במעי הדג

קבל התנצלות ממי שבא להתנצל לפניך, אם אמת ואם שקר, כי מי שמרצה אותך בגלוי – מוקירך, ומי שממרה אותך בסתר – מכבדך.

שלמה אבן גבירול

 לא הצלחתי להסיר ממני את הארשת הסרקסטית שאופפת אותי בימים האחרונים ובמיוחד לפני כתיבת הפוסט הזה ליום הכיפורים, הטיוטות מלאות בהתנצלויות לכל מי אנשים שחשבתי שפגעתי בהם, לערכים שלא כיבדתי במהלך השנה ולאמונות שלא קידשתי. ורשומות אחרות מלאות בחשבון נפש מאולץ הסוקר את כל הטעויות שעשיתי השנה, על כל אלו שהתעקשתי בטיפשותי לחזור עליהן ולחוות את אותה עוגמת נפש מוכרת. ואז שאלתי את עצמי מה זה יום כיפורים עבורי, לא באמת שאלתי בכדי לענות, שאלתי כי זה מה שעושים שאין תשובות.

לדעתי קשה לי עם היום הזה כי עבור רבים הוא מסמל יום של חשבון נפש וגם ככה משווקים אותו – יום של סליחות, של תענית, של הסתכלות מהצד ושל חשבון הנפש. אבל מה לעשות שכל לילה אחרי שאני מניח את הספר ליד הכרית, סוגר את מנורת הלילה השבורה למחצה, עוצם עיניים ועושה חשבון נפש, אבל כל לילה, אפילו אחרי לילות סוערים למיניהם. היום הזה הפך עבורי לפרסומת של חשבון הנפש וחודש ימים לפני מתנהל קמפיין מאסיבי בכל האמצעים האפשריים שמקדמים את המוצר הזה, כמעט בלי החופש לבחור.

הפועל לצום נגזר מהפועל המרובע של צמצום ומשמעותו ידועה לכולם. המוסלמים מצמצמים את עצמם כחודש ימים שנקראים הרמדאן ואפילו לנוצרים יש מנהג כזה של לצמצם את עצמם ארבעים יום לפני חג הפסחא וליהודים יש כל מיני ימים המפוזרים במהלך השנה בו מחויבים לצמצם ואלו בעיקר ימי זיכרון. לפי הקבלה אנחנו נדרשים לצמצם, בכדי לפנות את המחשבות על עצמינו לטובת מחשבות שמודחקות ביום יום ולטובת מחשבות על העולם שקורה סביב לנו. אחרי הכל היום הזה נולד לאחר החטא הקולקטיבי ההוא – חטא העגל.

בסופם של שעות התענית והצמצום, נוהגים בבתי הכנסת להפטיר בסיפור/משל של יונה הנביא. לפי הסיפור התבקש יונה מאלוהים לגשת לעיר נינווה משום שתושביה חוטאים, אך יונה ברח מהשליחות הזאת ומצא את עצמו בלב ים על ספינה מלאה באנשים זרים. כעבור זמן הים סער והייתה סכנה לחייהם של הנמצאים בספינה. הם מצידם הגרילו את יונה כמי שאחראי לסופה הזאת, הוא ביקש מהם שיטביעו אותו לים והסופה תיפסק ואכן כך קרו הדברים. את יונה בלע דג גדול והציל את חייו, הוא שהה בתוך מעיי הדג במשך שלושה ימים וערך את חשבון הנפש שלו. אלוהים כפר על מעשי יונה והדג פלט אותו לקרקע. יונה ביצע את המשימה שלו ואותה עיר סוררת חזרה בתשובה.

בעקבות המשל למדתי שמשמעות יום הכיפורים היא החיפוש אחר היעוד שלנו. ברוב ימות השנה אנחנו בורחים ממנו, מתפתים אחרי יעודים אטרקטיביים אחרים, יעודים גחמתיים ורגעיים, מפחדים מהצל של עצמינו כמאמרם של ילדים בריונים על ילדים פחדנים, ובעיקר חסרי אמונה עצמית. בדיוק כמו יונה שברח מהמשימה שלו, מתפקידו כנביא ומצא את עצמו טובע בים סוער ובסופו של דבר בתוך מעיים של דג. אבל יש בעיה אחת בכל המשל והנמשל הזה – יונה ידע את תפקידו ויעודו, אך אני – אני עדין לעזאזל לא יודע מה אני.

אני מרגיש שכתבתי הרבה מילים ללא תכלית או מילים בעלות משמעות ריקות מתוכן וכן הייתי רוצה לרשום מילים שיבטאו זעזוע מוסרי, פרפור של הגרון, התרסקות של הלב. מילים שיזקקו נפש חולנית, מרשעת וזנותית. אבל אין בי את כל אלו, צר לי. ואז פורצת סערה של רגשות ותהיות: "מה היה קורה אילו" ו – "מה היה קורה אלמלא" ואני טובע בהן כאילו הוגרלתי לעשות זאת ואולי בימים הקרובים יבלע אותי דג ואעשה לו ניתוח הצרת קיבה והוא יפלוט שוב אל החיים או יעודי, יהיה אשר יהיה.

סיפורים יפואים

אם יזדמן לכם לבקר ביפו ביום הכיפורים תחזו במחזה סוריאליסטי מיוחד במינו, טוב אולי אני מגזים. וזהו הסיפור: בשנה שעברה ביום הכיפורים בראשון שלי ביפו, לאחר המפגש המסורתי עם חבריי שמטרתו לחפש את היעודים של עצמינו לשנה החדשה. פידלתי דרכי חזרה והגעתי לכביש הראשי ביפו, בשדרות ירושלים התהלכו עשרות אנשים מכל הגזעים כחלק מהמנהג הזה של יום הכיפורים ללכת בכבישים בעודם ריקים. חלקם אלו שלא צמים מפצחים גרעינים וחלקם מנהלים שיח ער. עד כאן התמונה מוכרת, התכונה באוויר של קדושה ושקט. פניתי לרחוב שמוביל אותי לדירתי וגם שם התהלכו אנשים בכבישים אלא שהפעם מכוניות חולפות על פניהן , צופרות ורוצות לעבור. התקיים ויכוח מהותי ולאו דווקא דתי בין יושבי רכב אחד לקבוצת אנשים הולכי רגל על הכביש והמשכתי בדרכי שלי, אלא שהפעם מצאתי חנויות פתוחות כאילו מדובר ביום רגיל ובאמת אם חושבים על זה היה יום רגיל. נכנסתי לסופר של באסם ושאלתי אותו אם כל שנה הוא פותח ביום הכיפורים. למה אתה שואל? תוקף וחושד בי, אתה מהעירייה?! מה פתאום! עניתי לו. כן, כל שנה אני פותח עד שאני מקבל ידיעה שמישהו מהעירייה בא לבדוק ולמה אני צריך לסגור, למה אני צריך לסגור בשבילכם היהודים, למה?!! צודק עניתי לו. לא רציתי לחזור לדירה והדרמתי לשכונת עג'מי והמחזה הזה של אנשים הולכים ברחובות ואיתם מכוניות הצופרות המנסות לעבור, זעזע אותי ויזואלית, מעין  dissolve המשלב בין התמונות לכדי תמונה אחת האחת של קודש והשנייה של חול. אבל בעיקר חשתי ביטוי לפנטזיה שלי. מקום שבו ישנו חופש דתי מוחלט, אלו שרוצים לצום שילכו לבית הכנסת ויתהלכו אפופי קדושה ברחוב בנעליהם עשויי הבד, בבגדיהם הלבנים ובחשבון הנפש שלהם ואלו שלא, שיסעו במכוניות ויקנו אוכל בסופר של באסם. כולם בדרכם, עושים חשבון נפש ומצטערים על מעשיהם.

מצטער, כמעט

אמרתי השבוע לאחד המכרים שלי שלכל מחשבה שלי או אפילו לקטן שבהרהורים מתלווה איזה שיר, וכיניתי את זה טירוף, לחשוב שלכל דבר יש פסקול שמתלווה, לפעמים הייתי רוצה שקט. הוא כמובן אמר שזה נהדר. שירים מבטאים יותר טוב את המחשבות שלי וגם המיקסטייפ הזה לפניכם שנפתח עם האהבה החדשה שלי אלינור פרידברגר שככל הנראה יהיה אלבום השנה שלי, אבל הוא מתחרה עם השיר המסיים שלקוח מהאלבום החדש של גירלס ובאמצע שירים של מוריסי, פט שופ בויס, הנשיונל וטום וק. זהו עכשיו תורה של המוזיקה. מקווה שתיהנו.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

  1. Eleanor friedberger – my mistakes
  2. Ida Maria – forgive me
  3. The notional – mistaken for strangers
  4. Morrissey – sorry doesn't help
  5. Pet shop boys – can you forgive her
  6. The sounds – queen of apology
  7. The theoretical girl – the biggest mistake
  8. Tom vek – A.P.O.L.O.G.Y
  9. Scissor sisters – almost sorry
  10. Future islands – an apology
  11. The last shadow puppets – my mistakes were made for you
  12. Girls – forgiveness