משועמם בעקבות השמש

…איני אוהב את האביב,

מיאוס הפשרות, בוץ, סחי- אני קודח,

אי שקט, לב ושכל בצער מעווים

א. ס פושקין

 אז מה קרה לי השבוע. כך אני שואל בכל פעם שמתחיל לכתוב פוסט והשבוע לא קרה לי כלום, לא מצאתי תשובה. ממש משעמם ובכל פעם שאני חושב שמשעמם, מהדהד לי בזיכרון אחד הראיונות של ארי פולמן בימאי הסרטים בו הוא אמר שאין דבר כזה משעמם, אין דבר כזה להשתעמם אז עם כל הכבוד לארי פולמן יש כזה דבר משעמם ואני משועמם ומשתעמם.

זה לא שלא מצאתי במה להתעסק מחשבתית ופיזית בשבוע החולף. התרגזתי ממכתב הרבנים התומכים במשה קצב ומבטלים בחוצפה ובאווילות את החלטת בית המשפט הישראלי, התחלתי שוב לקרוא את יוסל בירנשטיין, מחשבות על לחזור לאוניברסיטה, המתנה כמעט מורטת עצבים לתשובת הבוסים שלי לבקשתי להעלות את השכר, חידוש חוזה הדירה מבלי שיעלו לי את המחיר, דייט לא מוצלח, התרגשתי ממוזיקה חדשה. הרבה דברים קרו לי השבוע, אז למה חרף כל זאת אני משתעמם, למה נאבק בתחושה הזאת בכלל, למה למצוא משמעות בכל דבר, למה לנסות למצוא את התשובה, אז משעמם, סו וואט.

השבוע, בפרשת וַיַּקְהֵל, המקרא בוחר בצורה המשעממת ביותר לחזור ולפרט לנו כיצד יש לבנות את המשכן, הבית של האלוהים. שוב אותם פרטים יבשים אודות המידות והחומרים וגו'. תחושה של בלבול אחזה אותי כשניגשתי לטקסט ואחרי שהתבלבלתי מצאתי את עצמי כועס, בשביל מה לחזור ולספר לנו את כל זה.

מעניין שבשנה שעברה מצאתי את הדרך לדרוש בפרשה הזאת בצורה מכובדת ומבלי להצטנע אפילו מעניינת, אבל אומרים 70 פנים לתורה, אני יכול לכתוב על כל פרשה 70 פוסטים, 70 שנה של כתיבה בלוג, לשבור את שיא העולם בכתיבת בלוג רציפה. ולפני שאהפוך לטרחני ובעקבות כך תפסיקו לקרוא אותי אני מפסיק את כל הקטע המשעמם הזה מעכשיו.

הימים הם ימי פרה האביב, נראה שבכל שנה ושנה מקדים האביב לבוא ולא רק האביב, האלונים בשיא פרחתם מרכינים ראשם מעלה בגאון, הדבורות נשלחות על ידי מלכתן הרודנית ללקט צוף מהפרחים הפותחים שעריהם בנדיבות. מזג האוויר נמצא במשבר זהות קטן, מתקשה לתפקד בהחלטיות האופיינית לו בעונות החורף או הקיץ ובגלל כל אלו אני אוהב את עונות המעבר, עונה של שאלות והתחדשות, לרומנטיים בינינו(כולל אני) עונת החיזורים.

כמו עונת האביב המקדימה לבוא, כך גם הפרשה שלנו העוסקת בבנייה, בשאלות זהות, בהתחדשות ובהמצאה של הישות החדשה שנבראה- עם ישראל. רוב העם מתקהל ומנדב מהונו האישי לטובת הרעיון החדש של האמונה- המשכן לאלוהים. כמו הדבורים בכוורת המנדבים את צוף הפרחים אשר אספו בעמל קשה.

אני מודה, אני לא בן אדם שמתנדב, נדיבות זה לא הצד החזק שלי. לפעמים עוברת בי מחשבה לקום ולהתנדב באחת מ-32 אלף העמותות הקיימות בישראל ולפעמים אני מוצא שונא את עצמי על כך. אחוז קנאה באלו שמסוגלים לנדב כספם, רוחם או נפשם למען רעיון, למען מישהו, לעזור. בשורה התחתונה, לא רואה את עצמי מתנדב. אם כי יש בי נדיבות לב, אם יבקשו ממני אני אסייע ואתן את כל כולי למשימה. אז אם אתם מכירים עמותה בתל אביב, אני פנוי בשעות הבוקר.

שיר מוכר של מקופחים

שמתי לב שפרשה הזאת עולים שני שמות של אמנים עליהם הטיל אלוהים את האחריות לבנות ולעצב את המשכן, בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך ומשום מה בתודעה היהודית המסורתית נחצב רק שמו של בצלאל בן אורי, הוא "קיבל" בית ספר לאומניות ואהליאב קיבל כלום, מהיכן מגיע הקיפוח הזה, הרי את שניהם מילא אלוהים באותה חוכמת לב, בתבונה ודעת בכל מלאכת, אז מדוע הקיפוח הזה, במה יותר טוב בצלאל מאהליאב. ככל הנראה שהסיבה לקיפוח היא הייחוס המשפחתי הרם של בצלאל שהגיע ממטה יהודה הנחשב יותר ממטה דן.

עם תחושות קיפוח אני מזדהה במיוחד, אני מגיע מבירת המקופחים, מהמטרופולין הגדול של המקופחים הלא היא באר שבע. ביום רביעי ירו רקטת גראד על אותה עיר הולדתי וקולות בתגובה לא אחרו להגיע, אלה היו קולות של קיפוח, אך הפעם תושבי עיר הולדתי לא צודקים, אם היה נופל טיל גראד בתל אביב, ישראל לא הייתה מגיבה אחרת, אולי היה יותר רעש בתקשורת אבל זהו, ישראל הייתה שולחת שני מטוסים, מפציצה כמה בתים ברפיח וזהו. "גם אם תהייה לידי, זה לא יספיק לי אף פעם/ אם תבוא לקראתי, זה רק יגדיל את הפער" שר פעם קובי אוז עם טיפקס ב-שיר על מצוקה שכונתית.

לסיום הפרק הזה על פרשת השבוע ארצה לסיים בשירה של זלדה, אותו מצוטט בנימין לאו בספרו אתנחתא. השיר קיבל עבורי פתאום פרשנות אחרת ורלוונטית. השיר עוסק בין היתר בחוסר היכולת לתת, ביצירה, באומנות, בקנאה אבל גם בתחושות קיפוח עזות ביותר. את השיר דרך אגב רשמה זלדה לחברתה יונה וולך.

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

גשם ואבק

אלבום השבוע שלי יכול בקלות להיכלל בקטגוריה של אלבום משעמם אבל הוא לא, הוא החלט קצת מקופח בבלוגוספירה למרות שהוא קיבל את הטייטל best new music בפיטצ'פורק, וכתבו עליו בוואלה תרבות. ולמרות כל זאת ג'ימס בלייק לוקח ממנו את כל ההייפ. אלבום הבכורה של ניקולס ז'אר- רִיק זה רק רעש(space is only noise) הוא לא רק אלבום השבוע שלי הוא מועמד חזק לאחד מאלבומי השנה שלי(כן כן אני יודע שאנחנו רק בסוף פברואר).

ניקולס ז'אר משתמש במניפולציית השקט, קצב איטי, הכל מאד נמוך ודורש מכל מאזין להתאמץ ולהקשיב, הוא דורש את הסובלנות של המאזין הפוסט מודרני בעל הפרעת הקשב שיכול להקשיב לאין ספור צלילים בכל העוצמות, אבל דווקא מחוסר הסובלנות הנוצרת מהאזנה לאלבום שקט שעוצמותיו נמוכות, מתחזקת המודעות לחוש השמיעה. ניקולס ז'אר מווסת לנו את הרגשות כשהוא פונה אך ורך לחוש השמיעה שלנו, הוויסות הזה מעצים לדעתי את חווית ההאזנה והופך אותה לאינטלקטואלית ומרגשת כאחד.

האלבום נפתח במעין בחינת שמיעה קטנה, גלי ים מתנפצים על החוף, דיאלוג לא ברור כאילו לקוח מסרט של רובר ברסון או משהו כזה ואז קול בס באנגלית מעין מדריך של הדמיון. הברות בקול, רעשי מוזיקה לא ברורים ואחרי שעוברים את בחינת השמיעה הקצרה הזאת חייבים להיכנס ל-מוד של האזנה שונה. לא בכדי השם של הקטע הראשון לאחר הפתיחה נקרא קולמבוס, המשמש מטאפורה לחיפוש וגילוי.

בהמשך האלבום אפשר לזהות מאפיינים שונים ומגוונים ואנחנו כמו נעים תוך כדי מטאפורת של התנפצות הגלים. ביטים שבורים שמתנפצים לכל עבר, גלים של אלקטרוניקה, דאבסטפ, ג'אז, טכנו, דיפ האוס, Fאנק. כלים חיים לצד צלילי המחשב והכל כאמור מאד מאד שקט. כי האוזן הולכת יותר פנימה.

לדעתי חייבם להאזין לאלבום הזה כיצירה אחת וברצף, משהו נדיר במחוזות המוזיקה העכשווית, ולכן אני מתקשה לבחור בקטע אחד שבולט מעל כולם. אלבום חובה!

Nicolas Jaar- Space Is Only Noise להורדה

שיהיה שבוע משעמם, אלפרד כהן השלישי.

מודעות פרסומת

לאהבה אין מדינה

כל העולמות באו למשתה,

כל העולמות

זה אחר זה ידליקו לפיד

בהיכל הגוף החוגג

בטירה שפתחה שעריה

לשמש..

זלדה

 

סיפור שהטריד את נפשי השבוע- יצחק אטינגר ניצול שואה התאהב אחרי המלחמה בגלינה, בתם  של הזוג שהציל את חייו במלחמה. השניים החליטו למסד את אהבתם, הם גרים בארץ ורוצים למות ביחד, כמו באגדות. אבל משרד הפנים רוצה לגרש את גלינה, שאינה יהודיה. סיפור האהבה בין יצחק לגלינה התחיל לפני עשרים שנה, יצחק הצליח לאתר את מצילו בביילארוס, באותו מפגש טעון הוא התאהב בגלינה, במבט ראשון. הם חיים יחד שבע שנים ברמת גן.

לא מזמן קיבלה גלינה מכתב ממשרד הפנים המורה לה לצאת מהארץ במכתב נאמר ואני מצוטט: "מאחר שלאורך שנים, לא הצלחת להוכיח את כנות הקשר, ולאור העובדה כי מר אטינגר חש מחויבות כלפיך, משרדנו לא מצא מקום לאשר את הבקשה. מחויבות אינה כנות קשר" הזדעזעתי עד עמקי נשמתי מהמשפט האחרון- מה זאת אומרת מחויבות אינה כנות קשר, ממתי משרד הפנים הפך להיות מומחה לעניינים שבלב. כשנשאל יצחק מה יקרה אם יגרשו את גלינה, הוא ענה שיתלה את עצמו. למות למען אהבה זה לא כנות קשר?! למדינה אין אהבה.

מִּשְׁפָּטִים (החוקים)

פרשת השבוע- משפטים, ממשיכה את זו של שבוע שעבר ולאחר שקיבל משה את לוחות הברית ועליהן עשרת הדיברות, ממשיך אלוהים לחוקק בפניו חוקים, באותו מעמד של הר סיני, הוא מחוקק חוקי חברה, בין אדם לחברו בין אדם לאדמתו, בין אדם לרכושו, חוקי עבדות, חוקי שמיטה, דיני עבדים ודיני נזיקין. הפרשה מפרטת עשרות חוקים שרלוונטיים עד ימינו ויש חוקים כמו: שן תחת שן, עין תחת עין שנשמעים מזעזעים ואכזריים בימינו שלנו. בהקשר לפרשת משפטים, הבחנתי בתקופה האחרונה בתופעה שקצת מדאיגה אותי, ביטול חוקי הכנסת על ידי בית המשפט העליון.עשרות דיונים נערכים בבית המשפט העליון הדנים בעתירות של אנשים פרטים או מוסדות מאורגנים נגד חוקי המדינה. כנראה שלא רק אני הבחנתי בתופעה המדאיגה הזאת וגם יו"ר הכנסת, רובי ריבלין שמוביל מהלך לחקיקה בכנסת שתפסול אפשרות ביטול חוקים על ידי בית המשפט העליון, אני חושב שזהו צעד מבורך וחשוב, הרי הכנסת שהיא למעשה מייצגת את העם, אותי ואתכם, את המדינה שלי ושלכם, מחוקקת את החוקים, היא הרשות המוסמכת לכך. במדינה דמוקרטית, בית המשפט תפקידו לשפוט.

למרות שמדובר בצעד מבורך,נוצרת בעיה, כי אלו היושבים בכנסת, נבחרי העם לא מספיק מוכשרים וזאת בלשון המעטה לדעת ולהבחין מה טוב עבור המדינה ותושביה, כי למרות הכול ולמרות האהבה החזקה, הכנסת מחוקקת חוקים שמשרד הפנים אוכף, צריך לומר מפרק משפחות ואהבות כמו זו של יצחק וגלינה. נתראה בבג"צ.

 

עוגת אהבה(יש חוקים)

אני מחשיב עצמי רומנטיקן חסר תקנה, אחד ששולח פרחים, בוכה בסוף של קומדיות רומנטיות, אחד שמבין באמת את הסוף של קזבלנקה, שזוכר את הנשיקה הראשונה וגם זו האחרונה, אחד שרוצה לאהוב כמו אלפרד דה מיסה וזו'רז' סאנד כמו גוסטב פלובר ולואיז קולה. אחד שאופה עוגות בזמן שאתן ישנות. כמו שאמר ורתר: "האהבה: רעב שאין לו שובע…"

אני אוהב לאפות יותר מאשר לבשל, כי באפייה חייבים להיות מדויקים ולציית לחוקים ולכמויות, במיוחד באפיית בצק שמרים. חוקים זה דבר טוב, כי צריך מסגרת. החוק היחיד שאפשר לעבור עליו באפיית עוגה, זה בכמויות השוקולד.

מחר בעולם מציינים את ולנטיין דיי- חג האהבה וכרומנטיקן חסר תקנה וכאזרח ששומר על החוקים, החלטתי לחגוג את חג האהבה עם עוגת שמרים מדהימה.

מה צריך?

לבצק( יש להכין יום מראש) של מקס ברנר:

3 כוסות קמח

שליש כוס חלב

שליש כוס שמנת מתוקה

חצי כוס סוכר

שתי ביצים

שלוש כפות מים

שלוש כפיות שמרים יבשים( 15 גרם)

150 גרם חמאה

קורט מלח

 

 למלית:

חצי כוס שמנת מתוקה

חבילת שוקולד מריר קצוץ

200 גרם ממרח נוטלה

200 גרם חמאת בוטנים

50 גרם חמאה

שתי כפות אבקת קקאו

שתי כפות ברנדי

איך עושים?

בצק: בקערה גדולה שמים הקמח, החלב השמנת הסוכר הביצים והשמרים ומערבבים במשך 10 דקות. למי שיש מיקסר זה יותר קל, אני אוהב בידיים. מוסיפים את החמאה והמלח וממשיכים לערבב עד רבע שעה, עד לקבלת הבצק. מכסים במגבת מטבח למשך שעה. כעבור שעה מכניסים הבצק למקרר לשעה נוספת. הופכים את הבצק ומחזרים למקרר לעוד שעתיים. הופכים שוב ואז מחזירים למקרר לעוד 12 שעות.

מלית: מרתיחים את השמנת בסיר קטן. בקערה גדולה שמים את השוקולד ויוצקים עליו את השמנת החמה ומערבבים עד שהשוקולד נמס. מכניסים פנימה את שאר מרכיבי המלית ומערבבים עד ליצירת קרם אחיד.

מחממים תנור ל- 160 מעלות. מחלקים הבצק לשניים ועל גבי משטח מקומח מרדדים עד לעובי דק במיוחד. מורחים מחצית המלית על כל חלק של בצק. מניחים את שני החצאים אחד על השני ומגלגלים לגליל(אפשר שיהיה בעצם שני גלילים) מניחים על תבנית טפלון. מכניסים לתנור ואופים במשך 45 דקות. מוציאם ומגישים. עוגה מדהימה לחג האהבה.

 

שירי אהבה(אין חוקים)

מחקרים פסיכולוגיים חקרו ומצאו כי אנחנו מתאהבים במבט ראשון, ברגעים שקורה לנו משהו מרגש אחר, כמו ראיון עבודה, מעבר דירה וכד'. אז מופרשים במוח חומרים שמקלים/מזרזים ההתאהבות במבט ראשון. בדיוק כמו יצחק שמצא את מצילו בביילארוס והתאהב מהרגע הראשון בבתו, גלינה. אני התאהבתי במבט ראשון רק פעם אחת בחיי וזה היה אחד הרגעים המקסימים שחוויתי.

בשיר אני חווה סיפור אהבה שלם, בכל השלבים שלו מההתאהבות הרומנטית, דרך הפרידה הכואבת והסקס הסוער ועד להשלמה, עד לרגע שניתן לדבר ללא מילים ולהבין- החברות העמוקה.מעניין אלו חומרים מופרשים במוחי כשאני שומע שיר כזה.

שיר טוב אוגד בתוכו זיכרונות רבים ורגעים בלתי נשכחים שנצורים בלב. שיר טוב יכול לגרום לי כאב ושנאה, אפאטיה ומרירות, אבל גם התרוממות של הנפש לשמיים, לבית מקדש נצחי. אספתי תשעה שירים, תשעה שירי אהבה שכל אחד מהם הוא פרק וכל אחד מסמן משמעות אחרת באהבה.

שלושה שירים שאני מתאהב בהם בימים אלו ממש

Gill scott heron- ill take care of you

Sharon van etten- love more

Josh ritter- change of time

שלושה שירים שאוהב כל החיים שלי

The beatles- in my life

Nick drake- northern sky

The cure- lovesong

ושלושה שירים(קאברים) שלימדו וגילו לי דברים שלא ידעתי מקודם

Bon iver- your love: outfield cover

Beck- true love will find you in the end: Daniel Johnston cover

Hot chip- nothing compares 2 u: Sinead o'connor cover

מיקסטייפ מלווה מלכה מספר 4 להורדה

הקאבר של הוט צ'יפ לשינייד אוקונר מסתיים בשירם שלהם-in the privacy of our love שמתאר אהבה צנועה שחוותה רגע אחד ובודד ולמרות זאת הייתה אהבת אמת ולא תחזור עוד. שירה של זלדה- המשתה, עמו פתחתי מתאר אהבה בכל הסוגים כמעט והסוף שלו מתאים לזה שלי, לשירם של הוט צ'יפ: "במקדש הרוך הנצחי/ החצוב/ באפלולית/ של רגע נמוג". הרגע היחיד של האהבה נחצב בבית מקדש נצחי. אני אומר, אספו הרבה רגעים, אין חוקים באהבה. חג אהבה שמח.

עד לשבוע הבא

שבוע נפלא וכיפי

אלפרד כהן, השלישי.