עונת מעבר

עוד תשוב הסנונית השחורה

לתלות את קינה במרפסת

ותחזור שובבה במקורה להקיש

על שמשת חלונך

גוסטבו אדולפו בקר

מישהו פעם אמר לי שבזמן שאתה עסוק בתולדות החיים שלך, שום דבר לא מתרחש בהווה שלך, זאת אומרת שום דבר משמעותי ובעל ערך קורה ביום יום. אני חייב להודות שאני לא מתעסק בתולדות שלי יותר מידי, אך מנגד יש ימים שאני מרגיש ששום דבר לא קורה. אותו מישהו שאני לא זוכר מי זה היה, בטח איזו דמות מסרט קלאסי משנות ה- 40 או דמות ספרותית עוד יותר קלאסית, אמר לי שבכל יום קורה משהו, אנחנו רק צריכים לשים לב. אם התובנה הזאת אני פחות מסכים, כי יש זמנים שפשוט לא קורה כלום, מחכים שיעבור ואולי טוב שכך, אלו תולדות החיים שלי.

רק פרשה אחת בכל המקרא מגוללת סיפורו של האב השני, יצחק בן אברהם- פרשת תּוֹלְדֹת. הפרשה מתארת את נדודי יצחק בארץ ישראל בעיקר בדרום, את חיכוכיו עם הזרים בני הפלשתים, חפירת בארות והפיכתו לעשיר מאד ובין היתר מספרת את סיפור עקרותה של רבקה אשתו ומיד את לידת התאומים שלהם, עשיו ויעקב. ולבסוף העברת הבכורה מעשו ליעקב.

אני דווקא רוצה להתמקד בבחירה של כותבי המקרא לא להרחיב יתר על המידה בסיפור יצחק, כאמור רק פרשה אחת מגוללת את סיפורו אבל למעשה כמעט ולא מספרת את סיפורו, אלא מתחילה את סיפור שני העמים של יעקב ועשו, סיפורים גדולים יותר רבי משמעות וחשובים יותר לבניית הזהות של היהדות. מסקנתי היא כזאת, בתקופת יצחק לא קרה הרבה, תקופה אנמית ואפאטית שכזאת, שחייה את ההווה ומתכספת אל העבר, לא חושבת קדימה. זמן מעבר שכזה. אני חושב שהזמן שלנו די דומה לזמן יצחק.

ליצחק היו שני בנים, האחד עשו, איש ציד היפראקטיבי אותו הוא אהב עד מאד וראה בו ממשיך דרכו. השני היה יעקב שנקרא על שם שעקב אחרי עשו ונולד אחריו, אך ההסבר השני לשם שלו יותר מתאים לו, למרות שהוא לא מקובל. יעקב הוא "עקוב הלב" כלומר ערמומי ומינפולטיבי אחד שרואה למרחוק ומתכנן עשרה צעדים קדימה, לכן גם המקרא ואלוהים והגורל ראו בו יותר מתאים להנהיג את העם היהודי אחרי יצחק, גם רבקה אשת יצחק זיהתה בו את זה ולכן קידמה את מעמדו בפני בעלה. עשו אמנם היה איש מעשים ופעלתן בניגוד גמור לאביו הפאסיבי והאנמי, אך הוא היה איש ההווה, היהדות חיפשה את איש העתיד.

הימים הם ימי יצחק, אנחנו חיים את ההווה, בתקופת מעבר, מחכים למישהו ערמומי במובן הטוב של המילה שינהיג אותנו לדרך אחרת שונה ומוצלחת יותר. סרן קירקגור כתב בשלהי המאה ה-19: "אנשי העת הזאת העייפים מצלצול פעמוני ההתלבטות נחים להם בינתיים בעצלות מוחלטת. מצב העת הזאת כמצבו של מי שנשאר במיטה בבוקר וחולם חלומות גדולים ואז מתחיל את שנת החורף, כשהוא מצויד בתירוץ מוכן ושנון על שהותו במיטה".  כל מילה שכתב סרן קירקגור רלוונטית גם ל-2010 לפעמים אני תוהה האם ההיסטוריה אכן מעגלית ודטרמיניסטית במובן מסוים, האם נולדתי לתוך תקופה שאי אפשר לשנות מאומה וצריך פשוט לחלום או לחכות לאיזה יעקב ממזר שכזה שיקנה את הבכורה בערמומיות.

מנגד כותב ראלף ואלדו אמרוסון: "הטבע מתגשם בכדורים ובניו בני החלוף היהירים, אל פני השטח והחוצה ממהרים, לסרוק את הכדור מצדודית, אילו היו הדברים מתבארים, היה הכל שוב נברא מבראשית" כלומר, אמנם החיים הם מעגליים אך הם לא חוזרים על עצמם בשום אופן, כי אם כן היינו חוזרים לנקודת ההתחלה ואנחנו אף פעם לא מתחילים מבראשית. ולמרות זאת אני מוצא הרבה קווי דמיון בין תקופת יצחק לזו שלנו, בעוד עשרים שנה יכתבו עלינו פרק אחד בספר אלקטרוני שכזה, מגה אחד של זיכרון.

נזיד עדשים

יעקב קנה את הבכורה מעשו באמצעות נזיד עדשים והשבוע הכנתי נזיד עדשים ותוך כדי שאלתי את עצמי מה עוד אפשר לקנות בנזיד עדשים?

מה צריך…

כוס עדשים כתומות

כוס וחצי מים רותחים

חצי חבילת שמנת

שני גזרים

100 גר' דלעת

אגוזי מלך

עלי נענע

חומץ בן יין אדום

מלח גס

פלפל שחור

שום גבישי

פפריקה חריפה

כמון

איך עושים…

שמים את העדשים בסיר על אש נמוכה. שופכים המים הרותחים ואת השמנת ומערבבים. חותכים הגזר והדלעת לקוביות קטנות ומוסיפים לסיר. שופכים מעט שמן זית(חמש כפות) וחומץ בן יין אדום(חמש כפות) מתבלים לפי הטעם במלח גס, פלפל שחור, שום גבישי, פפריקה חריפה וכמון ומערבבים.

אחרי 15-20 דקות על אש נמוכה מורידים את הסיר. יוצקים לצלחת. בוזקים אגוזי מלך קצוצים ועלי נענע.

 

צולם באייפון שלי

אנחנו לא גזענים, אנחנו אוהבים לבנים

בצבא היה לי חבר, דודו סלמן שמו, שהיה שומע רק היפ הופ, יום אחד הבאתי לו לשמוע את הסטריטס(מייק סקינר) זה היה הכי ראפ בשבילי. מוזיקה שחורה(היפ הופ) לא הייתה הכוס תה ירוק עם דבש שלי, אבל עברתי תהליך, הוא התחיל בשנה שעברה באלבום הבכורה של קיד קאדי ובאלבום האחרון של מוס דפ, לפתע מצאתי את עצמי נהנה ומתרגש מסוג כזה של מוזיקה. המילים חודרות לי לנשמה, משפיעות על הלך רוחי, המקצבים והמלודיה ערבים לאוזניי. בשנת 2010 מצאתי את עצמי מאזין לקנייה ווסט ומתעדכן בציוצים שלו ומחכה לאלבומים החדשים שלו ושל קיד קאדי.

אני מתחיל את הסיכום שלי לשנת 2010 במוזיקה בעולם והחלק הראשון יעסוק באהבה החדשה שלי להיפ הופ, אך גם יכלול אהבות ישנות כמו פאנק וסול. מעל לכולן ארצה לציין את ג'אנל מונה שככל הנראה תוכתר כתגלית השנה בהרבה מקומות חשובים ובצדק. השנה יצא לה אלבום גדוש באיכות וברגש והשיר- neon valley street הפך לאחד מהמנוני הלב שלי. בין היתר הסיכום הזה, כולל את הגורילז וממה שאני יודע דיימון אלברן הוא הכי לבן שיש, אבל הוא תמיד דואג לארח כמה כושים ובקטע white flag הוא גם מצרף אליהם את הסימפונית של לבנון.

בפעם אחרת, אלפרד כהן השלישי.

סיכום 2010 חלק 1. הסיכום השחור. להורדה

  1. Big boi- turns me on(feat. Sleepy brown & joi)
  2. N.E.R.D- party people (feat. T.I)
  3. The roots- walk alone(feat. Truck north, p.o.r.n & dice raw)
  4. Kanye west- don’t look down(feat. Mos def, lupe fiasco & big sean)
  5. Drake- up all night(feat. Nicki minaj)
  6. Das racist- hahahaha jk
  7. Gorillaz- white flag(feat.kano, bashy & the Lebanese national orcchstra)
  8. Aloe black- I need a dollar
  9. Cee-lo green- I want you
  10. Sharon johns & the dap-kings- I learnd the hard way
  11. Gonjasufi- klowds
  12. Kid cudi- marijuana
  13. Gil scott heron- I'll take care of you
  14. Janelle monáe- neon valley street
  15. Sade- in another time

זה לא את, זה אני

שלום לפני חנופה מתרפסות

לגדלות עם הבעות חכמה מעושות

להתעשרות חדשה שמבטה לא מישרה

למשרה צייתנית, נחותה או בכירה

לאולמות מלאים, לחצר, לרחובות

ללבבות קפואים, לרגלים חופזות

למי שהולך, למי שבא וממשמש..

רלף וולדו אמרסון

 שהודיעו בחדשות שפריחת החצבים הקדימה ולמעשה הפריחה שלהם מקדימה משנה לשנה, התחלתי לדאוג. כידוע פריחת החצב היא אחד מסממני הסתיו, עונת מעבר, תהליכים פיזים ומטפיזיים מתרחשים בטבע וגם בגופו של האדם וגם השנה זה לא פסח עליי, רק שזה הקדים, עוד בסוף חודש יולי וכל שנה זה יותר ויותר מוקדם. אני מצטער, אין ביכולתי לשתף את התחושות שלי, זה עמוק מידי, הייתי רוצה שהם ילכו, שיתחיל משהו חדש לחוות או משהו בסגנון, להשתנות, אבל זה לא קורה כל כך מהר. מנגד אני גם לא רוצה להעמיד פנים ולהמשיך בחיי היום יום ולחייך לכל הכיוונים, אך לפעמים חייבים להעמיד פנים, השינויים שעליהם אני מדבר וכמה להם, פנימיים מידי. אולי השינויים האלו לא תלויים בי בעצם. אני לא חושב ככה, קשה לי לחשוב בצורה הזאת. צריך לדבר על זה. 

להבין 

כדאי לכם מאד לקרוא את שתי הפרשות שקראו השבוע, נִצָּבִים ו-וַיֵּלֶךְ, מדובר בטקסטים ספרותיים איכותיים רבי משמעיות וגם מקסימים. פרשת ניצבים ממשיכה את הפרשות הקודמות ועיקרה עוסק בברית בין אלוהים לעם היהודי לעם הנבחר. פרשת וילך עוסקת בפרידתו העצובה של משה רבינו מההנהגה של אותו עם והעברת המנהיגות ליהושוע בן נון. את שתי הפרשות נהוג לקרוא תמיד לפני ראש השנה, ככה זה יוצא. בשתי הפרשות יש נימה של סיכום, סוף או פרידה, אחרי קריאת שתי הפרשות הנ"ל, לא נשאר הרבה לסיים בקריאה את התורה ואז חוזרים מבראשית ומגלים דברים חדשים ומוסיפים על אלו הקיימים. שתי הפרשות הללו ידריכו אותי לקראת השנה החדשה ואולי לשינוי המיוחל.

שתי הוראות או מצוות לכדו את תשומת ליבי בעת קריאת הפרשה, באחת נאמר כי הטוב שבעולם לא נמצא בשמיים ולא מעבר לים, במקומות בלתי מושגים, אלא כאן אצלינו הכי קרוב שאפשר: "לא בשמים היא..ולא מעבר לים..כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" האמונה קיימת בכל אחד מאיתנו, הכי קרוב שאפשר ולא צריך לחפש אותה בגבולות פנטזיונרים או במחוזות מיסטיים. אהבתי שהמשפט מסתיים במילה לעשותו, כי צריכים לעשות ולפעול על מנת לברוא משהו שאנחנו רוצים ולא לתלות תקווה חזיונות שווא. עלינו להיות ניצבים בעולמינו שלנו, להיות נוכחים בו לדעת שיש לנו תפקיד ולבצע אותו, להביט פנימה ולהאמין בעצמינו. 

המשפט שסוגר את פרשת ניצבים, מציב בפני האדם בחירה. אלוהים ושליחו משה קובעים כי יש טוב ויש רע ויש חיים ויש מוות ועל האדם לבחור בטוב, כי אם כך יעשה ייטב לו בחיים, מדובר בגישה הומאנית של אלוהים לחיים. ידוע שבכל אחד קיים יצר רע , הוא חלק מאיתנו ואין להתעמת איתו, הקרב די אבוד.  המוות הוא חלק בלתי נפרד, איננו בני אלמוות, יחד עם זאת ולמרות זאת הנצחיות טמונה בטיב מעשינו, בבחירות שלנו. אנחנו צריכים לבחור בטוב. לקום בבוקר ולא להיות אדישים אליו, לטוב ולחיים שבעולם. 

שנה טובה

אחרי שהבנתי מה אני צריך כשייטב לי, להסתכל פנימה ולבחור בטוב. אחרי שאשליך את כל חטאיי השנה האחרונה ואתקע בשופר, אני רוצה להיפרד מהשנה הזאת, להשיל מעורי את כל החוויות ולהעביר את השרביט לשנה החדשה, אולי הנהגה חדשה תצליח לעורר את הטוב שבי, כי אני בן אדם מאמין אחרי הכל. ראש השנה היהודי, הוא החג היחיד שמציינים אותו כאשר הלבנה מכוסה ולא ניתן לראותה כמעט. כי מחושך ייצא אור ויהי חושך ויהי אור. האמונה היהודית מסבירה את החושך בכך שהאדם יוכל בעצם להאיר בעצמו את מחשכי ליבו, זה ימים של חשבון נפש. אני רוצה בשנה החדשה שתהייה מלאה באור, כזה שידריך אותי ויכהה את עורי, אור שגם ישרוף אותי  ויזכיר לי לפעמים שצריך להיזהר. שלום לך שנה, היה נחמד וגיליתי המון דברים על עצמי, אבל זה לא ילך בנינו. כן יש מישהי אחרת, שנה חדשה, אני חושב שהיא תצליח לראות אותי טוב יותר ממך. אני לא אשכח אותך שנה מופלאה שכמותך, אבל צריכים להמשיך הלאה. אני חייב להתחדש ולהשתנות.

  

Rachel Giladi, Tashlich, Casting off sins, Performance, Tel Aviv, 1985

השתנתי 

 האותיות שמרכיבות את המילה שנה הן גם השורש של הפועל להשתנות, כך ועם עוד שק מלא ציפיות הלכתי להופעה של לסד סאונדסיסטם ( LCD soundsystem) ולא התאכזבתי, לא ממש השתנתי, אבל חוויתי אירוע שאנצור בלב לעולמי עולמים. 

לפני ההופעה שאלתי את עצמי כמו ששואל ג'ימס מרפי האיש מאחורי לסד סאונדסיסטם, היכן כל חבריי, איך זה יתכן שלהופעה הכי חשובה שהייתה השנה בישראל, אף מחבריי הטובים לא התלווה אלי, זה העסיק אותי כמה ימים ותהיתי ביני לבין עצמי למה חבריי הטובים לא מעריכים כמוני את אחד ההרכבים החשובים בעולם. כשהגעתי לגני תערוכה נתקלתי בכמה מכרים, הצטרפתי אליהם והרגשתי טוב יותר. חיכיתי בסבלנות כשהופעת החימום של להקת הדראמס תסתיים ואז פילסתי דרכי אל השורה הראשונה, מכריי הלכו אחורה לשמוע טוב יותר, אבל אני לא רציתי לשמוע רציתי לחוות. 

חברי הלהקה עלו לבמה ואחריהם עלה ג'ימס מרפי, ניתקתי מהאולם ומהעולם. הבחנתי לפתע כשהוא לובש חולצה מכופתרת הזהה לשלי, התרגשתי כמו ילד קטן שמתלבש כמו הגיבור שלו. ההופעה התחילה, שלוש מערכות תופים החלו לפעול, גיטרה בס עצבנית החלה להתנגן. אסיאתית מגניבה על הקלידים והמילים הראשונות של ההופעה היו: "הגיע הזמן היום" בתרגום חופשי שלי והתחלתי לרקוד, כולם מסביבי החלו לרקוד, זה היה שילוב מהפנט של הופעה חיה עם סט של די ג'י מוצלח במועדון ריקודים. על הבמה נכחו כל סגננות המוזיקה שאני אוהב, רוק פופ פאנק פאנק ואלקטרוני. ראשי נע מימין לשמאל, הרגלים נוגעות לא נוגעות בקרקע. התחלתי להבין שככל הנראה זו ההופעה הכי טובה שאי פעם אהיה בה. 

קשה להיות מופתע שאתה מכיר את כל השירים, קשה מאד לשחזר את אותו רגע ראשוני ורומנטי שבו אתה מתאהב בשיר ושומע אותו בלופ, בהופעה הזאת זה קרה לי, אני חושב שבפעם הראשונה מבין כל ההופעות הרבות שהייתי בהן. זה היה כשג'יימס ולהקתו ביצעו את – someone great אני מכיר את השיר הזה ושמעתי אותו עשרות פעמים, אבל בהופעה הוא ריגש אותי במיוחד. התחברתי אליו בצורה הכי ריגשית שיש, הוא לימד אותי שלמרות שאפשר לזהות את הרע שמתקרב, אין ממש מה לעשות בנידון או להתכונן בצורה אחרת, פשוט לחכות שמשהו טוב אחר יבוא במקום.


כתבתי על האלבום האחרון של ג'ימס מרפי ולסד סאונדסיסטם כאן לפני כמה חודשים ובעבר היותר רחוק כתבתי גם על השיר הכי חשוב שכתב ג'ימס מרפי, היכן כל חבריי, השוואתי אותו אז עם השיר של הביטלס, עם מעט עזרה מחבריי. התחברתי אליו כי זה השיר של הדור שלי, הדור האבוד והאנמי שיש לו כל כך הרבה חברים, אבל ממשיך לשאול איפה הם. עמדתי כל כך קרוב כשהצלחתי להבחין בין אגלי זיעה לבין דמעות וכשהשיר הזה נוגן, בכיתי יחד עם ג'ימס מרפי, למזלי או לא למזלי, אף אחד מחבריי הקרובים לא היו איתי כדי לגלות שבכיתי. האכזבה היחידה שלי הייתה מההופעה שהם לא ניגנו שירים מהאלבום האחרון, כמו בית ופאו פאו פאו, אבל לא הכל מושלם, ההופעה הסתיימה ונאלצתי לחזור לחיים הרגילים, כי הגיע הזמן להשתנות.
 

שנה טובה, אלפרד כהן השלישי.