לה פמיליה

יותר מידי ציפורים על עץ אחד

והשמיים השחורים מלאים בעלים צועקים

ציפור אחת שחורה ללא מקום לנחות

ציפור אחת שחורה ללא מקום להיות

חוזרת אחורה בתקווה למצוא מקום של מנוחה

ביל קלהאן, מתוך Too Many Bird's תרגום חופשי


 חייבים "להשלים פערים" אני תמיד רוצה לראות הכל, לשמוע הכל ולחוות הכל. אבל זה בלתי אפשרי ולכן לפעמים לוקח לי שנים להגיע למה שרציתי לחוות, אפשר להבין למה אני מתכוון, לשמוע את המוזיקה שחייבים לשמוע ועוד לא שמעת או לראות את הסרט שחייבים לראות ועוד לא ראית, יצירות אומנות שהשפיעו על רבים כל כך ועדין לא עליך עצמך. בימים האחרונים התחלתי לראות את הסדרה "הסופרנוס" יצירת מופת טלוויזיונית נוהגים לכנות אותה וכבר בפרקים הראשונים שלה, אני יכול רק לחזק את הקביעה הזאת ולהמליץ למי שעוד לא חווה אותה – להשלים פערים.

בסיקוונס הפתיחה נראה הגיבור, הלא הוא המאפיונר טוני סופרנו בבריכה הפרטית שלו ובו שוחים ברווזים חיות המחמד שלו. כמה רגעים לאחר מכן הם פורשים כנף ומתעופפים להם ולא חוזרים. טוני סופרנו מתמוטט. הוא הולך לטיפול ובו הפסיכיאטרית מנסה להסביר לו שיש קשר בין הברווזים שעפו למשפחה שלו, לחרדות הנטישה שלו , לטראומות שחווה מבית אבא ואמא שהיה ילד קטן, אני עדיין בשלב שהוא מתכחש להסבר הזה, אבל מעניין איך זה יתפתח.

ציפורים ובעלי כנף, תמיד נתפסים כדימוי למשפחה מלוכדת. האמא הדוגרת על גוזליה ומגנה מפני כל רעה שתבוא, האבא שמביא את האוכל או אפילו להקות הציפורים מכל הסוגים שעפים יחד במעין מטס מרשים ומהפנט בלויאליות יוצאת דופן למשפחה ולקבוצה, נודדים מארץ חמה לארץ קרה ולהפך וכולם ביחד, לא משאירים אף אחד מאחור – האידיליה של המושג משפחה בעיניי.

אמא אווזה

פרשת כי תצא היא מעין שרשרת של מצוות, למעשה היא הפרשה שבה יש הכי הרבה מצוות בכל המקרא. ישנו מדרש שמצווה לקרוא את הפרשה הזאת כתכשיט, כמעין שרשרת שעונדים על צוואר. המצוות הם קישוט לחיים והם צריכים להתלוות אליך איתך תמיד, כמו השרשרת האוחזת בתכשיט שלך לנצח. בפוסט הזה ארצה להתעסק בשתי מצוות האחת מוסרית וחשובה והשנייה חשוכה ולא רלוונטית לתקופה בה אנו חיים. איכשהו יצא ששתי המצוות הללו מתעסקות ועוסקות ב – משפחה.

כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. המצווה הזאת אומרת בפשטות; אם באמצע הדרך נתקלת בקן ציפורים, לא תיקח רק את הגוזלים שבתוכו ותדאג רק להם אלא גם לאמא ואם כך תעשה יאריכו חייך, כמו במצוות כבד את אביך ואת אמך. החשיבות של משפחה, השמירה על כל חלקיה וקידוש ערכיה מאריכים חיים לפי היהדות. המשפחה חייבת להיות שלמת כל מרכיביה. פרנק זאפה כתב בספרו הספר האמיתי של פרנק זאפה; "יש לי, בכל אופן, אישה נהדרת וארבעה ילדים מופלאים, וזה רבותיי, טוב מהכל."

אבל בישראל יש אפרוחים וביצים שאין להם אמא ואבא ויש להם מעט מאד חיים. בישראל הרועשת והגועשת של הימים האחרונים, של צדק חברתי, של דיור ציבורי, של קוטג' במחיר סביר. מבין כל אתם הסיפורים הגדולים שקרו השבוע וזכו לסיקורים בהתאם ולפרשניות רחבות. תפס אותי הסיפור הבא: אתר האינטרנט animal-tv הצליח לצלם באחת המגדרות בישראל וחשף תמונות קשות לצפייה ולעיכול. מסתבר שהלולנים בישראל מגדלים שני זנים של תרנגולים, האחד מיועד לתעשיית הבשר והשני מיועד לתעשיית להטלת הביצים. כיוון שבזן השני אין צורך באפרוחים זכרים, ארבעה וחצי מליון אפרוחים זכרים נהרגים בשנה ובדרך נוראית, חלקם נזרקים לשקית אשפה ונחנקים למוות וחלקם מוצאים את מותם דרך מכונה שטוחנת אותם. מזעזע!!!!

יכול להיות שאני טועה וזיכרוני מכשיל אותי, אבל נראה לי שזו אחת מהמצוות היחידות שעוסקות בצער בעלי חיים ולצערי היא נבלעת מבין כל 613 המצוות האחרות. אחד השינויים שחלו בי בשנה החולפת, היה ההבנה שכיום בחברה המודרנית, אנחנו מתעללים בחיות, מחזיקים בהם בתתי תנאים ולאחר החטא הנתעב הזה, אנחנו אפילו מרשים לעצמינו לאכול אותם. אני אוכל בשר פעם בשבוע, לא אוכל יותר ביצים וראיתי לנכון להעלות את המצווה הזאת בבלוג שלי. כדי שנזכור שגם אפרוחים ושאר החיות צריכות לחיות.

ככה זה בטבע

עוף גוזל, שירם האלמותי, הנצחי והקצת מאוס של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב מדמה את הגוזל לנער בוגר שעוזב את הקן כדי לבנות משפחה אחת משלו. אבל מה קורה אם אותו נער, בן משפחה סורח ובוחר בדרך הרעה וממרה את פיהם של הוריו הישרים, לפי פרשת השבוע, יש לסקול אותו באבנים בחוצות העיר. עונש אכזרי ביותר אם לחשוב על זה. מוזר לי לגלות סתירות מוסריות במצוות השונות בפרשה של השבוע, מצד אחד אסור להרוג את האפרוחים/ביצים ואת אימם ומנגד לסקול באבנים ולהעמיד את חייהם בחוזקה של אבן, משום שהנערים סררו ובחרו בדרך הלא נכונה. כנראה שאלו היו מנהגיה של התרבות באותה תקופה ובכדי להנהיג דרכים חדשות, הגונות יותר, מוסריות יותר, קשה להימנע מסתירות או מהתנגשויות מהסוג מהזה.

בחרתי השבוע להביא שירים של ילדים וילדות רעות, חלקם היו באמת רעים והורשעו בכל מיני עבירות ולחלקם אומץ הדימוי הזה של הילד הרע. בכל אופן המוזיקה שלהם תמיד מעניינת ומסקרנת. יש בהם משהו מרדני, אך גם תלוש ולא מחובר למציאות ואני מוצא בזה הרבה חן. קבלו את הילדים והילדות הרעות של מלווה מלכה. פיט דוהרטי, סולן הליברטיניס, ג'רי לי לואיס, קרן או, סולנית היה יה היה'ס. להקת הפאנק הנשית הישראלית ועדת קישוט, איימי וינהאוס כמובן, לילי אלן, סיד בארט, זוהר ארגוב. אקסל רוז(גאנז אן רוזס) שר שיר של צ'רלס מנסון הרוצח ויוסי אלפנט האגדי.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

  1. The libertines – don't look back into the sun
  2. Jerry lee Lewis – great balls of fire
  3. Yeah yeah yeah's – phenomena
  4. ועדת קישוט – ציצים
  5. Amy winehouse – back to black
  6. The notorious B.I.G – notorious b.i.g
  7. Lily Allen – not fair
  8. Mike patton – 20 km  al giorno
  9. Syd barrett – no man's land
  10. Gun's n' roses – look at your game, girl
  11. זוהר ארגוב – הפרח שנבל
  12. יוסי אלפנט – באים לקחת אותך

מת כמו המים

בלב האור איזו שקיקה

למקור מים חסום

(מתוך מים חסום מאת ספי שפר)

 משהו בתוכי מת, לא גוסס, לא על ערש דווי, לא במצב אנוש, אלא מת. מוות קליני של הנשמה, יהיו כאלו שיגידו שזהו דיכאון, אבל בדיכאון מרגישים את הכאב ואני-אני, לא מרגיש כלום, לא דמעות לא כאב בחזה, לא מתרגש, לא מתגעגע ולא מפחד. הנפש מתה ורק המוח ברובו פועל(יכול להיות מאד שהחלק שאחראי על הרגש כבר לא). השעה קצת אחרי שלוש בלילה, כבר יום שבת, חזרתי לא מזמן מאירוע חברתי, בראשי מהדהדת שורה משירו של זוהר ארגוב, שמעתי אותו בוקע בלחש מאחד הדירות בבניין המגורים שלי: איך נתתי לה את כל שיריי ולא נותר בי שיר אחד שמח. אני יכול לדקלם את השיר הזה בעל פה גם אם ישימו אותי בצינוק ויעירו אותי באמצע הלילה, אבל השורה הזו לכדה אותי כאילו שמעתי אותה לראשונה, כצייד צבאים שקוטל את הצבי הראשון שלו וכאילו הייתה שורה מההספד בלווייתה של נפשי המתה. הייתי אולי מעדיף מוות קליני מאשר להתהלך בין הבריות כשרק הזיכרון משמש ככלי היחידי לחיות, שמאפשר לי לקום לעבודה, לאכול, להיות מנומס ולחייך, לשלם חשבונות ואפילו לכתוב את הפוסט הזה. אנשים שורקים לי אחרי, אני נזכר כאילו לא שומע.

מים כידוע לכולם מסמלים בין היתר את החיים, הם הבסיס לכל צורה חיה באשר היא ובעל תפקיד מרכזי בכל גוף חי. ואולי בגלל זה בחר המחבר המקראי לשלב בפרשת השבוע- פרשת חוקת שעוסקת ברובה במוות את סיפור מי המריבה הידוע- בני ישראל מבקשים מים, משה מקבל הוראות מאלוהים לדבר אל סלע ובמקום זה מכה אותו ויוצאים מים. אבל לפני שאעסוק בסיפור הזה ארצה לעסוק בנושא המרכזי של הפרשה הלא הוא- מוות.

תחילה מתואר לנו תהליך ייחודי והוא יצירת אפר מפרה אדומה, החומר הזה יטהר כל אדם שבא במגע עם מישהו או משהו מת. ביהדות המוות הוא אבי אבות הטומאה ומלמדת אותנו להתמקד בעולם החיים ופחות בעולם הבא, לא במקרה טקסי הקבורה היהודיים הם הצנועים והדלים ביותר מכל הדתות. חלק אחר יפרש טומאה שכזאת באיסור בתרומת איברים של המת, אבל כל אלו שמתנגדים לתרום איברים שוכחים את אחד מהערכים החשובים ביהדות- החיים, לחיות חיים של כאן ועכשיו, אחד מהערכים שאני הכי מעריך, אבל מה לעשות, אנשים מתים והמוות סובב אותנו ומעסיק חלק מהאנשים כמוני בצורה אובססיבית למדי.

שני אחיו של משה מתים בפרשה הזאת, אהרון אחיו, יד ימינו והדובר שלו ומרים אחותו, זו ששימשה כשליחה במשימת הצלת חייו של משה התינוק מהיאור היישר לנסיכות מצרים. משה הופך לאדם בודד, כל משפחתו מתה והוא נותר לבד במערכה מול עם קשה עורף שכל הזמן מתלונן ומבקש תנאים מחייה טובים יותר, הוא מבקש לחיות והוא צמא ואז משה ברגע של חולשה וחוסר ריכוז עושה בניגוד להוראותיו של האל ובאמוציונאלית לא אופיינית מכה בסלע ונענש- הוא לא יזכה לדרוך בארץ המובטחת. המים שמהם נמשה וניצל וסללו את חייו- להנהיג עם חדש, המים שיצאו מהסלע בעזרת שרביט ההנהגה שלו, הענישו אותו והרגו את חלומותיו.

אז מי ישקה את נפשי המתה במים, נראה שריקנות הנפש גרועה יותר מהמוות עצמו, אז מי ירווה את צימאוני. לפעמים נראה לי שאני כמו משה, שהכה בסלע במוט ולא דיבר אליו שנענש בעקבות כך. מת-חי המתהלך במדבר, בלי שום מטרה או חלום. בודד שסופר את ימיו לאחור, שקיבל חסינות מאלוהים, ששום מחלה או כל אסון אחרים יפגעו בו. אדם שלובש שריון בעל כורחי ואינני יכול להוריד אותו או להמיס אותו. מת כמו המים.

And the danger of the water meant it wasn't worth the bother

בעת העתיקה אדם צרך שבעה קוב של מים בשנה בממוצע, כיום האדם צורך מאה קוב לשנה! מקורות המים בעולם לא מספיקים לכל האנשים החיים בו ולכן נוצר מצב שחסר מים, כלומר שמשאבים של מים תמיד יהיו אבל לא מספיק לכמות האנשים החיים בפלנטה. בסופו של דבר המים יהרגו כאן את האנשים, כי אין מספיק לכולם.

מרים אחותו של משה סימנה את המים כמעט כמו כל אישה בתנ"ך. האיקונוגרפיה של הנשים בסיפור המקראי תמיד תהייה איכשהו קשורה למשאב של מים והפופולארי ביניהם הוא הבאר. כי אישה היא החיים והיא הדבר החשוב ביותר בחייו של הגבר המקראי, בלעדיהן הם ימותו. למשה הייתה אישה כושית, אך מרים אחותו הייתה האישה שאיתו, עזר כנגדו וכו'. אם מרים הנביאה הייתה אישה בת זמננו אולי היא הייתה לאה גולדברג שרשמה בשירה זה מכבר: אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.

שירים עצובים הם השירים שעוסקים במונח הזה מים, אולי במקרה ככה יצא לי או שלא. בכל מקרה אספתי עבורכם שעה פחות כמה דקות של שירים מלאי מים, כי זה חשוב.

אפשר להוריד כאן

או לשמוע ב-ICAST

מת מצמא, אלפרד כהן השלישי.

רשימת השירים

  1. הגשש החיוור- מים לדוד המלך
  2. דוד פרץ- עצוב כמו מים
  3. Patrick Watson- Tracy's water
  4. Baxter dury- dirty water
  5. Lower dens- holy water
  6. Blonde redhead- water
  7. The futureheads- danger of the water
  8. Bodies of water- my hip won't let you
  9. Isobel Campbell & mark lanegan- cool water
  10. Bird by snow- across the water
  11. These trails- psych I & share your water
  12. Richard Hawley- you don’t miss your water
  13. How to dress well- you hold the water
  14. Jonsi- stars in still water
  15. Portishead- deep water