במעי הדג

קבל התנצלות ממי שבא להתנצל לפניך, אם אמת ואם שקר, כי מי שמרצה אותך בגלוי – מוקירך, ומי שממרה אותך בסתר – מכבדך.

שלמה אבן גבירול

 לא הצלחתי להסיר ממני את הארשת הסרקסטית שאופפת אותי בימים האחרונים ובמיוחד לפני כתיבת הפוסט הזה ליום הכיפורים, הטיוטות מלאות בהתנצלויות לכל מי אנשים שחשבתי שפגעתי בהם, לערכים שלא כיבדתי במהלך השנה ולאמונות שלא קידשתי. ורשומות אחרות מלאות בחשבון נפש מאולץ הסוקר את כל הטעויות שעשיתי השנה, על כל אלו שהתעקשתי בטיפשותי לחזור עליהן ולחוות את אותה עוגמת נפש מוכרת. ואז שאלתי את עצמי מה זה יום כיפורים עבורי, לא באמת שאלתי בכדי לענות, שאלתי כי זה מה שעושים שאין תשובות.

לדעתי קשה לי עם היום הזה כי עבור רבים הוא מסמל יום של חשבון נפש וגם ככה משווקים אותו – יום של סליחות, של תענית, של הסתכלות מהצד ושל חשבון הנפש. אבל מה לעשות שכל לילה אחרי שאני מניח את הספר ליד הכרית, סוגר את מנורת הלילה השבורה למחצה, עוצם עיניים ועושה חשבון נפש, אבל כל לילה, אפילו אחרי לילות סוערים למיניהם. היום הזה הפך עבורי לפרסומת של חשבון הנפש וחודש ימים לפני מתנהל קמפיין מאסיבי בכל האמצעים האפשריים שמקדמים את המוצר הזה, כמעט בלי החופש לבחור.

הפועל לצום נגזר מהפועל המרובע של צמצום ומשמעותו ידועה לכולם. המוסלמים מצמצמים את עצמם כחודש ימים שנקראים הרמדאן ואפילו לנוצרים יש מנהג כזה של לצמצם את עצמם ארבעים יום לפני חג הפסחא וליהודים יש כל מיני ימים המפוזרים במהלך השנה בו מחויבים לצמצם ואלו בעיקר ימי זיכרון. לפי הקבלה אנחנו נדרשים לצמצם, בכדי לפנות את המחשבות על עצמינו לטובת מחשבות שמודחקות ביום יום ולטובת מחשבות על העולם שקורה סביב לנו. אחרי הכל היום הזה נולד לאחר החטא הקולקטיבי ההוא – חטא העגל.

בסופם של שעות התענית והצמצום, נוהגים בבתי הכנסת להפטיר בסיפור/משל של יונה הנביא. לפי הסיפור התבקש יונה מאלוהים לגשת לעיר נינווה משום שתושביה חוטאים, אך יונה ברח מהשליחות הזאת ומצא את עצמו בלב ים על ספינה מלאה באנשים זרים. כעבור זמן הים סער והייתה סכנה לחייהם של הנמצאים בספינה. הם מצידם הגרילו את יונה כמי שאחראי לסופה הזאת, הוא ביקש מהם שיטביעו אותו לים והסופה תיפסק ואכן כך קרו הדברים. את יונה בלע דג גדול והציל את חייו, הוא שהה בתוך מעיי הדג במשך שלושה ימים וערך את חשבון הנפש שלו. אלוהים כפר על מעשי יונה והדג פלט אותו לקרקע. יונה ביצע את המשימה שלו ואותה עיר סוררת חזרה בתשובה.

בעקבות המשל למדתי שמשמעות יום הכיפורים היא החיפוש אחר היעוד שלנו. ברוב ימות השנה אנחנו בורחים ממנו, מתפתים אחרי יעודים אטרקטיביים אחרים, יעודים גחמתיים ורגעיים, מפחדים מהצל של עצמינו כמאמרם של ילדים בריונים על ילדים פחדנים, ובעיקר חסרי אמונה עצמית. בדיוק כמו יונה שברח מהמשימה שלו, מתפקידו כנביא ומצא את עצמו טובע בים סוער ובסופו של דבר בתוך מעיים של דג. אבל יש בעיה אחת בכל המשל והנמשל הזה – יונה ידע את תפקידו ויעודו, אך אני – אני עדין לעזאזל לא יודע מה אני.

אני מרגיש שכתבתי הרבה מילים ללא תכלית או מילים בעלות משמעות ריקות מתוכן וכן הייתי רוצה לרשום מילים שיבטאו זעזוע מוסרי, פרפור של הגרון, התרסקות של הלב. מילים שיזקקו נפש חולנית, מרשעת וזנותית. אבל אין בי את כל אלו, צר לי. ואז פורצת סערה של רגשות ותהיות: "מה היה קורה אילו" ו – "מה היה קורה אלמלא" ואני טובע בהן כאילו הוגרלתי לעשות זאת ואולי בימים הקרובים יבלע אותי דג ואעשה לו ניתוח הצרת קיבה והוא יפלוט שוב אל החיים או יעודי, יהיה אשר יהיה.

סיפורים יפואים

אם יזדמן לכם לבקר ביפו ביום הכיפורים תחזו במחזה סוריאליסטי מיוחד במינו, טוב אולי אני מגזים. וזהו הסיפור: בשנה שעברה ביום הכיפורים בראשון שלי ביפו, לאחר המפגש המסורתי עם חבריי שמטרתו לחפש את היעודים של עצמינו לשנה החדשה. פידלתי דרכי חזרה והגעתי לכביש הראשי ביפו, בשדרות ירושלים התהלכו עשרות אנשים מכל הגזעים כחלק מהמנהג הזה של יום הכיפורים ללכת בכבישים בעודם ריקים. חלקם אלו שלא צמים מפצחים גרעינים וחלקם מנהלים שיח ער. עד כאן התמונה מוכרת, התכונה באוויר של קדושה ושקט. פניתי לרחוב שמוביל אותי לדירתי וגם שם התהלכו אנשים בכבישים אלא שהפעם מכוניות חולפות על פניהן , צופרות ורוצות לעבור. התקיים ויכוח מהותי ולאו דווקא דתי בין יושבי רכב אחד לקבוצת אנשים הולכי רגל על הכביש והמשכתי בדרכי שלי, אלא שהפעם מצאתי חנויות פתוחות כאילו מדובר ביום רגיל ובאמת אם חושבים על זה היה יום רגיל. נכנסתי לסופר של באסם ושאלתי אותו אם כל שנה הוא פותח ביום הכיפורים. למה אתה שואל? תוקף וחושד בי, אתה מהעירייה?! מה פתאום! עניתי לו. כן, כל שנה אני פותח עד שאני מקבל ידיעה שמישהו מהעירייה בא לבדוק ולמה אני צריך לסגור, למה אני צריך לסגור בשבילכם היהודים, למה?!! צודק עניתי לו. לא רציתי לחזור לדירה והדרמתי לשכונת עג'מי והמחזה הזה של אנשים הולכים ברחובות ואיתם מכוניות הצופרות המנסות לעבור, זעזע אותי ויזואלית, מעין  dissolve המשלב בין התמונות לכדי תמונה אחת האחת של קודש והשנייה של חול. אבל בעיקר חשתי ביטוי לפנטזיה שלי. מקום שבו ישנו חופש דתי מוחלט, אלו שרוצים לצום שילכו לבית הכנסת ויתהלכו אפופי קדושה ברחוב בנעליהם עשויי הבד, בבגדיהם הלבנים ובחשבון הנפש שלהם ואלו שלא, שיסעו במכוניות ויקנו אוכל בסופר של באסם. כולם בדרכם, עושים חשבון נפש ומצטערים על מעשיהם.

מצטער, כמעט

אמרתי השבוע לאחד המכרים שלי שלכל מחשבה שלי או אפילו לקטן שבהרהורים מתלווה איזה שיר, וכיניתי את זה טירוף, לחשוב שלכל דבר יש פסקול שמתלווה, לפעמים הייתי רוצה שקט. הוא כמובן אמר שזה נהדר. שירים מבטאים יותר טוב את המחשבות שלי וגם המיקסטייפ הזה לפניכם שנפתח עם האהבה החדשה שלי אלינור פרידברגר שככל הנראה יהיה אלבום השנה שלי, אבל הוא מתחרה עם השיר המסיים שלקוח מהאלבום החדש של גירלס ובאמצע שירים של מוריסי, פט שופ בויס, הנשיונל וטום וק. זהו עכשיו תורה של המוזיקה. מקווה שתיהנו.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

  1. Eleanor friedberger – my mistakes
  2. Ida Maria – forgive me
  3. The notional – mistaken for strangers
  4. Morrissey – sorry doesn't help
  5. Pet shop boys – can you forgive her
  6. The sounds – queen of apology
  7. The theoretical girl – the biggest mistake
  8. Tom vek – A.P.O.L.O.G.Y
  9. Scissor sisters – almost sorry
  10. Future islands – an apology
  11. The last shadow puppets – my mistakes were made for you
  12. Girls – forgiveness
מודעות פרסומת

יעלה ויבוא

שְׁפַל רוּחַ שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה

לְפָנֶיךָ אֲנִי נֶחְשָׁב בְּעֵינַי

מְלֹא עוֹלָם אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָדְלוֹ

אבן גבירול

 לפני חצי שנה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, לפני שנה בדיוק התחלתי להגות בפרשות השבוע. זה היה במקרה אני לא זוכר איך בדיוק, אבל אני כן זוכר שזה קרה באחד מהרגעים שפלי הרוח והקומה שחוויתי בכל שנותיי, אולי חיפשתי משמעות ואולי חיפשתי משהו שימלא את הריק העצום שנוצר בתוככי תוכי. אז התחלתי לקרוא ולפרשן ולהקשיב וללמוד וככל שעבר הזמן כאילו הכרתי את עצמי מחדש ומהקומה הכי נמוכה התחלתי לעלות מדרגה מדרגה, לפעמים נתקעתי וירדתי חזרה באופו טבעי, אבל הכל השתנה מאז. אני לא אומר שצריכים לקרוא בפרשות השבוע, בכדי שהנפש שלנו תחווה תיקון כלשהו או תהפוכות חיוביות כלשהן, אני כן חושב שצריך משמעות כלשהי שתמלא אותנו אם בכעסים ואכזבות ואם באהבות והצלחות. חצי שנה אני כותב שבוע שבוע נובר לתוך הנפש שלי ומשתף את מי שקורא מקבל את מה שאני חווה ולומד ונותן לכם. עוד ארוכה הדרך ואין לי יעד מסוים ואני אמשיך ללוות את המלכה כל מוצאי שבת.

פרשת בהעלותך מעניינת במיוחד, יש למה מבנה ספרותי מאד מרתק, סיפור טוב ומלאה בסמלים, יחד עם זאת קשה למצוא לה קו המחבר בין הסיפורים השונים. הפרשה מתחילה בהוראות איך להעלות את האור במנורת המשכן, ממשיכה בהוראות לבניית חצוצרות והמשמעיות השונות שהסאונד שלה מפיק, תרועה אחת למשל קוראת לצאת לדרך ואחרת לעצור, לכל שבט היה סאונד אחר. ואז קורא משה לחובב בן רעואל להצטרף אליו למסע במדבר שכן הוא מורה דרך משובח ומהימן וזה מסרב. אחר כך שומעים שוב את תלונותיו של בני ישראל התובעים לאכול בשר ואת שבירתו של משה עד כדי ייאוש מוחלט מלהנהיג את העם-נמאס לו. כתוצאה מכך הוא בוחר שבעים אנשים וממנה אותם לחברי מועצת הנהגת העם והפרשה מסתיימת במקרה שהסתום בו מרובה על הגלוי, מקרה בו מרים, אחותו של משה, מוענשת על ידי אלוהים בצרעת ובנידוי משום שהעיזה לשאול את משה מדוע הוא עם אישה כושית.

אם כך, מה מחבר בין האירועים השונים של הפרשה שלהם אלמנטים סמליים ודידקטיים. לאחר כמה קריאות בפרשה מצאתי שאני עוסק בלמצוא קשר בין הסיפורים המתוארים בפרשה מה שלא קרה לי באף פרשה שקראתי מקודם ואולי זה מכוון התחלתי לשאול את עצמי, המחבר של הפרשה נקט בטכניקת של מקבץ סיפורים קצרים, אבל תמיד יש איזה רעיון על שמחבר אותם. מצאתי שכל סיפור בפרשה בעצם מסמל את חייו של אדם והדרך שלו להטביע חותמו בעולם. תחילה הוא מעלה אור, הוא מגיח לעולם ומקרין על כולם את אורו ואז הוא חייב למצוא את הדרך שהאור יהיה דולק כל הזמן, כי רק כך הוא יוכל למצוא את הדרך. לאחר מכן הוא מגלה צלילים וסימנים שמאפיינים את אישיותו ואז הוא מתייאש ומתאונן על הדרך הקשה ומחפש נחמה ומחפש גאולה ומוצא אותה באמונה או בדת. אפשר למצוא נחמה גם ביצירת משמעות לחיים וגם באמצעות עזרה מחברים ואז אנחנו מצרפים לעצמינו קבוצה של חברים שהם גם סוג של יועצים, סוג של מועצה שממציאה סדרי עולם.  

כאמור, לפני חצי שנה התחלתי לכתוב בלוג, העליתי אותו לראשונה לעולם הווירטואלי, יש שבועות שהוא זורח ואורו מקרין למרחקים ויש שבועות שאורו דולק וקטן ונוגע באחדים ומרגש אותם(אני מקווה) אבל תמיד אני מנסה לגרום לו שיהיה דלוק. מצאתי לו תבנית מסוימת. היו לי רגעים שנשברתי והבנתי שאף אחד לא קורא את מה שאני כותב ותבעתי בשר, הייתי רעב לקהל(עד היום דרך אגב) היו לי רגעים שתפס אותי ייאוש קודר ובאותם רגעים החלטתי שאני מפסיק הכל. באותם זמנים הרגשתי שפל רוח וקומה, אחרי הכל מאד קשה לכתוב אלף מילים, לחשוף רגשות ולשתף אהבות ואכזבות מבלי לקבל פידבק בחזרה. הקושי הזה שיתק אותי במצבים מסוימים. ואז אתה מוצא מישהו שבקיא בחומר שיכול ללוות אותך במדבר הקיומי ואתה מבקש עזרה ואז אתה מוצא עוד אחד כזה ועוד אחד ואתה מתנחם בזרועותיהם של יועצים.

כך מצאתי את הקשר בין הסיפורים המסופרים בפרשה אחת, כך הבנתי שיש כאן אולי הקבלה לסיפור בריאה של כל אחד בעצם. לא זוכר איפה קראתי ובאיזו מסגרת, מאמר של הוגה דעות שאמר שאנחנו חיים בגלות בעצם והחיים הם מסע הביתה, מסע ארוך וקשה, מסע שמלמד ובונה ובכל פעם שאנחנו מגיעים הביתה, הנפש שלנו תמצא את הדרך לצאת לגלות מחדש כדי לחזור לאותו מסע.

סיפורי סבתא

מזה כמה זמן אני רוצה לספר לסבתי שאני כותב עליה בבלוג שלי, אבל אני לא מספר, יש בי פחד. סבתי מבינה פחות או יותר מה זה מחשב ומה זה אינטרנט, אבל להתחיל להסביר לה מה זה בלוג קצת קשה לי. רמזתי לסבתא שלי שאני רוצה לכתוב את כל מה שהיא מספרת לי, לבוא עם המחשב הנייד שלי אליה ושתתחיל לספר ואני אכתוב, שתתחיל לספר ואני אקליט, היא מסרבת בכל פעם מחדש. "יש מה לספר אבל אני חוששת שאף אחד לא יבין" ככה היא טוענת ולמרות שאני מסביר לה שאני אעשה שכולם יבינו היא תמיד מסרבת.

סיפורי סבתא 2

בפרשת השבוע נאמר ההיגד: " והאיש משה ענו מאד" ואיכשהו מצאתי את זה קשור לסבתי בצורה הכי ישירה שיש. סבתא שלי מאז ומתמיד ניסתה לחנך אותי להיות הכי צנוע שיש, להיות הכי ענו. לעשות את הדברים מענווה ותמיד, גם אם תהייה מלך העולם, גם אם תהייה עשיר. אם סבתי הייתה מכירה את ההיגד שנאמר על הנביא משה, היא הייתה בוודאי מוסיפה- להיות ענו כנביא משה. קשה מאד להיות ענו, כשאתה מודע ליכולות שלך, לידע שלך, קשה לחשוב ברמה של מי אני שזכיתי לזה, קשה לחשוב מלמטה ולפעמים חוטאים בהתנשאות, גם לי זה קורה אני מודה. לא הייתי תלמיד טוב לשיעורה החשוב של סבתי, אבל אני משתדל תמיד להגיע מלמטה, מתחתיתה של הנשמה שלי, רק כך בעצם אפשר להעלות.

אבדתי ומצאתי

במיקס טייפ הראשון של מלווה מלכה כתבתי שלהכין מיקסטייפ בשבילי יהיה תמיד כמו להכין קלטת שירים לאהובתי הראשונה מהתיכון ואכן כך הדבר גם במיקס טייפ השמיני של מלווה מלכה שמתחיל ברימקס מעולה של הולי גוסט לשיר של אלסידיסאונדסיסטם ומייד אחריו ראפ של קיד קאדי על שיר אחר של אלסידיסאונדסיסטם, מסיבה ממש. את אווירת הריקודים ממחישה אולי יותר מכול, רובין בשירה המרקיד אבל הגם עצוב- לרקוד לבד.

 המיקס טייפ ממשיך לרוק'נרול וממשיך אל הצד האפל שמוזיקה יכולה לבטא כמו בשירים החדשים של אינטרפול והקונקריטס והוא מסתיים בארבע בלדות קורעות לב, האחת היא מהאלבום החדש של מינומינה  והשנייה מהאלבום החדש של בלק קיז שאולי יהפכו לאלבומי השבוע של מלווה מלכה.

  1. LCD soundsystem- drunk girls/holy ghost remix
  2. Kid cudi- all talk
  3. Janelle monae- dance or die/feat. Saul Williams
  4. Robyn- dancing on my own
  5. Villa nah- ways to be
  6. Club 8- dancing with the mentally ill
  7. Ratatat- mandy
  8. Wolf parade- ghost pressure
  9. Mystery jets- flash a hungry smile
  10. Two door cinema club- something can work
  11. Steve mason- lost and found
  12. The concreters- good evening
  13. Interpol- lights
  14. Hold steady- we can get together
  15. The black keys- im not the one
  16. Under byen- ikke latteren men ojebikket lige efter
  17. Cocorosie- undertaker
  18. Menomena- INTIL
  19. Damien jurado- cloudy shoes
  20. Band of horses- infinite arms
  21. Jj- ceo birthday

מיקסטייפ מלווה מלכה מס' 8 להורדה

עוד ארוכה הדרך ואני עדין בסוג של גלות אבל מנגד גם מרגיש מאד בבית. לא אחת אני שואל את עצמי שאני כותב את הפוסטים או לוחץ על הכפתור "פרסם", מי אני בכלל שימליץ לאנשים על המוזיקה שאני אוהב ומי אני בכלל שמעז לבאר את פרשות השבוע בגישה קצת שונה חופשית או חילונית. אני כתולעת קטנה באדמה מלאה בפחד ובאימה. מי אני בכלל.

אלפרד כהן, השלישי

 

ציפיות יש רק בכריות

אני ממתין לבואו, לשובו, לאות המובטח, זה עשוי להיות מטופש, או פתטי להחריד…אני איני מצפה אלא לצלצול הטלפון, אבל החרדה היא אותה חרדה. הכל שגיב, אין לי חוש מידה.

שינברג

 המובילים החסונים הלכו וקיבלו את כספם, ואז מצאתי את עצמי יושב על אחד הקרטונים הגדולים, מסתכל מספר דקות על כל הקופסאות והציוד שהעברתי לדירה החדשה, רציתי כבר לפרוק הכל, לתלות את התמונות, לסדר הכל, לבשל, לשמוע מוזיקה להיות רגיל כבר להכל. אבל מאיפה מתחילים שאלתי את עצמי. דפיקות על הדלת נשמעו וניגשתי לפתוח, זאת הייתה השכנה מלמעלה: "כפרה, אתה דייר החדש?" שאלה ועניתי לה שכן. "כפרה, תצליח ושיהיה במזל טוב". היא הביטה עלי וישר קלטה את המחשבות שלי. "לאט לאט, אל תמהר לשום מקום, קח שבוע, אפילו שבועיים, תסיים לפרוק את הכל, סבלנות כפרה". חייכתי אליה ועניתי לה, תודה רבה. אל תצפה לראות את הדירה החדשה שלך כבר מוכנה היום, צחקה עליי, סבלנות כפרה, בהצלחה.

 ארבעים ימי חסד

במרכז הפרשה כִּי תִשָּׂא, סיפור עגל הזהב, החטא הגדול של העם היהודי, הסיפור שהפך למשל העם היהודי מאז ועד היום, סיפורה של האמונה הקצרה. אני רואה את עגל הזהב קצת אחרת, לדעתי העם היהודי לא חשב לרגע שהוא בונה לעצמו אלוהים אחר, עגל הזהב היה אותו אלוהים ששחרר אותם ממצרים, כל אחד מבני ישראל תרם קצת מהזהב שלו ליצירת עגל הזהב, שהוא בעצם האלוהים האחד והיחיד. אמנם כתוב לא תעשה לך פסל או תמונה, אבל הכוונה הייתה לאלוהים אחרים ובני ישראל פשוט יצרו להם סמל של אותו האלוהים.

סיפור עגל הזהב, הוא בעיניי המשל לחוסר הסבלנות הקיימת אצל כל אדם ואדם. הצורך שהדברים יקרו כאן ועכשיו ומהר, קיים אצל כל אחד מאיתנו, אנחנו מזלזלים בתהליכים. משה, שהה בהר סיני ארבעים ימים ולבני עמו קצה הסבלנות, לחכות לנביאם ויצרו את עגל הזהב, קיצרו את התהליכים, אם הם היו מחכים קצת, במקום עגל הזהב הם היו מקבלי שני לוחות אבן. המצב די דומה לפוליטיקה הישראלית והעולמית בכלל, נדמה כי אנחנו לא מסוגלים להמתין בסבלנות ובאמת לתת את המנדט למי שנבחר לבצע מהלכים מדיניים, כלכליים או רווחתיים באשר הם, אבל אם להודות על האמת, הממשלה הנבחרת לא ממש עושה והמחאה לגיטימית.

אני רואה את עצמי אדם חסר סבלנות, הייתי רוצה שהכל יקרה מהר, לדלג על השלבים. כשזה קורה לי, אני מוצא את עצמי חוטא בעגל הזהב. מקבל את מה שרציתי בצורה מעוותת, הייתי רוצה להיות סבלני יותר, לחוות את התהליך שלב אחר שלב וליהנות מכל השלבים, הייתי רוצה לקבל את לוחות מאבן, במקום עגל הזהב. אבן גבירול כתב פעם "יש ממתין שיגיע לחפצו וממהר שיכשל". לפעמים עדיף באמת לחכות.

הציפייה, יכולה להרוג לפעמים, לגרום לנו לפעול בחוסר תבונה ובפזיזות. בני ישראל ציפו במשך ארבעים יום לבשורה החדשה, לנביא למשה, לאלוהים. הציפייה יכולה להסית אותנו מהמטרה וגורמת לנו לפנטז על דברים בלתי אפשריים. אבל יותר מהכל הציפייה יכולה לגרום לנו לחרדות שווא וחרדות גורמות לחוסר איזון בגוף, אתה אף פעם לא שלם עם עצמך שאתה לא מאוזן. סיפור עגל הזהב מדבר גם על זה, לדעתי, על החרדות של עם ישראל, חרדות הנטישה. ציפייה היא סוג של חטא, לחשוב על העתיד ולזנוח את הווה, לחשוב על משהו שקיים רק אצלך בראש, קשה מאד להימנע לחלוטין מהציפייה, איפשהו היא בוחנת את עצמך, אבל עדיף כמה שפחות. ציפיות גורמות לאכזבות. ציפיות יש רק בכריות.

 

מרק מינסטרונה לסנונית המבשרת את בוא האביב

השבוע חידוש במלווה מלכה- מתכון וידאו!!!!

החורף נגמר, הימים הם יותר חמימים, הלילות עדין קרירים, החלטתי להכין מרק מינסטרונה, מתכון איטלקי המשלב אלמנטים בריטיים (בעזרתו של ג'יימי אוליבר) ועם קצת טוויסטים שלי. הכנת מרק מינסטרונה דורשת סבלנות וזמן, אז בלי למהר לשום מקום, שלא ייצא לכם עגל זהב כזה. בהכנת אוכל הכי חשוב להאמין שיצא טעים ולא לצפות לכלום.

כאמור, במתכון וידאו תוכלו לראות ולהתרשם. והכל בעזרתו האדיבה והמוכשרת של אמיר קוטיגרו חברי, אז אתם יכולים לצפות בזה כאן והמתכון המלא למטה בהמשך. פעם ראשונה שלי שאני מכין אוכל מול מצלמה, קצת מביך אבל יצא ממש טעים, באחריות אמיתית.

 מה צריך?

חבילת שעועית

עלה דפנה(או אפילו שניים)

עגבנייה אחת

תפוח אדמה בינוני אחד

מלח גס

פלפל שחור

שמן זית

1 בצל אדום גדול קצוץ

2 גזרים חתוכים לקוביות

2 מקלות של סלרי

2 קישואים

1 שומר

בזיליקום

3 שום

400 גרם שימורי עגבניות

כוס יין אדום( לא חייבים)

200 גרם עלי מנגולד

חצי חבילת פסטה

גוש גבינה פרמזן

איך עושים?

להשרות השעועית למשך לילה שלם.

לחמם במים תפוח אדמה עד שיתרכך לרסק אותו למעין פירה. לרסק עגבנייה ולערבב ביחד.

לשים בסיר גדול השעועית יחד עם תפוח אדמה ועגבנייה מרוסקים ולחמם עם מים עד שהשעועית תתרכך. 20-25 דק'. לסנן השעועית ולשמור המים(הציר).

לחתוך בצל אדום ושלושה שיני שום ולטגנם בסיר עם 6-7 כפות שמן זית עד שיזהיבו.

לחתוך הירקות: גזר, קישוא שומר ולהוסיפם לבצל המטוגן. להוסיף כוס מים או כוס יין אדום, שימורי העגבניות ולכסות הסיר למשך 12-20 דק'

לחתוך הירקות: גבעולי הסלרי ועלי המנגולד ולהוסיפם למרק.

לתבל לפי הטעם במלח גס ובפלפל שחור ולערבב.

לשבור את הפסטה לחתיכות קטנות ויחד עם השעועית להוסיף למרק. להוסיף את ציר השעועית שיצרנו. לכסות הסיר ולבשל עד שהפסטה תתרכך

לחתוך עלי בזיליקום ועלי שומר.

להגיש המרק על הצלחת, מעל לבזוק עלי בזיליקום ועלי שומר וגבינת פרמזן לפי הטעם.

 

 חוכמת הלב

לא מעט אנשים שאני מכיר ולא כל כך מכיר, ציפו או חיכו לאלבום החדש של ג'ואנה ניוסום, אני חייב להודות שעד האלבום הזה היא שיעממה ויותר מזה עצבנה אותי, התקשיתי להבין מדוע אנשים כל כך אוהבים אותה, את המוזיקה הזאת, איך אפשר להתרגש ממוזיקה כזאת. בדרך כלל אני מאמין להייפ , אז החלטתי לנסות שוב את ג'ואנה ניוסום, עם הרבה סבלנות ואורך רוח, החלטתי שאני נותן לה את כל ימי החסד בעולם ואחרי ארבעה לילות, הבנתי שבעצם יצרתי לעצמי את עגל הזהב. אחרי ארבעה לילות נשבתי בקסמה, ביופייה, בנגינה ובכתיבה. יש לי קראש עצבני עכשיו על ג'ואנה ניוסום.

בחלק הראשון של פרשת השבוע, לפני סיפור עגל הזהב. ממשיך אלוהים לפרט לפרטי פרטים כיצד יראה מעונו שלו- אוהל מועד. אלוהים גם מורה למשה לקחת את בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה(על שמו האקדמיה לאומניות בצלאל בירושלים) להיות המעצב/מהנדס הראשי של מעון אלוהים והוא יעניק לו חוכמה ותבונה ויותר מכל- חוכמת לב, כלומר תבונה רגשית, שמגיע מהלב אל השכל. חוכמה כנה. המוזיקה של ג'ואנה ניוסום היא כזאת, מלאה חוכמה שבלב. היא גורמת לך להתרגש בשירי פרידה כואבים לצד השירים המשלימים עם אותה פרידה, המוציאים אותה לדרך חדשה. שיריה גורמים בו זמנית גם להתענג וגם ליהנות, כלומר גם להתרגש, להזדהות ולהיסחף יחד איתה לתוך צלילי הנבל והפסנתר והמילים המתפתלות, אבל גם במידה מסיומת לסבול מאורכם של השירים הנמשכים ונמשכים ואיכשהו ג'ואנה, רוצה שנקשיב לה ונהייה איתה בכל השלבים שהיא עוברת בזמן היצירה שלה, היא רוצה שנחשוף יחד את כל הרבדים המוזיקליים והמילוליים. קחו את האלבום הזה אליכם הם המון סבלנות, כי הסבלנות מרה, אך פירותיה מתוקים אמר פעם ז'אן ז'אק רוסו. אני בטוח שאלוהים רוצה שהיא תנגן אצלו במשכן. ובטח ובטח הייתי רוצה עם הנבל שתנגן במשכני החדש ביפו.

 

Joanna newsom- have one on me   להורדה

 

עד לשבוע הבא

שיהיה שבוע נפלא וכיפי

אלפרד כהן, השלישי