לה פמיליה

יותר מידי ציפורים על עץ אחד

והשמיים השחורים מלאים בעלים צועקים

ציפור אחת שחורה ללא מקום לנחות

ציפור אחת שחורה ללא מקום להיות

חוזרת אחורה בתקווה למצוא מקום של מנוחה

ביל קלהאן, מתוך Too Many Bird's תרגום חופשי


 חייבים "להשלים פערים" אני תמיד רוצה לראות הכל, לשמוע הכל ולחוות הכל. אבל זה בלתי אפשרי ולכן לפעמים לוקח לי שנים להגיע למה שרציתי לחוות, אפשר להבין למה אני מתכוון, לשמוע את המוזיקה שחייבים לשמוע ועוד לא שמעת או לראות את הסרט שחייבים לראות ועוד לא ראית, יצירות אומנות שהשפיעו על רבים כל כך ועדין לא עליך עצמך. בימים האחרונים התחלתי לראות את הסדרה "הסופרנוס" יצירת מופת טלוויזיונית נוהגים לכנות אותה וכבר בפרקים הראשונים שלה, אני יכול רק לחזק את הקביעה הזאת ולהמליץ למי שעוד לא חווה אותה – להשלים פערים.

בסיקוונס הפתיחה נראה הגיבור, הלא הוא המאפיונר טוני סופרנו בבריכה הפרטית שלו ובו שוחים ברווזים חיות המחמד שלו. כמה רגעים לאחר מכן הם פורשים כנף ומתעופפים להם ולא חוזרים. טוני סופרנו מתמוטט. הוא הולך לטיפול ובו הפסיכיאטרית מנסה להסביר לו שיש קשר בין הברווזים שעפו למשפחה שלו, לחרדות הנטישה שלו , לטראומות שחווה מבית אבא ואמא שהיה ילד קטן, אני עדיין בשלב שהוא מתכחש להסבר הזה, אבל מעניין איך זה יתפתח.

ציפורים ובעלי כנף, תמיד נתפסים כדימוי למשפחה מלוכדת. האמא הדוגרת על גוזליה ומגנה מפני כל רעה שתבוא, האבא שמביא את האוכל או אפילו להקות הציפורים מכל הסוגים שעפים יחד במעין מטס מרשים ומהפנט בלויאליות יוצאת דופן למשפחה ולקבוצה, נודדים מארץ חמה לארץ קרה ולהפך וכולם ביחד, לא משאירים אף אחד מאחור – האידיליה של המושג משפחה בעיניי.

אמא אווזה

פרשת כי תצא היא מעין שרשרת של מצוות, למעשה היא הפרשה שבה יש הכי הרבה מצוות בכל המקרא. ישנו מדרש שמצווה לקרוא את הפרשה הזאת כתכשיט, כמעין שרשרת שעונדים על צוואר. המצוות הם קישוט לחיים והם צריכים להתלוות אליך איתך תמיד, כמו השרשרת האוחזת בתכשיט שלך לנצח. בפוסט הזה ארצה להתעסק בשתי מצוות האחת מוסרית וחשובה והשנייה חשוכה ולא רלוונטית לתקופה בה אנו חיים. איכשהו יצא ששתי המצוות הללו מתעסקות ועוסקות ב – משפחה.

כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. המצווה הזאת אומרת בפשטות; אם באמצע הדרך נתקלת בקן ציפורים, לא תיקח רק את הגוזלים שבתוכו ותדאג רק להם אלא גם לאמא ואם כך תעשה יאריכו חייך, כמו במצוות כבד את אביך ואת אמך. החשיבות של משפחה, השמירה על כל חלקיה וקידוש ערכיה מאריכים חיים לפי היהדות. המשפחה חייבת להיות שלמת כל מרכיביה. פרנק זאפה כתב בספרו הספר האמיתי של פרנק זאפה; "יש לי, בכל אופן, אישה נהדרת וארבעה ילדים מופלאים, וזה רבותיי, טוב מהכל."

אבל בישראל יש אפרוחים וביצים שאין להם אמא ואבא ויש להם מעט מאד חיים. בישראל הרועשת והגועשת של הימים האחרונים, של צדק חברתי, של דיור ציבורי, של קוטג' במחיר סביר. מבין כל אתם הסיפורים הגדולים שקרו השבוע וזכו לסיקורים בהתאם ולפרשניות רחבות. תפס אותי הסיפור הבא: אתר האינטרנט animal-tv הצליח לצלם באחת המגדרות בישראל וחשף תמונות קשות לצפייה ולעיכול. מסתבר שהלולנים בישראל מגדלים שני זנים של תרנגולים, האחד מיועד לתעשיית הבשר והשני מיועד לתעשיית להטלת הביצים. כיוון שבזן השני אין צורך באפרוחים זכרים, ארבעה וחצי מליון אפרוחים זכרים נהרגים בשנה ובדרך נוראית, חלקם נזרקים לשקית אשפה ונחנקים למוות וחלקם מוצאים את מותם דרך מכונה שטוחנת אותם. מזעזע!!!!

יכול להיות שאני טועה וזיכרוני מכשיל אותי, אבל נראה לי שזו אחת מהמצוות היחידות שעוסקות בצער בעלי חיים ולצערי היא נבלעת מבין כל 613 המצוות האחרות. אחד השינויים שחלו בי בשנה החולפת, היה ההבנה שכיום בחברה המודרנית, אנחנו מתעללים בחיות, מחזיקים בהם בתתי תנאים ולאחר החטא הנתעב הזה, אנחנו אפילו מרשים לעצמינו לאכול אותם. אני אוכל בשר פעם בשבוע, לא אוכל יותר ביצים וראיתי לנכון להעלות את המצווה הזאת בבלוג שלי. כדי שנזכור שגם אפרוחים ושאר החיות צריכות לחיות.

ככה זה בטבע

עוף גוזל, שירם האלמותי, הנצחי והקצת מאוס של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב מדמה את הגוזל לנער בוגר שעוזב את הקן כדי לבנות משפחה אחת משלו. אבל מה קורה אם אותו נער, בן משפחה סורח ובוחר בדרך הרעה וממרה את פיהם של הוריו הישרים, לפי פרשת השבוע, יש לסקול אותו באבנים בחוצות העיר. עונש אכזרי ביותר אם לחשוב על זה. מוזר לי לגלות סתירות מוסריות במצוות השונות בפרשה של השבוע, מצד אחד אסור להרוג את האפרוחים/ביצים ואת אימם ומנגד לסקול באבנים ולהעמיד את חייהם בחוזקה של אבן, משום שהנערים סררו ובחרו בדרך הלא נכונה. כנראה שאלו היו מנהגיה של התרבות באותה תקופה ובכדי להנהיג דרכים חדשות, הגונות יותר, מוסריות יותר, קשה להימנע מסתירות או מהתנגשויות מהסוג מהזה.

בחרתי השבוע להביא שירים של ילדים וילדות רעות, חלקם היו באמת רעים והורשעו בכל מיני עבירות ולחלקם אומץ הדימוי הזה של הילד הרע. בכל אופן המוזיקה שלהם תמיד מעניינת ומסקרנת. יש בהם משהו מרדני, אך גם תלוש ולא מחובר למציאות ואני מוצא בזה הרבה חן. קבלו את הילדים והילדות הרעות של מלווה מלכה. פיט דוהרטי, סולן הליברטיניס, ג'רי לי לואיס, קרן או, סולנית היה יה היה'ס. להקת הפאנק הנשית הישראלית ועדת קישוט, איימי וינהאוס כמובן, לילי אלן, סיד בארט, זוהר ארגוב. אקסל רוז(גאנז אן רוזס) שר שיר של צ'רלס מנסון הרוצח ויוסי אלפנט האגדי.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

  1. The libertines – don't look back into the sun
  2. Jerry lee Lewis – great balls of fire
  3. Yeah yeah yeah's – phenomena
  4. ועדת קישוט – ציצים
  5. Amy winehouse – back to black
  6. The notorious B.I.G – notorious b.i.g
  7. Lily Allen – not fair
  8. Mike patton – 20 km  al giorno
  9. Syd barrett – no man's land
  10. Gun's n' roses – look at your game, girl
  11. זוהר ארגוב – הפרח שנבל
  12. יוסי אלפנט – באים לקחת אותך

סוטה ממסלולה

ויהי במחצית הדרך של חיינו

מצאתי את עצמי באפלת היער

יען כי מדרך הישר סטיתי

דנטה

  עיניי נעצמות לאיטן, את הדרך אני מכיר בעל פה, שתי ידיי אוחזות בהגה, דקות אחדות מהיעד והכל מתחיל להיות ארוך יותר. מביט שוב במראות ואני לבד על הכביש, בקרוב מאד אצטרך לרדת במחלף. פחד פתאומי החל לעטוף אותי, אדרתו בלתי נראית ואני עייף, ככל הנראה נרדמתי למספר שניות, האם לעצור בצד או להמשיך, אני אוטוטו בבית. מבחין ברכב לפניי שנוסע לאט וזה מרגיז אותי, אני מחליט לעקוף אותו ובום, כמעט תאונה שכחתי להביט במראה, צופר עז מעיר אותי מתנומתי,לא יודע איך הגעתי למצב הזה, סטיתי בשוגג מדרך הישר. עצרתי בצד אבל מרוב חיל והרעדה לא יכולתי לנוח, חזרתי לכביש ונסעתי.

דרכים חלופיות

פרשת נשא היא הפרשה הארוכה מבין כל הפרשות ועוסקת במספר נושאים. אורכה מתאפיין ברפטטביות כמעט בלתי נסבלת של ריטואלים חוזרים ונשנים המתארים הכנות קורבן לבית המקדש וכד'. בין השאר היא עוסקת בחלוקת העם לצבא, החובה לאסוף את כל הטמאים(מצורעים, חולים וכד') לקבוצה אחת ולבדל אותם משאר העם, דיני אישה סוטה ודיני נזיר והחלק החשוב ביותר בפרשה עוסק בברכת הכהנים אל העם. בתוקף היותהכהנים סוג של שגרירי קודש אל החול, הם מופקדים על בית המקדש ומחויבים להעביר את הקדושה הזאת לשאר בני ישראל, הם מחויבים להיות מקור השראה והעצמה לכל אחד מבני ישראל באשר הוא. ברכת הכהנים עוסקת בשפע כלכלי ושמירתו, באורו של כל אדם ואדם המוקרן אל סביבתו ועל השלום הפנימי אליו צריך להגיע כל אדם.

אבל לפני ברכת הכהנים, ישנו חלק בפרשה העוסק בסטייה, בו בחרתי לעסוק בפוסט הזה, חלק העוסק באי שליטת היצר המיני של האדם ולהפך, בשליטה הכמעט בלתי אפשרית ביצר הזה. כשאישה סוטה ממסלולה ובוגדת בבעלה, שוכבת עם זר היא נחשבת לטמאה ולכן עליה להיענש או להיטהר בבית המקדש מול הכהן הגדול. כשאדם בוחר לא לשתות, לא הביא ילדים כלומר להתנזר הוא נחשב לטמא ועל כן מחוייב הוא להקריב קורבן לבית המקדש בסיום כל תקופה מסוימת. יש כאן שני מקרים של סטייה מנורמות חברתיות, הראשונה עדין נחשבת סטייה גם בימים אלו(גם שגברים בוגדים ושוכבים עם נשים אחרות זה נחשב סטייה, מן הסתם) והשנייה זו סטייה מנורמה חברתית שפחות מקובלת בתקופה שלנו ויש בה משהו יותר עוצמתי, כלומר להתנזר ממין ואלכוהול, זה לא פשוט בכלל.

מה קורה כשאנחנו סוטים מהמסלול או מהדרך המקובלים, אנחנו לא בדרך הראשית הידועה והבטוחה שמובילה אותנו ליעד המוכר. יש לכך כמה השלכות כאשר אנחנו פונים לדרכים לא מוכרות שיכולות לבלבל אותנו והחזרה לדרך הראשית קשה ואנחנו לא מוצאים אותה, אבל גם ההפך יכול לקרות, אנחנו יכולים למצוא דרך צדדית מופלאה שמובילה אותנו למסע קסום ומסתורי, בה מגלים המון דברים שאין בדרך הראשית. אני חושב שאנחנו חיים בתקופה שלסטייה אין קונוטציות שליליות כמו בעבר, אם למשל גבר או אישה נשואים מוצאים לנכון לגלות את תשוקתם הנחבאת בדרך צדדית ולמעשה בוגדים בבן/בבת הזוג, או אם אדם בוחר לסטות הצידה ולהתחיל בדרך אחרת, זה כמעט והופך ללגיטימי, כמובן שיש עדיין מערכת של נורמות וחוקים שמטילות סנקציות על כל מי שסוטה מהמסלול המקובל, אבל הסיבות שהביאו אותנו לסטות, הופכות ליותר ויותר ומובנות. יש בזה צדדים חיוביים, אם גבר או אישה לא אוהבים את בן/בת הזוג איתם הם חיים הם יכולים להתגרש או להיפרד, למעשה נוצר מצב שכל האפשריות פתוחות. מבלי שנסטה מהנורמה לא נתקדם, אמר פעם פרנק זאפה, אפשר פחות או יותר לסכם.

דמיינו לעצמכם שרבוט שמתחלי בקו אחד ישר שמתפצל לעשרות קווים אחרים. כך פחות או יותר זה המצב שבו אנחנו נמצאים, אפשר יהיה להסתכל על השרבוט מסוג זה כאנדרלמוסיה בלתי נגמרת ויהיה אפשר להביט עליו כדבר המאפשר לך לגעת בהמון דברים, להיות שם ואז לחזור לכאן ולהפך.

 

אני אישית מעדיף שיהיו לי כמה דרכים מרכזיות וכמה שפחות לסטות, זה מבלבל אותי ומוציא מאיזון, אני שוכח את המטרה ואם אני נתקל במכשול שמקשה עליי ללכת בדרך הראשית אני מעדיף לא לצאת למסע בדרך צדדית אחרת, או לחפש דרכים חלופיות, אני מעדיף להיתקע ולהתמודד עם המכשול, איפשהו אני חושב שהבלבול יותר תוקע. אני יודע שאני מפספס הרבה דברים קסומים וחוץ מזה זה מאד מפחיד אותי לסטות מהמסלול.

סיפורי סבתא

סיפורם של התאומים בני משפחת גולדברג נגע בסבתא שלי, אך היא לא הבינה למה לא מכניסים אותם לארץ, היא סיפרה לי שהיא ראתה ראיון עם הסבתא שביקשה מכל הלב לתת היתר לנכדים החדשים שלה אותם לא ראתה ולבן שלה להיכנס לארץ. כשהסברתי לה מה הסיבה לאי מתן האישור, היא הזדעזעה והיה קשה לקבל את זה שיש גבר שאוהב גבר אחר ושניהם מתוקף אהבתם ומתוקף הרצון להגשים את עצמם הביאו ילדים לעולם. היא יודעת שיש הומוסקסואליות בעולם ומכירה את התופעה, אבל שהם ירצו להביא ילדים, זה היה בשבילה יותר מידי. ניסיתי להסביר לה שלמרות שהם סוטים מהנורמות המקובלות של גבר מתחתן עם אישה שוכבים ומביאים ילדים, יש בהם את אותם רצונות ואת אותם מחשבות שיש לך, שיש לי.

הרצון הזה להביא ילדים הוא חלק מיצירת המשמעות שלנו בחיים, הוא גם מבטא את הדחף הכי כמוס שנמצא בכל אחד, של ליצור דור המשך לקיום הפרטי של כל אדם שמביא ילדים לעולם. סבתי קיבלה את ההסבר, אך היה לה קשה לעכל את זה שזוג גברים יגדלו ילדים לבדם, כמו שקשה לה לקבל שזוג נשים יגדלו ילד ללא דמות אב. סבתא, אמרתי לה, לפעמים בדרך הראשית יש סטיות ופניות שמובילות לאותו כיוון, לאותה מטרה, רק קצת אחרת.

 בדרך הראשית, בכביש הישן

לקח לי המון זמן של האזנה כדי להתחבר ריגשית לאלבום החדש של הנשיונל, יותר מיד זמן אפילו, זמן שלא הייתי נותן לאלבומים אחרים שהייתי שומע, אבל איפשהו במצולותיו זיהיתי פיסת אדמה איכותית. קולו של הסולן נשמע לי כמו קולם של סולני אינטרפול או אדיטורס והמוזיקה שלהם לא מתוחכמת יתר על המידה, לחנים מדויקים. אולי היו אלו הטקסטים שהיו בשבילי פיסת אדמה שהפכה לאי, ממנה יצרתי חתיכת ארץ. למאט ברנינגר הסולן והכותב הראשי של הלהקה יש דרך, הוא לא סוטה ממנה, הוא לא מנסה לחקור ולראות כיוונים אחרים. יש לו דרך והוא מאמין בה, הוא לא בורח לשום מקום, הוא תמיד יסיים את מה שהתחיל. הנשיונל, עושים מוזיקת רוק קלאסי עם אלמנטים אפלים וטקסטים שמדברים על אהבה, חוסר הגשמה עצמית ועל חרדות קיומיות ועל עוולות ואיוולות חברתיות.

מפחד מכולם, הוא שמו של השיר שאני הכי אוהב באלבום, יש בו ריף גיטרה כזה שכאילו מנסר לך את הלב בכל פעם שהוא מתנגן ובפזמון הוא שר שהוא מפחד לא לפגוע בכל מי שהוא אוהב כשילדו על כתפו, איכשהו שזה התחבר לסיפורו של דן גולדברג, שניהל מאבק נגד הממשל והמשפט בישראל שלא אפשר לו להכניס את תאומיו, הוא לא ניסה לפגוע באף אחד, הוא רק רצה לעלות עם ילדיו לבית בו הוא גר. הפחד הזה שקיים בדובר של השיר משתק, כמו כל פחד באשר הוא.

לסיכום, הייתי אומר שזהו אלבום מסורתי בסאונד שלו, עם טקסטים טובים, אלבום שלם ובטוח, יש בו את היכולות לגעת ולרגש ויכול להיות שלכם ייקח פחות זמן להתחבר אליו, אבל מאד כדאי להקשיב לו, כי יש בו מן האור הנגה של כוכב לכת שלפעמים הוא היחיד שמשמש לנו נתיב מורה.

The national- high violet להורדה

 

כל דרך אפשרית

אלפרד כהן, השלישי.