האור בקצה

זה לא נמשך זמן רב. מי

חכם וידע כמה זמן דברים נמשכים.

אבל כל החיים, אם קצרים ואם ארוכים, החיים,

ארצה שגם בי תפגע כמו ברק, מה אני אומר, רק תיגע,

תרים, דבר מה, אם חייב אני לומר זאת, יותר מקרבה,

עדנים. אהבה.

של שני אנשים.

(מתוך אהבה של שני אנשים מאת נתן זך)

 חשבתי השבוע לפתוח שוב פרופיל באתר היכרויות, לנסות ולמצוא מישהי שלימים אוכל להגדיר אותה אהובה. פעמיים בשנה בימים שבהם חוגגים את יום האהבה, אם הנוצרי/לועזי, הקרוי ולנטיין דיי ואם היהודי, הקרוי ט"ו באב, מתעורר בי חשק עז ביותר למצוא אהבה וזאת מכיוון שבשנים האחרונים אין לי מישהי קבועה לציין או לחגוג עמה את החגים הללו. לפתוח פרופיל באתר היכרויות זה מעין טקס ואף פעם לא ממש התחברתי לטקסים זה או אחרים, תמיד הרגיש לי לא נוח, מזויף וחסר רגש, יחד עם זאת התחושות הללו העולות מן הטקסיות יוצרות את הכנות, אותה אמת של רצונותיי. על עצמי כתבתי כך: הייתי אומר שאני כמו המפרי בוגארט, האדם והדמויות ששיחק. כאדם אני אינטלקטואל ואנין טעם מעין בוהמיין פוסט מודרני וכדמות אני לקוני ושברירי, קשוח אבל רומנטי וברוב המקרים לא מצליח לבטא בעל פה את העושר הרב בעולמי ואוהב חתולים. לא קיבלתי אפילו פנייה אחת(שמתי תמונה) ולא חזרו לפניות שלי.

גם השבוע בפרשת תְּצַוֶּה, אנחנו ממשיכים בתיאורים המדוקדקים של בניית המשכן, פירוט אפסנאי וקבלני של המשכן ומרכיביו לכל פריט ופריט הייתה בטח חשיבות ומשמעות. בחלק הזה מתמקדים בעיקר בלבוש של הכהן הגדול, שמונה סטים של לבוש מתוארים ברמת הצבעים והחומר והכל כאמור נכתב בצורה קפדנית ומדוקדקת.

הפעם ארצה לעסוק בחלק הראשון של הפרשה, בה אלוהים פונה בגוף שני אל העם ומצווה עליו להדליק אור תמידי במשכן- נר התמיד ואנסה לקשר את זה ליום האהבה החל ביום שני- הולנטיין דיי. נהוג להשתמש בקלישאה של אור ואש במערכות יחסים רומנטיות, כשמתאהבים משתמשים בפועל "נדלקתי עליו/ה" ולאחר מכן רוצים ושואפים שאותה הצתה של אור תישאר לנצח, כי האור בתפקידו הראשוני, הוא לתת חיים ובאהבה היינו רוצים שכל הזמן תחייה, לפחות אני רוצה.

ג'ו מילגרם מלמדת אותי כי לפי מחקרים פסיכו בלשניים רבים אלוהים והאור חד הם, שניהם מסמלים את החיים והאמונה, שניהם הופיעו באותו זמן ממש בספר בראשית, אלוהים ברא את האור. הרמב"ם מצידו, מתייחס למושג האור בצורה שמבטאת את התוכן העמוק ביותר של האמונה. חשוב לציין שהאור הוא מושג המבטא גם הדדיות, כלומר אלוהים מעניק לנו אור וחיים וגם אנחנו צריכים להדליק אור, במובן של האדרה, לחיים שלנו.

בכדי להדליק אור, או לשמור על האש, צריך להאמין ולהיות חזק, האם אני מאמין שאוכל להדליק את האור אליו אני כמהּ? אני שואל את עצמי בכל פעם שמזכירים לי כמה אני לבד. למה אני בכלל לבד תוהה לעיתים קרובות, האם אני מפחד שאותו אור ישרוף את עורי ויכאיב לי עד מאד ויצליק(מלשון צלקת) אותי לעד. או שמא זה אורי שלי ,המוקרן למרחקים ומעיב על המנסים להתקרב, משאיר אותי לבד בסופו של יום ואולי אני כבוי מידי, גוף שאף גורם פיזי או רגשי יכול להדליק מחדש, יש כזה דבר בכלל אני שואל? אבל באופן כללי אני מרגיש כמו הנס שאיננו מכזיב, כמו שגוללת השמש את צללי הלילה, כמו אחד מהציטוטים הכי מפורסמים בקולנוע- אחרי ככלות הכל, מחר זהו יום חדש.

אין אה ריליישונשיפ

השבוע בערוץ 1 התקיים דיון בנושא אהבה באינטרנט ודן בין היתר בסוגייה אם אפשר להגיע לקשר רגשי באמצעות האינטרנט. על השולחן הדיון ישבו חוקרת מיניות, דר' במכללה, מאמנת אישית וזוג זקנים בני 84 נשואים 52 שנים, שהכירו עוד בעידן המכתבים. כל טעון שנאמר שם כבר נאמר בצורה זו או אחרת בכל מדיה אפשרית. אלבום השבוע שלי הוא אלבומו החדש והאחרון של הסטריטס הלא הוא מייק סקינר- מחשבים ובלוז, שמסביר לנו את שכן אפשר לאהוב באינטרנט, כן אפשר למצוא את האור ולא רק של המסכים, אבל גם אפשר להישבר ולכאוב. ראו הוזהרתם. אולי אלבום השנה שלי.

מייק סקינר הוא אחד מהמשוררים החשובים של דורנו, את הטקסטים שלו חשוב לקרוא. בנוסף לזה מייק סקינר היה זה ששינה את הדרך בה אני מאזין למוזיקה, עוד בתחילת העשור הקודם הגעתי לאלבום שלו מביקורת של גל אוחובסקי במעריב ומאז אני עוקב אחריו אלבום אחר אלבום.

בשנתיים האחרונות מייק סקינר הפיץ את שיריו בעיקר בטוויטר ובאתר הבית שלו, הטוויטר הוא מקום שבאופן אישי אני מתקשה להתבטא, אבל תמיד דאגתי לעקוב אחר כל שיר שהוציא וחיכיתי בסבלנות שיצא אלבומו החמישי, ולפני שזה קרה, הוציא מייק סקינר עוד אלבום אינטרנטי מלא באורחים וכל טוב. מעין התפרצות כזאת של יצירתיות בלתי נגמרת.

אחרי שהלך קצת לאיבוד באלבומו האחרון(שאהבתי למרות הביקורות הצוננות) פותח מייק סקינר את אלבומו החדש באפקט כזה של כיוון שמחפש את התדר הנכון ואחרי כמה שניות הכל מסתדר ויוצאים לדרך. סקינר חוזר להתעסק בחומרים שעליהם כתב בשני האלבומים הראשונים שלו על אהבה ועל חיי היום יום של המעמד הבינוני השחוק של המאה ה-21. החיים הם סוג של מעגל, תמיד חוזרים לנקודת ההתחלה, אבל במעמד אחר. סקינר הוא משורר אינטרנט, אבל יודע להבדיל בין וירטואלית לריאליזם- אי אפשר לחפש בגוגל את הפתרונות לבעיות שבלב.

בהמשך האלבום הוא מחפש את אותו האור, אבל חושש מאד שאותו אור של קצה המנהרה אליו הוא מייחל יהיה אורו המסנוור של קטר המוביל את הקרונות, אור שיכול לרסק אותו לחתיכות קטנות שיותירו אותו מתבוסס בדמו בודד במנהרה חשוכה.

אני כן חושב שאפשר למצוא אהבה באינטרנט, אני כן חושב שרגש אמיתי יכול לבוא לידי ביטוי דרך ציוץ או לינק של שיר בפייסבוק, אבל אולי זה בגלל שאני בא מאותו דור מעבר, הדור של מייק סקינר ובני גילי, שבילדותם שיחקו עם חברים בחוץ, שהתאהב והתאכזב באמצעות טלפונים נייחים וערוצים בודדים בטלוויזיה ועכשיו מורידים אפליקציות וחברים בכל רשת חברתית שהיא. האלבום הזה מלמד אותנו שבלוז, כאב ואהבה קיימים גם מבעד למסך המהבהב של הלפטופ, מבעד למסך הטאצ' המלבני של אייפון 4. אי אפשר לקחת את הרגש מיצור אנושי, אפשר לתרגם אותו בכל מיני צורות ואפילו אפשר לתכנת אותו.

אסיים בשיר הכי עצוב באלבום- a blip on a screen המתאר את כאבו של לב שבור בצורה הכי מדויקת שמשורר יכול לתאר, יהיו כאלו שיטענו שאני נסחף, פאק יו. השורה האחרונה בשיר- אני מתקן ומתכנן. זה מחרפן. אני אוהב אותך. את רק 100 פיקסלים על מסך. גאוני.

אלפרד כהן, השלישי.

 ועוד אחד שיצא במיקסטייפ המיוחד שהכין סקינר- משובח לא פחות

 הביקורת המצוינת של אלון עוזיאל בוואלה

The streets- computers & blues להורדה

וכאן תוכלו להוריד את כל מה שלא נכנס לאלבום- מומלץ ביותר

מודעות פרסומת

וזאת היא ההתחלה

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור
הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך.
הוא לא חשב באותו רגע על השמיים
אבל העצים כבר התחילו מתמלאים מים
וציפורים קיבלו אויר וגוף

נתן זך

 

 בכל כמה זמן, אני מוצא את עצמי מתחיל משהו חדש, מתחיל מהתחלה, זה יכול לקרות כל כמה שנים, חודשים, ימים ואפילו שניות, כל כמה זמן אני מקבל החלטה להתחיל משהו חדש, משהו שלא היה מקודם, שונה ואחר, ההתחלה קיימת בי כל הזמן ואולי זו הבעיה. לעיתים אני תוהה ביני לבין עצמי, שיש יותר מידי התחלות ואין המשכים ותהליכים. אבל אי אפשר להתחיל מהתחלה, הפיזיקה מלמדת אותנו שיש עבר שמשפיע על ההתחלות שלנו, שהיה פה משהו קודם, עם אנרגיות שמעצבות את ההתחלה שלנו, אבל אותה הפיזיקה גם מסבירה לנו שהעתיד גם יכול להשפיע על ההווה שלנו, על אותה התחלה שהתחלנו לפני כמה שניות. היום אני מתחיל מבראשית

אוי לבושה

בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, כך מתחילים את הסיפור המקראי, במשפט שאין שני לו מההיבט הספרותי לדעתי. על פרשת בראשית נאמר שלה הכי הרבה פרשניות ומדרשים, היא מעלה בתוך הקורא מההדיוט ביותר לשאול שאלות ולדרוש תשובות. במהלך הקריאה שלי השבוע, גיליתי שאני בעצמי לא שואל שאלות מספיק ויתרה מכך לא דורש לתשובות, האם אני הוא זה שאינו יודע לשאול, אבל חייבים תמיד לשאול, עניתי לעצמי זו התשובה הכי אמיתית שיש ואז שאלתי את עצמי מלא שאלות כמעט בכל נושא שהפרשה עוסקת בו כמו למשל ההכרה הראשונה של אלוהים, בריאת העולם, חטא עץ הדעת, הקנאה של קין לאחיו הבל, יצירת השושלת של שת ועד לאכזבה הענקית של אלוהים ממה שהוא ברא. ישנו ביטוי תלמודי שמבטא היטב את מה שאני רוצה להגיד: "אילו היו כל עצי היערות קולמסין, וכל הימים דיו, וכל בני האדם לבלרין, אין אנו מספיקים לשמוע, לקרוא וללמוד את מה שכבר נאמר על פרשה זו…" אני בכל זאת אנסה, זו פרשה שעוסקת בהתחלת ההתחלות, בחיים של כל אחד מאיתנו אם אנחנו מאמינים באלוהים ואם לאו, אחרי הכל יש התחלה, יש אמצע ויש סוף. איפשהו הייתי רוצה לכתוב על הפרשה הזאת יותר.

בכל זאת, אני אדם של רגשות ואני מנסה לכתוב עליהם כל שבוע, לפעמים אני לא כותב עליהם מספיק, לפעמים אני לא כותב על עוד רגשות במרחב הנפש שלנו. הרגש הראשון שמוזכר במקרא הוא לא אחר מאשר הבושה, ברגע שאדם וחווה מבינים שהם ערומים ושחטאו לעיני האל הם נבושים ומסתירים את איברי גופם האינטימיים ומנסים להסתתר מהאל, נבוכים עד נבושים. למה דווקא ברגש הזה מכל הרגשות הקיימים באדם בחר המקרא לפתוח. פעם שאלו את אותה שאלה את ישיעהו לייבוביץ והוא ענה שהוא לא יודע מדוע, אבל בכל פעם שהוא פותח את עיתוני הבוקר הוא מגלה שהעולם הוא חסר בושה.

אנחנו נבושים כאשר אנחנו מאכזבים את עצמינו או ביזנו את עצמינו במעשים בלתי הולמים את אישיותנו. אני חושב שהמחבר של המקרא הציג דווקא את הרגש הזה, כי למעשה, אדם וחווה הצטערו על מעשיהם והבינו את החטא ואולי הבינו את המשך דרכם בעולם. גם אלוהים עצמו התבייש במה שהוא ברא, כך מסתיימת הפרשה לפני שעוברים לסיפור של נח והמבול, הוא התבייש בבחירות שלו, כמו אדם וחווה כמונו.

אני מתבייש לא רק מאכזבות או ממעשים בלתי הולמים שביצעתי, אני מתבייש מעצמי לפעמים בשל חוסר ביטחון ואז הפעולה הראשונה שאני עושה, זה להסתיר ולהתחבא, לא להיראות בפני העולם, ברוב המקרים אני מתבייש כאשר אני מציג את עצמי לראשונה בפני אנשים שלא הכרתי או מתבייש בהתחלות החדשות שלי במהלך החיים, תוהה אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה, אם הגבולות שהצבתי לעצמי נכונים ולא מוגזמים מידי, אלו אותן תהיות שמועברות לנו בפרשה הראשונה במקרא. אדם וחווה אכזבו את עצמם, אלוהים אכזב את עצמו, אבל מספרים לנו שאלוהים הוא כל יכול ולפיכך הוא איננו יכול להסתתר ומכיוון שנבראנו בצלמו, ככה לפחות כתוב, גם אנחנו לא יכולים להסתתר, אנחנו יכולים להתבייש בעצמינו אבל לא להסתתר או לברוח. אין הביישן למד אומרים, כי אם הוא מתחבא בחדר או מפחד לשאול, הוא לא יוכל יהיה להתחיל את אשר ירצה.

סיפורי סבתא

בתקופת ילדותי הייתי ילד מאד ביישן, אני זוכר שהייתי מסתכל ממרפסת דירת סבתי אל הילדים בחצר משחקים מתגלשים במגלשות, מתנדנדים בנדנדות ואני ילד שמנמן וחמוד מביט בהם ונבוך מלהצטרף. יום אחד הבית היה ריק, החלטתי לשחק בו בעצמי, אני לא זוכר בדיוק, אבל אני חושב שבניתי סוג של מגלשה מאחת הספות ומאיזה שולחן ואז התגלשתי ואז גם שברתי את חלק מהספה שהייתה עשויה עץ. ידעתי שלא אשאר לבד בבית לנצח וחיפשתי דבק מגע כדי להדביק את מה ששברתי. נברתי במגירותיו של סבא ותוך כמה שניות מצאתי דבק מגע, אבל לא הצלחתי להדביק את החלק של הספה. וכמו בסרטים כששמעתי את המפתח מסתובב במנעול של הדלת ושמעתי את סלי הקניות של סבתי מתחככים בדלת, הנחתי את החלק בספה והחזרתי את דבק המגע למקומו, הדלקתי את הטלוויזיה וניסיתי להתנהג כרגיל. מאז אותו יום קרו שני דברים התחלתי לרדת לאותו גן שעשועים ומצאתי את אותו חלק דבוק, לא סיפרתי לסבתא על המקרה הזה, התביישתי והסתרתי את זה ממנה, אבל היא כמובן ידעה, כשגדולים יודעים יותר. שאלתי אותה בביקור האחרון, מי הדביק את החלק הזה, היא לא זכרה לענות לי.

שאבאב עליכם

החלטתי השנה גם לכתוב על מוזיקה ישראלית ואתחיל עם אלבום הבכורה של ההרכב cut 'n' bass בשם shabab ההרכב הוא אדם אחד אלון כרמלי, בין היתר הקונטרבסיסט של ההרכב התפוחים. אני ארשה לעצמי במעט נימה של פלצנות להגדיר את המוזיקה שהוא עושה- אוריינטל דאב אנד בייס.

מה שלכד שאת אוזניי בהאזנה הראשונה לאלבום הזה, היו הסימפולים הערביים בקטעים שלקוחים ממחוזות עתיקים ופרימטיביים כמו מארמון המלך במרוקו וכמו חלילים ועוד למשל ויחד עם זאת הם משולבים עם באסים רפטטיביים, ביטים אלקטרוניים וכל מיני סוגי פרקשנס שאוזניי ההדיוטות לא מסוגלות להבחין. יחד עם העבר הערבי-תימני מזרח ים תיכוני ועם ההווה האלקטרוני המערבי והעדכני יוצרים מעין אריג של צלילים ואריג יכול גם לחמם אותך, כלומר לרגש אותך וגם להציג אותך חיצונית בצורה מגניבה. וזה מה שקורה שאתה מאזין לשאבאב, נוצרות שתי תחושות שנוגעות בפנים ובחיצוניות.

בימים אלו אנו מתגורר בליבה של יפו וצלילים ערביים-אוריינטליים-דתיים, מקיפים אותי מכל עבר, אך מנגד אני מאזין בביתי (בווליום די גבוה) למוזיקה הכי עדכנית שיש היום ולא רק ביפו, בבית הוריי שמעו מוזיקה ים תיכונית מזרחית ואני הקשבתי בשקיקה לסצנת ההאוס באמצע שנות התשעים. כשהייתי ילד אצל סבתא שמעתי אום כולתום והדודים שלי שמעו את מצעדי הפזמונים. כור ההיתוך המוזיקלי נחקק בנפשי ויישאר לעד וכשאני שומע יצירות מוזיקליות שמשלבות בין השניים, זה הכי יפה בעולם לטעמי.

יתרה מכך, במקום שבו אנחנו חיים, אנחנו מחויבים להאזין לצלילים שעוטפים אותנו, לצלילים שזכורים לכמה מן האנשים שחיים כאן. לא להתבייש או להסתתר. וגם להעז ולהתעדכן בצלילים שלא הכרנו מעולם מאותן הסיבות של מרחק, מרחב או זמן. אלון כרמלי מודע לצלילים הללו, מחובר למקורות שלו ושלם עם האהבות המוזיקליות שלו. סקרן ביותר. האלבום שאבאב מכיל את הצלילים שלו בצורה הדמוקרטית ביותר שיכולה להיות, לכאורה הגיעו לשם בצורה החופשית ביותר, והם נמצאים במקומם הטבעי. אלון כרמלי הוא מעין כרונטופיסט, אלא שהוא לא מלחים מילים, הוא מלחים צלילים של הזמן והמקום בו הוא חי וקיים. צלילים של זיכרון מהעבר ושל ההוויה, כלומר של הווה.

 

Cut 'n' bass יופיע בפסטיבל אינדינגב שיתקיים השבוע בתאריכים 7-9/10/2010

הבנדקמפ

המייספייס

 תתחילו איתי, אלפרד כהן השלישי.

עץ החיים

…כמו העץ הוא שואף למעלה 

כמו האדם הוא נשרף באש.

ואני לא יודע

איפה הייתי ואיפה אהיה.

כמו עץ השדה.   נתן זך

 השבוע נתקלתי במבצע מדליק של קק"ל, "נוטעים עץ לחבר במתנה". אני חושב שכל אחד מודע לחשיבותם של עצים לסביבה וכן לסמליות שלהם, אז קניתי כמה עצים לחברים היקרים לי. אני ממליץ גם לכם לקנות עץ לחבריכם באשר הם, זה לא יקר וזה מקסים שיש עץ על שמך. וגם לתת מתנות סתם ככה ללא הקשר מסוים, תמיד כיף. השבוע בין היתר, בעיקר בגלל רוח התקופה, לא הפסקתי לחשוב על כך שאני רוצה צמחים או פרחים או עשבי תיבול שיצמחו לי על אדן החלון, שאני אשקה אותם במים ואחשוף אותם לשמש כשצריך. שיצמחו ויגדלו יחד איתי.

 בְּשַׁלַּח

שבוע טוב, חג שמח. והשבוע, פרשת בשלח ממשיכה את סיפור שחרור העם היהודי. עם ישראל יוצא סוף סוף ממצרים לעבר המדבר. הפרשה מתמקדת בשלושה נסים שקורים שם. האחד, קריעת ים סוף. השני, המתקת המים. השלישי, המן שנפל מהשמיים. עוד לא גיבשתי לעצמי אמונה ברורה לגבי ניסים. יש ימים בשנה שאני מאמין בהם, שהשמיים יכולים להיפתח ורוח תיקח אותי למקום שבו אני אהיה הכי מאושר, ויש ימים שאני חושב שזה בולשיט, אין דבר כזה נסים, מקומם בסיפורים ובאגדות ונועדו לפתח את הדמיון שלנו.

כיוון שהיום חגגנו את ט"ו בשבט, אני רוצה להתמקד בנס המתקת המים. אחרי שבני ישראל חצו את הים בשלום והמצרים טבעו בו, אחרי שירת הים המרגשת, מצאו את עצמם לפתע לבד בעולם. עצמאיים בשטח, ללא כל כוח שאומר להם מה לעשות, וזה בלבל אותם. יתרה מכך, הם החלו להלין בפני משה, שליחו של האל: למה הוצאת אותנו ממצרים? לאן הוצאת אותנו?. במדבר אין מים ואין אוכל. בהגיעם לנווה מדבר, מצאו מים אך הם היו מלוחים. משה, בהוראתו של אלוהים, השליך עץ שהיה במקום והמים הומתקו. זהו סיפור המשל. בפעם הראשונה בתורה הומשל  האדם לעץ. המים המרים מסמלים את הסיטואציה אליה נקלעו עם ישראל, והעץ מסמל את החיים, את הצמיחה, את העשייה, את הבריאה. המים יכולים להיות מתוקים אם תשתו אותם במצב נפשי אחר, אם תהיו עץ.

ההבנה של מצב חדש, בין אם הוא חיובי ובין הוא שלילי, גורמת לנו לפחד. הפחד מוביל לחוסר אמונה ותסכול, ואז אנחנו הופכים מרירים, בין היתר. כך גם המים שמצאו בני ישראל. בני ישראל הבינו פתאום שהם עם בפני עצמו, ואת התנאים האלמנטרים, כמו מים ואוכל שסופקו להם על ידי המצרים, הם יצטרכו לספק בכוחות עצמם. העם לא בנוי לכך, הוא צריך ללמוד מחדש איך לחיות ולהיות עצמאי. זה קשה, לצמוח ולגדול ויותר מכל, להניב פירות. ברגע שהוא ילמד להסתדר, הוא יצמח והמים יהפכו מתוקים, כי האדם עץ השדה.

 קצת סדר ט"ו בשבט

ט"ו בשבט לא מוזכר בתנ"ך. אנו נתקלים בו לראשונה בספרות חז"ל, כאשר מכריזים על יום זה בתור יום שנת מס. החקלאים נתנו את יבולם כמיסים, וכן נקבע כי יום ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, בו קובעים את גילו של העץ וחישוב שנת הפרי. התפתחות נוספת של ט"ו בשבט קרתה במאה ה- 16 בעיר צפת, בה אפיינו את היום הזה באכילת מינים שונים של פירות. תלמידיו של המקובל, רבי יצחק לוריא, קבעו סדר ט"ו בשבט בדומה לליל הסדר בפסח. הטקס התמקד באכילת פירות בעלי משמעות: פירות עם קליפה (תפוז, אגוז), השייכים לעולם העשייה. פירות הנאכלים עם קליפתם (תפוח, תמר), השייכים לעולם היצירה, ופירות הנאכלים בשלמותם (צימוק) ושייכים לעולם הבריאה. התנועה הציונית, לפני יותר ממאה שנים, קבעה את יום ט"ו בשבט כיום לנטיעת אילנות, ובימים אלו נוספה משמעות נוספת לחג, הקשורה לשמירת העולם ואיכות הסביבה. החג החל לשמש ככלי להעלאת המודעות הירוקה. ולכבוד החג, הכנתי עוגת ט"ו בשבט, ואני מגיש לכם את האלבום החדש של הוט צ'יפ. שניהם אגב, מהווים עשייה, יצירה ובריאה כאחד.

 עוגת ט"ו בשבט

המתכון המקורי שייך למקס ברנר, אך אחרי ניסיון אחד החלטתי קצת לשנות ולשדרג, ולדעתי יצא יותר מוצלח. יש בה את כל מרכיבי סדר ט"ו בשבט שנהגו לעשות לפני מאות שנים בצפת.

מה צריך…?

100 גר' חמאה

חצי כוס דבש

שתי ביצים

שלושת רבעי כוס חלב

חצי כוס מיץ תפוזים

שתים וחצי כוסות קמח

חצי כפית מלח

כף אבקת אפייה

שמונה גזרים מגורדים

חצי כוס תמרים מיובשים קצוצים (מג'הול)

200 גרם חתיכות שוקולד

חצי כוס אגוזי לוז

איך עושים..?

בקערה אחת: טורפים החמאה והדבש לתערובת חלקה, מוסיפים הביצים וממשיכים לטרוף. טורפים פנימה את החלב ומיץ תפוזים.

מחממים תנור לחום 180 מעלות.

בקערה אחרת: שמים הקמח, המלח ואבקת האפייה. מוסיפים אליה את התערובת שהכנו קודם, ואז מקפלים פנימה את הגזר, התמרים, השוקולד ואגוזי הלוז.

שופכים את הבלילה לתבנית עגולה ומשומנת, מכניסים לתנור למשך 30-40 דקות. חשוב לצנן לפני שאוכלים.

 

TAKE IT IN (לרקוד מהלב)

בשבוע הקרוב אמור לצאת אחד מהאלבומים הכי מדוברים של השנה, אך משום שאנו חיים בעידן בו הכול דולף לרשת, כבר מזה כמעט שלושה שבועות אני מאזין לאלבום החדש של הוט צ'יפ. אלבום שכנראה יהפוך להיות אלבום השנה שלי. זה אלבום שגדל איתך, כמו עץ. יש בו משהו מאד חי, מאד אופטימי, מאד שלם ובעיקר מתוק. כל יום אני לומד ומתאהב בשיר אחר מתוכו, ואז הכל נאסף לתוך יצירה כמעט מושלמת. הוא חם ורגיש, וגם מאד מאד מרקיד את האיברים, לרקוד מהלב.

אתחיל דווקא מהשיר האחרון-take it in, שיותר מתאים מבחינת העריכה המוזיקלית לפתוח את האלבום הנפלא הזה, אבל חברי להקת הוט צ'יפ בחרו לשים אותו דווקא בסוף, כסוג של טוויסט. כל האלבום שלהם הוא סוג של טוויסט, הן בטקסטים, בלחן, בעיבודים ובהפקה. האלבום דווקא נפתח במילים: כמה מחבריי אמרו לי פעם משהו חכם, להישמר מפני שודדים בלילה. והפזמון: אושר זה כל מה שאנו צריכים.

ברוב השירים המבנה מאד דומה ומאד מתוחכם לדעתי. בבתים אתה מקבל טקסטים רבויי מטאפורות, ודימויים בעלי מסרים ורבדים רבים. יש כאלו שאפילו סתומים, ואפשר לומר שאפילו קצת מתפלספים במודעות עצמית ובסוג של הומור ראויה לשבח, ואז בפיזמון מופיעים משפטים פשוטים, נגישים ולא מתוחכמים, מרגשים וכיפיים. בלחן, עיבוד והפקה אפשר לזהות שילוב של אלמנטים של פאנק (פ רפויה) דיסקו, סול והאוס, כמלאכת מחשבת. ההגשה של השירים כמעט תמיד בשני קולות, האחד גבוה-של אלקסיס טיילור, והשני נמוך-של ג'ו גודאר, שרק מחזקים את הניגודיות. קול גבוה מול הנמוך, טקסטים מתוחכמים מול פשוטים. סאונד נקי מול סאונד מלוכלך.

באמת שאין לי כל כך הרבה מילים לתאר כיצד אני חש כשאני שומע את האלבום הזה. מעטים האלבומים שעושים הכל ביחד. עונג ההאזנה ועונג החוויה ששלובים יחד, מרגשים על סף הדמעות. מרקידים על סף הטירוף. אלבום של עשייה, יצירה ובריאה. אלבום שאני בטוח שעוד יצמח יחד איתי ויגע בי בנקודות שעוד לא הגעתי אליהם, וירים אותי לצמרות שלא ידעתי, שישרוף אותי למעלה, אבל גם יעיף אותי. אלבום שיגביר את צימאוני ויקבור אותי. אלבום שירקיד אותי מול המראה וברחבה. קחו אותו פנימה.

Hot Chip- One Life Stand להורדה

עד לשבוע הבא

שבוע נפלא וכיפי

אלפרד כהן, השלישי