עונת מעבר

עוד תשוב הסנונית השחורה

לתלות את קינה במרפסת

ותחזור שובבה במקורה להקיש

על שמשת חלונך

גוסטבו אדולפו בקר

מישהו פעם אמר לי שבזמן שאתה עסוק בתולדות החיים שלך, שום דבר לא מתרחש בהווה שלך, זאת אומרת שום דבר משמעותי ובעל ערך קורה ביום יום. אני חייב להודות שאני לא מתעסק בתולדות שלי יותר מידי, אך מנגד יש ימים שאני מרגיש ששום דבר לא קורה. אותו מישהו שאני לא זוכר מי זה היה, בטח איזו דמות מסרט קלאסי משנות ה- 40 או דמות ספרותית עוד יותר קלאסית, אמר לי שבכל יום קורה משהו, אנחנו רק צריכים לשים לב. אם התובנה הזאת אני פחות מסכים, כי יש זמנים שפשוט לא קורה כלום, מחכים שיעבור ואולי טוב שכך, אלו תולדות החיים שלי.

רק פרשה אחת בכל המקרא מגוללת סיפורו של האב השני, יצחק בן אברהם- פרשת תּוֹלְדֹת. הפרשה מתארת את נדודי יצחק בארץ ישראל בעיקר בדרום, את חיכוכיו עם הזרים בני הפלשתים, חפירת בארות והפיכתו לעשיר מאד ובין היתר מספרת את סיפור עקרותה של רבקה אשתו ומיד את לידת התאומים שלהם, עשיו ויעקב. ולבסוף העברת הבכורה מעשו ליעקב.

אני דווקא רוצה להתמקד בבחירה של כותבי המקרא לא להרחיב יתר על המידה בסיפור יצחק, כאמור רק פרשה אחת מגוללת את סיפורו אבל למעשה כמעט ולא מספרת את סיפורו, אלא מתחילה את סיפור שני העמים של יעקב ועשו, סיפורים גדולים יותר רבי משמעות וחשובים יותר לבניית הזהות של היהדות. מסקנתי היא כזאת, בתקופת יצחק לא קרה הרבה, תקופה אנמית ואפאטית שכזאת, שחייה את ההווה ומתכספת אל העבר, לא חושבת קדימה. זמן מעבר שכזה. אני חושב שהזמן שלנו די דומה לזמן יצחק.

ליצחק היו שני בנים, האחד עשו, איש ציד היפראקטיבי אותו הוא אהב עד מאד וראה בו ממשיך דרכו. השני היה יעקב שנקרא על שם שעקב אחרי עשו ונולד אחריו, אך ההסבר השני לשם שלו יותר מתאים לו, למרות שהוא לא מקובל. יעקב הוא "עקוב הלב" כלומר ערמומי ומינפולטיבי אחד שרואה למרחוק ומתכנן עשרה צעדים קדימה, לכן גם המקרא ואלוהים והגורל ראו בו יותר מתאים להנהיג את העם היהודי אחרי יצחק, גם רבקה אשת יצחק זיהתה בו את זה ולכן קידמה את מעמדו בפני בעלה. עשו אמנם היה איש מעשים ופעלתן בניגוד גמור לאביו הפאסיבי והאנמי, אך הוא היה איש ההווה, היהדות חיפשה את איש העתיד.

הימים הם ימי יצחק, אנחנו חיים את ההווה, בתקופת מעבר, מחכים למישהו ערמומי במובן הטוב של המילה שינהיג אותנו לדרך אחרת שונה ומוצלחת יותר. סרן קירקגור כתב בשלהי המאה ה-19: "אנשי העת הזאת העייפים מצלצול פעמוני ההתלבטות נחים להם בינתיים בעצלות מוחלטת. מצב העת הזאת כמצבו של מי שנשאר במיטה בבוקר וחולם חלומות גדולים ואז מתחיל את שנת החורף, כשהוא מצויד בתירוץ מוכן ושנון על שהותו במיטה".  כל מילה שכתב סרן קירקגור רלוונטית גם ל-2010 לפעמים אני תוהה האם ההיסטוריה אכן מעגלית ודטרמיניסטית במובן מסוים, האם נולדתי לתוך תקופה שאי אפשר לשנות מאומה וצריך פשוט לחלום או לחכות לאיזה יעקב ממזר שכזה שיקנה את הבכורה בערמומיות.

מנגד כותב ראלף ואלדו אמרוסון: "הטבע מתגשם בכדורים ובניו בני החלוף היהירים, אל פני השטח והחוצה ממהרים, לסרוק את הכדור מצדודית, אילו היו הדברים מתבארים, היה הכל שוב נברא מבראשית" כלומר, אמנם החיים הם מעגליים אך הם לא חוזרים על עצמם בשום אופן, כי אם כן היינו חוזרים לנקודת ההתחלה ואנחנו אף פעם לא מתחילים מבראשית. ולמרות זאת אני מוצא הרבה קווי דמיון בין תקופת יצחק לזו שלנו, בעוד עשרים שנה יכתבו עלינו פרק אחד בספר אלקטרוני שכזה, מגה אחד של זיכרון.

נזיד עדשים

יעקב קנה את הבכורה מעשו באמצעות נזיד עדשים והשבוע הכנתי נזיד עדשים ותוך כדי שאלתי את עצמי מה עוד אפשר לקנות בנזיד עדשים?

מה צריך…

כוס עדשים כתומות

כוס וחצי מים רותחים

חצי חבילת שמנת

שני גזרים

100 גר' דלעת

אגוזי מלך

עלי נענע

חומץ בן יין אדום

מלח גס

פלפל שחור

שום גבישי

פפריקה חריפה

כמון

איך עושים…

שמים את העדשים בסיר על אש נמוכה. שופכים המים הרותחים ואת השמנת ומערבבים. חותכים הגזר והדלעת לקוביות קטנות ומוסיפים לסיר. שופכים מעט שמן זית(חמש כפות) וחומץ בן יין אדום(חמש כפות) מתבלים לפי הטעם במלח גס, פלפל שחור, שום גבישי, פפריקה חריפה וכמון ומערבבים.

אחרי 15-20 דקות על אש נמוכה מורידים את הסיר. יוצקים לצלחת. בוזקים אגוזי מלך קצוצים ועלי נענע.

 

צולם באייפון שלי

אנחנו לא גזענים, אנחנו אוהבים לבנים

בצבא היה לי חבר, דודו סלמן שמו, שהיה שומע רק היפ הופ, יום אחד הבאתי לו לשמוע את הסטריטס(מייק סקינר) זה היה הכי ראפ בשבילי. מוזיקה שחורה(היפ הופ) לא הייתה הכוס תה ירוק עם דבש שלי, אבל עברתי תהליך, הוא התחיל בשנה שעברה באלבום הבכורה של קיד קאדי ובאלבום האחרון של מוס דפ, לפתע מצאתי את עצמי נהנה ומתרגש מסוג כזה של מוזיקה. המילים חודרות לי לנשמה, משפיעות על הלך רוחי, המקצבים והמלודיה ערבים לאוזניי. בשנת 2010 מצאתי את עצמי מאזין לקנייה ווסט ומתעדכן בציוצים שלו ומחכה לאלבומים החדשים שלו ושל קיד קאדי.

אני מתחיל את הסיכום שלי לשנת 2010 במוזיקה בעולם והחלק הראשון יעסוק באהבה החדשה שלי להיפ הופ, אך גם יכלול אהבות ישנות כמו פאנק וסול. מעל לכולן ארצה לציין את ג'אנל מונה שככל הנראה תוכתר כתגלית השנה בהרבה מקומות חשובים ובצדק. השנה יצא לה אלבום גדוש באיכות וברגש והשיר- neon valley street הפך לאחד מהמנוני הלב שלי. בין היתר הסיכום הזה, כולל את הגורילז וממה שאני יודע דיימון אלברן הוא הכי לבן שיש, אבל הוא תמיד דואג לארח כמה כושים ובקטע white flag הוא גם מצרף אליהם את הסימפונית של לבנון.

בפעם אחרת, אלפרד כהן השלישי.

סיכום 2010 חלק 1. הסיכום השחור. להורדה

  1. Big boi- turns me on(feat. Sleepy brown & joi)
  2. N.E.R.D- party people (feat. T.I)
  3. The roots- walk alone(feat. Truck north, p.o.r.n & dice raw)
  4. Kanye west- don’t look down(feat. Mos def, lupe fiasco & big sean)
  5. Drake- up all night(feat. Nicki minaj)
  6. Das racist- hahahaha jk
  7. Gorillaz- white flag(feat.kano, bashy & the Lebanese national orcchstra)
  8. Aloe black- I need a dollar
  9. Cee-lo green- I want you
  10. Sharon johns & the dap-kings- I learnd the hard way
  11. Gonjasufi- klowds
  12. Kid cudi- marijuana
  13. Gil scott heron- I'll take care of you
  14. Janelle monáe- neon valley street
  15. Sade- in another time
מודעות פרסומת

אביר האמונה

באמת! אינך צריך לפחד. איזה משפט מטומטם. אדון חמיל היה אומר, שהפחד הוא בעל בריתנו הבטוח ביותר…אדון חמיל אפילו הלך למכה, וזה מוכיח כמה הוא פחד.

רומן גארי

 אני? אני לא מפחד מכלום, כך לעיתים קרובות נוהג להכריז בהתרברבות מאצ'ואיסטית אופיינית, אין ממה למפחד אני אומר לעצמי, אנחנו מפחדים מהפחד עצמו, פחד זה לחלשים ונמושות, אבל בתוך תוכי אני מה זה מת מפחד, אני רק מנתב אותו לפעולות הכרחיות, הוא גם מניע אותי לפעול, פחד לא משתק אותי. פעם אחת בחיים שלי השתתקתי מפחד ומאותו אירוע למדתי שפחד לא אמור לשתק הוא צריך לגרום לך לפעול. היה זה ליל שישי, הימים הם ימי האינתיפאדההשנייה, בעיצומו  של השירות הצבאי הסדיר שלי, המיקום מחסום ארז-עזה . אני ויוסי סלים עושים משמרת במחסום, שנינו יושבים על כיסא פלסטיק, שני ג'ובניקים שמחזיקים באם 16 כי חייב, מלינים על כך שהצבא שם אותנו בעמדה כל כך מסוכנת, אנחנו אוכלים במבה ואני נשען על הבטונדה תוך כדי התנדנדות עם הכיסא, מדברים על קרן החברה שלי ואז משום מקום יורים עלינו, אבל יורים עלינו באמת, נפלתי מהכיסא והשתתקתי, יוסי סלים לידי משותק אף הוא, היריות נפסקו לרגע, המגב"ניקים כבר הגיעו והחליפו אותנו בעמדה. אחר כך שאלו אותנו למה לא החזרנו אש, שעניתי למפקדים שפחדתי הם רתחו מזעם. הנסיבות הלא נכונות של לחימה וצבא גרמו לי להבין שהם צודקים, פחד לא אמור לשתק.

פרשת וַיֵּרָא עמוסה בסיפורים בדרמות רוויה בעלילות, שפוסט אחד לא יספיק לי להכיל ולנסות להסביר מה יש בפרשה הזאת: שלוש המלאכים שחוזים את לידת יצחק(שרה צוחקת ומתקשה להאמין) כל אירועי סדום באשר הם,הפיכתה לעיר מאוסה וחוטאת, השמדתה, אונס בנות לוט את אביהן, אשת לוט שהופכת לנציב מלח, האירוע של אברהם עם מלך גרר אבימלך והאירוע הכי חשוב בפרשה- עקידת יצחק. בהתחלה ניסיתי להימנע מלדרוש בסיפור הזה, אמרתי לעצמי שכולם כבר דיברו על זה, רציתי להתעסק בדברים אחרים, אבל הבנתי שסיפור עקידת יצחק יותר מידי חשוב לי כרגע וארצה לשתף אתכם בו ובפרשנויות השונות וכיצד אני מבין אותו.

אהבה או אמונה

בכל התנ"ך נכתב רק פעמיים צירוף המילים לֶךְ-לְךָ (מרטין בובר הבחין בכך לפניי), בפרשה הקודמת כאשר אברהם נצטווה ללכת לארץ כנען ולהפך לגוי גדול על פני הארץ ועכשיו כשאברהם נצטווה לעלות להר מוריה ולעקוד את בנו. סרן קירקגור מכנה את אברהם אביר האמונה ומשתמש במקרה הזה כדי להסביר את התיאוריה האקזיסטנציאליסטית שלו שמהווה הבסיס לפילוסופיה המודרנית. אברהם באהבה גדולה ובאמונה עוד יותר גדולה לקח את בנו הצעיר, עלה עמו להר והתכוון לשחוט אותו, עד שעצר אותו מלאך, אברהם הוא האדם המאמין האותנטי ביותר, המודל לחיקוי, הדגם והמסע הזה שלו אמור לעורר בכל מי שקורא אותו- חיל ורעדה. הומניסטיים יפרשו את זה אחרת, הם יגידו שאברהם עלה להר יחד עם בנו עם התקווה הקטנה ביותר שאלוהים יעצור בעדו וזה מה שהחזיק אותו למעשה. מדובר במבחן אמונה והסיפור הזה נכתב על מנת לחזק את האמונה באלוהים של אברהם, עד לכדי אמונה עיוורת. "אילו היה אברהם בעומדו על הר מוריה מפקפק, אילו היה מביט סביבו אובד עצה, אילו היה בדרך מקרה מגלה את העין לפי הרימו את המאכלת, אז היה שב הביתה, הכל היה כשהיה ובכל זאת מה היה שונה הכל, הוא לא היה נעשה עדות לאמנותו". סרן קירקגור.

לעומת סרן קירקגור, פרופ' אסא כשר די מגנה את המעשה הזה של אברהם ומחזק את דעתו במדרשים רבים שמתארים את הפרשה במונחים של שחיטה ממש. הוא מסביר את דעתו דרך הגדרה של אהבה, לטענתו אברהם לא אהב את בנו באמת ולכן יצא לדרך הזאת. "אהבה אמיתית אינה אוושה רגעית. אהבת אב לבנו אינה תחושה סמויה. אהבה אמיתית היא התוכן המובהק של פרקטיקה מורכבת, מערכת עשירה של מעשים בעלי משמעות. היא כוללת רצון מתמיד בקרבה. היא מבטאת נכונות לאמץ את נקודת המבט של האהוב, גם כשמדובר בויתור על נקודת המבט העצמית של האוהב. בנסיבות מיוחדות היא מביאה לנכונות קיצונית של האוהב להקריב את הכל למען הנאהב" למעשה אברהם היה צריך להקריב את עצמו ולא להפך אם היה אוהב את בנו, אברהם שוחט את הדת שאלוהיו רוצה ליצור.

מעניין שבעברית צירוף האותיות של המילה וירא, מבטא פחד אבל גם אמונה, למעשה האמונה הכי גדולה שיש. הפירוש של סרן קירקגור לסיפור די מתאים, מבחינת ניתוח הטקסט צריך להרגיש פחד חיל ורעדה על מנת שהאמונה שלנו תהייה הכי אותנטית שיש. בחלקים רבים ממני מתנגדים לעקידת יצחק, ההיגיון האנושי הוא זה שנשחט ולא יצחק, אך הם מתעמתים כמעט יום יום עם החלקים שכן מסכימים עם הדרך והמשמעות שלה, האמונה באבסורד, ההליכה אל הנודע, לקפוץ אל החשיכה ולא לפקפק. אולי התוצאה של הקרבות הללו בנפשי, מולידה את האמונה שלי בעולם.

 

מפחדת עכשיו, למה לסבול?

על עטיפת האלבום החדש של בריאן פרי-אולימפיה מצולמת הדוגמנית קייט מוס, בצילום המשוחח עם הציור של אדואר מאנה בעל אותו השם המשוחח בעצמו עם ציור אחר של טיציאן "ונוס מאורבינו" אולימפיה הייתה גם זונה. קייט מוס היא האולימפיה/ונוס של דורנו. לא בכדי בריאן פרי בחר לשים את קייט מוס על עטיפת אלבומו ובחר לקרוא לו אולימפיה. הוא רצה לחבר בין האז לבין העכשיו עם אינטרפרטציה אישית, אפלה ורומנטית משלו.

באלבום הזה חוזרים לנגן כל חברי להקת האם של בריאן פרי, רוקסי מיוזיק, כולל בריאן אינו! דייויד גילמור מהפינק פלויד, כל אלו מהעבר הקלאסי של הרוק הפופולארי, אליהם הוא מצרף את ג'וני גרינווד מרדיוהד, גרוב ארמנדה, סיזר סיסטרס וחברים מלהקות רד הוט צ'לי פפרס ופרימל סקרים. מיטב הנגנים והמוזיקאים בעולם חברו לאלבום שכולו בריאן פרי וזה הישג יפה.

עכשיו לשירים- בריאן פרי מנסה ליצור עולם אפל, מלא זימה ומסתורי כמו אותה סדום מהסיפור התנ"כי אליה מחוברים אלמנטים של עיר העתיד אלפאוויל מסרטו הקלאסי של ז'אן לוק גודאר(דיאלוג מהסרט מתחיל את השיר אלפאוויל מהאלבום) עיר מנוכרת מפחידה וקרה. התחושה הזאת של עיר רפאים מלוכלכת ומנוכרת באה לידי ביטוי בסאונד של השירים ובתחושות הלב של כותב השירים. הכאב מאובדן האהבה לצד התקווה התמידית שהיא תחזור, ההתפרקות הגופנית והרגשית של אדם שחווה את הכל ויחד עם זאת עדין יש לו מקום לעוד חיוך ורצון לעוד ועוד נסיונות.

בחלק מהשירים מנגן דיוויד גילמור על הגיטרה ובריאן אינו על הפסנתר או הסינטיסזיר והם מלווים בשלמות מופתית את קולו המעט מחוספס של פרי. שירים כמו me oh my, reason or rhyme, tender is the night הם בלדות קורעות לב של אדם מאמין ומלא ציפיות, אבל בתוך תוכו רוצה להפסיק ולהמעיט עם הציפיות, כל זה הזכיר לי שיר שכתב ת.ס אליוט: "צפי בלא אהבה כי אהבה תהייה אהבת הדבר הלא נכון, קיימת עדין אמונה" בשירים אחרים פרי פונה לגלאם רוק המפורסם של רוקסי מיוזיק. השיר הפותח you can dance הוא יצירת מופת של רוק-דיסקו. בשיר heartache by numbers הוא משתף פעולה עם סולנית הסיזר סיסטרס ובשיר shamless עם גרוב ארמנדה.

בריאן פרי ידוע גם כקאבריסט משובח, בין היתר ידוע הקאבר שלו ל-"בחור קנאי" של ג'ון לנון ואלבומו הקודם היה כולו קאברים לשירים של בוב דילן(מעולה) וגם באלבום הזה הוא מבצע שני שירים שהם לא שלו, אחד מהם של טים באקלי- song to siren שהוא אחד מהקאברים הכי מרגשים של השנה.

זהו אלבום שמנהל שיח עם העבר והווה ועם מעט ראייה אל העתיד, אלבום מרגש ומצמרר לעיתים, אלבום חכם ועשיר ברפרנסים מן המוזיקה, האומנות והשירה. הצלילים בו חדים ומדויקים. אלבום השבוע של מלווה מלכה.

Bryan ferry- Olympia להורדה

מפחד, אלפרד כהן השלישי.