ולהלל את הארץ שהבטיח אלוהים לבני עמו ויתרה מכך לסמוך על החלטת האלוהים להביא אותם לארץ המובטחת, יוצאים המרגלים נגד ומוליכים את העם לדרוש לחזור למצרים. החטא של המרגלים ושל העם היה בכך שהוא רצה לראות את העתיד מבלי לסמוך על אלוהים ועל עצמו, הדור שיצא ממצרים היה מוג לב.

אם כך, לפי הפרשנות שלי החטא של בני ישראל היה לרצות לראות את העתיד והעונש כמובן הוא לא להגיע לעתיד, אלא להישאר במדבר ארבעים שנה, למעשה להישאר בהווה תמידי. אלוהים העניש את בני ישראל משום שלא הייתה לבני ישראל היכולת לחיות באי ידיעה ובאיזו צורה גם לא הייתה להם היכולת לסמוך על עליו. העונש של חטא המרגלים, הוא כבד, הוא יותר כבד ומרושע מהעונש על חטא העגל למשל, ששם בני ישראל החליטו לפסל את דמותו של אלוהים וכאן הם החליטו להתערב בעשייה האלוהית.

יש משהו מאד מדרבן כשאנחנו חושבים על העתיד, אנחנו מתחילים לפנטז או להזות איך אנחנו עושים כל מיני פעולות שיובילו אותנו למטרה, שיעשו אותנו מאושרים. למשל אחרי דייט ראשון מוצלח אני מדמיין לעצמי את הדייט הבא, את הדברים שאני הולך להגיד, בונה לעצמי מהלכים ואם התאהבתי במבט ראשון אז אפילו אני חושב קדימה יותר. דוגמא נוספת למשל, אדם שנלכד בשבי בתקופה הראשונה של השבי יחשוב איך משחררים אותו, מביאים מטוס, שולחים סיירת לוחמים וכד'. אבל אני חושב שהמחשבות האלו על העתיד באיזושהי צורה הורסות לנו את ההוויה עצמה, כשאנחנו חושבים על העתיד אנחנו ברוב המקרים מכניסים את עצמינו לסוג של סכימה אחת או שתיים וננעלים עליה ולכן כשעובר הזמן והדברים לא מסתדרים לפי הסכימה שיצרנו, אז לרוב אנחנו מתענים, נשברים, מאבדים את הביטחון העצמי ומאפילו מתחילים לפחד. דמיינו לעצמיכם שאתם מסוגים לראות את עצמיכם בעוד עשר שנים זה יכול להבעית. אין כל תועלת בידיעה על העתיד לבוא.

 עזה כמוות, עזה

הטעות הגדולה של משה הייתה שהוא שלח לתור את הארץ מנהיגים, פקידים, פוליטיקאים לצורך העניין והוא לא שלח תחקירנים או מומחים שהיו מביאים פירוט מדויק איך נראית הארץ ומה אופייה וכד', משה שלח פוליטיקאים שהגיעו לארץ עם דעה מוקדמת ולכן חזרו עם ביקורת נוקבת לכאורה. זו בדיוק הטענה שלי, אל משתתפי המשט לעזה באוניית מרמרה הטורקית, מדובר בארגון קיצוני הנתמך על ידי ארגוני טרור שרוצים להרוג (לא משנה את מי) חבורה של פוליטיקאים בעלי דעות קיצוניות נשלחו למטרות פרובוקציה בלבד ולא למען הסיוע ההומניטארי אותו דגל שהם נשאו לכאורה.

גם הממשל הישראלי טעה וממשיך לטעות בכך שהוא לא מסיר את המצור הימי לעזה, הוא מפחד שמא יעבירו לעזה טילים ואמצעי לחימה אחרים. אנחנו לא צריכים לחשוש מכך, קודם כל אנחנו צריכים לאפשר לתושבי עזה לחיות וכמו שאנחנו מספקים להם אמצעים, לאפשר גם לשאר ארגוני זכויות אזרח לספק צרכים הומניטאריים באשר הם.

לסיכום הייתי אומר שנוצרה סיטואציה קצת ילדותית מצד הממשל הישראלי והן מצד אותו ארגון זכיות אזרח לכאורה. זכותו של כל העולם לדרוש מישראל שיסירו את המצור מעזה אבל לא בצורות אלימות ופרובוקטיביות מסוג המשט לעזה. הממשל הישראלי חושב יותר מידי על העתיד במקום לראות ולהבין מה קורה עכשיו, בעתיד אולי צפויה מלחמה והתחזקות של ארגון הטרור החמאס, אך אולי גם צפוי שלום. אנחנו צריכים להבין עכשיו שיש אזרחים בעזה חפי מפשע הנמצאים תחת מרותו של ארגון טרוריסטי וקיצוני ואנחנו צריכים לעזור להם. העולם צריך להבין שמחאה היא לגיטימית אבל מבלי שתכלול בתוכה פצועים והרוגים.

 שיראהבה

אם אין לך עבר, אז לא יכול להיות לך עתיד כך פחות או יותר, לא ממש מדיוק אומרת הקלישאה. אז לפני 21 שנה יצא האלבום הכי טוב של להקת הקיור- Disintegration השנה היא 1989 אני ילד בן שמונה בכיתה ב, אני זוכר כמעט בוודאות ששמעתי לראשונה את שיראהבה, באותה השנה. כמה שנים מאוחר יותר השיר הזה ממשיך ללוות אותי, אחר כך נזכרתי ששמעתי את זה לראשונה בגיל שמונה והיום זה  נחשב לאחד משירי האהבה הטובים בהיסטוריה ואחד מהשירים האהובים עליי בכל הזמנים. שיר שבו רוברט סמית' המנהיג של להקת הקיור חיבר והקדיש לאשתו, שיר שמחבר את האהבה לשירים ולמוזיקה ולכן הוא נרשם במחובר- lovesong

פעם לפני המון זמן, עשר שנים כמעט אמרתי לאהובתי דאז, ברגע רומנטי שכזה שהייתי רוצה שנגיד אחת לשנייה "אני אוהב אותך" בדיוק באותו הזמן, לא אחת אחרי השני ולהפך, אלא בדיוק באותו הזמן, כמו שבודלר הסביר רגע אחד שבו נוצר ניצוץ אחד ויחיד, אף פעם לא הצלחנו להגיד אחת לשנייה אני אוהב אותך בדיוק באותו הזמן, אבל לשיר את שיראהבה של הקיור בתיאום מופתי הצלחנו וזה יצא לנו טבעי, היו הרבה ניצוצות.

אבל לא רק שיראהבה יש באלבום הזה, יש שם כמעט הכל, את pictures of you  שיר הגעגועים המקסים שנכתב אי פעם על אהבה ואושר שלא יחזרו. שירים על התפוררות והתרסקות מנטלית, שירים על כמיהה וזיכרון, שיר ערש מקסים והכל ברוח התקופה, במוזיקה אפלה וגותית המלווה באורגן ובגיטרות מנסרות, אך יש גם שמחה ותקווה, זו מוזיקה הומנית.

האלבום אחרי 21 שנים רלוונטי מתמיד, אפשר לזהות בו את כל ההשפעות על אמנים עכשווים בז'אנרים השונים, אבל אף אחד כמעט לא הצליח להגיע לרמת כנות שכזאת כמו שרוברט סמית' הגיע באלבום הזה. זהו אלבום מכונן ומעצב. ההוצאה המחודשת כוללת את האלבום עם שיפורים דיגטליים, אלבום ובו קטעים נדירים שליוו את ההקלטה של האלבום וקטעים מהופעות חיות של שירי האלבום. שלושה דיסקים שהאחד הוא חזרה לעבר והשני הוא חפירה והתעמקות בו והשלישי הוא התרפקות וסוג של זיכרון על הכמיהה לראות את הקיור בהופעה חיה, רצון וחלום שתמיד היה לי.

The cure- Disintegration 2010 part 1  להורדה

The cure- Disintegration 2010 part 2  להורדה

 

תחיו את ההווה

אלפרד כהן, השלישי.