בין שתי עצרות לרעיון אחד

כלום יש דבר המקרב את הלבבות כרעיון משותף.

ש"י עגנון מתוך: תמול שלשום

 הייתי בהפגנת ה-300 אלף בשבוע שעבר בתאריך ההיסטורי 6/8/2011 הייתי בהפגנה הכי גדולה שהייתה אי פעם בישראל, משדרות רוטשילד צעדתי אל רחוב קפלן ובראשי הפזמונים המוכרים של "העם דורש צדק חברתי" שמגיע מבחוץ ומבפנים מתנגן לי השיר- פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. מסביב כולם היו נרגשים מזיעים וגאים בעצמם. קוראים בקולם את דרישותיהם ואני בתוכם ואיתם.

מצאתי את עצמי עומד על מה שלפני כמה שעות היה אי תנועה ועכשיו הוא מעין תחנת איסוף שכזאת. מביט לעבר המסך, מתרגש מהנאומים של הרב בני לאו ושל העיתונאי/סופר עודה בשאראת ואז עלה לבמה שלמה ארצי הו שלמה ארצי. תאמינו לי אין דבר יותר מרגש מזה- מאות אלפי אנשים שרים את אותו השיר וכולם רוצים את אותו הדבר. רוצים שינוי, להרגיש טוב ולא להרגיש רק בסדר.

 אבל אז הגיע השיר "ארץ חדשה" נדמה לי שזה היה השיר האחרון. בפזמון כולם שרו-אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה. ברגע הזה במקום להתרגש צבטה אותי תחושה מערערת שכזאת. הם לא רוצים ארץ חדשה, הם רוצים את מה שהיה פעם, את שלמה ארצי של פעם, את הערכים של פעם שקידשו את הסולידריות ואת האחווה ההדדית. ופעם היה באמת טוב יותר ופעם בכולם גם הייתה אמונה. הבטתי בכולם ומעיני כולם נצץ כיהלום  געגוע וכיסופים.

מבחינה היסטורית זו העצרת המשמעותית ביותר מאז העצרת ההיא שבה רצחו לנו ראש ממשלה. עברו כמעט 16 שנה. בהם לא קרה כלום, ואקום בציר הזמן ההיסטורי הישראלי יהודי ציוני או איך שתקראו לזה ונראה לי שהחברה שלנו מחלימה מאותו אירוע טראומתי. משלימה פערים. רוצה לחזור לאותה נקודה ומשם, איך שרו בשיר אחר: נלך עם זה לאט כדי שפשוט נרוץ שוב מהתחלה.

*

פרשת ואתחנן היא אחת הפרשות החשובות ביותר בסדרת הפרשות השבועיות ומכילה בתוכה מרכיבים רבים של הסיפור היהודי והאנושי בפרט. היא מתחילה בתחינתו של משה לאלוהים הרחום והחנון שישקול מחדש וכן ייתן לו להיכנס לארץ המובטחת. ולא משנה מה היחס לדת ולאיזה דת משתייכים כשקוראים משפטים אלו הלב נצבט, נכמר ומזדהה. אחרי שמשה מבין שאין לו סיכוי, הוא ממשיך בנאומו אל העם וחוזר בנקודה בזמן אל מעמד הר סיני ועשרת הדיברות ואז קורא את קריאת שמע ישראל ה' אחד ומעצב את אופייה של היהדות כדת מונותיאיסטית.

בני ישראל עומדים בפני משה בעצרת החשובה ביותר מאז אותה עצרת/מעמד הר סיני בה קיבלו את עשרת הדיברות. אז היה דור אחר מפונק, חסר אמונה וחסר סבלנות וכעת עומד בפני משה עם נחוש ונכון לעמוד בפני המשימות. אז הקימו את עגל הזהב ועכשיו הם נכונים ליצוק יסודות של דת חדשה ומהפכנית ובעיקר לבנות עם. אז העם הלך בעל כורחו, עכשיו הוא רוצה להסתער.

*

כאמור, כמעט 16 שנים עברו מאז העצרת ההיא בסתיו 1995, בא כמעט עם שלם שר את שיר לשלום ביחד עם המנהיג שלו ואז בהינף אקדח ושלוש יריות התמוטט וריסק את הכל, נעצר הזמן. יש הרבה הבדלים בין אז לעכשיו. העונה היא קיץ חם ומהביל, כיכר מלכי ישראל החליפה את שמה ונמצאת כיום בשיפוצים. אנשים היום הולכים בשדרות וברחובות. כיום אף מנהיג לא יכול לשיר עם בני עמו והניגון הוא אחר, של געגוע, של דרישה, של צדק חברתי.

קראתי בעיון את מאמרו של גיא רולניק: אתם חייבים להישאר ברחובות, עד שתגיעו למיליון שקורא בצדק להישאר ברחובות, ומחזק את המחאה ועונה לכל אלו שמתנגדים לה, לכל אלו שרוצים שתהייה יותר ממוקדת, שתהייה רשימה של דרישות מסודרת, בינהם גם אני. אבל אני חוזר בי. משבוע לשבוע אני מבין שזו לא מחאת קוטג' או מחאת דיור, זוהי מחאה של דרך ושל ערכי חברה שאבדו. וכפי שהסביר גיא רולניק במאמרו כמעט ואי אפשר להיות ממוקדים, כמעט ואי אפשר להכין רשימת דרישות. אבל לדעתי כן צריכה להיות מטרה, בשבילי זה להפיל את הממשלה, לשנות את שיטת הממשל, להמיר את הכלכלה שלנו. אני רוצה מנהיג שאוכל לשיר איתו. אבל זה רק מה שאני חושב.

מנהיג שמבקש ממובילי המחאה רשימת דרישות הוא מנהיג חלש וחסר כל תעוזה. מנהיג כזה אינו יכול לראות את האופק ויותר מכך אינו יכול ליצור אופקים נוספים. מנהיג כזה עסוק בהישרדות תמידית ואלו שנמצאים בהישרדות בדיוק כמו בני המעמד הנמוך אינם מסוגלים לבצע מהלכים הרי גורל. ההישרדות תוקעת אותך וגורמת לך לזעוק לעזרה בדרכים שלא מרסקות לך את הכבוד העצמי.

אם לחזור רגע לפרשת השבוע, לנאומו של משה שבו הוא לא מציג סדרה של דרישות מבני עמו, אלא הוא מציג דרך, צורת מחשבה, אפשר כמובן להתווכח איתה וצריך להתווכח איתה, אך בנאום זה רגע לפני שהולכים ומרגישים שאנחנו עם, משה מציג את הדרך, את הערכים החשובים לקיומה של חברה. ערכים חברתייים/סוציאליים. כי הוא יודע שרק כך חברה תוכל לעצב את עצמה שתצעד כעם גאה, שתשיר שירים לשלום.

ארצה לסכם את הפרק הזה בדבריו של אפלטון: מחובותיה של מנהיגות להגן על שלום החברה באמצעות שליטה על אמנותיה של אותה חברה. ומכיוון שהעם דורש אמונה חדשה, אולי אמונה שהייתה קיימת כאן בעבר, ומכיוון שאנחנו חיים בתוך חברה דמוקרטית וחופשית, אין ההנהגה הנוכחית שלנו יכולה להנהיג אותנו ובעיקר להגן ולחזק אותנו. עליה לפנות את מקומה להנהגה אחרת.

רק אחד/אחת

מייחסים ליהדות את המצאת המונותיאיזם, האמונה באל אחד ויחיד, הטוב מכל האלים, אז הייתה זו דת האסלאם שחיזקה את הרעיון הזה, חמש פעמים ביום הם קוראים "אין אלוהים מבלעדי האל" לעומת פעמיים בלבד אצל היהודים. המונותיאיזם פיתח ושיכלל רעיונות אחרים בתחומים שונים בחיים כמו למשל באהבה, לאהוב רק את האחת והיחידה וכד'. לפני אלפי שנים בני ישראל האמינו שלאלוהים יש בת זוג. לעומת האהבה המקדשת את רעיון הזוגיות, הנזירות מקדשת חיי בדידות של אדם אחד עם עצמו ובעיקר עם אלוהים אחד.

יחד עם זאת מונותיאיזם מעורר ביקורת בכך שהרעיון של האחד והיחיד שולל את האחר, מזלזל בו ומתנשא מעליו, דבר שיוצר מטבע הדברים התנגדויות ותהיות פנימיות כמו "מי אנחנו שנחשיב את עצמינו לטובים יותר"

ואני- אני בכלל אתיאיסט, לפעמים. אספתי כמה שירים שמדברים על האחד והיחיד.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ב-iCast

אלפרד כהן

רשימת השירים

  1. Hot chip – one life stand
  2. The concretes – chosen one
  3. Tapes 'n' tapes – one in the world
  4. שלומי סרנגה – מונו
  5. ג'ירפות – מונוגמיה
  6. The smith – I want the one I can't have
  7. The stone roses – this the one
  8. Caribou – she's the one
  9. Gavin Friday – the only one
  10. The dead brothers – am I to be the one
  11. Bert lown & his orchestra – you’re the one I care for
  12. JJ – I'm the one / money on my mind

מודעות פרסומת

לספר סיפור

האמת מוזרה תמיד, מוזרה יותר מסיפורים

לורד ביירון

הסיפור הבא מתרוצץ לי בראש כבר כמה שבועות, קשה לי לקבל את האמת שבו(הוא אמיתי) וזה בגלל שהסיפור הזה הוא מעין משל לסיטואציה חברתית בת ימינו שלא הצלחתי לפענח. ניתקלתי בו בעיתון, במדור קטן בעמוד אחורי ששופך אור על אירועי העבר שהתרחשו בעולם ובארץ ולהלן הסיפור: לפני 66 שנים בפארק הירקון בתל אביב התקבצה לה קבוצת נערים בני 15-16 לבושי סחבות מלאות בחיידקים המתגוררים במעין ארגז חול. "נערי הג'ונגל" כינו אותם. יום אחד הם פרצו למשרדי העירייה ודרשו אוכל ובגדים-"אנחנו צבא הג'ונגל- תנו לנו בגדים" הם לא עזבו את משרדי העירייה עד שקיבלו פתקאות לקבלת בגדים במחסן העירוני. יום למחרת, ישראל רוקח ראש העייריה דאז פרסם מאמר תגובה לכתבה וטען במילים זועמות שאין אמת בסיפור, אבל נדאג לטפל בקבוצת נערי הג'ונגל. כמה ימים לאחר מכן אותו עיתון פרסם ראיון עם אחד הנערים ואמר שהסיפור יצא מכל פרופורציה, היינו נערים עניים ואנאלפביתים ודרשנו בסה"כ מזון וביגוד.

לכל סיפור, יש כמה אמיתות ונקודות מבט. אין אמת אחת ממשית, האמת לא קיימת. העיתונאי הכניס לסיפור נערי המצוקה נופך הרפתקני, רומנטי ופרוזאי סטייל סיפורת הנוער האמריקני של תחילת המאה ה-20 וראש העיר והנער שהתראיינו לאחר מכן הכניסו לסיפור נקודת מבט אחרת ושונה, כל אחד מונע מאיזשהו אינטרס. מעניין אותי איך יספרו בעוד כמה שנים את הסיפור של המתיישבים בעיר האוהלים בשדרות רוטשילד תל אביב 2011 כבר עכשיו מתרוצצים עשרות גרסאות לסיפור המחאה הזה וזה חתיכת סיפור.

סיפור לפני השינה

השבוע מתחילים לקרוא את הספר האחרון מחמשת חומשי תורה- ספר דברים המכונה גם בשמו "משנה תורה". דברים, הוא ספר המסכם את כל אירועי בני ישראל מצאתם ממצרים עד הגיעם לארץ המובטחת, זה ספר הנאומים הגדול של משה המנהיג שהפך ממגמגם לרטוריקן סוחף ומבריק. זהו ספר המספר את הסיפור של הולדת העם היהודי מנקודת מבט שונה, מציג אמת אחרת. כמו שכבר אמרתי- אין אמת אחת ואני חושב שהיא בכלל לא קיימת.

משה, בערוב ימיו נושא את דברי התוכחה שלו לעם החדש אותו הנהיג במשך ארבעים שנה וקצת, בחלק מהדברים אותם נושא יש נימה של פרידה וטרגיות(הוא לא יזכה לדרוך בארץ המובטחת) ובחלק אחר מזהים נימה של טינה, זעם, כעס ואזהרה. משה מספר את הסיפור מהתחלה ועד הסוף שלו, הוא דואג לסלף את האמת לטובתו כשצריך, מטבעם של מנהיגים, הם לא אוהבים לצאת לא בסדר.  ש"י עגנון הסביר את זה יפה לדעתי: "גדולה אמת שאפילו מתוך השקר ניכרת"

מתוך הסרט- נאום המלך 2010

מדינת רווחה

פרשת דברים נקראת תמיד לפני תשעה באב. ביום שלישי מציינים את יום הזיכרון הזה. ימי זיכרון למינהם נועדים לספר סיפור של אסון לאומי גדול מימדים כלשהו שכבר קרה מספר פעמים בהיסטוריה ומזהיר אותנו מפני התרחשות דומה. אסון שנוגע ומשפיע בכל אחד מאיתנו בדרך שונה. תשעה באב הוא יום זיכרון של חורבן(של כמה חורבנות) שנבע לפי האמונה מסטייה מהדרך הנכונה. בשבת קוראים בהפטרה את חזון ישעיהו שבה התנבא על דברים נוראים שיקרו לעם היהודי משום שנצמדו לתפילות והפכו למאמינים הדוקים יתר על המידה ושכחו איש את רעהו, שכחו להאמין אחד בשני, הזניחו את החברים לטובת האלוהים. אפשר ואולי צריך להשליך את החזון הזה לסדר היום הציבורי של המדינה הישראלית שמחזקת את שיטת השוק החופשי על חשבון רווחתם של האנשים. מישהו פעם אמר שמדינה זה לא עסק כלכלי ונראה היום יותר מתמיד שאם לא נתעורר אנחנו בדרך לחורבן. במקום לקדש את השוק החופשי, בואו נדאג אחד לשני.

האמת על פי ירון לונדון ואוהד נהרין

סיפרתי לא אחת על החלומות שלי והאמת זה כיף לכתוב על חלומות. גם לחלומות יש מספר אמיתות. אני לא חושב שיש חלום שסופר כפי שנחווה בזמן אמת. ויש כמובן חלומות שאנחנו מעדיפים לשכוח, לברוח מהאמת. החלום שחלמתי השבוע לא רדף אותי כבדרך כלל, הוא היה לי ברור וחושב שאני זוכר כל פרט ופרט ממנו, אולי אני משמיט חלקים ואולי אפילו ממציא, אבל מרוצה מהגרסה הסופית שלו: המקום- כיתה באוניברסיטה, אווירה של סדנא, מספר הסטודנטים מצומצם, אלא שיש שני מרצים. אחד מהם ירון לונדון והשני אוהד נהרין. על הלוח כתוב בגדול שמו של הקורס-"תולדות הכרס בתרבות המערב בעת החדשה" מאון לאון מבקשים שני המרצים מהגברים בכיתה להוריד את חולצותיהם על מנת שיבחנו את כרסיהם. כולנו מורידים את החולצות והמרצים עוברים אחד אחד ומנתחים את הכרסות החשופות לעיני כל. הם מגיעים אליי, מתחיל ראשון אוהד נהרין לנתח ובשורה התחתונה אומר שלכרס שלי יש מלא השראה ונראה שהוא מתרשם ממנה מאד. אבל אז מגיע ירון לונדון חד הלשון ובעל כרס ענקית משלו, מביט לעבר הכרס שלי ואחרי כמה שניות צוחק בכל גדול ולועג לה. התעוררתי.שוב התחלתי דיאטה.

דברים מוזיקלי

כשמשה החל לכתוב את נאום פרידה/תוכחה שלו לעמו הוא הבין את מה שבעצם הבין רולאן בארת, אנחנו לא כותבים בשביל אף אחד אחר והיא, זאת אומרת הכתיבה, נמצאת במקום שאתה אינך בו. משה הבין שלא יהיה בארץ המובטחת. לפי בארת, הידיעה הזאת שאתה נמצא במקום שאתה אינך בו זו ראשיתה של הכתיבה וכאמור כך הבין משה שהחל לשאת ולספר את דבריו האחרונים לעם.

הפרק המוזיקלי של הפוסט עוסק בז'אנרים מוזיקלים שבו מדברים ואומרים הרבה דברים, כמו למשל ובעיקר הספוקן וורד והיפ הופ. ניסיתי למצוא קטעים עם טקסטים שלכאורה נכתבו עבור האחר, אבל במידה רבה מבטאים את המחשבות והאמונות של הכותב בעצמו. ניסיתי למצוא קטעים שכל אחד מהם הוא נאום תוכחה כזה או אחר. נאום שנולד מפנימיותו של המשורר לעבר אלו ששומעים אותו- אל האחר. שאפשר למצוא פה את סול ווליאמס, אורסולה ראקר ואת גיל סקוט הרון. מבין כל אלו אפשר גם למצוא את הגריים, ז'אנר חדש יחסית ומיוצג כאן על ידי שניים הסטריטס(מייק סקינר) ודיזי ראסקל וכן אפשר למצוא קטע מפרויקט הספוקן וורד הישראלי המופלא- "מילה מדוברת" ועוד.

אלפרד כהן.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ב- iCast

רשימת השירים:

  1. Outkast- B.O.B
  2. Dizzee rascal- stand up tall
  3. Saul Williams- WTF!
  4. William shatner- common people
  5. Grandmaster flash- the message
  6. Ursula rucker- rant
  7. The last poets- niggers are scared of revolution
  8. Gil scott heron- I'm new here
  9. Laurie Anderson- big science
  10. נועם וואהל- נתרחש תמיד
  11. The streets- something to hide
  12. William S. burroughs- apocalypse