התנפצות

בלי לדעת מה מקום הוא מקומנו,

אנו פועלים מתוך זיקה לכל.

האנטנות מרגישות את האנטנות,

ומרחקים ריקים יוליכו את הקול…

ריינר מריה רילקה

 כשהייתי ילד קטן דיברתי רבות אל אלוהים כאילו היה הוא מעין חבר דמיוני שלי ותמיד ביקשתי ממנו עזרה, שיעזור לי במבחנים, בהצעת החברות שלי לילדות שאהבתי, ביקשתי שזה יצליח, אני אעשה את שלי ואלוהים יעזור לי מלמעלה, הייתי משוחח עמו בלילה שלפני כל מבחן שהייתי צריך לעמוד בפניו, פעמים רבות חשבתי שהוא אכזב אותי והיו גם פעמים שזה גם הצליח. אחר כך הפסקתי לדבר עם אלוהים, כי הפסקתי להאמין בקיומו. עם השנים הבנתי שהשיחות הללו היו למעשה הדיאלוג שלי עם קולי הפנימי.

השבוע קראתי שהרמב"ם אוסר לחשוב על אלוהים, להגדרתו מחשבה על אלוהים היא חטא וזו למעשה עבודת אלילים והאדם המאמין תמיד עומד במבחן הפרדוקס הזה. נטיית הלב שלי לא להסכים עם הרמב"ם, אך מאידך השיחות שלי עם עצמי כיום, מאד-מאד מזכירות לי את השיחות שלי אלוהים בילדותי. אלפרד כהן שוב מבולבל.

פרשת כִּי תִשָּׂא היא פרשה דרמטית במיוחד, חטא עגל הזהב עומד במרכזה. את אותו עגל שיצרו בני ישראל בהנהגת אהרון הכהן, שבר משה כשירד מהר סיני, באמצעות שני לוחות אבן עליהם היה חקוקים כידוע עשרת הדיברות ועל האקט הזה של משה הייתי רוצה להתמקד.

קרה לכם פעם שהשלכתם חפץ כלשהו בעוצמה שמונעת מזעם , ששברתם חפץ מתנפץ(או לא מתנפץ) שכזה בכוונה לבטא את כעסכם, קרה לכם? הייתם מעורבים בסצנה של השלכות חפצים אחד אל השני, שרציתם לפגוע באותו אובייקט אליו נשלך החפץ. לרוב מדובר בסצנה של בגידה, בין אם זו בגידה בעצמינו בדברים שאנחנו מאמינים ובין אם זה מישהו אחר שבגד בנו. כמו אותו עיתונאי עירקי שהשליך לעבר נשיא ארה"ב דאז את נעליו, כמו אותו פלוני שהשליך אף הוא את נעליו לעבר שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש. בני ישראל בגדו באלוהים ובמנהיג שלהם, לא היה בהם את אורך הרוח להמתין לשובו של משה מהר סיני ולכן, כאמור השליך את לוחות הברית לעבר אותו עגל זהב וניפץ אותו.

בגידה היא משבר באמון, אדם משליך את עצמו למוות מהגג של עזריאלי כי הוא הפסיק להאמין בחיים שלו, הרבה אנשים הפסיקו להאמין באלוהים כי הם חשו נבגדים. לא אחת אני מוצא את עצמי מדמיין אותי משליך את כוס הקפה שבשולחן לעבר הטלוויזיה כאשר אני נחשף לעוולה חברתית או לאיוולת מדינית. אני רוצה לשבור משהו. כשאני ממש כועס הייתי רוצה להפיל את ארון הספרים שלי ולהשליך את כל תכולתו לכל עבר. מעין ביטוי פיזי של ניפוץ הרוח או הנפש.

אני חושב שנוצר משבר אמון ביני לבין האלוהים והיהדות בשל התנגשות הערכים. אני מחשיב את עצמי אדם הומאני, כלומר מעמיד במרכז את האדם ואת היחסים בין בני אדם, בעוד היהדות סוגדת לאל שלה, היא מעמידה במרכז את האלוהים. גם ישעיהו לייבוביץ שהגותו הפכה להיות מעין מורה נבוכים של חיי, חשב כמוני ואף טען שאין דבר כזה מוסר יהודי.

אך מנגד עומדים הסיפורים היפים אליהם אני מתוודע בכל שבוע שיכולים לחזק את המוטיב ההומאני-מוסרי ביהדות, כמו למשל אותו סיפור עבדות, עיקרון החלשים וכמובן עשרת הדיברות. לא אחת ציינתי כמה אני מעריץ את דמותו של משה שבמקום מסוים חשב אולי כמוני שלא האלוהים הוא המרכז, אלא האדם ולכן שבר את לוחות הברית על עגל הזהב ויתרה מכך נלחם בחרף נפשו וכבודו על בני ישראל מול אלוהים שויתר ורצה להחליף את העם.

חופש הביטוי הוא עקרון חשוב בחירות של האדם בחברה, הערך העליון והשבוע הוא הועמד באור הזרקורים כאשר הועלתה ההצעה לחוק בכנסת להעניק חסינות לדרשות ולהוראות ההלכה של רבנים. רעיון זה קומם אותי, לא משום אותה חסינות לרבנים(זו התנגדות פופוליסטית ודמגוגית), אלא משום שרעיון חופש הביטוי נפגע. לכל אחד במדינה דמוקרטית יש את הזכות להתבטא בצורה חופשית, רק שדבריו לא יפגעו באנשים אחרים ולא צריך להעניק חסינות משפטית לעקרון החשוב ביותר מדינה חופשית. המשפטיזציה המתפשטת במדינה שלנו כמגיפה חסרת מעצורים היא אור חזק שמסנוור אותנו ומזהיר מפני תחילתו של תהליך של כרסום הערכים המוסריים של חברה המתיימרת להיות חופשית.

וואלה אוכל ויה מלווה מלכה

מזמן רציתי לשתף את המתכון הזה לעוגת חלבה פיסטוק שלי והשבוע המתכון עלה בוואלה אוכל עם סיפור רומנטי ועצוב, אך גם ישן. כשקראתי את האייטם בוואלה אוכל הבנתי שהעוגה הזאת צריכה לקבל שם-עוגת "אמלי קיין"   אותה אהבה שלא עוזבת אותך עוד מימי התיכון. את המתכון המלא תמצאו כאן. ויש אפילו טוקבקים חמודים. אחת הציעה לי להסתפר. אחת אחרת רשמה שהיא אפילו היא התאהבה בי. אם לא הייתי בדיאטה הייתי אופה את העוגה הזאת, כל שבוע.

Win win situation

מיקסטייפ חדש להורדה. ככל שעוברות השנים, אני מוצא את עצמי מקשיב למוזיקה מבלי להתייחס לשם המבצע, מקורו וכד'. זה יותר מעניין ככה, אני מגלה יצירות מוזיקליות מענינות מוזיקה שמחפשת את עצמה או אפילו מוזיקה מגובשת ומודעת לעצמה. והכי חשוב מרגשת. שיר השבוע שלי מארח את סולן של אחת הלהקות שאני הכי אוהב, אבל כששמעתי אותו לראשונה לא התייחסתי לכותרת. אחר כך זיהיתי את קולו של אלקסיס טיילור מהוט צ'יפ. מדובר בשיר מרגש במיוחד עד לכדי הצטמררות הגוף. אני לא יודע אם לנצח אשאר איתך, אבל אני מאמין בך.

בשאר השירים תוכלו למצוא את הסטרוקס, לואו ופי ג'י הארווי הוותיקים. את ג'וקהבוקס שמזכירים לי Tv on the radio ועוד ועוד. מומלץ להוריד ולהקשיב

מיקסטייפ מלווה מלכה מס.19 להורדה

אלפרד כהן, השלישי.

רשימת השירים

  1. Cold cave- the great pan is dead
  2. Jookabox- drops
  3. The strokes- under cover of darkness
  4. Cloud nothing- all the time
  5. The dritbombs- shari vari
  6. La resistance- isolation
  7. Chapel club- all the eastern girls
  8. Papercuts- I'll see you later I guess
  9.  Toro Y moi- Elise
  10. tUnE yArDs- bizness
  11. Panda bear- last night at jetty
  12. Pj Harvey- England
  13. Low- try to sleep
  14. Chase & status- midnight caller
  15. WIN WIN-interleave with you(feat. Alexis taylor)
מודעות פרסומת

ערפל לגויים

וכל כמה שנים

יש ריח מוכר

שמזכיר איך אהבנו להיות

כולם בעבר

זואי פולנסקי

*מתוך Fog של Bela Tarr

 ביום שישי בבוקר שמעתי את הרב רונן לוביץ מתראיין לרדיו ובראיון הוא אמר, שהקהילה החרדית-דתית חייבת לאפשר לדתיים הומוסקסואליים להביא ילדים. תחילה הופתעתי שיש הומוסקסואליים דתיים מוצהרים מחוץ לארון ואז גיליתי שיש אפילו שתי עמותות(הו"ד וחברותא) שמסייעות ותומכות בהומוסקסואליים ולסביות מהעולם הדתי. כשנשאל הרב רונן לוביץ, האם הומוסקסואליות מותרת בהלכה, הוא מייד ענה שלא, אבל גם מייד הסביר שההלכה מחייבת לקרב בין בני אדם, לא לדחות אנשים, להבין ולהתחשב. אני חייב להגיד שהקריאה הזאת של הרב לוביץ ריגשה אותי במובן מסוים, כי לדעתי היא באה במקום כנה ולא מתנשא, או פונדמליסטי כלשונו. היא באה ממקום שחסר מאד חברה שלנו, השם של המקום ההולך והנעלם הזה הוא- אהבת אדם.

נקשיב ל- יִתְרוֹ

על הפרשה של השבוע אמר ישעיהו לייבוביץ: "…כרוכות בה רוב האסוציאציות המודעות והלא המודעות בין קוראי התורה ולומדיה, לרבות הזכרון ההסטורי של עם ישראל.." זו פרשה שמחולקת לשניים, בחלק הראשון יתרו חתנו של משה מקבל אותו בסעודה לאחר שזה נעדר והיה עסוק בלשחרר עם ואז מטקס לו עצה שלמעשה מבססת את המערכת המשפטית של העם. יתרו מבחין שמשה מטפל בכל עניני העם ואין לו זמן לאשתו ולילדים, ולכן אומר לו שכדאי שימנה שופטים מהעם שיטפלו בעניינים ושהוא יהיה השופט העליון. בחלקה השני של הפרשה- מעמד הר סיני. משה עולה להר ומקבל את לוחות הברית, עשרת הדיברות.

יצירות אומנות נוהגות לבחור בנושאים מהעבר על מנת להביע עמדה על המתרחש בהווה, העבר הוא מעין אספקלריה מעורפלת להווה, העבר באומנות הוא גם סוג של מטאפורה ביקורתית להווה. זה פחות או יותר מה שאני מנסה לעשות בבלוג הזה. והשבוע בפרשה תפס את תשומת ליבי משפט אחד שבמידה רבה יכול במהותו לבקר את זמננו ואת החברה הישראלית בפרט. המשפט אומר: "והייתם לי סגולה מכל העמים..ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". משפט שעורר את זעמי בהתחלה, כי יש בו מרכיבים גזעניים, אלוהים מגדיר את העם הזה כקדוש ביותר והמובחר שיש, מה גם שאי אפשר להתעלם מהעובדה שמעמד הר סיני נעשה במדבר במקום שלא שייך לאף אחד, במקום שלכאורה לא מצדיק או מחייב את הקשר של היהדות בבני ישראל דווקא, למה לא שתהייה דת של כל העמים, שאלתי את עצמי. המינגווי אומר את זה טוב יותר ממני, כל אחד הוא בשר מבשרה של האנושות, לכולם מצלצל הפעמון.

הפורבלמטיות הכרוכה, יש כאלו ויקצינו ויאמרו המותכת, של דת/לאום החלה באותו מעמד הר סיני ורחוקה מלהיפתר אם בכלל ואני לא אעמיק בה כרגע, אבל אני כן רוצה להתייחס לעובדה שהיהודי שבי שנבוש כל כך מהמדינה שבה הוא חי, הלא היא, הארץ המובטחת המושתתת על עקרונות של מוסר וצדק, כי כל זה נעלם, כל זה לא קיים, אנחנו כבר לא האור לגויים כפי שרשמתי פה בעבר, אנחנו ערפל לגויים, מידי פעם האור שובר אותו ומחמם, אבל זה מעט וחלש מידי. הערפל מטשטש את האמת וזו מקבלת פרשניות מעוותות ושגויות מהיסוד וגרוע מכך, אנשים מדמים לעצמם אמת אחרת ופועלים לפיה, כי היא טובה בעיניהם. אין אף אחד שיגיד לנו שזהו ערפל מתעתע ומכשיל.

מעמד הר סיני הוא העבר שלנו כיהודים, השורש שמסרב להיגדע מהקרקע ובהווה הוא המטאפורה לדרך בה אנחנו חיים, ביקורת חריפה ללאום הדפוק שלנו. כי לפעמים נדמה ששכחנו שהדבר הכי חשובים בחיי האדם ולמרות שזה יהיה יומרני מצידי לקבוע, הוא אהבת אדם.

לפעמים כוחה של האומנות נשחק ואחד המאפיינים של שחיקה שכזאת, זה חוסר ההשפעה שלה על אנשים. אם אנחנו רואים את אפוקליפסה עכשיו ולא משליכים על מלחמת ארה"ב בעירק, אם אנחנו קוראים את נוטות החסד ולא משליכים על הגזענות בת ימינו. אם אנחנו קוראים את פרשת השבוע ולא משליכים את המשמעות הטמונה בה להווה, משהו נשחק, משהו אבד, משהו מסמא את עיננו המעורפלות.

לאומנות נוח יותר לבחור בנושאים מהעבר, המרחק בזמנים מסייע ליצירת עמדה או אמירה. בגלל שהזמנים הם זמנים של ערפל על גבול החושך, לדעתי יש להיות יותר קשובים למה שיצירות אומנות בין אם הן טקסטואליות, וויזואליות, מוזיקליות, מנסות לומר לנו. כמו שמשה המנהיג הדגול השכיל להקשיב ליתרו הכהן הגדול של האלילים והמייצג של האמונה העתיקה וליישם את עצתו, כך גם אני וכל אחד מאיתנו צריכים לנהוג.

זה רק נשמע מבעית

אלבום השבוע של מלווה מלכה, הוא אלבומם החדש של הלהקה השוודית: פיטר ביורן וג'ון. הם בעיקר ידועים מהמגה הלהיט- Young Folks (שיר השריקות) ועד כאן ההתייחסות של אותו הלהיט, כי מאז הם הוציאו אלבום אינסטרומנטלי משובח ביותר ולפני שנתיים את אלבומם הטוב ביותר לטעמי. ובאלבומם החדש הם חוזרים לפשטות, כך לדבריהם, יוצרים שירים פשוטים. Gimme some הוא אלבום Pאנק פופנ'רול מלא באנרגיות של גיטרה בס תופים.

עטיפת האלבום בוחרת לעשות שימוש גימיקי בכפתור הלייק של הפייסבוק שהשתלט על כל האינטרנט כמעט, אבל במקום אגודל אחד יש שלושה אגודלים של כף יד צבועה כחול וכרותה מזרועהּ, אולי מרמזת העטיפה על הרצון להתנתק מתרבות הלייק האינטרנטית, אולי מרמזת העטיפה על הנושאים שבשירים. אחד מהם אומר: לפני שתשברי לי את הלב, אשבור לך את הזרועות בריכוז מלא, לפני שתשברי לי את הלב, ארסק לך את הלב ואשיר על זה.

אני לא רוצה לגרום לך להתעניין בי, אני רק רוצה לגרום לך שתהיי האחת..אוצר המילים שלי לא עשיר דיו, כדי לגרום לך לבוא איתי. אני יודע שאת לא אוהבת אותי, אני גם יודע את הסיבה. שירי אהבה טיפשיים כאלו שמוגשים בהומור עצמי שוודי פופי טיפוסי ולא מחייב. אני מעריץ גדול של הלהקה שבחרה לסטות מעט ולא להשתמש באלמנטים אלקטרוניים כמו בשאר האלבומים שלה ולמרות שזה נשמע מבעית(ניסיון שלי להתבדח עם שיר מהאלבום) זה יפה, זה ממכר, זה מרקיד וזה ומומלץ.

Peter Bjorn & John- Gimme Some להורדה

אלפרד כהן, השלישי.

שומע אותך

..להפך נרים את קולנו

כדרכנו בכל יום שמש

מקפצות בין קנה לזנגביל

ושרות בחדווה

בין צלילה לצלילה

או כשזאוס ממטיר

ובמחסה מצולה אנו

משמיעות את מזמורנו

לשאון נתזי הטיפות

(מתוך הצפרדעים מאת אריסטופנס. תרגום: אהרון שבתאי)

 אחת הדמויות הנערצות עליי מהילדות, הוא לא אחר מאשר סופרמן, בגיל חמש או שש ניסיתי לחקותו וניסיתי לעוף מהספה שבסלון לעבר הכורסא שהייתה בצידה השני של החדר, באמצע היה השולחן, כשניסיתי לעוף נתקלתי בו ונפלתי לרצפה, כי אנחנו לא יכולים לעוף אמא צעקה, אבל לא שמעתי אותה, היו אלו רק צפצופים חזקים ששמעתי. הוריי הבהילו אותי למיון, היה סיכון גדול מאד שאהפוך לכבד שמיעה אבל עשיתי ניתוח שהצליח. בכל כמה זמן אמא הייתה לוקחת אותי לבדיקות שגרתיות והיו בודקים את שמיעתי, היו שמים לי אוזניות ומשמעים לי כל מיני צלילים ולפעמים לא היו משמעים בכלל, פחדתי לא לשמוע, הכי פחדתי לא להקשיב לדממה. הפסקתי לנסות לעוף מאז, אבל להאזין או להקשיב לא הפסקתי. אני מודה, אחד הפחדים הכי גדולים שלי שלא אשמע יותר-הדממה.

בפוסט זה ארצה לעסוק בפרשת האזינו. היא בנויה כמו שיר ותכניו הם מן הדברים האחרונים של משה לעם ישראל לפני לכתו. בסוף הפרשה אלוהים מורה לו לעלות להר נבו ולהביט בשטחיה של הארץ המובטחת לפני שימות. מחברי המקרא בחרו בשירה לסיים את הפרק המשמעותי של אחד מהמנהיגים החשובים של העם היהודי. פרשנים ודרשנים ראו בשירה הזאת מעין סקירה היסטורית לעתיד לבוא, דברי התראה, אזהרה והיו כאלו שראו בשירה הזאת גם נחמה ועידוד לעתיד לבוא. יש בשירה הזאת הכל מהכל, שמהווה מעין סיכום לתולדות עם היהודי בעבר, בהווה ובעתיד.

הפרשה הקודמת הסתיימה במצווה של משה את בני ישראל, לכתוב את השירה הזאת לבני ישראל. הרמב"ן מסביר את זה כי את ההיסטוריה של העם יש לכתוב בצורת שירה. הנציב מוולז'ין מוסיף לדבריו של הרמב"ן ואומר שכל התורה היא בעצם שירה. הרב קוק היטיב להגדיר: "עלינו רק להסיר את האוטם מעל אוזנינו בנינו.. והשירה תכה גלים בלבבם ותרומם את נפשם"(את המשפט הזה מצאתי בספר אתנחתא מאת בנימין לאו) יש משהו מקסים בלראות את התורה כשירה. פעם נשאלתי על איזה חוש הייתי מוותר או לא מוותר. מייד עניתי שעל השמיעה לא הייתי מוותר מעולם והייתי מעדיף למות, אם הייתי הופך לחרש. כי את העולם אני יכול לדמיין, אך את הצלילים והשירה אי אפשר לדמיין, משהו בצלילים חודר הכי עמוק לנשמה עבורי, יותר מכל תמונה.

בספרו של ישיעהו לייבוביץ על פרשות השבוע, מובא ההסבר בין האזנה ושמיעה. האזנה היא הקשבה לצליל או קול מקרוב ואילו שמיעה היא קליטת הקול ממרחק. לכן משה פותח את שירתו  במילה-האזינו, כי בימיו האחרונים הוא רוצה להיות הכי קרוב ובכך הוא משלים את התהליך של רם ונישא מהעם במעמד הר סיני ובמתן התורה ועשרת הדיברות, עד שהוא יורד הכי קרוב לאוזני העם ומבקש מהם שיאזינו לשירתו הגדולה, השירה שלהם.

נדמה לי שזה היה אפלטון שאמר שאם אנחנו לא מבינים משהו באהבה או בזוגיות עלינו להתייעץ עם משורר. קשה מאד לחוות אהבה, לחוש אותה וגם לכתוב עליה, רק משוררים טובים מסוגלים לעשות כך, ברוב המקרים המשוררים לא חוו אהבה כלשהי, אבל מבינים את מהותה, עצם זה שהם מביטים מהצד. אם רוצים להבין את העם היהודי, אפשר לגשת לשירת משה בהאזינו ואפשר פחות או יותר להבין. שירה, צלילים, מוזיקה הם כאמור דברים שלא אוכל לוותר עליהם ואחשיב את עצמי למת בלעדיהם. אני יודע שמאד קשה להאזין לעצמינו, כי זה נראה לנו מוזר, אנחנו לא איזה voice over בסרט אירופאי והצלילים, הקולות בין אם של שירה, מוזיקה ובין אם הציפורים או סירנות האמבולנסים מסייעים לנו במידה מסוימת להאזין ולשמוע את הקול הפנימי שלנו, את עצמינו בעצם.

לוגו חדש וראשון למלווה מלכה

כי חייבים להשתנות, אנחנו פשוט חייבים לעבור תהליכים כל הזמן במהלך החיים ואפילו שנדמה שהשגנו את הטוב ביותר, חייבים להשתנות ולהתחדש. גם הבלוג הזה שמקבל מידי פעם עצמאות זעק לי שהוא צריך שינוי, אתה לא חייב שזה יהיה גדול או גרנדיוזי. שינוי קטן, רוויזיה. הוא ביקש, אז נתתי לו את הלוגו החדש, שאתם יכולים לראות בכותרת. מלווה מלכה, בלוג חופשי עם הרבה אמונה. בתמונה מימין, אנוכי אלפרד כהן, כי חייבים להשתנות. ותודה ענקית לחלי גיא על העיצוב.

להקשיב לזה כמו למוזיקה

אד טרנר והדנילוף סנטר הם הלהקה הישראלית שאני הכי אוהב לשמוע כרגע. הבסיסט אור רימר אמר באחד הראיונות שהעניקו לעיתונות: "אני אוהב לשמוע שיר מתוך הרעש" והגדיר למעשה במדויק את סוג המוזיקה שהם עושים. הייתי מרשה לעצמי להגדיר את המוזיקה שלהם כגראז' רוק'נרול עם השפעות של הראמונס ופאנק נויזי אמריקאי. מכל הרעש שהם עושים חייבים להקשיב למילים, כי ל-יואל דנילוף, הסולן,  יש מה להגיד.

באחד השירים של אד טרנר והדנילוף סנטר אחרי דקה וחצי של גיטרות מלוכלכות ובס דומיננטי, פוצח הדנילוף בנאום שהוא ספק שר, ספק מדקלם, אפשר לקרוא לזה ספוקן וורד: אתה יכול לעבור ליד לזה, לא להקשיב לזה, להקשיב לאזעקות הרכב כמו למוזיקה. בשיר הם מדמים את המוזיקה שלהם ושל כל המוזיקה אלטרנטיבית בכלל לאזעקות רכב וצפצופי מנועים, הוא קורא להקשיב לזה כמו למוזיקה. כי למעשה אחרי הכל זו מוזיקה וצריך פשוט להקשיב לזה או לנסות להאזין לה, יכול להיות שתאהבו את זה.

בשיר אחר הם ממשיכים לבקר את הטעם המוזיקלי השלט במדינת ישראל ומתאר מסע של חברי הלהקה בתל אביב ובירושלים במטרה לחפש אלבום של נושאי המגבעת שעבורם הם הגיבורים ומושאי ההערצה, אבל הם לא מוצאים את האלבום. נושאי המגבעת לא ניתנים להשגה בתל אביב הם שרים.

אבל לא רק על המוזיקה בישראל הם מלינים, הם ערים לסביבה המכוערת והמלוכלכת בה אנו חיים ושרים על שדרות רוטשילד, שמייצגת עבורי ועבור הרבה אחרים אולי את מדינת ישראל, את אותה שדירה הם מתארים כביצה אחת ענקית שמדממת. בשיר אחר הם שרים על אוקסנה שהיא סוג של זונה, לקוח שחור מכוסה זהב מביט בה, שפמים שחורים נוגעים בה והיא ממשיכה. שיר עצוב.

בשאר השירים הם גם צוחקים על עצמם, במודעות עצמית חשובה והכרחית, הם שכחו לעשות מין מהיר, על ההופעה הנוראית שלהם במיכהנטרוניקס בר תל אביבי  ברחוב בן יהודה היפסטרי במקצת שהבחורות בו מטופחות מידי ואין לו שם וקשה מאד למצוא אותו.

הופעה שלהם זה הדבר הכי נכון להיות בו, להקשיב למוזיקה שלהם, זה הדבר הכי מלכלך ומטהר שיש. מבעד לרעש, ישנם טקסטים משובחים שמשוחחים עם המציאות הישראלית היומיומית, המלוכלכת, קצת מזויפת ומפחדת בעיקר. יחד עם אותו רעש הם יוצרים מוזיקה מצוינת וצריך להאזין להם כי הם לא אזעקות של רכבים, הם מוזיקה שחשוב להקשיב לה.

המייספייס

האזינו, אלפרד כהן השלישי.

אני שומע, משמע אני אוהב

לך..

אם הכרתי אותו? אם הכרתי אותו? אם אהבתי אותו? זה מה שאתה שואל אותי? הכרתי אותו יותר טוב ממה שאתה מכיר בעולם הזה ואהבתי אותו כמו שאתה אוהב את אלוהים.

ארנסט המינגווי

 נשאלתי לא מזמן אם התחננתי, האם התחננתי מפני מישהי שרציתי מאד, התחננתי שתקבל אותי, עניתי שכן ושאלתי בחזרה את אותה השאלה ונעניתי בחיוב. שאלתי אם זה עזר נעניתי בשלילה. גם לי זה לא עזר ואז אמרתי שככל הנראה להתחנן זה לא עוזר, אבל אנחנו מתחננים כי קיימת התקווה והיא הדלק של החלומות שלנו, איפשהו היא גם המזון לשאיפתנו, החמצן לרצונותינו. התחנונים הם אולי סימן לחיים, מעין אות חיים בגסיסה הרגשית שלנו. התחינה היא אולי כמו הנבט שבהתחלה הורג את עצמו ואז מנביט וגדל להיות עץ מלבלב או פרח בתור זר ששולחים ביום האהבה. אז מתחננים כדי להרוג ובעצם כדי לצמוח.

פרשת וָאֶתְחַנַּן מתחילה בבקשה, בתחינה של משה המנהיג מאלוהים לסלוח לו ולהכניס אותו לארץ המובטחת, אלו הפסוקים הכי מרגשים שקראתי במקרא. אדם רם ונישא, מנהיג דגול, שעשה טעות ונענש עליה בצורה הטרגית ביותר, אדם שהוביל עם שלם, שני דורות ממצרים ומהעבדות, דרך המדבר אל החירות והארץ המובטחת. רוצה לראות את אותה הארץ, רוצה להשלים את המשימה, רוצה לחוש באופן ממשי, אבל הוא לא יכנס לארץ המובטחת, כי אלוהים חוזר ואומר שלא יסלח לו ויתרה מכך, מדגיש למשה שלא יתחנן יותר. גם בעת כתיבת השורות האלו אני מתקשה להבין את העונש הכבד הזה, כמוני גם פרשנים רבים וחכמים ממני.

הפרשה כמו כל ספר דברים, היא סדרה של נאומים של משה לעם לפני הכניסה לארץ המובטחת והפעם בנאומו מזכיר משה את עשרות הדיברות ואת החוקים והנורמות שמבדילות את העם משאר העמים והופך אותו לעם סגולה. לא הכח ולא הגודל, אלא המוסריות והאנושיות אלו הם הדברים שהופכים אותנו, אור לגויים כפי שהיטיב להגדיר דוד בן גוריון.

בהמשך הפרשה אנחנו קוראים את אחד המשפטים השגורים בפיהם של כל היהודים באשר הם: "שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד" שמבטא כמה וכמה רעיונות: האחד האמונה באלוהים אחד, כלומר רעיון המונותיאיזם והרעיון השני מדגיש את חוש השמיעה שמבין כל החושים החשוב ביותר וגם המופשט ביותר האמונה היהודית מתבססת על חוש השמיעה זאת לעומת דתות ועמים אחרים שמעדיפים את הראיה,את האידיאה, אבל לא אתמקד בזה. ארצה להתמקד בהמשך המשפט של שמע ישראל: " ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" אלוהים מבקש מעמו את הבקשה היפה ביותר וכמובן הרומנטית ביותר בכל המקרא, מעבר לחוקים ולמצוות אלוהים מבקש שיאהבו אותו, פשוטו כמשמעו. ישעיהו לייבוביץ אמר על אהבה שהיא אחת הדחפים והמרכיבים המרכזיים של התודעה האנושית, האדם תמיד אוהב משהו. אדם יכול לאהוב את עצמו, לאהוב אישה, כבוד, כסף, את המולדת וגם שוקולד. אלוהים מבקש ומצפה ממאמיניו שיאהבו אותו, יש בפנייה הזאת משהו מאד אנושי ולאו דווקא מיסטי, אנגמטי ולא ידוע. אלוהים  מבקש אהבה כמו שאני רוצה לאהוב אישה או אוהב מוזיקה טובה. בקריאה פמינסטית אפשר לקרוא את זה שאלוהים הוא גם גבר וגם אישה, אלוהים מבקש ממני שאוהב אותו כמו שאני אוהב אישה בכל הלב בכל הנפש בכל מאודי ולהפך מנשים לאהוב אותו כמו שהן אוהבות גברים, גם אהבות חד מיניות, אהבה היא חסרת גבולות. בימינו מערכת היחסים הזאת בין אדם לאלוהים מוגדרת כאמונה, אך בעברית הקדומה הוגדרה כ- אהבת ה'. הרמב"ם מתנגד לתפיסה הזאת ואומר "השם יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לא שום דמיון כלל" הוא חשב שלאהוב את אלוהים כמו לאהוב אישה למשל זה עבודת אלילים או אמונה פאגנית, אבל הרמב"ם הוא לא אדם רומנטי. אני עדין לא יודע אם אני אוהב את אלוהים, לא בטוח שהוא קיים בכלל, אבל הרעיון האהבה הזה יפה בעיניי.

 שיר לט"ו באב

אחרוג ממנהגי ואפרסם כאן שיר שכתבתי אני די מזמן. שיר שכתבתי בעקבות קריאת פרשת ואתחנן, שיר שכתבתי לאהובה שלא ידעתי, זהו שיר תחנונים, שיר על מוות וגם על הבנה וצמיחה חדשה.

כמו הארץ המובטחת/ הייתי רוצה להיות בך/ את זבת חלב וגם דבש/ להיכנס אסור לי/ אסור לי גם לבקש/ חלמתי לרעות בשדותייך/ לבנות מגדלים עד השמיים.

ממרומי ההר אפרד/ לא תדעי מקום קבורתי/ אחר יכבוש אותך במקומי/ לבטח יאהב אותך מאד/ כמו בארץ המובטחת.

 

 דיאלוג לט"ו באב

יש לך אולי מילון רפואי?

אין פה, מה אתה מחפש?

אני מחפש אהבה.

לא תמצא אהבה במילון רפואי. ככלל, היא נחשבת לשאיפה טבעית של נפש האדם.

אהבה: נטייה לרצות בטובתו של אחד ולהתמסר לו… אולי יש לכם מילון גדול יותר?

אתה מרוצה? יש לך את כל מה שאתה צריך? או שאתה רוצה מילונים אחרים?

יש פה לפחות ארבעה עמודים שלמים על אהבה…אין בחור אחרי בחורה להוט- אלא אם נכנסה בו רוח שטות.

את הדיאלוג המלא, ניתן למצוא בספרו של אמיל אז'אר (רומן גארי) חרדתו של המלך סולמון, שתרגם יפה מאד ניר רצ'קובסקי. באחד הראיונות שהעניק על עבודת התרגום החדש לספר המופת הזה, הסביר ניר רצ'קובסקי שלמילה אהבה בצרפתית יש כל מיני פירושים ואחד מהם הוא למשל, סוג של דבק מגע ולמרות שבאהבה יש אלמנטים של דבקות ודבק, בחר לא להשתמש בזה אלא לבחור ממילון עברי ישן אחר, פירושים לאהבה, כמו זה האחרון, אין בחור אחרי בחורה להוט- אלא אם נכנסה בו רוח שטות.

פזמון לט"ו באב

יש כזו שמועה ש-99 אחוזים מהשירים שנכתבים בעולם הם על אהבה, לא בדקתי את זה. שיר אהבה הישראלי, שהכי אהבתי לשמוע בשנים האחרונים הוא של נועם רותם- אהבת חיי. הוא מתחיל שקט, בליווי פסנתר בלבד. רק שנינו לבד, כלום לא חזק יותר ממני ואת, הוא שר בבית הראשון. ואז בבית השני מצטרפים בס, תופים וגיטרה וכשהוא מסתיים מתחילה חגיגה של שכרון חושים, של רומנטיקה, של תשוקה בכלי נשיפה וסינתיסייזר. תמיד תהיי אהבה חיי מכריז נעם רותם.

לבשי לבן, אלפרד כהן השלישי.