הכל מהקול

כל הרעש הזה בינינו

שומר אותנו שקטים.

אלכסיס טיילור מתוך lay me down

 בתקופה זאת – בשעותיהן האחרונות של הלילות, בשעותיהם הראשונות של הימים אפשר לשמוע את שליחי הציבור קוראים לאנשים לסור  לבית הכנסת ולהשתתף בתפילת הסליחות המסורתיות. לא שבימים האחרונים יצא לי לשמוע את אותה קריאה, היא רק זכורה לי מימיי כילד, היא הייתה קריאה מהדהדת שחותכת את האוויר הנקי של הבוקר, קריאה שמרעידה את הטל ומשליכה אותו לקרקע ומנפצת את קיומו. הקריאה הזו מעירה את המצפון המנמנם שמתפתח לישות קטנה בתוך הגוף שנאבקת איתך בעודה תוהה ושואלת שאלות. אחרי כמה דקות ששליח הציבור מתרחק לעבר רחוב אחר או שמא סיים הוא תפקידו וחוזר לבית הכנסת. הכל שב לקדמותו ואפשר להמשיך לישון. ככה בערך זכורים לי ימי הסליחות מילדותי.

חזרה להווה, הקולות היחידים שאני שומע היום הקשורים לתפילה – הן קולות הפעמונים של הכנסיות וקולותיו המוקלטים של מואזין המסגד. יום יום כל אחד בזמנו שלו מהדהדים את האוויר. אחרי כמה זמן מתרגלים וקולות אלו משתלבים בחיי היום יום ומאבדים לדעתי את החשיבות, הרובד המעצים של הקולות הללו משתלב עם הזמן לשאר הרבדים והופך למעין יצירה פוליפונית שלמה ורק לפעמים הפעמונים או המואזין מצליחים להרטיט את ליבי כמו שעשה שליח הציבור בילדותי. אינני מקשיב יותר לקולות הללו. אני מאזין למוזיקה אחרת, לצלילים שפונים למקומות אחרים, לא לאלו המעירים את המצפון, אלא למקומות אחרים באזורי הרגש השונים. יכול מאד להיות שמצפוני נקי וגם יכול מאד להיות שאף צליל בעולם לא יעיר אותו משנתו.

**

בפרשת האזינו ממשיך משה להיפרד מעמו ומחייו והפעם הוא בוחר לעשות זאת בצורה הספרותית של שירה הוא מבקש מכולם להאזין לה, לשירה האחרונה של חייו שמסמלים את לידתה של היהדות ושל עם החדש. ההספד של מותו עצמו, דברי פרידה מנתיניו ומהאנשים שאותם הנהיג דרך ארוכה. זו הגרנד פינאלה שלו. וכמובן שהשירה גדולה מהחיים, מלאה באפוס ובמשמעיות הרי גורל. כאמור מילותיו האחרונות של משה מגיעות בצורת שירה, כי רק באמצעותה הן יכולות לחדור עמוק לתוך הנפש, לפרוט על נימי הנשמה, להיחקק בחדרי הלב ולהינצר לנצח נצחים.

לקולו של אלוהים יש מתווך שיבוא בדרך כלל בצורת נביא או מלאך, יש יגידו שהמשוררים של העת החדשה הם סוג של קולות האל. המשותף לכולם שהם אנשים של המילה, הם חייבים לדבר את הטקסט להוציא אותו לעולם. וזה עובד גם ההפך, מי שרוצה שאלוהים ישמע אותו צריך לזעוק ולצעוק ודוגמא יותר רלוונטית לימינו היא תקיעת השופר. הקולות המונפקים מהשופר פותחים את שערי השמיים לפי המסורת ואלוהים מקשיב לקולות הרחוקים ממנו ולפי האמונה מנסה להאזין על מנת לתקן ולהשלים.

במבוא לספר הקול והמבט שערכו ורד לב כנען ומיכל גרור פרידלנד מוסבר כי תהליך הפנמתו של הקול אל הטקסט יצר מערכת יחסים בינארית בין כל מיני סוגות של קולות זה המאולתר וזה המחושב, זה הפועל בניגוד לרצונו של מנפיק הקול וזה המודע הנואם את הטקסט. כמו כן קיימים כמה סוגים של שיפוט הקול אם הוא אותנטי ואם מזויף, אם מתעתע ואם תמים.

בשירתו האחרונה של משה אפשר להבחין בקולו האותנטי הטרגי המבכה את מר גורלו וגם את קולו של האלוהים, שמשה שימש כשליחו הראשי. משה המגמגם שלמד לדבר עם השנים ולהפוך לרטוריקן דגול מבטא את הפיצול הפנימי של תחושתיו המבטאות כאב ומנגד גם הצלחה. הבחירה הספרותית שלו להיפרד מעמו ומאלוהיו מצביעים על רגישותו למילים ולמשמעות שלהן. כוחן של המילים יבטאו באמצעות קולו וכוחו החזק ביותר של הקול יתבטא באמצעות לא אחרת מאשר –  השירה.

סיפורים יפואים(את מי את יונקת בשם החלומות?)

לאחרונה יוצא לי לזכור את השירים המתנגנים בחלומותיי, מצליח להקשיב להם, יותר מזה אפילו להאזין להם בעודם מתנגנים. השירים זכורים לי יותר מהעלילה המתרחשת בהם. בלילה באחד מהחלומות הלא זכורים ההם, מצאתי את עצמי שומע שני משפטים המהדהדים כשיר. התאמצתי במיוחד להבין אותן: "כשאת מגמגמת ואני מתפתל / את מי את אוהבת?"  שמעתי אותם בלחש, כאילו התת מודע שלי דאג לפלטר אותם. קמתי מייד למסך של הגוגל והקלדתי את שתי השורות הללו. בתוכי קיוויתי להבין על מי אני חולם, איזו אהובה מהעבר מנסה לחדור את חומות ההדחקה וההכחשה הקשוחים והבצורים לעבר המודע, איזו אהובה מנסה לערער את המודע השלו והנקי שלי. גוגל מצא שמדובר בשירם של פורטיסחרוף "על המשמרת"  שאת השיר שר רמי פורטיס ואת הפזמון שר ברי סחרוף בפילטר של מגאפון. ובכלל מדובר בשיר מחאה על המדינה ההרוסה שלנו, בימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה.  מצאתי את עצמי מבולבל, אך לא רציתי להניח לזה. אחרי כמה זמן כבר הבנתי את מי אני שואל בשיר – את מי את אוהבת? ואיך היא קשורה למצב של המדינה שלי ואיך היא קשורה למצב הנוכחי של החיים שלי. הבנתי.

הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים.

הלכתי אצל אלוהים

הציע לי את כל החיים

רציתי יותר רציתי את כל החיים.

יונה וולך

 הפרק המוזיקלי של השבוע עוסק בהספדים, לוויות ופרידות מהחיים. בדרך כך הספדים נקראים לאחר המוות, במקרה שלנו, כשהמוות ידוע מראש אפשר כבר להתחיל בנאומי הפרידה ובשירים העוסקים בכך, עוד לפני הסוף עצמו. לדעתי עדיף לאדם לשמוע את ההספדים עליו כשהוא עוד חי, להעצים את חייו, את המשמעות שלהם בעודו בחיים, זה יותר מכובד מלהקריא הספד בבית הקברות כשמושא ההספד קבור מתחת לאדמה.

פעם רשמתי באיזה שרבוט שהייתי רוצה מסיבה בלוויה שלי, שאנשים לא יהיו כל כך עצובים, הייתי רוצה שיקריאו שירים וינגנו מוזיקה טובה ויהיה אוכל משובח, אבל זה תמים כשאתה חולם  כמו ששר טום וויטס בשירו על אובדן החבר הקרוב לו, הוא נזכר בשבועה שלהם למות ביחד, אבל כאמור זה תמים כשאתה חולם. כרגע אני עוד חי למרות שמותי ידוע, כל אחד יודע שהוא ימות, אבל לא יודע מתי.

עוד אפשר למצוא במיקסטייפ, את אריקה באדו, הדלתות, פטריק וולף, הקיור ואת שיר הלוויה המפורסם של המלחין גוראן ברגוביץ. אז אל תהיו כבדים, כולם מתים בסופו של דבר.

אפשר להוריד כאן

אפשר להקשיב או להאזין ב – iCast

רשימת השירים

  1. Brutal assault – funeral for a trend
  2. The doors – break it through
  3. Mink – funeral song
  4. Suburban kids with biblical names – funeral face
  5. Releigh moncrief – lament for morning
  6. Erykah badu – fall in love
  7. Patrick wolf – eulogy
  8. Tom waits – innocent when you dream
  9. The cure – the funeral party
  10. Death cab for cutie – I will follow you in the dark
  11. Goran bregovic – edelezi
  12. Sun city girls – funeral mariachi