במעי הדג

קבל התנצלות ממי שבא להתנצל לפניך, אם אמת ואם שקר, כי מי שמרצה אותך בגלוי – מוקירך, ומי שממרה אותך בסתר – מכבדך.

שלמה אבן גבירול

 לא הצלחתי להסיר ממני את הארשת הסרקסטית שאופפת אותי בימים האחרונים ובמיוחד לפני כתיבת הפוסט הזה ליום הכיפורים, הטיוטות מלאות בהתנצלויות לכל מי אנשים שחשבתי שפגעתי בהם, לערכים שלא כיבדתי במהלך השנה ולאמונות שלא קידשתי. ורשומות אחרות מלאות בחשבון נפש מאולץ הסוקר את כל הטעויות שעשיתי השנה, על כל אלו שהתעקשתי בטיפשותי לחזור עליהן ולחוות את אותה עוגמת נפש מוכרת. ואז שאלתי את עצמי מה זה יום כיפורים עבורי, לא באמת שאלתי בכדי לענות, שאלתי כי זה מה שעושים שאין תשובות.

לדעתי קשה לי עם היום הזה כי עבור רבים הוא מסמל יום של חשבון נפש וגם ככה משווקים אותו – יום של סליחות, של תענית, של הסתכלות מהצד ושל חשבון הנפש. אבל מה לעשות שכל לילה אחרי שאני מניח את הספר ליד הכרית, סוגר את מנורת הלילה השבורה למחצה, עוצם עיניים ועושה חשבון נפש, אבל כל לילה, אפילו אחרי לילות סוערים למיניהם. היום הזה הפך עבורי לפרסומת של חשבון הנפש וחודש ימים לפני מתנהל קמפיין מאסיבי בכל האמצעים האפשריים שמקדמים את המוצר הזה, כמעט בלי החופש לבחור.

הפועל לצום נגזר מהפועל המרובע של צמצום ומשמעותו ידועה לכולם. המוסלמים מצמצמים את עצמם כחודש ימים שנקראים הרמדאן ואפילו לנוצרים יש מנהג כזה של לצמצם את עצמם ארבעים יום לפני חג הפסחא וליהודים יש כל מיני ימים המפוזרים במהלך השנה בו מחויבים לצמצם ואלו בעיקר ימי זיכרון. לפי הקבלה אנחנו נדרשים לצמצם, בכדי לפנות את המחשבות על עצמינו לטובת מחשבות שמודחקות ביום יום ולטובת מחשבות על העולם שקורה סביב לנו. אחרי הכל היום הזה נולד לאחר החטא הקולקטיבי ההוא – חטא העגל.

בסופם של שעות התענית והצמצום, נוהגים בבתי הכנסת להפטיר בסיפור/משל של יונה הנביא. לפי הסיפור התבקש יונה מאלוהים לגשת לעיר נינווה משום שתושביה חוטאים, אך יונה ברח מהשליחות הזאת ומצא את עצמו בלב ים על ספינה מלאה באנשים זרים. כעבור זמן הים סער והייתה סכנה לחייהם של הנמצאים בספינה. הם מצידם הגרילו את יונה כמי שאחראי לסופה הזאת, הוא ביקש מהם שיטביעו אותו לים והסופה תיפסק ואכן כך קרו הדברים. את יונה בלע דג גדול והציל את חייו, הוא שהה בתוך מעיי הדג במשך שלושה ימים וערך את חשבון הנפש שלו. אלוהים כפר על מעשי יונה והדג פלט אותו לקרקע. יונה ביצע את המשימה שלו ואותה עיר סוררת חזרה בתשובה.

בעקבות המשל למדתי שמשמעות יום הכיפורים היא החיפוש אחר היעוד שלנו. ברוב ימות השנה אנחנו בורחים ממנו, מתפתים אחרי יעודים אטרקטיביים אחרים, יעודים גחמתיים ורגעיים, מפחדים מהצל של עצמינו כמאמרם של ילדים בריונים על ילדים פחדנים, ובעיקר חסרי אמונה עצמית. בדיוק כמו יונה שברח מהמשימה שלו, מתפקידו כנביא ומצא את עצמו טובע בים סוער ובסופו של דבר בתוך מעיים של דג. אבל יש בעיה אחת בכל המשל והנמשל הזה – יונה ידע את תפקידו ויעודו, אך אני – אני עדין לעזאזל לא יודע מה אני.

אני מרגיש שכתבתי הרבה מילים ללא תכלית או מילים בעלות משמעות ריקות מתוכן וכן הייתי רוצה לרשום מילים שיבטאו זעזוע מוסרי, פרפור של הגרון, התרסקות של הלב. מילים שיזקקו נפש חולנית, מרשעת וזנותית. אבל אין בי את כל אלו, צר לי. ואז פורצת סערה של רגשות ותהיות: "מה היה קורה אילו" ו – "מה היה קורה אלמלא" ואני טובע בהן כאילו הוגרלתי לעשות זאת ואולי בימים הקרובים יבלע אותי דג ואעשה לו ניתוח הצרת קיבה והוא יפלוט שוב אל החיים או יעודי, יהיה אשר יהיה.

סיפורים יפואים

אם יזדמן לכם לבקר ביפו ביום הכיפורים תחזו במחזה סוריאליסטי מיוחד במינו, טוב אולי אני מגזים. וזהו הסיפור: בשנה שעברה ביום הכיפורים בראשון שלי ביפו, לאחר המפגש המסורתי עם חבריי שמטרתו לחפש את היעודים של עצמינו לשנה החדשה. פידלתי דרכי חזרה והגעתי לכביש הראשי ביפו, בשדרות ירושלים התהלכו עשרות אנשים מכל הגזעים כחלק מהמנהג הזה של יום הכיפורים ללכת בכבישים בעודם ריקים. חלקם אלו שלא צמים מפצחים גרעינים וחלקם מנהלים שיח ער. עד כאן התמונה מוכרת, התכונה באוויר של קדושה ושקט. פניתי לרחוב שמוביל אותי לדירתי וגם שם התהלכו אנשים בכבישים אלא שהפעם מכוניות חולפות על פניהן , צופרות ורוצות לעבור. התקיים ויכוח מהותי ולאו דווקא דתי בין יושבי רכב אחד לקבוצת אנשים הולכי רגל על הכביש והמשכתי בדרכי שלי, אלא שהפעם מצאתי חנויות פתוחות כאילו מדובר ביום רגיל ובאמת אם חושבים על זה היה יום רגיל. נכנסתי לסופר של באסם ושאלתי אותו אם כל שנה הוא פותח ביום הכיפורים. למה אתה שואל? תוקף וחושד בי, אתה מהעירייה?! מה פתאום! עניתי לו. כן, כל שנה אני פותח עד שאני מקבל ידיעה שמישהו מהעירייה בא לבדוק ולמה אני צריך לסגור, למה אני צריך לסגור בשבילכם היהודים, למה?!! צודק עניתי לו. לא רציתי לחזור לדירה והדרמתי לשכונת עג'מי והמחזה הזה של אנשים הולכים ברחובות ואיתם מכוניות הצופרות המנסות לעבור, זעזע אותי ויזואלית, מעין  dissolve המשלב בין התמונות לכדי תמונה אחת האחת של קודש והשנייה של חול. אבל בעיקר חשתי ביטוי לפנטזיה שלי. מקום שבו ישנו חופש דתי מוחלט, אלו שרוצים לצום שילכו לבית הכנסת ויתהלכו אפופי קדושה ברחוב בנעליהם עשויי הבד, בבגדיהם הלבנים ובחשבון הנפש שלהם ואלו שלא, שיסעו במכוניות ויקנו אוכל בסופר של באסם. כולם בדרכם, עושים חשבון נפש ומצטערים על מעשיהם.

מצטער, כמעט

אמרתי השבוע לאחד המכרים שלי שלכל מחשבה שלי או אפילו לקטן שבהרהורים מתלווה איזה שיר, וכיניתי את זה טירוף, לחשוב שלכל דבר יש פסקול שמתלווה, לפעמים הייתי רוצה שקט. הוא כמובן אמר שזה נהדר. שירים מבטאים יותר טוב את המחשבות שלי וגם המיקסטייפ הזה לפניכם שנפתח עם האהבה החדשה שלי אלינור פרידברגר שככל הנראה יהיה אלבום השנה שלי, אבל הוא מתחרה עם השיר המסיים שלקוח מהאלבום החדש של גירלס ובאמצע שירים של מוריסי, פט שופ בויס, הנשיונל וטום וק. זהו עכשיו תורה של המוזיקה. מקווה שתיהנו.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

  1. Eleanor friedberger – my mistakes
  2. Ida Maria – forgive me
  3. The notional – mistaken for strangers
  4. Morrissey – sorry doesn't help
  5. Pet shop boys – can you forgive her
  6. The sounds – queen of apology
  7. The theoretical girl – the biggest mistake
  8. Tom vek – A.P.O.L.O.G.Y
  9. Scissor sisters – almost sorry
  10. Future islands – an apology
  11. The last shadow puppets – my mistakes were made for you
  12. Girls – forgiveness
מודעות פרסומת

השיבה אל תהום הנשייה

מה לך בחוץ, ילדה? 
מנוח לא מצאה רגלך. 
ציפור פצועה, חזרי אלי 
ושובי לביתך. 

האזיני לקולות, 
הרעם על גגות בתים, 
מקול סופה, שמרי נפשך. 
שובי לביתך. 

דליה רביקוביץ

 לכל אחד ואחת מאיתנו יש אדם או אפילו יותר שלא נמצאים בחיים והם היו יקרים לנו בחיינו וחשובים עוד יותר אחרי מותם. אנשים שמתהלכים בתוכנו או איתנו גם אחרי מותם. אנשים שאנחנו יותר מאשר מתגעגעים לדבר איתם, לגעת בהם, אנחנו חסרים את ההתהוות שלהם בינינו, חסרים המשמעות שהחיים שלהם יצרו ויודעים בוודאות שאיתם הכל היה נראה אחרת, היו נוצרות משמעויות נוספות. אנשים שהיינו מייחלים שישובו לחיים שלנו, לחיים האמיתיים.

התחושות הללו, יוצרות כל מיני סוגים של אמונות, כמו למשל; גלגול נשמות, העולם הבא וכד' הכל בכדי לבנות סוג של מערכת ביטחון שתשמור עלינו ויש כאלו חסרי ביטחון ממש שמשתמשים בשירותיהם של מתקשרים על מנת לשוחח לכאורה עם המתים, עם אלו שלא איתנו עוד על מנת שיסייעו לנו בהחלטות כמו שעשו בעודם בחיים, או להפך – אנשים שלא שיתפו איתנו פעולה יעשו זאת לאחר מותם.

מעטים הם האנשים החשובים שאיבדתי במהלך חיי, אך ברגעים מעטים אני מדמיין בעיני רוחי את סבי ז"ל מביט בי ואומר לי מה לעשות ואני כמובן לא מקשיב לו, מתקשה להאמין שזה אמיתי. ולמרות זאת קיימת בתוכי אמונה שיש חיים אחרי המוות, שיש גלגול נשמות וכמו בסרטים המתים החשובים לי מביטים בי במעשיי ובהחלטותיי, כוססים ציפורניים יחד איתי לקראת קבלת הכרעה כלשהי, מתרגזים שמבצע את הפנייה הלא הנכונה ולא יכולים להעיר ולכוון.

 **

השבוע קוראים צמד פרשות – ניצבים וילך שהם ההמשך הישיר של נאום משה לעם ישראל העומד בפני כניסה לארץ ישראל. את צמד הפרשות הללו תמיד יקראו לפני חג ראש השנה ומשום שהבטחתי בפוסט הקודם לא לעסוק בראש השנה. אני אעמוד בהבטחתי ולא אעסוק בראש השנה. צמד הפרשות הללו עוסקות, בין היתר, בחידוש הברית של אלוהים ובני ישראל עם תוספת קטנה, הברית כוללת את האנשים המתים. נושא נוסף שעולה על הפרק והוא עניין השיבה, החזרה בתשובה, השיבה לאמונה, השיבה לארץ ישראל, השיבה אל העבר והשיבה פנימה לתוך הנפש. וגם אפשרות הבחירה בין החיים למוות, בין הטוב לרע. אעסוק בשני הנושאים; השיבה והברית עם המתים.

 **

אחרי כמה קריאות של הטקסט המקראי ויחד איתו הטקסט הפרשני המסורתי, הגעתי למסקנה שאני צריך לשוב אל עצמי, לחזור בתשובה אבל לא מההיבט הדתי מסורתי, לחזור לתקופה שבה היו לי יומרות ושאיפות לעשות דברים שיחוללו ניסים בקרב האנשים ומכיוון שכבר הרבה זמן משהו בתוכי מת, נמנעתי מלעשות את זה, איך אפשר לשוב למשהו שהוא מת, איך אפשר לדבר איתו ואיך אפשר להחיות אותו. ואז הגיע הטקסט הזה ואומר לי שהמתים הם חלק בלתי נפרד מהחיים, שכורתים איתם בריתות והסכמים של אנשי החיים. בעודי מגיע לסוג של תובנה שעדיין מנסה להבין, גם בעודי כותב את הטקסט, חשתי שהמת בתוכי לוחש לי ומנסה להזיז את נפשי הכבדה.

the return of persephone

ניסיוני לימד אותי שבכדי לקבל השראה, אני צריך לחוות יצירות אומנות אם זה לקרוא, לראות סרט, ללכת להופעה, לצפות בטלוויזיה וכד'. אז עשיתי לעצמי דמיון מודרך והכרחתי את עצמי לדמיין מפגש עם דמות מתה שהייתי רוצה שתעזור לי, לשוחח איתה, דמות שתידמה למת הזה שבתוכי. הדמות חייבת להיות ישראלית כזו שמדברת עברית, אבל שהלכה לעולמה לפני המון שנים יותר מחמישים שנה דמות מתחילת המאה ה – 20, כדי שיהיה פער דורות משמעותי. הדמות שבחרתי לתקשר איתה או לשוחח איתה, תלוי איך מסתכלים על זה היא – צבי ברנר.

לא בכדי בחרתי בצבי ברנר, בימים האחרונים סיימתי לקרוא את הביתה של אסף ענברי, ספר המגולל את סיפורו של הקיבוץ מראשיתו ועד לדעת רבים למותו והדמות של צבי ברנר ריתקה אותי יותר מכולם בשל העובדה שהיה אדם שאפתן ולא מפחד ממאבקים. בקצרה, צבי ברנר היה סוציאליסט, חבר תנועת החלוץ הצעיר, חבר קיבוץ אפיקים, לוחם ושומר ראשו של וינגייט, שליח דוד בן גוריון לארצות הברית במטרה לרכוש נשק ולהדק את היחסים הביטחוניים איתה ועוד.

אמרתי לו, לצבי ברנר שאני רוצה להיות כמוהו להקים וליישב ולהשפיע. ביקשתי ממנו שייתן לי עצות ושיהיה ענייני ולא קלישאתי. ביקשתי ממנו שילמד אותי איך לא לפחד. אך דמיוני הכשיל אותי, ככל שעבר הזמן דמותו של צבי ברנר ברחה ממני ללא אפילו תשובה אחת. לפני שנעלם עוד הספיקותי להודיע לו שאני כורת עמו ברית , שאנסה לשוב מעט אחורה ואולי לאמץ כמה גישות לחיים וכאן דמיוני עמד לצידי והבחנתי בראשו של צבי ברנר מהנהן מעלה מטה כמי שמסכים ומאשר.

צבי ברנר

שובו של הקוף, זה את

..אבל השמות נשארו, כך כתב דילן תומאס בתסכית הרדיו שלו המסע חזרה, אותו כתב לאחר הבליץ של הנאצים את העיירה שלו סוונסי בבריטניה. התסכית מתאר את המסע חזרה אל הרחובות המוכרים שנחרבו מתערובת של חומרי נפץ הרסניים. בכאב הוא מתאר את השיבה שלו אל אותם השמות המוכרים שנותר מהם רק זיכרונות, את האנשים היקרים והחשובים שאינם עוד. בתקווה הוא מתאר את השיקום הדרוש. באושר מרירי הוא מסביר שאחרי הכל – היה לו לאן לחזור.

בפרשת ניצבים, בשנים עשר פסוקים מופיע השם והפועל ש.ו.ב שבע פעמים!! מילים אלו חוזרות ונשנות, כרוכות ומעורות זו בזו. עניין השיבה חשוב מאד ביהדות, ככל הנראה, חשוב ביותר באנושות כולה. מעולם לא ייחסתי חשיבות לעניין השיבה. תמיד חשבתי שצריך ללכת קדימה, אולי משום שלא היה לי לאן לחזור. מוזר בעיניי שבחרתי לעסוק בפוסט הזה במתים ובשיבה אליהם, בכל אופן, אספתי 12 שירים המדברים בצורה זו או אחרת על נושא השיבה/חזרה.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

  1. 1.      Moonface – Return to the Violence of the Ocean Floor
  2. The rapture – come back to me
  3. Bob mould – return to dust
  4. ברי סחרוף – עוד חוזר הניגון
  5. Morrissey – come back to Camden
  6. Sparklehorse – return to me
  7. Paul young – came back and stay
  8. פונץ' – דני חוזר אל הסיפור האמיתי
  9. אריק סיני – שובי אל הפרדס
  10. I'm from Barcelona – the return of the ape
  11. Marilyn Monroe – river of no return
  12. חווה אלברשטיין – שובי לביתך

מת כמו המים

בלב האור איזו שקיקה

למקור מים חסום

(מתוך מים חסום מאת ספי שפר)

 משהו בתוכי מת, לא גוסס, לא על ערש דווי, לא במצב אנוש, אלא מת. מוות קליני של הנשמה, יהיו כאלו שיגידו שזהו דיכאון, אבל בדיכאון מרגישים את הכאב ואני-אני, לא מרגיש כלום, לא דמעות לא כאב בחזה, לא מתרגש, לא מתגעגע ולא מפחד. הנפש מתה ורק המוח ברובו פועל(יכול להיות מאד שהחלק שאחראי על הרגש כבר לא). השעה קצת אחרי שלוש בלילה, כבר יום שבת, חזרתי לא מזמן מאירוע חברתי, בראשי מהדהדת שורה משירו של זוהר ארגוב, שמעתי אותו בוקע בלחש מאחד הדירות בבניין המגורים שלי: איך נתתי לה את כל שיריי ולא נותר בי שיר אחד שמח. אני יכול לדקלם את השיר הזה בעל פה גם אם ישימו אותי בצינוק ויעירו אותי באמצע הלילה, אבל השורה הזו לכדה אותי כאילו שמעתי אותה לראשונה, כצייד צבאים שקוטל את הצבי הראשון שלו וכאילו הייתה שורה מההספד בלווייתה של נפשי המתה. הייתי אולי מעדיף מוות קליני מאשר להתהלך בין הבריות כשרק הזיכרון משמש ככלי היחידי לחיות, שמאפשר לי לקום לעבודה, לאכול, להיות מנומס ולחייך, לשלם חשבונות ואפילו לכתוב את הפוסט הזה. אנשים שורקים לי אחרי, אני נזכר כאילו לא שומע.

מים כידוע לכולם מסמלים בין היתר את החיים, הם הבסיס לכל צורה חיה באשר היא ובעל תפקיד מרכזי בכל גוף חי. ואולי בגלל זה בחר המחבר המקראי לשלב בפרשת השבוע- פרשת חוקת שעוסקת ברובה במוות את סיפור מי המריבה הידוע- בני ישראל מבקשים מים, משה מקבל הוראות מאלוהים לדבר אל סלע ובמקום זה מכה אותו ויוצאים מים. אבל לפני שאעסוק בסיפור הזה ארצה לעסוק בנושא המרכזי של הפרשה הלא הוא- מוות.

תחילה מתואר לנו תהליך ייחודי והוא יצירת אפר מפרה אדומה, החומר הזה יטהר כל אדם שבא במגע עם מישהו או משהו מת. ביהדות המוות הוא אבי אבות הטומאה ומלמדת אותנו להתמקד בעולם החיים ופחות בעולם הבא, לא במקרה טקסי הקבורה היהודיים הם הצנועים והדלים ביותר מכל הדתות. חלק אחר יפרש טומאה שכזאת באיסור בתרומת איברים של המת, אבל כל אלו שמתנגדים לתרום איברים שוכחים את אחד מהערכים החשובים ביהדות- החיים, לחיות חיים של כאן ועכשיו, אחד מהערכים שאני הכי מעריך, אבל מה לעשות, אנשים מתים והמוות סובב אותנו ומעסיק חלק מהאנשים כמוני בצורה אובססיבית למדי.

שני אחיו של משה מתים בפרשה הזאת, אהרון אחיו, יד ימינו והדובר שלו ומרים אחותו, זו ששימשה כשליחה במשימת הצלת חייו של משה התינוק מהיאור היישר לנסיכות מצרים. משה הופך לאדם בודד, כל משפחתו מתה והוא נותר לבד במערכה מול עם קשה עורף שכל הזמן מתלונן ומבקש תנאים מחייה טובים יותר, הוא מבקש לחיות והוא צמא ואז משה ברגע של חולשה וחוסר ריכוז עושה בניגוד להוראותיו של האל ובאמוציונאלית לא אופיינית מכה בסלע ונענש- הוא לא יזכה לדרוך בארץ המובטחת. המים שמהם נמשה וניצל וסללו את חייו- להנהיג עם חדש, המים שיצאו מהסלע בעזרת שרביט ההנהגה שלו, הענישו אותו והרגו את חלומותיו.

אז מי ישקה את נפשי המתה במים, נראה שריקנות הנפש גרועה יותר מהמוות עצמו, אז מי ירווה את צימאוני. לפעמים נראה לי שאני כמו משה, שהכה בסלע במוט ולא דיבר אליו שנענש בעקבות כך. מת-חי המתהלך במדבר, בלי שום מטרה או חלום. בודד שסופר את ימיו לאחור, שקיבל חסינות מאלוהים, ששום מחלה או כל אסון אחרים יפגעו בו. אדם שלובש שריון בעל כורחי ואינני יכול להוריד אותו או להמיס אותו. מת כמו המים.

And the danger of the water meant it wasn't worth the bother

בעת העתיקה אדם צרך שבעה קוב של מים בשנה בממוצע, כיום האדם צורך מאה קוב לשנה! מקורות המים בעולם לא מספיקים לכל האנשים החיים בו ולכן נוצר מצב שחסר מים, כלומר שמשאבים של מים תמיד יהיו אבל לא מספיק לכמות האנשים החיים בפלנטה. בסופו של דבר המים יהרגו כאן את האנשים, כי אין מספיק לכולם.

מרים אחותו של משה סימנה את המים כמעט כמו כל אישה בתנ"ך. האיקונוגרפיה של הנשים בסיפור המקראי תמיד תהייה איכשהו קשורה למשאב של מים והפופולארי ביניהם הוא הבאר. כי אישה היא החיים והיא הדבר החשוב ביותר בחייו של הגבר המקראי, בלעדיהן הם ימותו. למשה הייתה אישה כושית, אך מרים אחותו הייתה האישה שאיתו, עזר כנגדו וכו'. אם מרים הנביאה הייתה אישה בת זמננו אולי היא הייתה לאה גולדברג שרשמה בשירה זה מכבר: אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.

שירים עצובים הם השירים שעוסקים במונח הזה מים, אולי במקרה ככה יצא לי או שלא. בכל מקרה אספתי עבורכם שעה פחות כמה דקות של שירים מלאי מים, כי זה חשוב.

אפשר להוריד כאן

או לשמוע ב-ICAST

מת מצמא, אלפרד כהן השלישי.

רשימת השירים

  1. הגשש החיוור- מים לדוד המלך
  2. דוד פרץ- עצוב כמו מים
  3. Patrick Watson- Tracy's water
  4. Baxter dury- dirty water
  5. Lower dens- holy water
  6. Blonde redhead- water
  7. The futureheads- danger of the water
  8. Bodies of water- my hip won't let you
  9. Isobel Campbell & mark lanegan- cool water
  10. Bird by snow- across the water
  11. These trails- psych I & share your water
  12. Richard Hawley- you don’t miss your water
  13. How to dress well- you hold the water
  14. Jonsi- stars in still water
  15. Portishead- deep water

חלום טיול

אני אוהב לטייל, אבל שונא להגיע..

אלברט איינשטיין

 ביום ראשון השבוע נרדמתי לצלילי השיר idiot heart של sunset rubdown המשפט האחרון של השיר אומר: "אני מקווה שתקבר עם זוג נעליים ראוי, כי יש לך עוד הרבה ללכת". באותו לילה חלמתי את אותו חלום מספר פעמים, חלום שגם חזר במהלך השבוע: בכל פעם מצאתי את עצמי עומד באמצע של משהו, בגילאים שונים במקומות שונים בחיים שלי, מגן חובה עד להווה. ככל הנראה תחנות משמעותיות ומשפיעות על חיי. ולפתע מגיחים זוג ידיים שאת בעליהם אני לא מזהה והם אוחזים במסור חשמלי רועש במיוחד המנסר את הרגליים שלי באיטיות ולפני שאני מועד, זוג ידיים אחר מושטים לי קביים ואני מביט ברגליי הקטועות ובדמי הניתז לכל עבר, מבטי מתמקד בעיקר בנייק שנעלתי. אחרי כמה שניות אותו דם מגיע לקביים ומצית בהם אש גדולה המכלה את הקביים ואין לי במה להיאחז יותר ולפני שנשמט מטה ומת, מתעורר ואז נרדם. חולף לו זמן, כנראה זמן של חלומות ואני שוב באותו חלום, רק בגיל ובסיטואציה אחרת ושוב לפני שגופי נשמט, אני כאמור מתעורר. עצוב מהטרגיות של החיים המתבטאת בחלומותיי. כואב את מר גורלי שמתמיד לחזור בכל תחנה ותחנה בזמן הפרטי שלי.

פרשת השבוע- בְּהַר סִינַי היא מהאהובות עלי במקרא כיוון שהיא מעין מסמך המציג משנה חברתית כלכלית מתקדמת במיוחד אפילו לימים אלו, מעין שילוב בין שתי התורות- הסוציאליזים והקפיטליזם. בפרשה ניתנים חוקים כמו איסור בנטילת ריבית בהלוואות, שנת השמיטה ושנת היובל. מסמך הדואג לצדק חברתי ולשוויון, מסמך הדואג לצמצום הפערים החברתיים, מסמך המעודד תחרותיות אבל עם גבולות. הקרקע עלינו אנחנו עומדים, אותה אנו מעבדים, לעולם לא תהייה שלנו. האדונים אותם אנו משרתים לעולם לא יהיו אדוננו. כי בתקופת זמן מוקצבת, כל שנה שביעית, כל 49 שנים נשמטים כל הבעלויות וכל החובות שלנו ומתחילים מהתחלה.

מספרים על עמנואל קאנט שהיה עורך טיול רגלי בכל יום בשעה קבועה לזמן קבוע, התושבים שחפצו בכיוון השעון יכלו לעשות זאת, בזמן שיצא לטיול או שחזר ממנו. ביום היחיד שהוא החמיץ את הטיול הקבוע שלו, התרחשה המהפכה הצרפתית שסיסמתה הייתה "שוויון, חירות ואחווה". אותו קאנט האמין שהחירות האנושית נוצרת מציות טוטאלי לחוקים שהיא יוצרת. הטיול היומי שלו היה אחד מהחוקים הללו. אנושות וחיים חדשים נוצרים מחוסר ציות. קאנט לא יצא לטיול היומי הקבוע שלו, ביום שצרפת והחברה המודרנית הדמוקרטית לא ישכחו, היום שמייצג את הערכים החשובים בחברה המודרנית.

ובכן, גם במקרא דוגלים באותם הערכים ודואגים לקדש אותם ביחידות של זמן, השבת, השמיטה והיובל. יום השבת הוא יום חופש לכל אדם באשר הוא, אם הוא אדון או עבד, אישה או גבר ובשנת השמיטה והיובל מגדילים לעשות, נמחקים כל הפערים על מנת ליצור שיוויון מוחלט וחירות ניתנה לעבדים, לאלו שירדו מנכסיהם ולקרקע והאדמה שמקבלות האנשה וזוכה לתנאים שווים כמו לכל אדם באשר הוא.

נחזור לסיוט שחוויתי בלילות האביביים האחרונים. תחילה סברתי שזהו חלום המבטא את תחושות הכישלון שרובצות בי כעלוקות בעת האחרונה, בכל זמן ומקום שאני נוכח בו, נקטעות רגליי ויתר על כן, דמי שורף את הקביים איתם אני יכול להסתייע להמשיך ללכת. אבל אולי יכולה להיות לסדרת החלומות פרשנות אחרת, הייתי אומר אופטימית יותר, ברוח הפרשה, ברוח השוויון והחירות. יכול להיות מאד שגופי ונפשי צריכים חופש, יכול להיות שצברתי מעין הון שכזה שלא הוגן כלפיי וכלפי הסובבים אותי ואני צריך להרפות, להתחדש, לגלות ולמצוא את עצמי מחדש. יכול להיות שיום אחד אני צריך להפסיק את הטיול "הקאנטי" שלי ולעצור, לא ללכת יותר מידי, או בעצם לקנות זוג נעליים חדש.

Rue Mosnier Decorated with Flags, with a Man on Crutches- Edouard Manet

סיפורי סבתא

השבוע הגיעו לבקר את סבתא שלי נציגים של משרד הביטחון(משפחה שכולה) להתעניין במצבה הבריאותי והכלכלי, מעין ביקורת שגרתית שכזאת ובין היתר הציעו לה למכור את דירתה ולעבור לבית אבות שחלק מעלות השהייה בו תסובסד על יד המשרד. סבתי נבוכה מהצעה כיוון שהיא לא רואה דרך בה היא משתלבת עם שאר הדיירים בבית, היא בקושי יודעת עברית, חולה מאד ואין לה שיניים. אחרי שסיפרה לעצמה את הסיפור הזה וסיפרה אותו לי. היא התנערה מהמבוכה הראשונית שלה והתרגזה מאד מעצם ההצעה, למה שהיא תעזוב את הבית שלה, עליו במשך שנים עבד סבי לקנות אותו. זהו הבית שלהם לנצח. הבנתי את הכעס שלה, אבל ניסיתי להסביר לה שאחרי הכל הבית הזה יעבור למישהו אחר, בטח לאחד מבני המשפחה. אנחנו לו מחזיקים נכסים לנצח, זה מנוגד לטבע. יחד עם זאת, הייתי מעדיף שסבתי לא תעבור לבית אבות מכל סוג שהוא, כי אני יודע שהמבוכה הזאת שלה לא תעבור ולמעשה תשתק ותשעבד אותה עד יום מותה. לכן חוקי השמיטה אינם חלים על סבתי, כן שהם מונעים את חירותה.

שבירתה של התוגה

שילובים של מוזיקה קלאסית או אופרה עם המוזיקה הפופלרית מעולם לא ענינו אותי, כששני העולמות המנוגדים הללו לכאורה נפגשים נוצר דיאלוג שלילי של התנשאות כביכול של הז'אנר העילית כלפי זה הנחות, במקום לשוחח ולחפות על חסרונות אחד של השני. נוצרת יצירה לא אמינה. אלבום השבוע שלי,הוא בכלל לא המקרה, אפילו רחוק מזה.  קבלו את AUSTRA ב- Feel It Break

אוסטרה, היא אלת האור במיתולוגיה הלטבית, כמו כן מקור השם של המדינות אוסטריה ואוסטרליה. אוסטרה הוא גם שם של אי צפוני ביותר קרוב לנורווגיה. למרות מוצאה הלטבי של הסולנית ומנהיגת הלהקה, המוזיקה יותר קרובה לאי הקפוא ,המדכא והאפל, מאשר לאור המקרין חיוניות ומפיץ החיים מהמיתולוגיה.

הסולנית, קייטי סטלמינס ומנהיגת הלהקה שרה אופרה מגיל 10 ובאלבום זה ניכר, אך לא מתנגש לעולם עם הסינת' פופ הכמעט מושלם שלה ושל להקתה. בבלוגספירה משווים את קולה והגשתה לקיית בוש, ניקו ולסולנית של להקת הנייפ השוודית. יש בקולה משהו שמאגד לתוכו את כל המאפיינים של הקולות הנ"ל ויוצר משהו יחודי ואלוהי. קייטי סטלמינס היא המלכה החדשה שלי ואני חולם ללוות אותה.

סדר השירים נערך בצורה כזו שההאזנה להם ברצף תעביר את חווית השבירה, גדיעת איברים כחלק מניסיון לטיפול רפואי שיציל את המצב הטרגי ולבסוף התמוססות מעולם הסמלים של אהבה וזוגיות. משיר לשיר האווירה יותר ויותר קודרת ועצובה ולמרות הכאב שבתכנים, אני מתמסר, מתחבר ומתמלא בסוג של תקווה ומתאהב, אבל את זה כבר אמרתי ואני אחד שמתאהב בקלות.

Lose it הקליפ הרשמי

קשה להתעלם מקולה הדומיננטי של קייטי, השולט במלודיה הפופית/אפלה השאולה מהאייטיז ובטקסטים השבורים של השירים, הכמעט חסרים כל מבנה. היה לי קשה לבחור את השיר הכי טוב באלבום, אבל בחרת ב-רעש(אפשר לתרגם גם כ-רחש) השיר לפני האחרון. הרעש שמפריע לישון, הרעש המטאפורי שמפריע לחיים והופך אותך לנכה, שהופך אותך לאנמי ומרחיק אותך מהחיים. הרעש שמקשה עליך להיאבק, אם בנדודי השינה שמטרידים את המנוחה ואם בסיוטים המפרים את השלווה.

AUSTRA- Feel It Break להורדה

מטייל, אלפרד כהן השלישי.