קונקרטיזציה של האמונה

אל תגידי שתבואי, אם את לא

אני צריך חום אנושי

אל תזכירי לי כמה את יפה

אני ישן כמו כלב על הרצפה

איך אני פוחד להיות בכלא או עיוור

נועם רותם


 

 בקומה שלישית בבניין בו אני עובד נמצא בית הספר למשחק של ענת ברזילי. השבוע באחת מהפסקות הקפה המעטות שלי, הבחנתי בזוג סטודנטים למשחק בחור ובחורה עושים חזרה לתרגיל של אחד משיעורי המשחק שלהם. לא הצלחתי לזהות את הדיאלוג אבל הסצנה עסקה באהבה באמונה וככל הנראה גם בבגידה. לכמה רגעים מצאתי את עצמי מציץ ומצוטט באותם סטודנטים למשחק, אולי זה היה יופייה של הבחורה שמשך את תשומת ליבי, אולי זה היה הטקסט הלא מוכר- מוכר, בכל אופן הבטתי בהם בתשומת לב מלאה. הרגע שאני הכי זוכר מאותו מאורע יומיומי בבניין שלנו, היה הרגע שבו הסטודנט למשחק הרים את ידו ובאמצעות כפה נגע בלחייה של הסטודנטית למשחק. איכשהו חשתי בצורה מסוימת את חום כף היד המלטפת את הלחי, חשתי בזיכרון שלי,שכמו שעלה מן האוב ויותר מאשר חשתי, הבנתי כמה זה חסר לי, אותו חום אנושי, אותו מגע פיזי.

פרשת תְּרוּמָה נפתחת בבקשת אלוהים מעמו לתרום ככל שהם יכולים לבניית מאהל שישמש עבורו משכן/בית, אלוהים אמנם נמצא בכל מקום, אבל הוא גם היה רוצה שיהיה לו בית לחזור אחרי שהוא מסתובב בעולם ויתרה מכך שלכל מי שמאמין בו יהיה שותף בבניית הבית וירגיש שזה גם הבית שלו. אלוהים נענה לצרכים הפסיכולוגיים המהותיים של כל אדם באשר הוא, התשוקה והיצר למשהו מוחשי. לראות, להריח, לשמוע, לחוש את הדבר הזה שנקרא אלוהים, שנקרא אמונה, לגעת בו ממש. אלכסנדר קוז'ב אמר במבוא להבנת הגל:"מעצם ישות האדם, הישות המודעת לעצמה, משתמעת התשוקה, התשוקה גלומה בישות מלכתחילה" כולנו רוצים להרגיש.

ואז מגיעה סדרה ארוכה של פסוקים המתארים בפרטי פרטים מדויקים של אלוהים המדריך את  משה איך וכיצד יש לבנות את אותו משכן. אותו משה יעביר את ההוראות המדוקדקות לאמן העל בצלאל בן אורי בהמשך הסיפור. כשניגשתי לפרשה של השבוע הבנתי תחילה שחשוב מאד שיהיה בית לכל אחד וחשוב אף יותר לתכנן אותו ולדעת כיצד הוא יראה. ניסיתי לבנות לעצמי את בית חלומותיי באותה צורה שבה אלוהים מדריך את משה ונתקלתי בקשיים שהפתיעו אותי מאד. תהיתי ביני לבין עצמי מדוע אין בדמיון שלי הכוח ליצור תכנית מפורטת לבית האידיאלי שלי. אחרי שמצאתי את עצמי מביט בטיוטות שיצרתי לעצמי, הבנתי שמשהו ככל הנראה חסר בי וחסר לי אותו צורך או תשוקה ותאווה לתחושה. אם אתה לא רוצה לגעת לא תוכל לבנות, אם אין לך את הרצון לחוש, לא תוכל ליצור. המחשבה הזאת דיכאה אותי לכמה ימים.

אייזיק ניוטון היה מבין המדענים שמדדו את המידות של אותו משכן ומצאו כי מדובר בדבר מאד קטן לימים ייבנו בתי מקדש מפוארים, אבל אותו משכן/בית שאלוהים תכנן ורצה, היה ממש קטן, בהקשר הזה נתקלתי בפתגם של חז"ל שאומר, שאם האהבה עזה, בני הזוג יכולים לשכב על חודה של חרב ואם האהבה פסקה מלהיות עזה, הרי גם מיטה רחבה, תהיה צרה בשביל שניהם. הפתגם הזה בא לבאר ולהסביר שלא משנה הגודל. משהו שאני באופן אישי, שכחתי, אני חייב לציין. כן נזכרתי בפעמים הראשונות ששכבתי לישון עם מישהי זרה, לא הצלחתי להירדם כל הלילה, כי פחדתי שהיא תיגע בי, נרתעתי מזה שהיא לקחה נתח מין המיטה. הפתגם הזה של חז"ל תקף גם מההיבט החברתי שלו, כלומר הפכנו להיות חברה של אנשים מרוחקים ומפחדים מקרבה או מגע, כאילו שאין מספיק מקום לכולם, מאוימים שמא מישהו אחר יתפוס את מקומנו ויכריז על עצמאותו בשטח הפרטי שלנו ואולי זה רק אצלי, אולי.

מאז ועד היום האדם נמצא במתח מתמיד בין ההמחשה להפשטה, האדם תאב למוחש, לנגיעה הפיזית, לקונקרטי ולהמחשה. וכל אלו נובעים ומונעים מהאמונה. בכל מה שהאדם מאמין הוא ירצה לגעת ולמרות שהיהדות אוסרת את זה, היא לא יכולה לרסן את התשוקה הזאת. לכן היא בונה משכן, בונה סמלים כמו לוחות הברית, כרובי זהב על ארון הקודש ועוד ועוד ועוד. ככל הנראה חסרה בי האמונה כאדם לחלום ולגעת בבית על צורותיו ומשמעויותיו השונות. אבל אני עובד על זה.

סיפורי סבתא

בחדר האוכל של סבתי תלויות שתי תמונות בערך מהזמן שאני זוכר את עצמי, יותר מעשרים שנה אותן שתי תמונות האחת של הרב חיים חורי והשנייה של הרמב"ם. כשהייתי קטן אני זוכר את סבתא שלי בעודה מנקה את התמונות מאבק מדברת אליהן כאילו היו חיים, מתפללת ומבקשת משהו. זה הפחיד אותי, אבל אז הייתי ילד ביישן מאד ושמרתי את הפחד לעצמי. באחד מימי החופש הגדול ישבתי לבד בחדר האוכל מחכה לסבתא שתגיש לי את ארוחת הצהריים. סבי נעדר מאותה ארוחה מסיבה לא זכורה לי, ישבתי לבד בשולחן הבטתי לעבר התמונות של הרבנים המתים ואז התמונה של הרב חיים חורי החלה לחייך לעברי, היא בטוח גם אמרה משהו וזה הפחיד אותי מאד אבל כאמור לא סיפרתי לסבתא שלי. אחר כך כתבתי על זה חיבור קצר וקיבלתי מאה עם סמיילי מהמורה, היא בטח חשבה שהמצאתי את זה. אגב סבתא הפסיקה מאז אותו היום לדבר אל התמונות.

Lust You

אם לבצע האנשה במילים אז בטח מילים הכי היו רוצות להיות בתוך משפט של נאום חוצב להבות, או בתוך דיאלוג חורץ גורלות, משפט בתוך נובלה מרגשת, ובטח הן הכי היו רוצות להיות חרוזים בשירים. אלבום השבוע שלי הוא הוטל שמפו של גריף ריס (סולן הלקה סופר פרי אנימלס) פעם מזמן מישהי שיצאתי איתה אמרה לי שאני מזכיר לה מאד את גריף, בגירסה השמנה שלו, יכול להיות שזו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי מבחורה(לא באמת) גריף ריס ברוב השירים מתעסק בקונקרטיות של תחושות אבסטרקטיות ובאלבום החדש והמצוין זה ניכר ביותר.

גריף ריס תמיד הזכיר לי את סרג' גינזברג בלי הכריזמה והסקס אפיל, אבל עם גישה מוזיקלית משועשעת, ניסיונית והכי חשוב, רומנטית. באלבום הזה גריף מחזק לי את התיאוריה הזאת. 13 שירים הנעים במיומנות בין הפופ האינטליגנטי לבין הפופ חסר יומרות. ריחות מוזיקליים משנות החמישים ועד לימינו. אלבום מלא חום.

מעל הכל עומד לו השיר לפני האחרון באלבום- אילו היינו מילים היינו מתחרזים. גריף שר על אהבה כוזבת, אלא מה, אבל הוא מאמין בה וכמו המילים שתאבים להתחרז בשירים כך גם הדובר בשיר מלא תשוקה וגעגוע. את המשפט שנותן לי את הקול ואני בוכה, שר גריף, בשיר ומוחץ לי את הלב.

Gruff Rhys- Hotel Shampoo להורדה

שבוע טוב, אלפרד כהן השלישי.

 

מודעות פרסומת

אני שומע, משמע אני אוהב

לך..

אם הכרתי אותו? אם הכרתי אותו? אם אהבתי אותו? זה מה שאתה שואל אותי? הכרתי אותו יותר טוב ממה שאתה מכיר בעולם הזה ואהבתי אותו כמו שאתה אוהב את אלוהים.

ארנסט המינגווי

 נשאלתי לא מזמן אם התחננתי, האם התחננתי מפני מישהי שרציתי מאד, התחננתי שתקבל אותי, עניתי שכן ושאלתי בחזרה את אותה השאלה ונעניתי בחיוב. שאלתי אם זה עזר נעניתי בשלילה. גם לי זה לא עזר ואז אמרתי שככל הנראה להתחנן זה לא עוזר, אבל אנחנו מתחננים כי קיימת התקווה והיא הדלק של החלומות שלנו, איפשהו היא גם המזון לשאיפתנו, החמצן לרצונותינו. התחנונים הם אולי סימן לחיים, מעין אות חיים בגסיסה הרגשית שלנו. התחינה היא אולי כמו הנבט שבהתחלה הורג את עצמו ואז מנביט וגדל להיות עץ מלבלב או פרח בתור זר ששולחים ביום האהבה. אז מתחננים כדי להרוג ובעצם כדי לצמוח.

פרשת וָאֶתְחַנַּן מתחילה בבקשה, בתחינה של משה המנהיג מאלוהים לסלוח לו ולהכניס אותו לארץ המובטחת, אלו הפסוקים הכי מרגשים שקראתי במקרא. אדם רם ונישא, מנהיג דגול, שעשה טעות ונענש עליה בצורה הטרגית ביותר, אדם שהוביל עם שלם, שני דורות ממצרים ומהעבדות, דרך המדבר אל החירות והארץ המובטחת. רוצה לראות את אותה הארץ, רוצה להשלים את המשימה, רוצה לחוש באופן ממשי, אבל הוא לא יכנס לארץ המובטחת, כי אלוהים חוזר ואומר שלא יסלח לו ויתרה מכך, מדגיש למשה שלא יתחנן יותר. גם בעת כתיבת השורות האלו אני מתקשה להבין את העונש הכבד הזה, כמוני גם פרשנים רבים וחכמים ממני.

הפרשה כמו כל ספר דברים, היא סדרה של נאומים של משה לעם לפני הכניסה לארץ המובטחת והפעם בנאומו מזכיר משה את עשרות הדיברות ואת החוקים והנורמות שמבדילות את העם משאר העמים והופך אותו לעם סגולה. לא הכח ולא הגודל, אלא המוסריות והאנושיות אלו הם הדברים שהופכים אותנו, אור לגויים כפי שהיטיב להגדיר דוד בן גוריון.

בהמשך הפרשה אנחנו קוראים את אחד המשפטים השגורים בפיהם של כל היהודים באשר הם: "שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד" שמבטא כמה וכמה רעיונות: האחד האמונה באלוהים אחד, כלומר רעיון המונותיאיזם והרעיון השני מדגיש את חוש השמיעה שמבין כל החושים החשוב ביותר וגם המופשט ביותר האמונה היהודית מתבססת על חוש השמיעה זאת לעומת דתות ועמים אחרים שמעדיפים את הראיה,את האידיאה, אבל לא אתמקד בזה. ארצה להתמקד בהמשך המשפט של שמע ישראל: " ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" אלוהים מבקש מעמו את הבקשה היפה ביותר וכמובן הרומנטית ביותר בכל המקרא, מעבר לחוקים ולמצוות אלוהים מבקש שיאהבו אותו, פשוטו כמשמעו. ישעיהו לייבוביץ אמר על אהבה שהיא אחת הדחפים והמרכיבים המרכזיים של התודעה האנושית, האדם תמיד אוהב משהו. אדם יכול לאהוב את עצמו, לאהוב אישה, כבוד, כסף, את המולדת וגם שוקולד. אלוהים מבקש ומצפה ממאמיניו שיאהבו אותו, יש בפנייה הזאת משהו מאד אנושי ולאו דווקא מיסטי, אנגמטי ולא ידוע. אלוהים  מבקש אהבה כמו שאני רוצה לאהוב אישה או אוהב מוזיקה טובה. בקריאה פמינסטית אפשר לקרוא את זה שאלוהים הוא גם גבר וגם אישה, אלוהים מבקש ממני שאוהב אותו כמו שאני אוהב אישה בכל הלב בכל הנפש בכל מאודי ולהפך מנשים לאהוב אותו כמו שהן אוהבות גברים, גם אהבות חד מיניות, אהבה היא חסרת גבולות. בימינו מערכת היחסים הזאת בין אדם לאלוהים מוגדרת כאמונה, אך בעברית הקדומה הוגדרה כ- אהבת ה'. הרמב"ם מתנגד לתפיסה הזאת ואומר "השם יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לא שום דמיון כלל" הוא חשב שלאהוב את אלוהים כמו לאהוב אישה למשל זה עבודת אלילים או אמונה פאגנית, אבל הרמב"ם הוא לא אדם רומנטי. אני עדין לא יודע אם אני אוהב את אלוהים, לא בטוח שהוא קיים בכלל, אבל הרעיון האהבה הזה יפה בעיניי.

 שיר לט"ו באב

אחרוג ממנהגי ואפרסם כאן שיר שכתבתי אני די מזמן. שיר שכתבתי בעקבות קריאת פרשת ואתחנן, שיר שכתבתי לאהובה שלא ידעתי, זהו שיר תחנונים, שיר על מוות וגם על הבנה וצמיחה חדשה.

כמו הארץ המובטחת/ הייתי רוצה להיות בך/ את זבת חלב וגם דבש/ להיכנס אסור לי/ אסור לי גם לבקש/ חלמתי לרעות בשדותייך/ לבנות מגדלים עד השמיים.

ממרומי ההר אפרד/ לא תדעי מקום קבורתי/ אחר יכבוש אותך במקומי/ לבטח יאהב אותך מאד/ כמו בארץ המובטחת.

 

 דיאלוג לט"ו באב

יש לך אולי מילון רפואי?

אין פה, מה אתה מחפש?

אני מחפש אהבה.

לא תמצא אהבה במילון רפואי. ככלל, היא נחשבת לשאיפה טבעית של נפש האדם.

אהבה: נטייה לרצות בטובתו של אחד ולהתמסר לו… אולי יש לכם מילון גדול יותר?

אתה מרוצה? יש לך את כל מה שאתה צריך? או שאתה רוצה מילונים אחרים?

יש פה לפחות ארבעה עמודים שלמים על אהבה…אין בחור אחרי בחורה להוט- אלא אם נכנסה בו רוח שטות.

את הדיאלוג המלא, ניתן למצוא בספרו של אמיל אז'אר (רומן גארי) חרדתו של המלך סולמון, שתרגם יפה מאד ניר רצ'קובסקי. באחד הראיונות שהעניק על עבודת התרגום החדש לספר המופת הזה, הסביר ניר רצ'קובסקי שלמילה אהבה בצרפתית יש כל מיני פירושים ואחד מהם הוא למשל, סוג של דבק מגע ולמרות שבאהבה יש אלמנטים של דבקות ודבק, בחר לא להשתמש בזה אלא לבחור ממילון עברי ישן אחר, פירושים לאהבה, כמו זה האחרון, אין בחור אחרי בחורה להוט- אלא אם נכנסה בו רוח שטות.

פזמון לט"ו באב

יש כזו שמועה ש-99 אחוזים מהשירים שנכתבים בעולם הם על אהבה, לא בדקתי את זה. שיר אהבה הישראלי, שהכי אהבתי לשמוע בשנים האחרונים הוא של נועם רותם- אהבת חיי. הוא מתחיל שקט, בליווי פסנתר בלבד. רק שנינו לבד, כלום לא חזק יותר ממני ואת, הוא שר בבית הראשון. ואז בבית השני מצטרפים בס, תופים וגיטרה וכשהוא מסתיים מתחילה חגיגה של שכרון חושים, של רומנטיקה, של תשוקה בכלי נשיפה וסינתיסייזר. תמיד תהיי אהבה חיי מכריז נעם רותם.

לבשי לבן, אלפרד כהן השלישי.