למען עתיד ילדינו

הו, ראש זהב כל מכאוב חלף לו!

רק החדווה קיימת בשעה

האחרונה, ואני החדווה הזאת והסוד

שלא יכול עוד להיאמר.

פול קלודל

 אחת השאיפות שלי בחיים זה להוציא מקבץ סיפורים קצרים לאור ומה אני עושה בנידון? לא ממש הרבה, מתעצל. פעם כתבתי על אדם בן 27 שמכין מסיבת יום הולדת ענקית וגם רושם צוואה ויוצא באותו הלילה שנגמרת המסיבה להתאבד, החיים שלו לא הולכים לשום מקום ומחליט שכדאי להיפרד מהחיים, בסוף הוא התחרט איפשהו הגיבור של אותו סיפור קצר הייתי אני עצמי. היום אני כותב עוד סיפור קצר על אותו אדם 27 שנים אחרי, הוא בן 54 יושב על מיטת החולים, סרטן הריאות, ימיו האחרונים בהחלט, שלושת ילדיו קוראים לעורך דין להכין את הצוואה ואין לו שום דבר להוריש, אבל כלום. הפעם אני כותב את הסיפור הזה מתוך הפחד שלא יהיה לי כלום לתת לדור הבא, לילדים ולקרובים שלי. שנזכה לחיים ארוכים.

פרשת וַיְחִי היא הפרשה האחרונה של ספר בראשית והפרשה הראשונה המספרת את הגלות הראשונה של בני ישראל מחוץ לכנען בארץ גושן שבמצרים. שני אישיים חשובים מתים בפרשה הזאת, יעקב ובנו האהוב יוסף, אבל היא נקראת ויחי, מלשון חיים משום שאלו השנים שבהם חי יעקב במצרים(17 במספר) עם כל ילדיו ועם עם יוסף בפרט, אלו החיים שהוא "חי" באמת. לפני שהוא מת הוא מברך את נכדיו בניו של יוסף ואת שאר ילדיו כל אחת מקבל ברכה בסגנון שונה, ברכה המבטאת את המחשבות מהעבר, הרצונות לעתיד מבניו.

לפני המוות אנחנו מתמלאים ברגשות אשם, את זה אני יודע מספרים סרטים ומכתבות בטלוויזיה, אבל אני כן חושב זה נכון, אם תנסו בצורה זו או אחרת לחשוב שמחר אתם כבר לא תחיו מהר מאד תגיעו למחשבות מהסוג של מה לא עשיתם בסדר. מנגד רובנו מכירים את הסיטואציה בה מישהו קרוב אלינו מוצא את מותו, אז אנחנו אלו שמתמלאים ברגשות אשם, מה לא עשינו בסדר ורוצים איכשהו לתקן. כך הרגישו בני יעקב כשאביהם ואחיהם יוסף מתו. האשמה נובעת מאותו סיפור מכירת יוסף למצרים, הסוד הגדול שאביהם לא יידע. עכשיו הם נשארים לבד בעולם מבלי מישהו שיכוון אותם, הם אבודים ויהיו כאלו עד שיבוא משה.

כשאני שומע מנהיגים כשאומרים "…למען עתיד ילדינו" אני מתקשה להאמין למנהיגים הללו, למעשה הם משחררים סיסמאות שנועדו להרגיע את הציבור ובפועל הם לא מבצעים אף מהלך מכונן שישפיע בצורה זו או אחרת על העתיד. אבל גם כשאני האדם הפרטי, חושב מחשבות מהסוג של מה אני יכול לתת לילדים שלי, אלו שיבואו בעתיד, אני מרגיש קצת מזויף, כי כרגע אין לי באמת לתת להם ואני לא עושה שום דבר בנידון ואז מציפים אותי מחשבות כמו בשביל מה להביא ילדים בעולם, אין לי הון שצברתי, אני לא כזה חכם והייתי רוצה באמת שיהיה להם כיוון, שלא ילכו לאיבוד. כמו שכתב יואל הופמן באחד מהספרים הטובים שקראתי השנה-מצבי רוח: "כשהולכים לאיבוד, הולכים באמת לאיבוד, כלומר הולכים למקום שקרוי איבוד…גם ילדים הולכים לשם אבל בדרך כלל הם בוכים עד שמישהו מחזיר אותם. זקנים לעומת זה, הולכים לשם ואינם מביטים אחורנית"

סיפורי סבתא

לפעמים אני חושב שסבתא שלי ממשיכה לחיות רק בגלל מחשבה אגואיסטית, היא ממשיכה לחיות בגללי, היא רוצה לראות אותי מתחתן ומביא ילדים כמובן, אבל מסתבר שזו רק אחת מכמה הרבה סיבות שסבתי החולה ממשיכה להחזיק מעמד ולחיות. סבתא אמרה לי שהיא מפחדת למות, למרות שהיא תמיד מרגיעה אותי ואומרת שהמוות זה חלק מהחיים. שאלתי אותה מה היא חושבת שיקרה אחרי שהיא תמות וגם על לחשוב ולהתעסק בזה היא מפחדת. ממה את מפחדת התעקשתי להבין. היא מפחדת שיהיה בלאגן, שהבנים שלה יריבו על הירושה, שילכו לאיבוד ואז הבנתי אותה. הדודים שלי, הבנים של סבתא כל כך תלויים בה, היא הדבק של המשפחה והיא צודקת. יעצתי לה להכין אותם ליום שאחרי, כמו שהיא עושה לי לפעמים, אבל גם זה מפחיד אותה. לא הייתי רוצה שהילדים שלי ילכו לאיבוד בגלל שאני מת.

סיפורי מרק

ועכשיו למשהו אחר לגמרי, כשהייתי קטן שנאתי שמאכילים אותי במרק, חשבתי שההורים שלי מתעצלים להכין לי אוכל אמיתי, הדבר הנוזלי שנקרא מאכל לא שכנע אותי במיוחד. כשיוצא יום כיפור במשפחה שלי מכינים מרק עוף כארוחה ששוברת את הצום, למרק הזה יש מעמד רם בקרב בני משפחתי, מעמד אותו אני מתקשה להבין. כשעזבתי את הבית בתחילת שנות העשרים שלי( לא שעבר הרבה זמן מאז, אבל התחשק לי לכתוב את זה) התחלתי להבין את המרק, התחלתי להכין בעצמי מרקים. הייתי רוצה לשחזר את הימים הגשומים הזכורים לי מילדותי עם המרקים שאני מכין בבגרותי, לצערי זה לא קורא הרבה.

השבת למדתי מהו מקורו של המרק דרך הכתבה הנפלאה הזאת, מקורו עוד במאה ה-15 אז הוא נחשב למזון תרופה שכזה, תקראו זה מעניין מאד. והשבוע ביום שלישי ב-21 בדצמבר, עמותת לשובע תקיים את יום המרק, כל ההכנסות מהזמנות של מרק במסעדות ברחבי הארץ יועברו לטובת העמותה ופעילותה. אפשר למצוא את כל הפרטים כאן.

המרק הכי אהוב עליי הוא מרק מינסטרונה כי אני אוהב אוכל איטלקי. אפשר לצפות כאן איך אני עושה את המרק מינסטרונה שלי והמרק השני שאני הכי אוהב זה מרק עדשים. איזה מרקים אתם אוהבים?

מוכן להתחיל

ועכשיו למוזיקה, הפעם החלק האחרון בסיכומי 2010 שלי, אין לסיכום הזה הגדרה מסוימת, אלו כל השירים שלא נכנסו לסיכומים הקודמים, אבל אחרי הכל יש בהם משהו מיוחד, אחרי שאספתי אותם ושמעתי אותם ברצף שערכתי, הבנתי שאלו השירים שהכי ריגשו אותי, הכי הרבה שמעתי וגם קצת אפילו גרמו לי לבכות(זאת לא חוכמה גדולה, אני די טיפוס בכיין). בשבוע הבא אני אכריז על אלבום השנה שלי ועל שיר השנה שלי לשנת -2010 בצורה קצת אחרת, אני מבטיח ועד אז תוכלו ליהנות מקובץ השירים הזה.

2010 חלק 5 להורדה

1.כל מילה היא לחישה בלעדייך

2. וממשיך לרקוד לבד

3. קשה לדעתת מי אתה וקשה להגיד מה אתה יכול להיות

4. הדבר המוזר הוא שאני יודע שאני לא היחיד

5. עם ילדי על הכתפיים, מנסה לא לפגוע באף אחד

6. את אומרת שאנחנו יכולים להיות חברים, אבל רק אם אני שלך, אבל אני לא

7. אם אני לא יכול להיות האיש שלך, אז ספרי לי מה אני כן

8. שכח את עברך, זו ההזדמנות האחרונה שלך עכשיו

9. אם את לא יכולה לקבל את מה שאת רוצה, אז תבואי איתי

10. יכולתי לחלום אותך לנצח

11. מותק, זה כמו שאני בקרב עם ערפל

12. זה אמיתי ואז זה לא

13. חצי בשבילי, חצי בשביל האהבה

14. שמרי על עצמך עכשיו, גם אני

15. הכל אפשרי

 

מודעות פרסומת

התירו פה למכה

האדם הזה הוא גם גיבורו של הספר שאנחנו כותבים עכשיו(ושל כל הספרים האחרים שכתבנו) אילו זכרנו אותו לא היינו צריכים לכתוב.

יואל הופמן

 מזמן לא הכרתי אנשים חדשים, יצרתי חברויות חדשות, כאלו אמיתיות כשיש קשר רציף שנבנית לה מערכת אמון, חברות על בסיס שתוף ואמון הדדי כאמור, אולי זה הגיל חשבתי, כי כשהייתי קטן יותר כל יום הכרתי חברים חדשים מספיק היה שהם אוהדים את אותה קבוצת כדורגל, כיום זה מסובך יותר ומורכב. הרצון הזה שלי להכיר חברים חדשים נובע מהחסך שיש לי בלדבר על עצמי, לפני שאתם קופצים, לא מדובר במשהו שלילי. הייתי שנתיים בגן חובה, משום שבשנה הראשונה שתקתי. לא הוצאתי מילה, היו לי מעט חברים עד לא בכלל והגננת הייתה צריכה לחפש כדי להבחין בקיומי. אי לכך ובהתאם לזאת הוחלט שאני אשאר עוד שנה בגן חובה לפני שאני אעלה לכיתה א'. בשנה הזאת לא הפסקתי לדבר והכרתי כל הזמן חברים חדשים. הייתי רוצה להכיר אנשים חדשים כדי שאוכל לספר את הסיפור שלי כמו שסיפרתי אותו לחברים הכי טובים שלי בתקופה שהכרנו, אבל גם אם אני לא אכיר אנשים חדשים, חשוב מאד לחזור על הסיפורים, חשוב מאד לחזור על הדברים.

לשאת דברים

אנחנו מתחילים לקרוא את הספר האחרון בחמשת חומשי תורה- דברים זהו ספר המכונה "משנה תורה", כלומר תורה שנייה משום שיש חזרה על החוקים והסיפורים והרעיונות. נחמה ליבוביץ אחת מחוקרי המקרא החשובים היטיבה להגדיר את הספר הזה: "ראשית תורה שבעל פה וראשית היהדות". הסיבות לחזרתיות הזאת די מובנות, האחת היא כדי לחזור ולהדגיש את החטאים שעשו בני ישראל מצאתם במצרים ועד כניסתם לארץ המובטחת. הסיבה השנייה, מגיעה במטרה לנסות לשכנע שאכן הכל קרה והכל אמיתי ולכן יש לחזור על הדברים.

זהו ספר נאומים, משה המנהיג מפגין יכולת רטורית מרשימה ומרביץ דברי תוכחה בעם העומד להיכנס לארץ המובטחת לפני הכיבוש. משה נושא דברים לעם תוך כדי חזרתיות של החוקים והאירועים. לפרשה של השבוע יש מדרש מאד ממעניין שקראתי, הוא נכתב במאה ה- 12 אופיים של מדרשים הם בהפלגה שלהם בפירושה ובחקירת פרשת השבוע והם עושים את זה בצורה מקורית ביותר ומפתיעה מאד. כאמור המדרש מתרגם את הפרשה שבסה"כ חוזרת על החוקים שכבר נאמרו לא אחת בספרים הקודמים ומסביר אותה בחשיבות שצריכה להיות בכל אדם ואדם והיא היכולת לתרגם את עצמינו לאין ספור פרשניות, להביא את עצמינו לידי ביטוי בהמון שפות. המדרש שואל כיצד משה שהיה אדם כבד לשון הופך להיות מנהיג כרמיזטי ורטוריקן סוחף. אם בספרים הקודמים משה הלין בפני אלוהים שאינו יכול להנהיג את העם משום שקשה לו לדבר, בספר הזה הוא עובר שינוי מהותי והופך להיות מנהיג מדבר בצורה קולחת וקוהרנטית. משה עבר שינוי, משה נרפא. המדרש מסביר כי המילה תרופה נלקחה מהמילה היוונית תרפיה. דיבור על פי אסכולות בפסכילוגיה יכול לרפא אנשים ממחלתם או מהפרעה בה הם סובלים ונראה כי משה עבר סוג של טיפול והתחיל לדבר על עצמו, על האירועים שקרו לו במהלך השנים, על הקשיים, על ההצלחות ועל האכזבות, השינוי של משה מתבטא בצורה פיזית, ביכולת שלו לדבר ולהפוך למנהיג כרמיזטי אחד כזה שכועס על העם שלו, החטא שלו כזכור היה, כשלא דיבר אל הסלע אלא הכה אותו ולכן עונשו האכזרי לא להיכנס לארץ המובטחת. משה היה חייב להשתנות, כולנו כאנשים חייבים לזהות את החולשות שלנו ולחזק אותם ואחת הדרכים היא לדבר על זה. משה השתנה כי בתוך תוכו קיווה שאלוהים יסלח לו ויתיר לו להכנס לארץ המובטחת, כולנו מנסים להשתנות על מנת לגרום לדברים בלתי אפשריים לקרות.

לספר, לזכור דברים

המילה תרופה שהייתה חדשה לעברית ונלקחה מהיוונית( המדרש מסביר את החשיבות של לשאוב הסברים מתרבויות אחרות לקיומה של ישות) אבל המדרש מצא פירוש נוסף למילה ומקורי ביותר- להתיר פה, כלומר לשחרר את כובד הלשון, לשחרר את החבלים הקשורים בשפתיים ולדבר. כך המדרש מסביר את השינוי שעבר משה, ממגמגם כבוי, לרטוריקן סוחף. משהו במשה השתחרר והוא התחיל לדבר, ככל הנראה העובדה שהוא לא יכנס לארץ המובטחת, התירה למעשה את הכבלים . ומהכאב הטרגי הזה, נוצרה התרופה למחלתו. כשאנחנו נוטלים תרופה אנחנו מקווים להירפא.

הדיבור והשיח בחיי הפכו במידה רבה לתרופה הכי טובה למכאוביי, השקט והחוסר במילים מתסכל אותי מאד ובמידה מסוימת הופך אותי לחולה. לא אחת קורה שאני שותק שאין לי מה להגיד או להוסיף וזה מטריף אותי, משבש את כל המערכות שלי, נאלץ לשחק את הביישן או הטיפש שלא מבין על מה מדברים. אני יכול לומר שהיום מצאתי את האיזון בין דממת המגמגם לבין רעש הנואם.

יש בי המחויבות כלפי עצמי לספר כל הזמן על עצמי, המחויבות הזאת חייבת לדעתי להיות קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו, לספר כדי לא לשכוח, לספר כדי לנסות לחוות שוב ולספר כדי להאמין שהכל באמת קרה וזה לא פרי הדמיונות שלנו. לומר דברים לעצמינו וחברים שלנו ולאנשים החדשים שאנחנו מכירים, לדבר.

 סיפורי סבתא

אלוהים לא לימד אותי עברית כדי שאני אשתוק, ככה הבינה סבתי השבוע. אני רוצה לדבר, יש לי על מה לדבר, כך במשך דקות בביקור השבוע אצל סבתא שלי( אגב, את המשפט הזה היא אמרה בעברית). עניתי לה שהיא יכולה לדבר, שתגיד לי מה שהיא רוצה, מה שהיא חושבת, לא משנה באיזו שפה, יחד נבין למה היא מתכוונת ואז שוב המשפט הזה: אלוהים לא לימד אותי עברית כדי שאני אשתוק. אני בטוח שלסבתא שלי יש המון ביקורת על איך שאני מנהל את החיים שלי, אכזבה רבה שאני רווק, אבל היא לא רוצה להגיד לי את זה. שאלתי אותה מה היא הכי רוצה שיקרה בזמן הקרוב בימים האחרונים שהיא חייה, היא לא ממש ענתה לי, אבל התשובה שלה הייתה לראות אותי ואת שאר הנכדים שלה מתחתנים, השתיקה עברה לצד שלי, הרגשתי שאני מאכזב את סבתא שלי ואין יותר תחושה נוראית מבחינתי לאכזב את סבתא שלי, סיימתי את הביקור כשאמרתי לה שחשוב לדבר, אם לא איתי אז אם הדודים שלי הבנים שלה. בדלת כשנפרדנו לשלום, היא הבטיחה לי שיום אחד היא תגיד הכל. הבטחתי לה שאני אקשיב.

 שקט הוא כמו צליל לא מכוון

על בוב דספר היה אולי מתאים לכתוב בפוסט בו כתבתי על עיוורון, ראיה מול יראה, אבל לא הכרתי אותו אז. רק השבוע הורדתי את האלבום שהקליט ב- 1974 בטייק אחד והשבוע יצא מחדש. בוב דספר הוא עיוור, המוזיקה שלו נשמעת, כמו הכלאה של אלביס פרסלי שר שירים של ניק דרייק, הקול העמוק בשירים עירומים ואישיים, זהו בוב דספר.

במובן מסוים אמני פולק הם דברניים, מספרים את הסיפור שלהם, באמצעות גיטרה, מילין ולחן, הם מספרים את הסיפור שלהם לכל מי שמוכן להקשיב ואמני פולק טובים כמו בוב דספר יכולים לרגש ולגעת. חשיכה היא כמו צל, כך פותח בוב דספר את האלבום המופתי הזה. שקט הוא כמו צליל לא מכוון. אלבום מרגש נוגה אך גם מרומם. אלבום השבוע של מלווה מלכה.

Bob desper- new sounds להורדה

התירו פה, אלפרד כהן השלישי