בקרוב אצלך

בוא בוא חמוד/בוא תיתן נשיקה לדוד

כן תחייך ותגיד/נעים מאד מאד

ואם תבוא לבקר/קנה לו מתנה

בחתונה שלך/בבר מצווה שלך/בברית מילה שלך

הוא ייתן לך מעטפה

קובי אוז

 ושוב "מזל טוב" ושוב "בקרוב אצלך" ושוב נשיקה על הלחי ועוד אחת בלחי השנייה ושוב לחיצת יד ושוב חיוך למצלמה ושוב לסדר את החולצה ולעמוד ישר והאמת די נהניתי והתרגשתי בחתונה של אחי. בזמן החופה שהייתה מוקפדת ומדויקת, ניסיתי להביט בעיני האורחים ולא הצלחתי, ניסיתי להיזכר ברגעים שלי ושל אחי כילדים ולא הצלחתי. התמקדתי באירוע עצמו וליבי לא סטה ממנו כהרגלו. בעודי רושם את השורות הללו הוא לבטח בבית הכנסת עולה לתורה(כן אני קם מוקדם בבוקר גם בשבת) אולי יזרקו עליו גם סוכריות, אני רושם אולי כי אני כבר לא יודע אם עוד עושים את זה בימינו. החל מהשבוע על אחי מוטלת האחריות להקים משפחה ולהיות אחראי עליה, ואחרי שהוא עשה את הצעד הראשון להקמתה יוכל לצעוד אולי אפילו לרוץ בבטחה במסלולים אחרים שסוללים לנו החיים, כי משפחה היא עוגן חשוב ובטוח ומשפחה היא יתרון. בקרוב אצלכם.

פרשת השבוע- אַחֲרֵי מוֹת מחולקת לשלושה חלקים העוסקים, ביום הכיפורים, האיסור של אכילת דם והחלק האחרון עוסק באיסורי עריות בו ארצה לעסוק. הסדרה של איסורי העריות המפורטות בסוף הפרשה, הם חוקים כלליים המחייבים את כל בני האדם כאחד וחוקרים ביולוגיים ירחיבו ויגידו שאלו חוקים החלים על כל הטבע בעולם, שכן אפילו חלזונות או פרחים בעלי שני איברי רבייה יעדיפו להזדווג עם אחרים ולא עם עצמם. רתיעה וגועל אלו שני התחושות המתלוות כאשר אנחנו מעלים על דעתנו לשכב עם אחד או אחת מבני משפחתנו הקרובה. המקרא מדמה את זה לקיא, אם נקיים יחסים וחשוק בבני משפחתנו האדמה תקיא אותנו.

למעשה אלוהים ומשה מנסים להזהיר את העם היהודי החדש מאותו דפוס התנהגות נתעב וטמא של בני העמים שישבו בארץ המובטחת. אלוהים מבטיח להקיא אותם מהאדמה הקדושה על מנת שהעם שלו ישב שם, אך אם ידרדרו לרמת השפל הזאת, לא יחשוש אלוהים לגרש גם את בני עמו.

מצאה חן בעיני הפרשנות של הרמב"ן שטוען בעקבות הפסוקים הללו כי לא עצם כיבוש הארץ ויישובה היא המצווה המוטלת על ישראל, אלא החובה היא לקיים את המצוות. הארץ המובטחת תקיא כל מי שעובר על החוקים, גם אם הם יהודים. למעשה כל המתנחלים, תומכי הרעיון של ארץ ישראל השלמה טועים בבסיס אמונתם. ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה.

סיפורי סבתא

סבתא שלי נישאה לבן דודה לימים הסבא שלי. היה זה נהוג ומקובל שנישואים של בני המשפחה יישארו בגרעין שלה. למרות הסיכונים הגנטיים שיולדו ילדים בעלי מום, חז"ל אפילו מחשיבים נישואין מהסוג הזה כמצווה. וכך על פי המסורת משפחות יהודיות אשכנזיות וספרדיות נהגו לבוא בברית הנישואין בתוך המסגרת המשפחתית המלכודת והבטוחה. סבתא שלי תמיד מספרת שלא היה שום ספק שתתחתן עם סבא שלי, היא גם אהבה אותו באמת. מעטים המקרים הללו, הטבע האנושי מרחיק אותנו מבני משפחתנו, זה באבולוציה שלנו להתאחד עם האחר הרחוק והלא מוכר. אז יש לי מסר לכל הדודות למיניהן שניסו בימים האחרונות לשדך לי עלמות צעירות מבנות המשפחה המורחבת שלנו- לא תודה. וסבתא אני מצטער, זה פשוט לא ילך.

סיפורים יפואיים

מחשבות קיומיות מטרידים את שנתי בלילה אחד והיא נודדת בין הפנטזיות לבין חיי היום יום. ברקע נערים על ברזלים מדברים בטון חסר אחריות שכזה, כל החיים לפניהם, כאילו שאין מחר. לילה טיפוסי ביפו. אלא שהפעם כמה יריות ממכונית חולפת שינתה את המציאות של משפחה אחת. סירנות משטרה ושל האמבולנס יהדהדו בזיכרונות שלהם מעתה והלאה. אדם נהרג על רקע מלחמת כנופיות פשע מנומנמת משהו. השכנים מזהירים שהיא תתעורר בקרוב וזה יהיה קשה מנשוא. ובחדשות, רק ידיעה קטנה בעמודים הפנימיים של העיתון ושל פורטלי אינטרנט מובילים.

פושעים לא הורגים אזרחים שלא מעורבים במלחמות שלהם, יש להם קוד כזה שהם לא מעיזים להפר, החיים והסרטים לימדו אותי את זה, רק שתמיד תהיינה טעויות ואנשים יכולים למות. אני מפחד להיות טעות של עבריינים. רוצה לעבור מכאן, הצהרתי נחרצות. אסעד יו"ר דיירי הבניין הרגיע אותי, בכל מקום יכולים לרצוח ובכלל רוב האנשים כאן טובים. הוא צודק. אסיים את החוזה שזה עתה חידשתי ואחזור לעיר שלי, לתל אביב.

האביב תמיד

ידועות הסיבות למה אנחנו אוהבים שירים מסוימים, הטקסטים שגורמים לנו להזדהות, המטאפורות בטקסטים שעושים לנו הזרה בעולמנו הרגשי והאינטלקטואלי. המלודיות, העיבודים המפתיעים והמגוונים, התזמור, הקול של הזמר או הזמרת, כל הסיבות הללו ידועים לכל אלו שמאזינים למוזיקה.  אלבום החדש של I'm from Barcelona- forever today גורם לי בנוסף לכל התחושות לעיל, גם להרגיש כאילו אני עצמי הייתי באולפן ההקלטות ושר את הפזמון יחד עם כל חברי הלהקה.

29 חברים מונה הלהקה הזאת וכששרים במקהלה מאד קל להרגיש כאילו אתה שם. ריבוי קולות, זה כמו ריבוי דמויות בסיפור, אתה לא מזדהה עם דמות אחת, אלא עם כל הסיפור, אתה חלק ממנו. באלבום הזה ובכל המוזיקה שלהם אתה חלק מאסקפיזם, חלק מאופטימיות בלתי נגמרת, כאילו התחושות האלו שנוטות להידחק הצידה, תופסות את מקומן ומשתלטות לך על סקאלת הרגשות.

קשה מאד לחבר שירים שעוסקים בחיים הטובים ובתקווה בלתי נגמרת, האומנות נוצרת מכאב ברוב המקרים, לכן נוצרת לעיתים סלידה ותחושות גועל עד כדי קיא משירים שעוסקים באהבה פורחת ובניצחון על כל המכשולים, אבל אני חושב ש I'm from Barcelona-  מודעים לכך ומעשירים את הטקסטים שלהם בכלים רבים, כמו תזמורת ממש.

האלבום הקודם שלהם, הכיל 27 שירים כל אחד בסגנון מוזיקלי אחר, של כל אחד מחברי הלהקה(איפה עוד שניים?) במידה רבה זהו אלבום מרתק החושף את ההשפעות המוזיקליות של כל אחד מחברי הלהקה, מפופ, פולק, מטאל, ג'אז ואלקטרוניקה ועוד, אך מנגד הוא אלבום ארוך, מתיש וגם קצת יומרני.הפעם הם חזרו לפופ האינטליגנטי והנוצץ שלהם משני האלבומים הראשונים, לדעתי זהו האלבום השלם והיפה ביותר.


האלבום נפתח בשיר הערצה/הוקרה לצ'רלי פרקר, שלו מייחסים את המצאת הבי בופ והג'אז המודרני והחופשי וכך הלהקה חושפת את מקור ההשפעה המרכזי שלה, את הדרך בה הם מתייחסים למוזיקה- סגנון חושפי עם מלודיות מתוקות. "קדימה! שיר לי שיר בירד" הם שרים(בירד הוא הכינוי של צ'רלי פרקר) I'm from Barcelona  לא עושים ג'אז הם עושים פופ עם אותה אידיאולוגיה שהנחתה את צ'רלי פרקר ביצירותיו, לא פופלרי. מיוחד.

מתחילתו ועד סופו של האלבום המצוין הזה חוויתי כאמור כאילו הייתי אני עצמי חבר בלהקה הזאת ומשיר לשיר נזכרתי בצדדים הטובים שלי, וכמו מגדלור האיר מחדש את היכולות והכישורים שלי ולפני שאתם מקיאים לי המקלדת, אני לא מבלף, באמת כך אני מרגיש. האלבום הזה עושה לי את זה.

I'm From Barcelona- Forever Today להורדה

ו..גם חג שמח, אלפרד כהן השלישי.

מודעות פרסומת

משועמם בעקבות השמש

…איני אוהב את האביב,

מיאוס הפשרות, בוץ, סחי- אני קודח,

אי שקט, לב ושכל בצער מעווים

א. ס פושקין

 אז מה קרה לי השבוע. כך אני שואל בכל פעם שמתחיל לכתוב פוסט והשבוע לא קרה לי כלום, לא מצאתי תשובה. ממש משעמם ובכל פעם שאני חושב שמשעמם, מהדהד לי בזיכרון אחד הראיונות של ארי פולמן בימאי הסרטים בו הוא אמר שאין דבר כזה משעמם, אין דבר כזה להשתעמם אז עם כל הכבוד לארי פולמן יש כזה דבר משעמם ואני משועמם ומשתעמם.

זה לא שלא מצאתי במה להתעסק מחשבתית ופיזית בשבוע החולף. התרגזתי ממכתב הרבנים התומכים במשה קצב ומבטלים בחוצפה ובאווילות את החלטת בית המשפט הישראלי, התחלתי שוב לקרוא את יוסל בירנשטיין, מחשבות על לחזור לאוניברסיטה, המתנה כמעט מורטת עצבים לתשובת הבוסים שלי לבקשתי להעלות את השכר, חידוש חוזה הדירה מבלי שיעלו לי את המחיר, דייט לא מוצלח, התרגשתי ממוזיקה חדשה. הרבה דברים קרו לי השבוע, אז למה חרף כל זאת אני משתעמם, למה נאבק בתחושה הזאת בכלל, למה למצוא משמעות בכל דבר, למה לנסות למצוא את התשובה, אז משעמם, סו וואט.

השבוע, בפרשת וַיַּקְהֵל, המקרא בוחר בצורה המשעממת ביותר לחזור ולפרט לנו כיצד יש לבנות את המשכן, הבית של האלוהים. שוב אותם פרטים יבשים אודות המידות והחומרים וגו'. תחושה של בלבול אחזה אותי כשניגשתי לטקסט ואחרי שהתבלבלתי מצאתי את עצמי כועס, בשביל מה לחזור ולספר לנו את כל זה.

מעניין שבשנה שעברה מצאתי את הדרך לדרוש בפרשה הזאת בצורה מכובדת ומבלי להצטנע אפילו מעניינת, אבל אומרים 70 פנים לתורה, אני יכול לכתוב על כל פרשה 70 פוסטים, 70 שנה של כתיבה בלוג, לשבור את שיא העולם בכתיבת בלוג רציפה. ולפני שאהפוך לטרחני ובעקבות כך תפסיקו לקרוא אותי אני מפסיק את כל הקטע המשעמם הזה מעכשיו.

הימים הם ימי פרה האביב, נראה שבכל שנה ושנה מקדים האביב לבוא ולא רק האביב, האלונים בשיא פרחתם מרכינים ראשם מעלה בגאון, הדבורות נשלחות על ידי מלכתן הרודנית ללקט צוף מהפרחים הפותחים שעריהם בנדיבות. מזג האוויר נמצא במשבר זהות קטן, מתקשה לתפקד בהחלטיות האופיינית לו בעונות החורף או הקיץ ובגלל כל אלו אני אוהב את עונות המעבר, עונה של שאלות והתחדשות, לרומנטיים בינינו(כולל אני) עונת החיזורים.

כמו עונת האביב המקדימה לבוא, כך גם הפרשה שלנו העוסקת בבנייה, בשאלות זהות, בהתחדשות ובהמצאה של הישות החדשה שנבראה- עם ישראל. רוב העם מתקהל ומנדב מהונו האישי לטובת הרעיון החדש של האמונה- המשכן לאלוהים. כמו הדבורים בכוורת המנדבים את צוף הפרחים אשר אספו בעמל קשה.

אני מודה, אני לא בן אדם שמתנדב, נדיבות זה לא הצד החזק שלי. לפעמים עוברת בי מחשבה לקום ולהתנדב באחת מ-32 אלף העמותות הקיימות בישראל ולפעמים אני מוצא שונא את עצמי על כך. אחוז קנאה באלו שמסוגלים לנדב כספם, רוחם או נפשם למען רעיון, למען מישהו, לעזור. בשורה התחתונה, לא רואה את עצמי מתנדב. אם כי יש בי נדיבות לב, אם יבקשו ממני אני אסייע ואתן את כל כולי למשימה. אז אם אתם מכירים עמותה בתל אביב, אני פנוי בשעות הבוקר.

שיר מוכר של מקופחים

שמתי לב שפרשה הזאת עולים שני שמות של אמנים עליהם הטיל אלוהים את האחריות לבנות ולעצב את המשכן, בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך ומשום מה בתודעה היהודית המסורתית נחצב רק שמו של בצלאל בן אורי, הוא "קיבל" בית ספר לאומניות ואהליאב קיבל כלום, מהיכן מגיע הקיפוח הזה, הרי את שניהם מילא אלוהים באותה חוכמת לב, בתבונה ודעת בכל מלאכת, אז מדוע הקיפוח הזה, במה יותר טוב בצלאל מאהליאב. ככל הנראה שהסיבה לקיפוח היא הייחוס המשפחתי הרם של בצלאל שהגיע ממטה יהודה הנחשב יותר ממטה דן.

עם תחושות קיפוח אני מזדהה במיוחד, אני מגיע מבירת המקופחים, מהמטרופולין הגדול של המקופחים הלא היא באר שבע. ביום רביעי ירו רקטת גראד על אותה עיר הולדתי וקולות בתגובה לא אחרו להגיע, אלה היו קולות של קיפוח, אך הפעם תושבי עיר הולדתי לא צודקים, אם היה נופל טיל גראד בתל אביב, ישראל לא הייתה מגיבה אחרת, אולי היה יותר רעש בתקשורת אבל זהו, ישראל הייתה שולחת שני מטוסים, מפציצה כמה בתים ברפיח וזהו. "גם אם תהייה לידי, זה לא יספיק לי אף פעם/ אם תבוא לקראתי, זה רק יגדיל את הפער" שר פעם קובי אוז עם טיפקס ב-שיר על מצוקה שכונתית.

לסיום הפרק הזה על פרשת השבוע ארצה לסיים בשירה של זלדה, אותו מצוטט בנימין לאו בספרו אתנחתא. השיר קיבל עבורי פתאום פרשנות אחרת ורלוונטית. השיר עוסק בין היתר בחוסר היכולת לתת, ביצירה, באומנות, בקנאה אבל גם בתחושות קיפוח עזות ביותר. את השיר דרך אגב רשמה זלדה לחברתה יונה וולך.

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

גשם ואבק

אלבום השבוע שלי יכול בקלות להיכלל בקטגוריה של אלבום משעמם אבל הוא לא, הוא החלט קצת מקופח בבלוגוספירה למרות שהוא קיבל את הטייטל best new music בפיטצ'פורק, וכתבו עליו בוואלה תרבות. ולמרות כל זאת ג'ימס בלייק לוקח ממנו את כל ההייפ. אלבום הבכורה של ניקולס ז'אר- רִיק זה רק רעש(space is only noise) הוא לא רק אלבום השבוע שלי הוא מועמד חזק לאחד מאלבומי השנה שלי(כן כן אני יודע שאנחנו רק בסוף פברואר).

ניקולס ז'אר משתמש במניפולציית השקט, קצב איטי, הכל מאד נמוך ודורש מכל מאזין להתאמץ ולהקשיב, הוא דורש את הסובלנות של המאזין הפוסט מודרני בעל הפרעת הקשב שיכול להקשיב לאין ספור צלילים בכל העוצמות, אבל דווקא מחוסר הסובלנות הנוצרת מהאזנה לאלבום שקט שעוצמותיו נמוכות, מתחזקת המודעות לחוש השמיעה. ניקולס ז'אר מווסת לנו את הרגשות כשהוא פונה אך ורך לחוש השמיעה שלנו, הוויסות הזה מעצים לדעתי את חווית ההאזנה והופך אותה לאינטלקטואלית ומרגשת כאחד.

האלבום נפתח במעין בחינת שמיעה קטנה, גלי ים מתנפצים על החוף, דיאלוג לא ברור כאילו לקוח מסרט של רובר ברסון או משהו כזה ואז קול בס באנגלית מעין מדריך של הדמיון. הברות בקול, רעשי מוזיקה לא ברורים ואחרי שעוברים את בחינת השמיעה הקצרה הזאת חייבים להיכנס ל-מוד של האזנה שונה. לא בכדי השם של הקטע הראשון לאחר הפתיחה נקרא קולמבוס, המשמש מטאפורה לחיפוש וגילוי.

בהמשך האלבום אפשר לזהות מאפיינים שונים ומגוונים ואנחנו כמו נעים תוך כדי מטאפורת של התנפצות הגלים. ביטים שבורים שמתנפצים לכל עבר, גלים של אלקטרוניקה, דאבסטפ, ג'אז, טכנו, דיפ האוס, Fאנק. כלים חיים לצד צלילי המחשב והכל כאמור מאד מאד שקט. כי האוזן הולכת יותר פנימה.

לדעתי חייבם להאזין לאלבום הזה כיצירה אחת וברצף, משהו נדיר במחוזות המוזיקה העכשווית, ולכן אני מתקשה לבחור בקטע אחד שבולט מעל כולם. אלבום חובה!

Nicolas Jaar- Space Is Only Noise להורדה

שיהיה שבוע משעמם, אלפרד כהן השלישי.