הכל מהקול

כל הרעש הזה בינינו

שומר אותנו שקטים.

אלכסיס טיילור מתוך lay me down

 בתקופה זאת – בשעותיהן האחרונות של הלילות, בשעותיהם הראשונות של הימים אפשר לשמוע את שליחי הציבור קוראים לאנשים לסור  לבית הכנסת ולהשתתף בתפילת הסליחות המסורתיות. לא שבימים האחרונים יצא לי לשמוע את אותה קריאה, היא רק זכורה לי מימיי כילד, היא הייתה קריאה מהדהדת שחותכת את האוויר הנקי של הבוקר, קריאה שמרעידה את הטל ומשליכה אותו לקרקע ומנפצת את קיומו. הקריאה הזו מעירה את המצפון המנמנם שמתפתח לישות קטנה בתוך הגוף שנאבקת איתך בעודה תוהה ושואלת שאלות. אחרי כמה דקות ששליח הציבור מתרחק לעבר רחוב אחר או שמא סיים הוא תפקידו וחוזר לבית הכנסת. הכל שב לקדמותו ואפשר להמשיך לישון. ככה בערך זכורים לי ימי הסליחות מילדותי.

חזרה להווה, הקולות היחידים שאני שומע היום הקשורים לתפילה – הן קולות הפעמונים של הכנסיות וקולותיו המוקלטים של מואזין המסגד. יום יום כל אחד בזמנו שלו מהדהדים את האוויר. אחרי כמה זמן מתרגלים וקולות אלו משתלבים בחיי היום יום ומאבדים לדעתי את החשיבות, הרובד המעצים של הקולות הללו משתלב עם הזמן לשאר הרבדים והופך למעין יצירה פוליפונית שלמה ורק לפעמים הפעמונים או המואזין מצליחים להרטיט את ליבי כמו שעשה שליח הציבור בילדותי. אינני מקשיב יותר לקולות הללו. אני מאזין למוזיקה אחרת, לצלילים שפונים למקומות אחרים, לא לאלו המעירים את המצפון, אלא למקומות אחרים באזורי הרגש השונים. יכול מאד להיות שמצפוני נקי וגם יכול מאד להיות שאף צליל בעולם לא יעיר אותו משנתו.

**

בפרשת האזינו ממשיך משה להיפרד מעמו ומחייו והפעם הוא בוחר לעשות זאת בצורה הספרותית של שירה הוא מבקש מכולם להאזין לה, לשירה האחרונה של חייו שמסמלים את לידתה של היהדות ושל עם החדש. ההספד של מותו עצמו, דברי פרידה מנתיניו ומהאנשים שאותם הנהיג דרך ארוכה. זו הגרנד פינאלה שלו. וכמובן שהשירה גדולה מהחיים, מלאה באפוס ובמשמעיות הרי גורל. כאמור מילותיו האחרונות של משה מגיעות בצורת שירה, כי רק באמצעותה הן יכולות לחדור עמוק לתוך הנפש, לפרוט על נימי הנשמה, להיחקק בחדרי הלב ולהינצר לנצח נצחים.

לקולו של אלוהים יש מתווך שיבוא בדרך כלל בצורת נביא או מלאך, יש יגידו שהמשוררים של העת החדשה הם סוג של קולות האל. המשותף לכולם שהם אנשים של המילה, הם חייבים לדבר את הטקסט להוציא אותו לעולם. וזה עובד גם ההפך, מי שרוצה שאלוהים ישמע אותו צריך לזעוק ולצעוק ודוגמא יותר רלוונטית לימינו היא תקיעת השופר. הקולות המונפקים מהשופר פותחים את שערי השמיים לפי המסורת ואלוהים מקשיב לקולות הרחוקים ממנו ולפי האמונה מנסה להאזין על מנת לתקן ולהשלים.

במבוא לספר הקול והמבט שערכו ורד לב כנען ומיכל גרור פרידלנד מוסבר כי תהליך הפנמתו של הקול אל הטקסט יצר מערכת יחסים בינארית בין כל מיני סוגות של קולות זה המאולתר וזה המחושב, זה הפועל בניגוד לרצונו של מנפיק הקול וזה המודע הנואם את הטקסט. כמו כן קיימים כמה סוגים של שיפוט הקול אם הוא אותנטי ואם מזויף, אם מתעתע ואם תמים.

בשירתו האחרונה של משה אפשר להבחין בקולו האותנטי הטרגי המבכה את מר גורלו וגם את קולו של האלוהים, שמשה שימש כשליחו הראשי. משה המגמגם שלמד לדבר עם השנים ולהפוך לרטוריקן דגול מבטא את הפיצול הפנימי של תחושתיו המבטאות כאב ומנגד גם הצלחה. הבחירה הספרותית שלו להיפרד מעמו ומאלוהיו מצביעים על רגישותו למילים ולמשמעות שלהן. כוחן של המילים יבטאו באמצעות קולו וכוחו החזק ביותר של הקול יתבטא באמצעות לא אחרת מאשר –  השירה.

סיפורים יפואים(את מי את יונקת בשם החלומות?)

לאחרונה יוצא לי לזכור את השירים המתנגנים בחלומותיי, מצליח להקשיב להם, יותר מזה אפילו להאזין להם בעודם מתנגנים. השירים זכורים לי יותר מהעלילה המתרחשת בהם. בלילה באחד מהחלומות הלא זכורים ההם, מצאתי את עצמי שומע שני משפטים המהדהדים כשיר. התאמצתי במיוחד להבין אותן: "כשאת מגמגמת ואני מתפתל / את מי את אוהבת?"  שמעתי אותם בלחש, כאילו התת מודע שלי דאג לפלטר אותם. קמתי מייד למסך של הגוגל והקלדתי את שתי השורות הללו. בתוכי קיוויתי להבין על מי אני חולם, איזו אהובה מהעבר מנסה לחדור את חומות ההדחקה וההכחשה הקשוחים והבצורים לעבר המודע, איזו אהובה מנסה לערער את המודע השלו והנקי שלי. גוגל מצא שמדובר בשירם של פורטיסחרוף "על המשמרת"  שאת השיר שר רמי פורטיס ואת הפזמון שר ברי סחרוף בפילטר של מגאפון. ובכלל מדובר בשיר מחאה על המדינה ההרוסה שלנו, בימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה.  מצאתי את עצמי מבולבל, אך לא רציתי להניח לזה. אחרי כמה זמן כבר הבנתי את מי אני שואל בשיר – את מי את אוהבת? ואיך היא קשורה למצב של המדינה שלי ואיך היא קשורה למצב הנוכחי של החיים שלי. הבנתי.

הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים.

הלכתי אצל אלוהים

הציע לי את כל החיים

רציתי יותר רציתי את כל החיים.

יונה וולך

 הפרק המוזיקלי של השבוע עוסק בהספדים, לוויות ופרידות מהחיים. בדרך כך הספדים נקראים לאחר המוות, במקרה שלנו, כשהמוות ידוע מראש אפשר כבר להתחיל בנאומי הפרידה ובשירים העוסקים בכך, עוד לפני הסוף עצמו. לדעתי עדיף לאדם לשמוע את ההספדים עליו כשהוא עוד חי, להעצים את חייו, את המשמעות שלהם בעודו בחיים, זה יותר מכובד מלהקריא הספד בבית הקברות כשמושא ההספד קבור מתחת לאדמה.

פעם רשמתי באיזה שרבוט שהייתי רוצה מסיבה בלוויה שלי, שאנשים לא יהיו כל כך עצובים, הייתי רוצה שיקריאו שירים וינגנו מוזיקה טובה ויהיה אוכל משובח, אבל זה תמים כשאתה חולם  כמו ששר טום וויטס בשירו על אובדן החבר הקרוב לו, הוא נזכר בשבועה שלהם למות ביחד, אבל כאמור זה תמים כשאתה חולם. כרגע אני עוד חי למרות שמותי ידוע, כל אחד יודע שהוא ימות, אבל לא יודע מתי.

עוד אפשר למצוא במיקסטייפ, את אריקה באדו, הדלתות, פטריק וולף, הקיור ואת שיר הלוויה המפורסם של המלחין גוראן ברגוביץ. אז אל תהיו כבדים, כולם מתים בסופו של דבר.

אפשר להוריד כאן

אפשר להקשיב או להאזין ב – iCast

רשימת השירים

  1. Brutal assault – funeral for a trend
  2. The doors – break it through
  3. Mink – funeral song
  4. Suburban kids with biblical names – funeral face
  5. Releigh moncrief – lament for morning
  6. Erykah badu – fall in love
  7. Patrick wolf – eulogy
  8. Tom waits – innocent when you dream
  9. The cure – the funeral party
  10. Death cab for cutie – I will follow you in the dark
  11. Goran bregovic – edelezi
  12. Sun city girls – funeral mariachi

חן המקום על יושביו

המת היפה כבר היה מצוי בגני

פורח, שטוף זהב אור וריח מים

בגבה גמה לאגס נח מת נהדר.

שבילים זרויי חול רך בהיר

עטרו לדשא, הכל ראיתי חדש

מת מתנה שם נח וחיכה לי

יונה וולך

לא אחת עוברת בי המחשבה שאני חי בחברה טמאה, בחברה מצורעת, בחברה שהוציאה שם רע לעצמה, שצריכה לעבור טהור וניקיון, לא הייתי מגזים ואומר שישטוף אותנו מבול, אבל מקלחת טובה לא תזיק לחברה בה אני חי. לפחות סיפור אחד בשבוע גורם לי להזדעזע והפעם סיפורה של מורה בבית ספר דתי ממלכתי, בת 40 רווקה שהחליטה להרות ולהביא ילד לעולם מהפריה חוץ גופית. מנהל בית הספר ומשרד החינוך המעסיקים של המורה ראה את ההיריון הזה בעין רעה והחליט לפטר אותה בטענה שהיא פוגעת במוסר ובתורה ובערכי התורה , לא רק שזה מנוגד לחוק, זה מנוגד לכל מידות המוסר באשר הן. הרי אחת המצוות החשובות בתורה, הינה פרו ורבו ומגיע מנהל ופוסל את המצווה הזאת באטימות אווילית(דרך אגב אם היא הייתה נאנסת ונכנסת להריון היא לא הייתה מפוטרת). המורה אישה בת ארבעים, דתייה שומרת מצוות חטאה בכך שרצתה בסה"כ ילד, חטאה בכך שרצתה לממש את זכותה האלמנטארית להיות אמא. היא לא התחתנה עם אף גבר ואני גם חושב שהיא גם לא שכבה עם אף גבר, אבל זה לא משנה. אני מקווה שעורכת דינה של המורה, סיגל פעיל תוציא מהמנהל והמוסד דמי פיצויים כל כך גבוהים שיגרמו לכך שייסגר.

שחורה כעורב
טקסטים, בין אם הם ויזואליים או וקאליים גורמים לנו להתרגש, ללב להצתבט ויש כאלו שגם גורמים לנו תגובות נפשיות מוזרות וכאלו שתי הפרשות של השבוע. הפרשות תזריע-מצורע נקראות יחד ורק בשנים לא מעוברות אנו מפרידים ביניהם. הן עוסקות באדם מבחינת מציאותו הביולוגית מאטרילית ויחד עם זאת גם המטאפיזית ובעולמו של האדם כבשר ודם המספק את צרכיו בלבוש ודיור, באריגים, בעץ ובאבן. מתוארות בשתי הפרשות דיני לידה, וסת, זיבה, נגעים, צרעת האדם, צרעת הבגד, צרעת הבית, טומאת המצורע וטהרתו. בשל התיאור הרב של התופעות המוזרות והביולוגיות של האדם, נוצר מכשול מנטלי החוסם את הקורא בלעסוק בפרשות האלו ויש כאן מן הסימבוליות למקום שבו אנו חיים, משום שהכל כל כך רקוב אנחנו כבר לא מתעסקים בצרות שלנו.
הכינוי הכי רווח של הפרשה הזאת הינו "שחורה כעורב" בעורב יש משהו שחור ואפל אבל במילה עורב, יש גם משהו ערב, כלומר מתוק ולכן יש חשיבות גדולה בלהתעסק בטקסטים שמעוררים בנו סוג של זעם או אפילו גועל, כי אם לא נתעסק איתם לא ייצא משהו ערב ומתוק.
פרשת תזריע, נפתחת בטומאת האישה היולדת, משום שהיא מדממת בעת המחזור שלה היא הופכת את עצמה לטמאה ובסיום המחזור, היא אמורה להתנקות ויתרה מכך לא ליצור מגע מיני במשך שבוע ימים בתום המחזור החודשי. בהמשך הפרשה מפרטים לנו סוגים נוספים של טומאות כמו טומאת המצורע וטומאת המת שנחשבת ל- "אבי אבות הטומאה" אך טומאת הלידה היא טומאה שונה, כי היא למעשה יוצרת חיים חדשים, היא ערבה יותר משאר הטומאות. הלידה מסמלת את היציאה של האדם מביתו, את היציאה לדרך חדשה.
הפרשות מתעסקות גם בצרעת, שהיא בעיניי יותר מחלה מטאפורית, מאשר מחלה שידועה בעולם הרפואה המודרנית או הקדומה. סוזאן סונטאג שחלתה בסרטן כתבה פעם מסה על איך שמחלת הסרטן שממנה סבלה הפכה בעצם למחלה מטאפורית. קפקא למשל כתב פעם לידידו מקס ברוד שחלה בשחפת, שהדלקת בריאותיו היא למעשה סמל לביטוי מצבו הנפשי שלו. בצרעת צריך לטפל ולמגר ולמרות שלא נעים להסתכל חייבים פשוט חייבים, אנו חייבים את זה לעצמינו.


למרות הכעס הגדול שיש לי על החברה הישראלית ועל המדינה שלנו, אני אוהב אותה ומאוהב בה. ויש בי מעט מן האמונה שלידה בין אם היא נעשית בדרך הקלאסית ובין עם עזרה רפואית, תוציא אותנו מהבית בו אנו ספונים, לבית אחר יפה יותר. לרש"י יש קצת גישה רומנטית באשר לצרעת, הוא כתב "אילו נתן לב לקרבה היה נמשך חינה" כלומר אם היה רק מתבונן מלב אל לב אזי המומים והפצעים היו נעלמים, בעיניי זה רומנטי מידי, כי חייבים לזהות את המומים ולהוקיע אותם מהחברה. צריכים לפטר את המנהל שגרם לסילוקה של המורה מללמד ומלהתפרנס.

סיפורי סבתא(אלפרד כהן ז"ל)
הימים הם ימי זיכרון, זיכרון רצח שש מליון היהודים בגולה במלחמת העולם השנייה. זיכרון החללים שחרפו נפשם למען מדינת ישראל. יום אחד מפריד בין יום הזיכרון לבין חגיגות יום העצמאות, יום אחד בלבד מבדיל בין כאב השכול לבין חגיגיות העצמאות וכפי שכבר אמרתי כשאוהבים מסוגלים להתגבר על הכל, על הכעס של המלחמה הנוראית שלקחה את מיטב בנינו ויום למחרת לחגוג עד שיכרון חושים את עצם קיומנו כאן במדינת ישראל. חייבים לטפל במומים בחברה הישראלית, כי בכל אחד ואחת צריכה להיות התקווה, שמתישהו יהיה ירוק פה, אחרת אני לא מבין בשביל מה חיים.
סבתא שלי שלחה את בנה הבכור, אלפרד כהן, לצבא הגנה לישראל( עד היום אני מכנה אותו צבא הגנה למות, כמו בשיר של אביב גפן) ושכלה אותו במלחמת התשה בשנת 1970. בכל פעם שמגיעה תקופת ימי הזיכרון אני שואל את סבתא שלי שתספר פרטים על הבן אדם שעליו אני קרוי, שאני נושא את שמו והיא מעולם לא מספרת לי, היא גם מעולם לא נושאת את שמו, היא קוראת לו "הוא" ומביטה בקיר בסלון המנציח אותו. באותו קיר, יש תמונה מהבר מצווה, תמונה שלו ליד טנק וקטע ממוסגר מדברים שכתב עליו אבי. בין היתר כתוב שם, שהוא אהב לצייר ולהאזין למוזיקה. כשהייתי ילד, הייתי חטטן גדול וכשסבתא הלכה לקנות משהו במכולת, מצאתי את עצמי בארונות מחפש ואז מצאתי שני ציורים שלו, ו12 תקליטים של הביטלס של הבן הבכור שלה, צפונים להם אי שם בארון, על התקליטים היה רשום "שייך לאלפרד כהן" על הציורים חתום "אלפרד כהן" בתור ילד זאת הייתה חוויה מאד מוזרה לראות משהו שהוא לא שלך אבל רשום בו שמך. סבתא שלי הסבירה לי בשני מפשטים במה מדובר וזהו, הכחשה מוחלטת או מנגנון הגנה, לפעמים יש לי הרגשה שהיא לא התאבלה עליו באמת, זוכרת רק את הדברים היפים ומסתירה את הכעס העצום שלה על מדינת ישראל שלקחה לה את בנה בכורה.

פאו פאו פאו פאו
שנת 2010 מסתמנת כשנה מוזיקלית מוצלחת ביותר, שנת 2010 מולידה יצירות מוזיקליות בוגרות ושלמות, כך גם האלבום החדש של אל סי די סאונסיסטם הלא הוא ג'ימס מרפי- זה קורה ובכך הוא מצטרף לרשימה ארוכה להוט צ'יפ, לגורילז, לקאריבו ועוד ועוד(ועוד צפויים לנו אלבומים רבים וטובים בהמשך, ארקייד פייר למשל). לאלבום הזה התלוו ציפיות מטורפות מאחד מגאוני הדור שלנו והוא עמד בהם ויתרה מכך התעלה עליהן. הסיבה העיקרית שלדעתי ג'ימס מרפי הצליח להתעלות על הציפיות, היא בשל הבגרות המנטאלית שלו, ההבנה העמוקה של המוזיקה ושל החיים. בעיניי זהו אלבום המשך לאלבום הקודם sound of silver מ-2007 משום שלפני שלוש שנים ג'ימס מרפי יצר אלבום שביטא את הזוהמה והצרעת של החברה שלנו, הוא לא מצא את החברים שלו ויותר מכל התאכזב מהעיר שלו ובאלבום הזה הוא עבר תהליך של היטהרות ושל השלמה ושל ניצחון האמונה. המהר"ל אמר פעם שרק העדר יוצר הוויה, כלומר רק אחרי שחשים ריקנות מוחלטת דברים מתרחשים וקורים.


ג'ימס מרפי מתחיל את האלבום בריקוד של ניקיון, בסוג של הצהרה, שהנה ניקית את הלכלוך מעליי ואני ממשיך לרקוד, הוא משלים עם כל הגועל והריקבון וזה לא אומר שהחיים לא יפים. בהמשך הוא שר על הרצון שלו לחוות בכאבם של אחרים אבל לא עד הסוף, הוא כן היה רוצה באהבתם, הוא כן היה רוצה שייקחו אותו הביתה. אחר כך הוא כבר שר שיר אהבה טיפשי ומודע לעצמו, שמכריז על רצונו להשתנות אם זה יגרום למושא האהבה להתאהב בו, אהבה רוצחת, האהבה היא קללה אבל זה רק שורות רעות של משורר מאוהב. ואז מגיע החלק הביקורתי שלו לחברות התקליטים ולצרכני המוזיקה באשר, הוא לא יעשה להיטים, הוא יעשה מוזיקה טובה בשביל אותם אלו שרוצים רק להיטים, אבל השירים שלו כן להיטים. בשיר שאני הכי אוהב באלבום(לפחות בעת כתיבת שורות אלו) שר מרפי על המעמד שאליו הגיע ועל האחריות שנוצרה בעקבות כך, אבל הוא רגוע ומודע ורואה את כל התמונה ויש לו מה להגיד. ואז מגיע השיר האחרון שהוא לדעתי האנטיתזה לשיר האחרון מהאלבום הקודם new York I love you שמאכזבת אותו ובאלבום החדש השיר האחרון נקרא home ושם הוא קורא בין היתר לסגור את דלתות הזמנים הרעים, לשכוח את השנים הנוראיות. למרות שיש איוולת בעולם ולא הכול ורוד יש את החיים ויש בית. חן המקום על יושביו.

לאלבום יש אוירה שנעה בין 1977 לבין 1987 צלילים וריחות של בריאן אינו, של דיוויד בואי והשירים ארוכים ומלאי צלילים וסוחפים אותך לריקודים עצמיים מול המחשב, מול המראה מול האנשים המחכים בתחנה, קולו של ג'ימס מרפי מחמם ומרגש, אחד מהאלבומים הטובים של השנה. ועל זה יאמרו חכמים(ואנחנו לא כל כך חכמים) פאו פאו פאו פאו.

LCD soundsystem-  this is happening להורדה

ועד לשבוע הבא
זכרו ותחגגו
אלפרד כהן, השלישי