שביל הבריחה

בשעות הקטנות של הלילה

יורד סולם הקולות למשש צללים

בשעות הקטנות של הלילה

מתגנב אור לצוד בכורה

וידיו מתקשות להבחין בין תוים

בשעות הקטנות של הלילה

יורד קול יעקב סולם המעלות

וידי עשיו ממששות את נזיד העדשים

עפרה קליגר

 

ישבתי בקפה תמר, שינקין תל אביב, שעת ערביים, שנת 2006 הסתיו של אחרי המלחמה. ידעתי להזמין שוטים של ערק, כי בפעם הראשונה שישבתי כאן הזמנתי קפה והמלצרית צחקה עליי, היא ידעה שהפרטנר שלי לא שותה קפה. עמוס לביא איחר הפעם לפגישה ואני שיננתי את כל מה שהיה לי להגיד לו או לשאול אותו. כשהוא הגיע הוא זיהה אותי אמר שלום לכל הנוכחים ואז התיישב, חיוך רחב עלה על פניו למראה השוטים של הערק.

עמוס לביא היה אמור לשחק בסרט גמר שלי, יחד איתו ליהקתי גם את מכרם חורי(היה להם תפקידי משנה), אבל זה סיפור אחר לזמן אחר. אנחנו יושבים ומשוחחים על המניעים של הדמות שלו, היו רגעים בזמן השיחה שהבטתי בעיניו הכחולות וידעתי שצדקתי, הוא הכי מתאים לסרט שלי. הוא החמיא לי, זה כמו חנוך לוין אבל בקולנוע. לפתע, גופו רכן לעברי כמו אחד הרוצה לשתף בסוד, הוא קורא לי להתקרב ומנמיך את קולו, הוא מסריח מערק. אני מאד רוצה לשחק בסרט שלך, אבל בסוף כל יום צילום אני רוצה מעטפה, אתה תחליט על הסכום, אני אקח בסוף כל יום צילום, אף אחד לא צריך לדעת מזה, גם לא מכרם, אף אחד, שתבין זה בשביל הסיגריות והערק וגם בשביל ההרגשה הטובה. חזרתי לתנוחה המקורית שלי והתמתחתי הסתכלתי לצדדים ואז החדרתי מבט בעיניו של עמוס ואמרתי תשמע! לא מתאים לי, זה סרט סטודנטים כולם עובדים בהתנדבות, אתה תקבל סיגריות אוכל והסעות וזהו. עמוס! אני מאד רוצה שתשחק את הדמות הזאת, אני מאד רוצה אותך, הוספתי. תחשוב על זה, הוא ענה, כשהוא יודע שהוא לא יראה אותי יותר.

קמתי והלכתי, ירדתי לרחוב אלנבי, צעדיי הפכו כבדים, אם לא יהיה עמוס לא יהיה מכרם, לא יהיה מכרם לא יהיה סרט. בעודי מתחפר באלנבי חושב על הפגישה שיש לי יום למחרת בחיפה עם מכרם חורי, אחריה כבר יצאתי לדרך אחרת וברחתי מהקולנוע, לא צילמתי את הסרט גמר שלי. משהו בתוכי אמר לי לברוח מהכל ולצאת לחפש את עצמי שוב ואולי לחזור. השבוע הלך עמוס לביא לעולמו. יהי זכרו ברוך.

לפני קצת פחות משנה יצאתי לדרך עם מלווה מלכה, הפרשה הראשונה שדרשתי בה הייתה פרשת ויצא, 50 פוסטים כתבתי ואני ממשיך בדרך שלי, קצת שונה, יותר מבין, הרבה יותר חכם, במבט לאחור לא הרבה השתנה, השינויים לא היו קיצוניים, אסתטיים בעיקר. בכל מוצאי שבת מוציא את שבת המלכה ומתלווה אליה לדרך חדשה.

פרשת וַיֵּצֵא  מתחילה לגולל את סיפורו של האב השלישי יעקב, בנו של יצחק הנכד של אברהם. יעקב בורח מ-עשיו אחיו הכועס על גניבת הבכורה ויוצא לחפש לו אהבה בחרן, בדרך הוא חולם את חלום הסולם המפורסם מתאהב ברחל במבט ראשון ועובד בשבילה 14 שנים כדי להשיג אותה ואחרי כל זה, יעקב עם 13 ילדיו ארבעת נשותיו חוזרים לארץ בה נולד.

במדור פרשת השבוע של הארץ, יעקב מאיר הזכיר לי שבספרות יש שלושה סוגים של מסעות, האחד מסע אל מטרה מסוימת, השני הוא מסע של בריחה והשלישי הוא מסע של התכנסות פנימה וחקירה. מסעו של יעקב אבינו משלב את כל סוגי המסע, הוא בורח מעשיו אחיו, מחפש מטרה כלומר אהבה ומחפש את עצמו את המהות והתפקיד שלו בחייו. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הייתה לי מטרה אחת למסע, רציתי לברוח מהריקנות למצוא מהות. אני יותר מבין את עצמי מבעבר, הרבה יותר אם להודות, יש לי הגדרה, אני יהודי חופשי. השנה במסע החדש שלי אני ארצה למצוא אהבה, גם אם אצטרך לעבוד עבורה 14 שנה(מעניין שבפוסט הראשון כתבתי שאני לא רואה את עצמי עושה את זה)

חמש אבנים

את המסע החל יעקב בחלום הסולם המפורסם שיש המשווים את הסולם למעמד הר סיני. צריך שתהייה מטרה ויעד לעלות אליו. אבל לפני שיעקב חלם הוא היה צריך להירדם ולישון. המקרא מספר לנו שיעקב חיפש אבנים והניחם מתחת לראשו כהגנה ממזיקים, כשהתעורר מצא אבן אחת. לרש"י יש מדרש חמוד בעקבות הסיפור הזה, מדרש שהפך לסיפור שמספרים לילדים לפני השינה: כשיעקב נרדם האבנים רבו בינן לבין עצמן, כל אחת רצתה שיעקב יניח את ראשו עליה, אלוהים הפך את כל האבנים לאבן אחת. כך רש"י מסביר את היעלמותן של כל האבנים כשיעקב התעורר. המהר"ל מפרש את אגדת ילדים הזאת של רש"י שכל אבן מייצגת עולם שלם ואם האבנים רבות אחת עם השנייה הן שוללות למעשה קיומה של האחרת ולכן הן התחברו יחד. זהו למעשה הרעיון של מסע לקחת את כל האבנים שלנו ולחבר אותן יחד. כשיוצאים למסע מחברים את הכל.

מי רוצה את האמת, כשמקבלים כלום

אילו בניתי לעצמי מכונת זמן הייתי בטח נוסע ל-2006 לפגישה עם עמוס לביא, הייתי עושה את הסרט, לא הייתי בורח. אבל מכונות זמן קיימות רק בתיאוריה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מצטער ושמח דווקא לאן שלקחתי את החיים שלי, אני בכיוון הנכון. רק שלפעמים המוח האנושי מתעסק בשאלות הזמן.

שיר השבוע שלי הוא של להקה שוודית שקיימת המון שנים, הקונקריטס אותה הקימה היוצרת ויקטוריה ברסגמן(taken by trees) לפני ארבע שנים החליטה לעזוב את הלהקה ויצאה לדרך חדשה ועצמאית. שאר חברי הלהקה, שמונה במספר, החליטו להשאר יחד והוציאו מאז שני אלבומים, האחרון יצא לא מזמן ויש בו כמה פניני פופ, אבל לצד אלו יש שירים חלשים. השיר הזה מרגש אותי מיוחד, אפרופו מכונות זמן.

בשאר המיקס טייפ 15 במספר ניתן למצוא מקבץ שירי פאנק נויז רועשים ונותנים בראש, את קניה ווסט, שיש האומרים שזהו אלבומו הטוב ביותר וכמובן את רובין שהיא זמרת השנה שלי, עם השיר החדש שלה בחלק השלישי והאחרון בסדרת האיפי של באדי טולק. בסופו תמצאו קטעים מרגשים של הגירלס שהוציאו אי פי משובח ושל פרנץ ניקולאי שניגן בין היתר עם הולד סטדי. ועוד. תורידו שעה של מוזיקה ותברחו.

בורח, אלפרד כהן השלישי

מיקסטייפ מלווה מלכה# 15 להורדה

  1. The so so glos- fred Astaire
  2. OFF!- upside down
  3. Screming females- Laura and Marty
  4. Fang islands- patterns on the wall
  5. Kanye west- all of the lights
  6. Robyn- time machine
  7. Diamond rings- something else
  8. Acid house kings- are we lovers or are we friends?
  9. The concretes- I wish we'd never met
  10. Reading rainbow- always on my mind
  11. Memory tapes- pretend the devil isn't real
  12. Girls- substance
  13. Franz Nicolay- job 35:10
  14. Tristan allen- janos vs wonderland(with Amanda palmer)
  15. Sun city girls- vine street piano
מודעות פרסומת

שחור בעיניים

לקנא הוא מטבע הדברים. הסירוב לקנא משמע לעבור על החוק.

רולאן בארת

  וידוי קטן, אני מקנא בחברים שלי, אני מביט בהם ומקנא במה שיש להם ולי אין. לפני כמה שנים זה היה רציני יותר והייתי מסתכל על החברים שלי ורואה איך הם משיגים את הדברים שאני רוצה להשיג. אז הבנתי שהזנחתי את עצמי, שכחתי אותי, במקום לטפח את הרצונות שלי ולהשיג אותם, הסתכלתי על אחרים. כיום הקנאה עדין קיימת כי יש ברגש הזה משהו מדרבן בכל זאת, אבל אני משתדל כמה שפחות להזניח את עצמי לא להביט אל אחרים, להביט בתוכי וקדימה.

 בלק, בלעם ומשה

שמה של פרשת השבוע הוא אמנם בלק, אך גיבורה של הפרשה הוא הנביא והקוסם בלעם. מדובר בפרשה מעניינת מאד, מורכבת מאלמנטים של סיפור מיתולגי קלאסי ואפילו יש בו מן התיאטרליות. הכל מתחיל כאשר בלק מלך מואב, סוג של שבט השוכן במדבר מבחין בהתקרבות בני ישראל לשטחו שלו ומתחיל לדאוג מכוחו של העם שיצא ממצרים. בעקבות כך הוא שולח שליחים לבלעם על מנת שזה, ייעץ לו מה לעשות. קצת לפני שאמשיך את הסיפור, בלעם היה אחד משני האנשים הכי מוכשרים בשטח, שני למשה מנהיג העם היהודי, כמו משה גם בלעם יכול היה לשוחח עם אלוהים ולהתייעץ איתו, היה מאד מוכשר ויש כאלו שטוענים שייעץ אפילו לפרעה מלך מצרים. כאמור בלק שולח שליחים לבלעם על מנת שיעזרו לבלק להחליט מה לעשות באשר להמון המתקרב אליו. בלעם קר הרוח מבקש להתייעץ עם אלוהים קודם, שזה אומר לו שהעם היהודי קדוש הוא. בלעם מסרב לשתף פעולה עם מזימתו של בלק, אך באותה העת מתחילות לעלות במוחו ובנפשו מחשבות שניות באשר למעמדו, הוא שואל את עצמו ומביט בצורה מטאפיזית במשה מנהיג העם היהודי ומתחיל לקנא.

בלק לא מוותר לבלעם ושולח בשנית שליחים שישכנעו את בלעם לייעץ לבלק, בלעם שוב שואל את אלוהים אם ללכת, למרות שהוא יודע את התשובה, אלוהים מחליט לבחון אותו ואומר לו שכן, שהוא יכול להצטרף לשליחים וללכת לבלק, בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו, אמר רש"י. אפלטון אומר ומחזק את מהלכיו של בלעם: "עשה את מה שצריך לעשות ודע את עצמך". כל רגש באשר הוא והקנאה בפרט, לפעמים יותר חזקים מכל דבר אחר והיא מובילה אותנו לעשות דברים בלי להפעיל שיקול דעת.

בדרכו לבלק בעודו רוכב על האתון שלו, מלאך יורד מן השמיים ומתגלה אליו, אך הוא איננו מבחין בו, קנאה מעוורת כבר אמרתי, אך האתון כן מבחינה בו ועוצרת מללכת, בלעם נאבק בה ומכה אותה כשתתקדם. בלעם ממשיך להכות ואז האתון פותחת פיה ויוצאת נגד בלעם, שזה נותר פעור פה וכל מה שנותר לו לעשות, זה להתנצל. בלעם מבין את המצב, הוא רואה אותו, אך בוחר לעצום עיניים. ראיה בסיכול אותיות היא גם יראה, כשאנחנו רואים את האמת, היא לעיתים מפחידה אותנו אז אנחנו כמו חמורים מעדיף לא להסתכל ללכת עם הראש באדמה ולהמשיך בדרך שהיצר גובר על הכל ומוביל אותנו.

 

ההתבוללות דוחה ולהפך

בלק מבקש מבלעם שיקלל את בני ישראל, אבל הוא חושש ומוצא את עצמו מברך את בני ישראל בשירה נפלאה וגם במשפט הבא: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" כל הפרשניות באשר הן מחשיבות משפט זה כברכה, המבדיל את היהודים משאר העמים ומרומם אותו לרמה מעל כולם. כוחו של העם היהודי, הוא בבידודו מול שאר העמים. רק לקראת המאות ה- 19 וה- 20 ישנן פרשניות שחושבות שהברכה הזאת היא בעצם הקללה הכי גדולה שיש. אני מסכים עם הפרשניות המאוחרות של הדבר, כי הרצון הזה להתבולל בעצם דוחה אותנו משאר העמים. אנחנו צריכים לחיות עם כולם שווים כשווים יהודים מאמינים ויהודים שלא מאמינים עם שאר העמים בעולם. הכי חשוב כן להתחשב באחרים, כי כולם בני אדם.

 סיפורי סבתא

כל יום בין השעות חמש לשבע בערב, סבתי מתיישבת בסלון, פותחת בטלויזה וצופה בשידורי האקטואליה השונים בכל הערוצים, מתעדכנת בכל מה שקורה מסביבה. בימינו מביעה תרעומת על כל מה שמתרחש סביב עמנואל, היא באמת לא מבינה למה צריך להפריד בין מזרחיים לאשכנזיים ואיך זה קשור לרצונו של אלוהים, אבל מנגד היא הסבה את תשומת ליבי לסיפור חתונה של בני זוג בעמנואל, שהבעל אשכנזי והכלה ספרדיה. קנאותם של החרדים מזעזעת בעיניי, ניסיתי להסביר לסבתי, הם מתהלכים ברחוב ומפחדים לא להסתכל אל האחר, רואים את היראה מול עינהם. סבתא הנהנה להסכמה, חלק מהמילים הגבוהות שלי היא לא הבינה, אבל היא הסכימה לטון הדיבור שלי. אחר כך כבר אמרתי לה שאנשים רואים מפחדים להביט ולהסתכל. סבתא שלי לא רואה כל כך טוב, הגיל והסכרת לא מטיבים עם עיניה, אבל לפעמים נדמה לי שהיא רואה אותי יותר מכל בן אדם אחר בעולם, היא לא מפחדת ממני ופשוט מסתכלת.

 

מחשבה על סאראמגו

בני ציפר, העורך של תרבות וספרות בהארץ נתן את הכותרת "שוב ושוב חוזר מוטיב הראייה של האדם בספריו, המכשיר החשוב לחירות" למאמר-הספד,  שכתב יצחק לאור על הסופר ז'וזה סאראמגו שהלך השבוע לעולמו. ביחידת השלישות של פיקוד דרום בה שירתי, התארגן לו טיול למערת קמח בדרום, כשנכנסתי לשם יחד עם כל שאר חבריי ליחידה, חשתי בעיוורון לראשונה, מצאתי את עצמי מגשש באפלה מחפש במה לאחוז, המדריך המליץ לנו לאחוז ביד זה שמלפנינו ובידו של זה שמאחורינו וככה פסענו במערה החשוכה בעיוורון מוחלט, כיום גיליתי שאסור בכלל להיכנס למערה. האסוטיצאציות הראשונות שעלו במוחי היו מן אותו סיפור של סארמרגו- על העיוורון ההולכים אחר בן אדם אחד יחיד שמסוגל לראות, במקרה שלי זה היה המדריך כי היה לו פנס. לראות זה דבר חשוב, אסור לפחד לראות.

לעצום עיניים

שיר השבוע של מלווה מלכה מתייחס לקנאה ולעיוורון במובן החיובי של המושגים. להקה מאוסטרליה בשם allo darlin' הוציאה השבוע את אלבום הבכורה שלה ואפילו פיצ'פורק העניק לאלבום ציון מכובד של 7.9. מדובר בלהקת אינדי פופ מתקתק ביותר, הסולנית מנגנת על יוקלילי ושלושה גברברים מלווים אותה בגיטרות, בס ותופים. השיר הוא kiss your lips. אני מקנא בגבר שעליו נכתב השיר, בתיאורים של הדוברת על אותה נשיקה שמימית ומתוקה, על כך שהוא מצא אותה והיא אותו. אני מקנא, הייתי רוצה שזה יקרה גם לי, שבחורה תשיר לי שיר שכזה, אני מוכן להתפשר ורק שתקדיש לי שיר כזה, איך אפשר שלא.

בעודי חושב על הקנאה הבנתי שבאקט עצמו של הנשיקה עוצמים את העיניים ולא מתוך יראה דווקא( אולי בנשיקות הראשונות) אלא מתוך התכנסות פנימית לתוך הנפש. לפתע מצאתי את עצמי שואל מדוע עוצמים את העיניים שמתנשקים, זה הכי קסום להתנשק ומה יותר יפה מלראות את האירוע הזה, אבל תמיד אעצום את עיניי בעת הנשיקה, בכל נשיקה שתבוא, מעדיף שלא לראות, אלא להרגיש, מעדיף לעצום את העיניים, שהלב ייפתח עוד יותר, לדמיון להגיע למחוזות בלתי ידועים וכד', כי עיוורים רואים יותר.

והאלבום המלא והמתוק להורדה

אל תפחדו לראות, אלפרד כהן השלישי.

הכהן הגדול

כשתלמד

לשחק על שפת עיני כמו מגרשים מכרים

בלי הפחד של מערות אפילות

אלמד אותך בתמורה

להתהלך עם החושך כמו ידידים

ולא תצטער,

בני.

ארז ביטון

  לפני כמה שנים, לא כל כך הרבה שנים, שאל אותי אדם: " תגיד לי לא מפריע לך עם זה שאתה שמן?" וזה היה הדבר הראשון שהוא בכלל אמר לי, לפני ברכת שלום או נעים מאד. לימים הוא הפך להיות אחד מהחברים הטובים והקרובים לי. אני זוכר שעניתי לו שכן, זה מפריע לי  ואז המשכתי ואמרתי, שאני בדיאטה, אני עובד על זה. באמת באותו זמן הורדתי ממשקלי 40 קילו. אדם שמן הוא לא אדם בעל מום או מוגבלות, אבל כן קשה לו בחברה וככה הרגשתי שנים רבות, שאני בעל מום ומוגבל. היו שנים שזה היה לטובתי, בשנות של היסודי הגובה והמשקל העודף שירת היטב ונאמנה את קבוצת הכדורגל של כיתתי, הייתי השוער המצטיין. כל כך קשה לחיות בחברה שלנו שאתה קצת סוטה מהנורמה זה כמעט וידוע לכולנו, אך מעטים מאיתנו באמת חוו את זה, זה קשה כי תמיד, לפני הכל יסתכלו על המגבלה הגופנית הזאת שלך. כיום אני לא כל כך שמן, אני עובד על זה.

עיוור, חירש, אילם, גידם, פיסח

השבוע, פרשת אמור– במחיצתה הראשון עוסקת בתורת הכוהנים הכוללת איסורים וחובות המוטלים על הכוהנים, מתוארים בין היתר דינים מיוחדים של טומאה וטהרה, דיני אישות וכמובן מהות התפקיד של הכוהנים בחברה היהודית. במחצית השנייה של הפרשה מתוארים לנו חגי ישראל מהראשון שביניהם הלא הוא פסח ועד לאחרון סוכות.

קל מאד לפחד ממוגבלים ובעלי מום באשר הם, הם לא דומים לעצמינו ולסובבים אותנו, יש בהם משהו לא אסתטי ולא נעים לעין החברתית והפסיכולוגית שלנו, היה לי מאד קשה לקרוא שגם לאלוהים, קשה עם בעלי מום וחלק מהצווים שלו בפרשה שהכוהנים עובדי המקדש לא יהיו בעלי מום באשר הוא, למעשה אלוהים ממדר את הנכים בגופם בלעבוד את המקדש. רש"י מצדד את עמדתו של האלוהים והוא מנמק את הצווים הללו בכך שעובדי המקדש צריכים להיות ייצוגים ויפים, כאלו שנעים לעין לראות. עולה בי השאלה שקראתי את נימוקיו של רש"י: עיוור יכול להיות האדם היפה בעולם, אך בעל מום, למה הוא לא יכול לשרת את המקדש?

הקבלה וזרמים מסוימים בפילוסופיה, מתארים מחשבה שקיימת בכל נפש, המחשבה של להיות הכי מושלם שאפשר, הכי יפה הכי חכם וכד', בכל אדם שהוא מקוננת בו סוג המחשבה הזאת, הרצון להיות שלם, ללא מום חיצוני, בין היתר. לכן בעלי מומים או אנשים עם מגבלות מסוימים יכולים למעשה לעבוד את המקדש משום שבנפשם קיימת המחשבה של להיות הכי יפה הכי מושלם והכי טוב. אך ההלכה מתנגדת לגישה פילוסופית קבליסטית הזאת ובמרוצת השנים ולמעשה תמיד לא עבדו את המקדש אנשים בעלים מומים.  אבל כמו שכתב ארז ביטון בשירו, איתו פתחתי, אם נקבל את אותם בעלי מומים ומגבלות כמו שהם, הם יוכלו ללמד אותנו כל כך הרבה על העולם, הם יוכלו ללמד אותנו כל כך הרבה על עצמינו, כך שנוכל להיות יפים וטובים יותר.

סיפורי סבתא(אתה כל החיים שלי)

אחד הדברים שמגבילים את הקשר ביני לבין סבתי זה השפה. סבתא שלי לא דוברת עברית קולחת ואני לא דובר ערבית בכלל ולפעמים מתקיים בינינו שיח של אילמים. קשה לשנינו לבטא את רגשותינו האחד לשנייה, אבל המוזיקה מסייעת לנו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. השבוע סיפרתי לסבתי, ששמעתי משורר שכתב שיר בערבית וצוטט מתוך שירה של אום כולתום. זה היה שירו של אלמוג בהר והשיר אמל זו תקווה: " אמל זו תקווה, חייאת אלו חיי/ בזמן שהם נפגשים/בין שפתיה של אום כולתום/ לבין האוזניים שלי/ צמאונות רבים כורים בארות/ בליבי". סבתא שלי מעריצה את אום כולתום. הסיפור הכי מפורסם שלה לגביה נע סביב תחושת ההחמצה שלה על כך שלא זכתה לראות אותה בהופעה, למרות שהייתה בסבב הופעות בארצה, אבל באותו זמן סבתי עלתה לארץ. דרך השירים של אום כולתום ודרך התרגומים של סבתי לחצי העברית שלה אני מצליח לדבר איתה על רגשות, על אהבה ואכזבה מאהבה, על מה שאהבה יכולה לגרום לאדם. השבוע סיפרתי לסבתי שיצא אלבום אוסף כזה של הגיטריסט המצרי עומר קורשיד, שניגן בין היתר עם פריד אל אטרש ואום כולתום, היא די הופתעה שבכלל אני זוכר אותו, אמרתי לה שאיך בכלל אני יכול לשכוח.

בכל פעם שאני שומע ביצוע של "אנת'ה עומרי" התחלתי להגיד לסבתי, אני נזכר בך מתרגמת לי את המילים ולמרות שאלבומו של עומר קורשיד אינסטרומנטלי אני משלים בראש את קולה של אום כולת'ום עם קולך שלך מתרגם לי אותו- אתה כל החיים שלי.

 

האיש הגבוה בעולם

הרבה בעיות יכולות להיווצר, אם אתה הבחור הגבוה בעולם, צריך שיבנו לך מיטה מיוחדת ודירה עם תקרות גבוהות ורכב רחב במיוחד, זה בטח קשה להיות הכי גבוה בעולם, כמעט קשה כמו להיות שמן, עיוור, אילם, פיסח או כל בעל מוגבלות אחרת, אתה צריך להטעים את עצמך לעולם, אבל יחד עם זאת ליצור עולם פנימי משלך, בעל משמעות כזאת שתגרום לך להיות מאושר ושלם עם עצמך ושיקפצו כולם- אתה הבן אדם הכי גבוה בעולם.

אני לא יודע למה בחר כריסטאן מטסון השוודי בשם האדם הגבוה בעולם כשם הבמה שלו, אני גם לא רוצה כל כך לדעת, מה שכן אני יכול להבין את המוזיקה שהוא יוצר. כריסטאן מטסון- אמן פולק קלאסי, משווים אותו לבוב דילן ודומיו הוא לא רק נשמע בן תקופת תור הזהב של בוב דילן הוא גם נראה ככה, כאילו שלפו אותו מפרסומת אמריקנית משנות החמישים. כריסטאן מטסון מנגן על גיטרה ובנג'ו וכותב טקסטים משובח. איפשהו כשאתה אומר בקול את שם הבמה שלו עולה בי אסוציאציות של שירה גדולה מהחיים מלאי פאתוס אך לא כך הדבר, ההפך הנכון. השירה והביצוע אינטמיים ביותר, רק קול וכלי מיתר אחד והכל חשוף כמו מתהלך עירום ברחובות העיר. השיר הכי היפה באלבום לדעתי הוא love is all  שהלחן שלו יכול להטעות אם לא מקשיבים למילים, משהו בנגינה שלו על הגיטרה יוצרת תקווה בלב, מרוממת אותו אפילו, אבל המילים מדברות על אהבה נכזבת- אהבה היא הכל הוא שר, אך ליבי למד להרוג הוא ממשיך. שיר על אדם שהשלים עם הקללה שלו, להבין שהדבר הכי יפה בעולם זאת אהבה אבל לא בעולמו שלו.

לאורך כל האלבום חושף כריסטאן מטסון, האדם הגבוה בעולם את המוגבלות שלו, את המומים הרגשיים שלו, את הלב השבור והעקום, את הנפש העיוורת והמכוערת. גם נפש יכולה להיות מוגבלת, זה לא אומר שלא ניתן לה צ'אנס. כי אפשר לתקן אותה מחד ומאידך להשלים עם הפצע ולצחוק על כולם ממרומי השמיים, של האדם הגבוה בעולם.

The Tallest Man on Earth – The Wild Hunt להורדה

היו הכי יפים שיש

אלפרד כהן, השלישי(הכהן הגדול)

חן המקום על יושביו

המת היפה כבר היה מצוי בגני

פורח, שטוף זהב אור וריח מים

בגבה גמה לאגס נח מת נהדר.

שבילים זרויי חול רך בהיר

עטרו לדשא, הכל ראיתי חדש

מת מתנה שם נח וחיכה לי

יונה וולך

לא אחת עוברת בי המחשבה שאני חי בחברה טמאה, בחברה מצורעת, בחברה שהוציאה שם רע לעצמה, שצריכה לעבור טהור וניקיון, לא הייתי מגזים ואומר שישטוף אותנו מבול, אבל מקלחת טובה לא תזיק לחברה בה אני חי. לפחות סיפור אחד בשבוע גורם לי להזדעזע והפעם סיפורה של מורה בבית ספר דתי ממלכתי, בת 40 רווקה שהחליטה להרות ולהביא ילד לעולם מהפריה חוץ גופית. מנהל בית הספר ומשרד החינוך המעסיקים של המורה ראה את ההיריון הזה בעין רעה והחליט לפטר אותה בטענה שהיא פוגעת במוסר ובתורה ובערכי התורה , לא רק שזה מנוגד לחוק, זה מנוגד לכל מידות המוסר באשר הן. הרי אחת המצוות החשובות בתורה, הינה פרו ורבו ומגיע מנהל ופוסל את המצווה הזאת באטימות אווילית(דרך אגב אם היא הייתה נאנסת ונכנסת להריון היא לא הייתה מפוטרת). המורה אישה בת ארבעים, דתייה שומרת מצוות חטאה בכך שרצתה בסה"כ ילד, חטאה בכך שרצתה לממש את זכותה האלמנטארית להיות אמא. היא לא התחתנה עם אף גבר ואני גם חושב שהיא גם לא שכבה עם אף גבר, אבל זה לא משנה. אני מקווה שעורכת דינה של המורה, סיגל פעיל תוציא מהמנהל והמוסד דמי פיצויים כל כך גבוהים שיגרמו לכך שייסגר.

שחורה כעורב
טקסטים, בין אם הם ויזואליים או וקאליים גורמים לנו להתרגש, ללב להצתבט ויש כאלו שגם גורמים לנו תגובות נפשיות מוזרות וכאלו שתי הפרשות של השבוע. הפרשות תזריע-מצורע נקראות יחד ורק בשנים לא מעוברות אנו מפרידים ביניהם. הן עוסקות באדם מבחינת מציאותו הביולוגית מאטרילית ויחד עם זאת גם המטאפיזית ובעולמו של האדם כבשר ודם המספק את צרכיו בלבוש ודיור, באריגים, בעץ ובאבן. מתוארות בשתי הפרשות דיני לידה, וסת, זיבה, נגעים, צרעת האדם, צרעת הבגד, צרעת הבית, טומאת המצורע וטהרתו. בשל התיאור הרב של התופעות המוזרות והביולוגיות של האדם, נוצר מכשול מנטלי החוסם את הקורא בלעסוק בפרשות האלו ויש כאן מן הסימבוליות למקום שבו אנו חיים, משום שהכל כל כך רקוב אנחנו כבר לא מתעסקים בצרות שלנו.
הכינוי הכי רווח של הפרשה הזאת הינו "שחורה כעורב" בעורב יש משהו שחור ואפל אבל במילה עורב, יש גם משהו ערב, כלומר מתוק ולכן יש חשיבות גדולה בלהתעסק בטקסטים שמעוררים בנו סוג של זעם או אפילו גועל, כי אם לא נתעסק איתם לא ייצא משהו ערב ומתוק.
פרשת תזריע, נפתחת בטומאת האישה היולדת, משום שהיא מדממת בעת המחזור שלה היא הופכת את עצמה לטמאה ובסיום המחזור, היא אמורה להתנקות ויתרה מכך לא ליצור מגע מיני במשך שבוע ימים בתום המחזור החודשי. בהמשך הפרשה מפרטים לנו סוגים נוספים של טומאות כמו טומאת המצורע וטומאת המת שנחשבת ל- "אבי אבות הטומאה" אך טומאת הלידה היא טומאה שונה, כי היא למעשה יוצרת חיים חדשים, היא ערבה יותר משאר הטומאות. הלידה מסמלת את היציאה של האדם מביתו, את היציאה לדרך חדשה.
הפרשות מתעסקות גם בצרעת, שהיא בעיניי יותר מחלה מטאפורית, מאשר מחלה שידועה בעולם הרפואה המודרנית או הקדומה. סוזאן סונטאג שחלתה בסרטן כתבה פעם מסה על איך שמחלת הסרטן שממנה סבלה הפכה בעצם למחלה מטאפורית. קפקא למשל כתב פעם לידידו מקס ברוד שחלה בשחפת, שהדלקת בריאותיו היא למעשה סמל לביטוי מצבו הנפשי שלו. בצרעת צריך לטפל ולמגר ולמרות שלא נעים להסתכל חייבים פשוט חייבים, אנו חייבים את זה לעצמינו.


למרות הכעס הגדול שיש לי על החברה הישראלית ועל המדינה שלנו, אני אוהב אותה ומאוהב בה. ויש בי מעט מן האמונה שלידה בין אם היא נעשית בדרך הקלאסית ובין עם עזרה רפואית, תוציא אותנו מהבית בו אנו ספונים, לבית אחר יפה יותר. לרש"י יש קצת גישה רומנטית באשר לצרעת, הוא כתב "אילו נתן לב לקרבה היה נמשך חינה" כלומר אם היה רק מתבונן מלב אל לב אזי המומים והפצעים היו נעלמים, בעיניי זה רומנטי מידי, כי חייבים לזהות את המומים ולהוקיע אותם מהחברה. צריכים לפטר את המנהל שגרם לסילוקה של המורה מללמד ומלהתפרנס.

סיפורי סבתא(אלפרד כהן ז"ל)
הימים הם ימי זיכרון, זיכרון רצח שש מליון היהודים בגולה במלחמת העולם השנייה. זיכרון החללים שחרפו נפשם למען מדינת ישראל. יום אחד מפריד בין יום הזיכרון לבין חגיגות יום העצמאות, יום אחד בלבד מבדיל בין כאב השכול לבין חגיגיות העצמאות וכפי שכבר אמרתי כשאוהבים מסוגלים להתגבר על הכל, על הכעס של המלחמה הנוראית שלקחה את מיטב בנינו ויום למחרת לחגוג עד שיכרון חושים את עצם קיומנו כאן במדינת ישראל. חייבים לטפל במומים בחברה הישראלית, כי בכל אחד ואחת צריכה להיות התקווה, שמתישהו יהיה ירוק פה, אחרת אני לא מבין בשביל מה חיים.
סבתא שלי שלחה את בנה הבכור, אלפרד כהן, לצבא הגנה לישראל( עד היום אני מכנה אותו צבא הגנה למות, כמו בשיר של אביב גפן) ושכלה אותו במלחמת התשה בשנת 1970. בכל פעם שמגיעה תקופת ימי הזיכרון אני שואל את סבתא שלי שתספר פרטים על הבן אדם שעליו אני קרוי, שאני נושא את שמו והיא מעולם לא מספרת לי, היא גם מעולם לא נושאת את שמו, היא קוראת לו "הוא" ומביטה בקיר בסלון המנציח אותו. באותו קיר, יש תמונה מהבר מצווה, תמונה שלו ליד טנק וקטע ממוסגר מדברים שכתב עליו אבי. בין היתר כתוב שם, שהוא אהב לצייר ולהאזין למוזיקה. כשהייתי ילד, הייתי חטטן גדול וכשסבתא הלכה לקנות משהו במכולת, מצאתי את עצמי בארונות מחפש ואז מצאתי שני ציורים שלו, ו12 תקליטים של הביטלס של הבן הבכור שלה, צפונים להם אי שם בארון, על התקליטים היה רשום "שייך לאלפרד כהן" על הציורים חתום "אלפרד כהן" בתור ילד זאת הייתה חוויה מאד מוזרה לראות משהו שהוא לא שלך אבל רשום בו שמך. סבתא שלי הסבירה לי בשני מפשטים במה מדובר וזהו, הכחשה מוחלטת או מנגנון הגנה, לפעמים יש לי הרגשה שהיא לא התאבלה עליו באמת, זוכרת רק את הדברים היפים ומסתירה את הכעס העצום שלה על מדינת ישראל שלקחה לה את בנה בכורה.

פאו פאו פאו פאו
שנת 2010 מסתמנת כשנה מוזיקלית מוצלחת ביותר, שנת 2010 מולידה יצירות מוזיקליות בוגרות ושלמות, כך גם האלבום החדש של אל סי די סאונסיסטם הלא הוא ג'ימס מרפי- זה קורה ובכך הוא מצטרף לרשימה ארוכה להוט צ'יפ, לגורילז, לקאריבו ועוד ועוד(ועוד צפויים לנו אלבומים רבים וטובים בהמשך, ארקייד פייר למשל). לאלבום הזה התלוו ציפיות מטורפות מאחד מגאוני הדור שלנו והוא עמד בהם ויתרה מכך התעלה עליהן. הסיבה העיקרית שלדעתי ג'ימס מרפי הצליח להתעלות על הציפיות, היא בשל הבגרות המנטאלית שלו, ההבנה העמוקה של המוזיקה ושל החיים. בעיניי זהו אלבום המשך לאלבום הקודם sound of silver מ-2007 משום שלפני שלוש שנים ג'ימס מרפי יצר אלבום שביטא את הזוהמה והצרעת של החברה שלנו, הוא לא מצא את החברים שלו ויותר מכל התאכזב מהעיר שלו ובאלבום הזה הוא עבר תהליך של היטהרות ושל השלמה ושל ניצחון האמונה. המהר"ל אמר פעם שרק העדר יוצר הוויה, כלומר רק אחרי שחשים ריקנות מוחלטת דברים מתרחשים וקורים.


ג'ימס מרפי מתחיל את האלבום בריקוד של ניקיון, בסוג של הצהרה, שהנה ניקית את הלכלוך מעליי ואני ממשיך לרקוד, הוא משלים עם כל הגועל והריקבון וזה לא אומר שהחיים לא יפים. בהמשך הוא שר על הרצון שלו לחוות בכאבם של אחרים אבל לא עד הסוף, הוא כן היה רוצה באהבתם, הוא כן היה רוצה שייקחו אותו הביתה. אחר כך הוא כבר שר שיר אהבה טיפשי ומודע לעצמו, שמכריז על רצונו להשתנות אם זה יגרום למושא האהבה להתאהב בו, אהבה רוצחת, האהבה היא קללה אבל זה רק שורות רעות של משורר מאוהב. ואז מגיע החלק הביקורתי שלו לחברות התקליטים ולצרכני המוזיקה באשר, הוא לא יעשה להיטים, הוא יעשה מוזיקה טובה בשביל אותם אלו שרוצים רק להיטים, אבל השירים שלו כן להיטים. בשיר שאני הכי אוהב באלבום(לפחות בעת כתיבת שורות אלו) שר מרפי על המעמד שאליו הגיע ועל האחריות שנוצרה בעקבות כך, אבל הוא רגוע ומודע ורואה את כל התמונה ויש לו מה להגיד. ואז מגיע השיר האחרון שהוא לדעתי האנטיתזה לשיר האחרון מהאלבום הקודם new York I love you שמאכזבת אותו ובאלבום החדש השיר האחרון נקרא home ושם הוא קורא בין היתר לסגור את דלתות הזמנים הרעים, לשכוח את השנים הנוראיות. למרות שיש איוולת בעולם ולא הכול ורוד יש את החיים ויש בית. חן המקום על יושביו.

לאלבום יש אוירה שנעה בין 1977 לבין 1987 צלילים וריחות של בריאן אינו, של דיוויד בואי והשירים ארוכים ומלאי צלילים וסוחפים אותך לריקודים עצמיים מול המחשב, מול המראה מול האנשים המחכים בתחנה, קולו של ג'ימס מרפי מחמם ומרגש, אחד מהאלבומים הטובים של השנה. ועל זה יאמרו חכמים(ואנחנו לא כל כך חכמים) פאו פאו פאו פאו.

LCD soundsystem-  this is happening להורדה

ועד לשבוע הבא
זכרו ותחגגו
אלפרד כהן, השלישי

קרוב קרוב

לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים- קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו…

רש"י

 

 השבוע אימי חגגה חמישים אביבים, יובל חיים. חברה טובה של אימי ביקשה ממני לכבוד המאורע לכתוב זיכרון אחד ומרגש מאמא שלי. היחסים ביני לבין אימי מעולם לא היו יחסים קלאסיים של אם ובן, הם נעו בין כעס וסליחה ומעט מאד אהבה, אבל אם תשאלו אותי אני אוהב אותה אבל גם מאד כועס עליה. עם השנים אני לומד לסלוח לה, עם השנים אני לומד לקבל אותה כמו שהיא. היה לי קשה למצוא זיכרון אחד יפה ורומנטי מהרגעים המשותפים לי ולאמא שלי. לקח לי לילה שלם להבין שאין אחד כזה, אבל מצאתי שאמא שלי לימדה אותי כל כך הרבה דברים והשתיתה בי ערכים רבים וגם זה משהו. את הברכה לאימי כתבתי סביב אותם ערכים שהיא לימדה אותי בעקיפין במשך השנים. כבר חמש שנים שאני מנסה להתקרב לאימי, מאז הגירושים עם אבי למעשה. אני לא כל כך מצליח למען האמת, אם כי בתקופה האחרונה משהו קורה. יום הולדת שמח אמא.

 וַיִּקְרָא

השבוע מתחילים לקרוא את החומש השלישי- ויקרא. הפרשה שנקראת על שם הספר מכונה גם פרשת הקורבנות. היא מתחילה בקריאה של אלוהים למשה להיכנס לאוהל מועד. הקריאה הזאת למעשה מייצגת את הרעיון המרכזי של הספר- ספר ההתקרבות הנכונה. האדם ובני ישראל חטאו כשלא האמינו לאלוהים באותו חטא העגל ועתה אלוהים קורא לו לחזור, קורא לו להבין את בסיסה של האמונה היהודית, את בסיסה של כל מערכת יחסים באשר היא.

בפרשת ויקרא, מתוארים עשרות סוגים של קורבנות לאל או קורבנות לכהן הגדול, קורבנות המסמלות מנחה או קורבנות המסמלות כפרה על מעשה רע שעשינו, מהם קורבנות חובה ומהם קורבנות נדבה. מתוארים לפרטי פרטים כיצד יש לשחוט, איפה לאחוז, איזה סוג של בשר להקריב ומתי וכד' לא רק בשר שוחטים שם, יש גם קורבנות קטנים של מנחה. בתוך המילה קורבן מסתתר גם הפועל של קרוב-להתקרב, כלומר להקריב מעצמך זה גם סוג של פעולה שאתה עושה על מנת להתקרב. הקורבנות נעשים על ידי האדם על מנת שיוכל להתקרב לאלוהים שלו באשר הוא. ולהזכירכם אותו אלוהים זה שרוצה שיתקרבו אליו, קרא להם קודם. אני רואה בפרשה הזו מטאפורה לרצון של אלוהים להתקרב לעמו, הרצון ללמד אותו להתקרב אליו. אנחנו חייבים להקריב על מנת להתקרב, חייבים להקריב מעצמינו ממה שאנחנו מרוויחים מהכישרון שלנו, מהידע שלנו ואפילו קצת מהדם שלנו על מנת שנוכל להתקרב ולהרגיש קרובים. כי כשאנו מרגישים קרובים ככה אנחנו אוהבים. בדרך כלל מה שנמצא בסמיכות אלינו, הוא משהו שאנחנו מתרגשים ממנו ומכבדים אותו. בין אם אלו קרובי המשפחה שלנו או החברים או האהובים. הרמב"ם מסביר את מעשה ההקרבה כמשימה הקשה מאד לאדם, משום שנטיית האדם במעשה ההקרבה היא להיעשות לאלוהים, כלומר להפוך את זה לקדוש ועל כך ההקרבה הופכת למשימה החזקה והעוצמתית ביותר בנפש האדם, כן שאתה לוקח משהו שהוא שלך עבור אחרים.

 סיפורי סבתא

סבתא שלי כבר המון שנים לא בקו הבריאות, פעולות פשוטות היא כבר לא מסוגלת לבצע, קשה לה היא מתעייפת ומתנשפת. אבל בכל פעם שאני מבקר אצלה, תמיד אני מוצא את סיר המרק של הקוסקוס וסיר עם הקציצות הטוניסאיות המפורסמות וקופסאות פלסטיק מלאות בסלטים. לא אחת אמרתי לסבתא שלי שמספיק שהגיע הזמן שתנוח, שלא צריך לבשל או לטגן. אני לא בא לבקר אותה בשביל האוכל אמרתי. סבתא שלי יודעת שאני לא בא לבקר אותה בשביל האוכל, אבל בשבילה ללכת לקצב ולבחור את הבשר, לשים אותו בתוך המרק או לאחד אותו לקציצה, ולהגיש לי אותם זה בעצם הקורבן שלה, זה המעשה שהכי גורם לה התרוממות הנפש כלפי הנכד שלה, כלפיי. איכשהו סבתי פועלת בדרך תת המודע הקולקטיבי היהודי כמו פרשת ויקרא- פרשת הקורבנות. ספר ויקרא כאמור הוא ספר ההתקרבות הנכונה. אני כבר מזה זמן רב לא מעיר לסבתא שלי על כך שהיא מכינה לי אוכל בכל פעם שאני מבקר, נכנעתי מלשכנע אותה. היום אני מבין שזו הדרך שלה להתקרב אליי ולמרות שאנחנו הכי קרובים בעולם. חשוב מאד תמיד, איך שאפשר, איך שיכולים גם להקריב.

 אתם התרופה למחלה, רק תתקרבו

אם האלבום הזה היה ישראלי, היינו בוודאי נותנים לו את הכותרת: דיימון אלברן הוציא אלבום דואטים ואיכשהו בארץ הקונוטציה לאלבום דואטים תמיד תהייה שלילית. אבל דיימון אלברן הוא אחד משני גאוני הדור(יחד עם ג'ימס מרפי שגם מוציא בקרוב אלבום)  והאלבום השלישי של הגורילז, ממש טוב.

תמיד חשבתי שהפרויקט הזה של דיימון אלברן מוציא ממנו את הדברים שהוא היה הכי רוצה להוציא, שמרגיש איתם הכי אמיתי והכי כיפי. דיימון אלברן הוא כמו המפלצת הזאת מחנות קטנה ומטריפה, תמיד רוצה לאכול ולגדול- כמוה דיימון תמיד רוצה לאכול עוד ועוד סגנונות מוזיקליים בין אם הם ערביים או יפניים או אפריקאיים או מערביים והחוכמה שלו ניכרת בשילוב הזה של כל האלמנטים ובאלבום החדש של הגורילז בפרט.

כאמור זה אלבום עם המון אורחים ודיימון אלברן מקריב מהאגו המנופח שלו(אני רק משער שיש לו אחד כזה, הוא הסולן של בלר) על מנת שישירו, יעשו ראפ וינגנו לצידו באלבום, אנשים כמו סנופי דוג, מוס דף, גריף ריס, דה לה סול, מארק אי סמית, מייק ג'ונס ולו ריד האגדי. בדואטים או בשיתופי פעולה מסוג זה אתה חייב להקריב מעצמך לטובת השיר ולטובת היצירה עצמה ולדיימון יש את היכולת המבריקה הזאת של לחבר הכל ביחד ושזה ישמע קרוב אליך והכי חשוב זה נשמע טוב.

האלבום מלא במסרים סביבתיים ולא חוסך בביקורת חברתית נוקבת על העולם בו אנו חיים וכיצד אנו מזיקים לו ומשחיטים אותו וזה מוגש לנו בצורה, הייתי אומר, די רומנטית, לא מתלהמת דיימון וחבריו לא צועקים לנו שאנו אנשים נוראים שמזהמים את הסביבה אלא מזכירים לנו לפעמים שהחלומות הקטנים שלנו עובדים על מכונות. כיצד אנחנו הורסים את העולם ומתרחקים מהמהות האמיתית של לחיות בעולם. זה אלבום שמנסה לקרב אותנו לרעיונות הכי רומנטיים של האדם בעולם, דרך הסתכלות על השקיות הלא מתכלות ועל העצים ההולכים ונעלמים. ג'ורג' ברנרד שו אמר פעם: "הקרבה עצמית, מאפשרת לנו להקריב את הזולת מבלי להניד עפעף". משהו בתוכנו צריך להבין שאנחנו חייב להקריב על מנת להציל את העולם הנחרב הזה והוא בתמורה, יתקרב אלינו בחזרה.

Gorillaz- plastic beach 2010 להורדה

 

עד לפעם הבאה

שבוע נפלא וכיפי

אלפרד כהן השלישי

לשכון בתוככם

 

…יצירות אומנות הן תמיד תוצר של היות בסכנה, של הליכה עד הסוף למעמקי חוויה, עד המקום שאיש אינו יכול ללכת הלאה משם..

ריינר מריה רילקה

  לא מזמן חוויתי רגע בו נזכרתי באחת הפנטזיות שהיו לי בילדותי- רציתי שיקנו לי מצלמת וידאו ויחד עם  דודי לצלם סרטים. חלפו השנים ואותה מצלמת וידאו הפכה נגישה לי כמעט כמו עגבנייה במכולת. כשאחזתי לראשונה במצלמת וידאו לא ידעתי מה לעשות איתה, אז התחלתי ללמוד וללמוד. אחרי כמה שנים של למידה ורכישת ידע, הבטתי במה שאני מצלם ולא אהבתי את מה שיצא, אף אחד אחר לא אהב. אך הצורך ליצור קיימת בתוככי מאז ומתמיד, הצורך הזה הוא כמו אש תמידית כזאת. ליצור חיים מאין, לגעת באחרים, להיות אמן.

 וַיַּקְהֵלפְקוּדֵי

השבוע מחברים את שתי הפרשות האחרונות של ספר שמות וקוראים אותן יחד ושוב מתואר כיצד יבנה משכן האל ושוב מתוארים לפרטי פרטים מה צריך להיות במשכן, מאלו חומרים ייבנה וכד'. שאלתי את עצמי מדוע המקרא חוזר לתאר שוב את תכנון ואת בניית המשכן. שאלתי ולא מצאתי תשובה , פניתי  למדרשים השונים ולא השתכנעתי מהטיעונים. לדעתי בקלות אפשר היה לוותר על שתי הפרשיות הללו, הן לא מחדשות לנו שום דבר. אלא אם כן אלוהים רוצה להזכיר לנו כיצד צריך  לעבוד את האלוהים, לאחר אותו חטא עגל הזהב המקרא חזר כמעט באותם פסוקים לתאר את בניית המשכן, האם לשם השוואה? לא בטוח, אני עדין חושב שזה מיותר.

למרות זאת, רציתי להתמקד בבניית המשכן מההיבט הפילוסופי אומנותי שלו. אמנים לפי דעתם של פרשנים רבים הכי קרובים לאלוהים. עצם היותם לוקחים חומר ויוצרים ממנו חיים, למעשה אלו הפעולות הכי קרובות לאלו של האלוהים. אלוהים ממנה את בצלאל להיות האדריכל הראשי של בניית המשכן, כן שיש בו מין החוכמה, התבונה והדעת. שלושת התכונות שלדעת המקרא הכי חשובות אצל אמן. בצלאל היה הבן אדם היחיד שיכול היה ללמוד את ההוראות המדויקות של האל ומתוכן להבין כפי שליבו מנחה אותו ולדעת את מה שהאל רוצה. רש"י מבאר את שלושת התכונות הנ"ל כשלושה כיוונים של שפע שמתמלא בהם האדם: " בחכמה- מה שאדם שומע מאחרים ולמד. בתבונה- מבין דבר מליבו, מתוך הדברים שלמד. ובדעת- רוח הקודש." המקרא נותן פרשנות של אמן טוב מהו, כמעט נותן מדדים לפיהם אפשר למדוד אמן טוב או איכות של יצירה. המשכן היא דוגמא לעבודת אמן טובה של עבודת אומנות אלוהית .משכן מסמן את האמונה באלוהים בצורה הפרקטית והאבסטרקטית כאחד. הירידה לפרטים, סוגי החומרים לצד התחושה הכי פנימית של כל אדם באשר הוא. כאשר אני מבחין ביצירת אומנות טובה בין אם היא סרט, ספר, פסל או שיר אני יכול לזהות בה את אמצעי היצור או להפך לא לזהות בה אבל כן רצון בלתי מוסבר לגלות אותם ויחד עם זאת להרגיש משהו פנימי אישי שהוא שלי ורק שלי בהקשר ליצירת האומנות הטובה שחוויתי. כשניסיתי ליצור מבעד לעדשת המצלמה מצאתי עצמי נכשל פעם אחר פעם וזאת למרות שלמדתי, אך לא הייתה בי התבונה או הרגש. מילדות ועד היום קיימת בי הידיעה שאמן אנוכי ורוצה ליצור וליצור. אומנות במידה מסוימת היא כמו בניית המשכן, שילוב של מחשבות טהורות ומיסטיות לצד רגשות עדינים יותר ואל כל אלו מצטרפים האינטליגנציה, כישרון, טעם, חוש מידה, משמעת וחריצות ובעיקר משמעת.

בצלאל מתואר במקרא כפועל מצטיין וכשמו כן הוא, בצל האל, עובד תחת הוראותיו המוקפדות של האלוהים, אני מסרב לקבל זאת ומאמין שבצלאל היה אמן שהלך עד הסוף עם הידע, הוא הלך עד הסוף ולא פחד ממרותו של האלוהים, חי בסכנה, אבל חווה את החוויה עד תומה. בצלאל יצר משכן לתפארת מדינת ישראל, שהצליח לשכון בליבם של אחרים. גם אני רוצה.

 

סיפורי סבתא(סבא ויקטור)

סבי ויקטור זיכרונו לברכה, תמיד היה נוהג לשאול אותי, איך הציונים אלפרד והייתי עונה לו בסדר, ממוצע של תשעים, בין הגבוהים בכיתה(כיתה ד) והוא תמיד היה עונה לי: אלפרד אני רוצה מאה, אני רוצה שתהייה החכם ולא רק שתהייה חכם, אני רוצה גם שתדע מה לעשות עם כל מה שמלמדים אותך בביה"ס. עם השנים הבנתי למה הוא התכוון וגם הבנתי שהוא מבקש יותר מידי אבל ככה היה סבא ויקטור. למזלי הוא כבר לא היה בין החיים שהיו לי תשעה נכשלים בתיכון ולחוסר מזלי הוא לא היה בין החיים כשסיימתי תואר ראשון. כי אז רק הבנתי למה הוא מתכוון. כי רק אז הבנתי שלא משנה כמה חכם תהייה וצריך להיות חכם, אבל יותר מהכל צריך לדעת להבין מה עושים עם כל מה שלומדים. סבא ויקטור למדתי עוד משהו, בנוסף להיותך חכם ונבון צריך שיהיה לך לב ורגישות, ככה אפשר ליצור ולהיות הכי מקורי שאפשר. סבא ויקטור אני עדין לומד.

 

רוצה להיות הנער, הגבר שכותב שירים..

בעוד שלושה שבועות תגיע לארץ ותופיע בברבי ת"א, אחת מעשרת הלהקות האהובות עליי, אני מאמין שבהמשך אני עוד אכתוב על ההופעה הזאת .השיר הראשון שהם הוציא היה הקמתי להקה, המספר על אדם שמקים להקה ושר שירים שיגרמו לשלום בין הפלשטינים והישראלים ועל הדרך שבה הוא מבצע את השירים ועוד. אדי ארגוס הסולן והכותב של להקת ארט ברוט יצר בשיר הזה את אותו משכן מקראי שדיברתי עליו. השיר הזה הוא יצירת אומנות איכותית של אמן חכם ונבון. כל אחד רוצה להיות זמר, אין אחד שיגיד אחרת. גם אני רוצה להיות זמר, להקים להקה ולשיר שירי אהבה נכזבת ופה ושם שירי מחאה, אבל זו רק פנטזיה אני לא באמת יודע לשיר או לנגן או להופיע בפני אנשים. בעיקר בגלל הסיבה הזאת(יש עוד סיבות כמובן), שאדי ארגוס כתב על הפנטזיה שלי ושל רבים אחרים, הופכת את השיר הזה לגאוני ואיכותי.

מיקסטייפ מלווה מלכה מספר שש מציג לכם שירים מהתקופה האחרונה, שירים טובים ואיכותיים(יש גם שני קאברים). שירים שהייתי רוצה לשיר ויותר מכל איפשהו מתארים את הלכי רוחי כמעט בצורה הכי מדויקת שאפשר, שירים ששוכנים בתוכי. אסיים במכתבו של רילקה לאשתו קלרה בהתחלפות מכתבים העוסקת באומנות:.." ככל שתרחיק לכת, כן תעשה החוויה עצמית יותר, אישית יותר, יחידית יותר ויצירת אומנות היא בסופו של דבר הביטוי ההכרחי, הבלתי ניתן לביטוי, הסופי ככל האפשר של יחידיות זו…"

מיקסטייפ מלווה מלכה מספר 6 להורדה

  1. The soft pack- c'mon
  2. The futureheads- heartbeat song
  3. Drake- over
  4. Dan le sac vs. scroobius pip- get better
  5. The brunettes- the crime machines
  6. Darwin deez- constellations
  7. I'm from Barcelona- baby let's go
  8. Freelance whales- generator second floor
  9. Sambassadeur- small parade
  10. Broken bells- October
  11. Cults- go outside
  12. Jaga jazziest- one armed bandit
  13. Gonjasufi- I've given
  14. Roky Erickson & okkervil river- goodbye sweet dreams
  15. Massive attack- pray for rain
  16. Holly Miranda- joints
  17. Beach house- the arrangement
  18. Franz Ferdinand- the lobster quadrille
  19. First aid kit- winter is all over you
  20. Editors- feel good inc, gorillaz cover
  21. Bat for lashes- all I need, radiohead cover

 

עד לפעם הבאה

שבוע נפלא וכיפי

אלפרד כהן, השלישי