מת

הוא אז חלם שהוא טס על גלגל 

בין עננים בוערים כחשמל 

שני מלאכים הוא חיבק וליטף 

הנביא יחזקאל ידע איך לכייף!

חיים חפר(מתוך "יחזקאל" החלונות הגבוהים)

 פסח, כשמו כן הוא חג שתמיד פסח מעליי וחלף לו תמיד מבלי לגעת בי ממש. הכרתי את המשמעות מאחוריו את החשיבות שלו מההיבטים המשפחתיים, ציוניים, פילוסופיים וכד'. פסח עבורי תמיד היה זיכרון ילדות שמורכב ממצה עם ממרח שוקולד והסרט עשרת הדיברות של ססיל ב. מיל בכיכובו של צ'רלטון הסטון. אז מה נשתנה הלילה הזה ובכן, הכל השתנה לפני שנתיים, קצת לפני פסח של 2009 הסיפור המיתי של יציאת מצרים על כל משמעויותיו וסמליו הושלכו לסיפור האישי שלי.

כך היו הדברים: חודשים לפני החג קיבלתי טלפון ממשרד עורך דין כלשהו(לא זוכר את שמו) המזכירה מודיעה לי על חוב לחברת האשראי, לחברת הסלולר ולגוף שנתן לי הלוואת סטודנטים מיוחדת ועליי לשלם אותו במיידית!! לא היה לי איך לשלם אותו ונבהלתי, הסתגרתי בתוך עצמי, כולם היו סביבי דמויות חסרות בשר, מתות מהלכות, כלוא בתוך גופי ויותר גרוע מזה-בשביה של המחשבה החופשית שלי. לא אספר כיצד נכנסתי לבור הזה.

קצת לפני פסח עיקלו לי את החשבון הבנק כך שלא יכולתי להוציא ממנו כסף, אחרי פסח כבר שלחו צו מעצר. כמו שקולי נאלם, כך גופי השתתק ולא היה לי מושג מהיכן להשיג את הכסף ואיך לצאת מהצרה הזאת. לפני שמימשו את צו המעצר לבד הלכתי לאולם בית המשפט, להוצאה לפועל, נעזר בסטודנטים למשפטים, מנסה לצאת לחופשי. חודש אחרי פסח, השופט החליט על סכום שאשלם בכל חודש במשך שלוש שנים על מנת להחזיר את החוב, בין היתר הוא אסר עלי את היציאה מחוץ לארץ. בעוד שנה מעכשיו, אסיים לשלם את החוב ואסיים את המסע הארוך הזה של יציאה מעבדות לחירות, בטח אטוס לשוודיה במסע פרטי של תחיית המת שבתוכי.

יש אמנים שיגידו שהיצירה שלהם מתה בזמן שהם מפרסמים אותה, היא כבר לא חלק מהדמיון שלהם שברא אותה, משהו בתוכם מת, אך היא מקבלת חיים חדשים בזמן שמישהו אחר חווה את היצירה שנבראה, אבל חיים אחרים. יכול להיות שאני רוצה להרוג את הכלא שבי ולקרוע מעליי את השלשלאות הלוחצים אותי ולכן אני מספר את הסיפור שמעטים מחבריי יודעים. הורג בכדי לברוא מחדש.

בשבת של חול המועד פסח, לא קוראים פרשה, במהלך הימים קוראים את מגילת שיר השירים ובשבת מפטירים בפרק בספר יחזקאל המנבא את תחיית המתים(חזון העצמות היבשות). שיר השירים, הינו טקסט המייצג את הלידה, בעוד נבואת תחיית המתים מייצג את המוות, מייד אפשר להבין שלשני הטקסטים יש קשר סמלי לסיפור יציאת מצרים ויחד איתו, מהווים רעיון אחד- של לידה מחדש, בעיניי הרעיון המרכזי של חג הפסח.

למצוא אהבה זה כמו להיוולד מחדש, על העצמות היבשות שלך נרקמות מערכת בשר וגידים מחודשת שלא הכרת ורוח נושבת בחוזקה בעולם הפנימי, מנדנדת אותו ואנחנו עצמינו מגיבים בדילוגים ובחיוכים מטופשים. תחושות שאנחנו מכירים הופכים לחדשים כאילו חווינו אותם לראשונה, ממש כמו בתחיית המתים מתחברים לגוף המוכר לנו.

למרות שנושא של תחיית המתים, העולם הבא והשארות הנפש חשוב ומשמעותי ביהדות הוא זוכה רק לשלושה אזכורים בלבד בכל התנ"ך. גם הנצרות ייחסה לחזון העצמות היבשות חשיבות רבה, כן שהנביא שלה בעצמו קם לתחייה. מפתיע אותי לגלות שרוב הפרשנים מפרשים את הפרק העוסק בתחיית המתים כמשל בעצם להתאוששות רוחנית ולאומית. הרב קוק מסביר שחזון העצמות היבשות מסמל התחדשות של העם היהודי השוהה בגולה וכד' ומוסיף פירוש חילוני ביותר שזה גם מסמל התפתחות ביולוגית/אבולוציונית ופילוסופית/סוציולוגית של האנושות.

בשיר השירים מסופר תחילה על בחורה המדמיינת את אהוב ליבה, הכל מתחיל שם, בדמיון שלנו, קצת רחוק מהמציאות, משוחרר וחופשי באמת, אולי הדבר הכי חופשי בעולם. רבי עקיבא מסביר כי שיר השירים הוא משל לאהבה שלנו לאלוהים ולכן הספר הזה קדוש. אני מעדיף לקרוא את הספר הזה דרך הפשט, סיפור אהבה בין גבר לאישה או להפך.

כמו באומנות, אנחנו הורגים בכדי לקבל משמעות וחיים חדשים. דמיון חזק הוא שיוצא את המאורע ולפעמים אנחנו מוצאים אהבה ובן או בת הזוג המחיים אותנו ונוצרת ישות חדשה. השמועות אומרות שבחודש ניסן יקומו כל המתים לתחייה ובכן אני לא מאמין לשמועות. עוד אומרים שהאביב איתו הפסח מבשרים את הסיכוי לאהבה, משהו עמוק בתוכי כן רוצה להאמין לזה, אך בכל זאת ארשום-"אז אומרים…"

סיפורי פסח

יועז הנדל בטורו הקבוע במוסף לשבת בידיעות אחרונות כתב סיפור משעשע שלא יכולתי להימנע מלא להתייחס אליו גם כאן. בשנות השמונים לקראת חג הפסח התקבצו עשרות דתיים חרדים סביב ביתו של הרב המקובל אלעזר מנחם מן שך הידוע בכינויו הרב שך, בכדי לקבל איזה שיעור קטן מהרב, הלכה חדשה לקראת החג. הם חיכו וחיכו אך הרב לא יצא אליהם. לילה אחרי יצא עוזרו של הרב שבידו קרש אסלה שבור, אותו הוא זרק מן הסתם לפח. מייד לאחר מכן עזבו עשרות האנשים וחזרו לביתם לקנות קרש אסלה כשר לפסח. צחקתי בקול אחרי שסיימתי לקרוא את הסיפור האמיתי והמוזר הזה. תהיתי עד כמה אנשים יכולים להיות חסרי מחשבה עצמית, עד כמה יכולה להיות האמונה שלהם עיוורת להגיון הפנימי, להשכלה הפרטית שהם רכשו בעצמם בחדרי הישיבות.

החופש האולטימטיבי, אינו קיים, הוא רק אוטופיה,יש יגידו אפילו פיקציה, אבל כמו כל מחשבה אוטופית שהיא, צריכים לשאוף להגיע הכי קרוב לשם ומבלי לפתח יכולות הבנה עצמית וללכת כילד אחר החלילן, תמיד נהיה עבדים, שבויים בכלא של עצמינו. הסיפור שהביא יועז הנדל בטורו הוא משל רלוונטי לחברה שלנו, שמהללת קדושים, ששוכחת כי היא רוצה לשכוח את המסרים והסמלים האמיתיים של היהדות בכלל ושל חג הפסח בפרט.

סדר פסח

אני יכול לשמוע את הכל, אלו הזמנים של "הכל" כך באמרה המאופיינת לפוסט מודרניזם נפתח אלבום השבוע שלי, אלבומם החדש של ההרכב האקספרימנטאלי הניו יורקי גאנג גאנג דאנס ששמו- "קשר עין" בעיתוי יוצא מן הכלל דלף לרשת האלבום החופשי ביותר שאני יכול לשמוע בשבוע האחרון, ומלבד הרעיון האידואלוגי העומד מאחורי היצירה המוזיקלית של הלהקה, מדובר ככל הנראה באלבום הכי טוב שהם הוציאו, יש יגידו משום שהוא הכי מתקשר עם המאזינים.

במוזיקה שלהם המתבססת על סגנון הדאנס שצמח בתחילת שנות השמונים במועדונים האלטרנטיביים הניו יורקים, משוחח עם הפרי-סטייל של אותה העת ומזכיר מאד את שאנון היוצרת ששלטה במועדונים אז ופרצה את הסגנון הנ"ל לתודעה. על הסגנון המוזיקלי הזה הם מלבישים צלילים מכל העולם, מביטים אפריקניים, דרך סאונדים אסייתים(הקול של הסולנית זורק אותי ליפן) ועד אפילו להודו.

אלקסיס טיילור(הסולן של הוט צ'יפ) הוא בכל מקום, הוא משתף פעולה באלבום של ההרכב WIN WIN  ובהרכב About Group וכן בימים אלו הוא עובד על פסקול לסרט. והוא גם אחראי על חלק מההפקה המוזיקלית של האלבום הזה שהופך אותו ליותר קומוניקטיבי. הוא גם אחראי על השיר הכי יפה באלבום- romance layers

ויש את הקליפ הזה

ויש קטעים רבים אחרים ומשובחים כמו הקטע הפותח שנמשך יותר מ-11 דקות! וקטע מעבר של שירה איטלקית שמאד מסקרן אותי אם הקטע מקורי או שמא מדובר בסמפול?על פניו מדובר בבלאגן של צלילים, חופש אוטופי. אבל יכול מאד להיות כשישאלו אותי איזו מוזיקה אתה אוהב(שאלה שאני אף פעם לא יודע לענות עליה), אני אדע מעכשיו לתת את הדוגמא של גאנג גאנג דאנס ואת האלבום הזה בפרט.

Gang Gang Dance- Eye Contact להורדה

לחופש נולד, אלפרד כהן השלישי.

מודעות פרסומת

800 מילים

לעד לא תכנסו בשערי שמים.

הנה אקח אתכם מכאן אל חוף מנגד,

אל כפור ולהבות, אל אפלת הנצח

דנטה

באביב שנת 1999 כיתה י"ב, התחלנו אני וחברי לעבוד על פרויקט הגמר שלנו לבגרות בקולנוע. אני זוכר שרצינו לביים סרט דוקומנטרי על מנהל בית סוהר כלשהו, ולהתלוות לחיי היום יום שלו ולבחון דרך עדשת המצלמה של שני תיכוניסטים את חייו הנעים בין השפיות והנורמליות(משפחה) לצד עוולות ופושעים(עבודה). כשלא עלה בידנו לצלם את הרעיון הזה ואני לא זוכר למה, העליתי מתוך ייאוש לצלם סרט עלי, כן שבאותם ימים(יש לומר חודשים) רציתי להוציא רישיון נהיגה ונכשלתי בכל מבחני הנהיגה שניגשתי אליהם. הצעתי הייתה לעשות מעין סרט מסע לקראת הטסט השמיני. חברי שדרג את הרעיון והציע לעשות סרט מבוים על בסיס תסריט עם דיאלוגים ומונולוגים שרק הטסט עצמו, באמת יקרה. "שמונה" היה שמו של פרויקט הגמר של רועי צרפתי ושלי. דרך אגב נכשלתי גם בטסט הזה ורק אחרי הטסט העשירי קיבלתי רישיון נהיגה.

פרשת שְּׁמִינִי היא אחת מהפרשות האהובות עליי, כי עוסקת בשני סיפורים ונושאים שתמיד יעסיקו אותי. היא מתחילה ביום שמיני של חגיגות חנוכת המשכן והתחלה של עבודות המשכן היומיומיות, אלא שאת השמחה והתרוממות הרוח של תחילת עבודות הקדושה של המשכן, הורס אירוע אחד נתון לאין ספור פרשניות. בניו של אהרון חשים צורך עז להביע את אמונותם ומעלים מקטורת, שמכונה "אש זרה". אלוהים מעניש אותם ושורף את גופם(הנשמות, לפי הקבלה עדין חיות), בניו של אהרון מתים לעינו והוא שותק ונידום, אפשר לומר בהלם. משה מורה לקבור אותם. ואוסר על אהרון הכהן אביהם להתאבל.

החלק השני של הפרשה מעניין אף הוא ומעלה רשימה של מה מותר ומה אסור לאכול, אלו חיות אפשר לאכול ואלו לא. ג'ירפה כן וחזיר לא. מי מעלה גירה ומי לא מפריס פרסה. מאכלים למיניהן תמיד העסיקו את היהודים לאורך כל הדורות ובמיוחד האיסור של לאכול חזיר. לצד כל זה ישנה גישה שאומרת שאסור לאכול בשר בכלל. הרב קוק מסביר שצמחונות היא המצב האידיאלי של האדם המאמין והיהודי בפרט, הוא שואל, איך יכול לעלות על הדעת שבן אדם שהוא רחום מיסודו יכול לשפוך דמו של בעל חיים. שאל ומעסיק אותי מאד בימים אלו. חושב להפוך לצמחוני.

שמונה

למרות שהנושא המרכזי של הפרשה השבוע הוא חטאם כביכול של בני אהרון. חצובה בתודעה של היהודית, דווקא סדרת החוקים על מאכלי בשר למיניהם. ולכן אשאיר את האוכל לפעם אחרת ואעסוק בקצרה בסיפור המרכזי והמוזר הזה. האש הזרה של בני אהרון ביום השמיני של חגיגות חנוכת המשכן לקחה אותי לסרטו של פדריקו שמונה וחצי, כן בגלל המספר, אבל לא רק, מצאתי דברים משיקים.

מספרים הפרשנים שבמשך שבעת ימי חנוכת המשכן חקרו בניו של אהרון את אמונותם כלפי אלוהים והכינו עצמם נפשית לפגישה איתו. וביום השמיני נכנסו למקום הרוחני הרם ביותר, מקום שאסור להיכנס אליו, גתה כינה את זה שיכורי אלוהים. הם חטאו בפרפקציוניזם יתר ופעלו מתוך נרקיסיסטיות. אנחנו לא צריכים לדעת את הכל.

פדריקו פליני עושה מהלך זהה, הוא ביים שבעה סרטים וחצי( 7 פיצ'רים ו2 קצרים) בהם חקר את עצמו ואת החברה בה הוא חי ובסרט השמונה וחצי שלי הוא מוצא לנכון לבטא את החקירה העצמית הזאת כאמן ומביים סרט על בימאי שנמצא באמצע התהליך של עשיית סרט שנמצא במשבר אישי ויצירתי. פדריקו פליני מנסה להגיע למקום הזה הגבוה ביותר באמונה שלו לאומנות ולקולנוע בפרט, הוא חוקר את עצמו ואת ההשפעות שלו, את היכולות שלו כאדם וכבימאי, במידה רבה של נרקיסיזם. לעומת בניו של אהרון, הדמות בסרט שמייצגת את פליני עוצרת בדיוק בזמן לפני הכניסה למקום האסור הזה ומתחברת לעצמה והודפת את כל השאר. (הבימאי לא מקשיב לתסריטאי האינטלקטואלי שלו) ופותרת את המשבר היצירתי.

נכון, זהו פרדוקס, אנחנו לא צריכים לדעת יותר מידי, אבל כן צריכים להמשיך להתפתח, לגלות וללמוד דברים חדשים, הפרדוקס הזה יוצר משבר, לרוב זהו משבר שתוצאותיו חיוביות ולפעמים אנחנו שורפים את עצמינו. אני לא ממש יודע איך להתהלך ולנוע בין המהות להתהוות, אבל תמיד מנסה.

סיפורי סבתא

הימים הם ימים לפני פסח, בבית סבתא מתייצבת מנקה פעמיים בשבוע לסייע לסבתי בעבודות הניקיון. פסח זה לא היה כמו פעם מתלוננת. אבל היה משהו נוסף. סבתי העלתה בפניי מחשבה שמציקה לה בימים האחרונים: אין בכוחה עוד לנקות את קברם של בעלה ובנה זיכרונם לברכה והיא חשה שהם מטונפים ודורשים ניקיון מידי. אם הייתי מציע את עצמי לנקות את הקברים, סבתא הייתה צוחקת וחושבת שמדובר בעוד אחת מהבדיחות שלי. ככהן אני לא יכול לדרוך בבתי קברות. סבתא לא יודעת שבמהלך חיי דרכתי לא אחת בבתי קברות במקרים מצערים וקשים. חשתי צורך לעזור ולכן העלתי את הנושא לסדר היום של המשפחה שמייד הפכה רועשת למצוא פתרון. לבסוף אחותי התנדבה לעלות לקברים של סבא ושל דוד אלפרד ז"ל וניקתה את הקברים. סבתא חשה בטוב. אבל כל הזמן הזה רציתי לספר לה שאני כן דורך בבתי קברות וכל הזמן הזה גם התאפקתי. עד מתי אוכל להסתיר את זהותי האמיתית בפניה, ככל הנראה עד יום מותה(שתבדל לחיים ארוכים).

Among the fakes you knew the pains

זוהי עת שאני מוצא את עצמי מתקשה להתרגש עד הסוף ממוזיקה, יתכן חשבתי לעצמי, מאחר שאינני נמצא בסערת רגשות כלשהי, המילים והמלודיה של השירים בתקופה האחרונה אינם מייצגים שום דבר שהוא שלי. יחד עם זאת, אומנות ומוזיקה בפרט הם הדברים שאני הכי מאמין בהם בעולם. מושגי האמונה שלי נעים סביב השירים והסרטים והסיפורים.

זוהי עת שאני לא מרגיש באמת שייך לשירים שאני אוהב לשמוע, קצת מרוחק ולא מבין, פחות מזדהה, למרות שיש עם מה. אבל כן שומע אותם ביום יום ונהנה במיוחד. קצת מזויף לי וקצת אמיתי. שיר השבוע שלי מדבר על הזה והוא מאלבומם החדש והמצוין של the pain of being pure at heart

עוד במיקסטייפ השיר הכי טוב של הסטרוקס באלבום החדש והחלש שלהם ואפילו בריטני ספירס שב- 1999 הייתה למלכת הפופ מאז קרו הרבה דברים והשנה היא חוזרת לעצמה באלבום פופ אינטליגנטי במיוחד.

פט שופ בויז האהובים כותבים מוזיקה לבלט, אקרליקס הם צמד שעושה אינדי פופ מתקתק במיוחד. ארט ברוט מוציאים אלבום חדש במאי והוא כבר דלף לרשת ואין לי עדין דעה מגובשת עליו, אני רק יודע שהפעם ההפקה של בלאק פרנסיס(פיקסיז) ניכרת ביותר.

הסינגל הראשון של אוקריבל ריבר ממש מעולה וממלא אותי בציפיות לקראת האלבום החדש ואלכסיס טיילור(הוט צ'יפ) בפרויקט צד מלא נשמה לבנה, באלבום מלא פוטנציאל. תורידו ותקשיבו.

אלפרד כהן, השלישי

מיקסטייפ מלווה מלכה מס.21 להורדה

 

רשימת השירים

  1. The pain of being pure at heart- belong
  2. The vaccines- wolf park
  3. The strokes- machu picchu
  4. Metronomy- the look
  5. Austra- lose it
  6. Ponytail- easy peasy
  7. Britney spears- hold it against me
  8. Adventure- feels like heaven
  9. Pet shop boys- the competition
  10. Acrylics- molly's vertigo
  11. Okkervil river- wake and be fine
  12. Art brut- sealand
  13. Bibio- excuses
  14. About group- lay me down
  15. Bill Callahan- baby's breath

 

קורא לי ללכת

והוא הביט…אזי לפתע

נולד בו רגש לא ידעהו,

קדוש ונעלה היה הוא.

ובליבו הלום הרעם

פשטה בת קול, מלכות שמים.

ושוב המו בו כמו אי פעם

אמת ויופי, טוב וחסד.

מיכאל יורביץ לרמנטוב

  ב-18/02/2007 עברתי לגור בתל אביב, בדירת שותפים, בבנין ברחוב בצלאל יפה, בנתיים את הבניין השמידה עיריית תל אביב בחסות חברת ביטוח גדולה, כיום אין לו זכר, כיום הוא מתחם חנייה, אנשים המחנים שם את רכבם, לא מודעים בכלל שהיה קיים שם בניין, שהיו שם חיים מלאי הצלחות לצד אכזבות. בתל אביב מצאתי בית. בשנתיים שלפני המעבר לתל אביב, נוצר בי קול שלחש לי לעבור אליה, ששם אמצא את עצמי. עד אז ביקרתי בתל אביב לגיחות קצרות, לא הכרתי בה כמעט כלום, אך בכל זאת ולמרות הכל, הקשבתי לקולי הפנימי ועברתי לתל אביב, כאן זה ביתי, כרגע אני בגלות ביפו ואולי אחר כך בגבעתיים או רמת גן, אבל לתל אביב אני אחזור. יש לי פנטזיה שבה אני זוכה בהמון כסף באיזה משחק מזל שכזה ואז אני קונה את האדמה עליה היה הבניין בבצלאל יפה מספר 13.

פרשת לֶךְ-לְךָ מתחילה לספר את סיפורו של העם הנבחר, של המונותיאיזם, את הסיפור של שלוש הדתות המרכזיות היום בעולם והגיבור של הסיפור הוא אברם איש האמונה האולטימטיבי, כל מה שאומרים לו הוא מאמין ומבצע. לא בכדי בחר המקרא לפתוח את הסיפור של האנושות בסיפור אמונה, כי למעשה הכל מתחיל ממנה. תאמין דברים יקרו, תאמין תוכל לקוות והתקווה היא החמצן הנישא על כדוריות הדם של החיים. בהמשך הפרשה כורת אלוהים עם אברם את ברית בין הבתרים בטקס מלא אימה וחשיכה המואר בלפיד אש. זו הברית הראשונה של אלוהים עם קבוצה מסויימת, שלימים תקרא "העם הנבחר". עוד לא הספיק אברם להתמקם בארץ אשר הראה לו אלוהים, הוא נגלה למצריים וחי שם כמה שנים, משם לקח את הגר שלימים תהייה אם ילדו בכורו- ישמעל. הרבה הוגי דעות אנטי ציוניים מסבירים באמצעות הסיפור הזה שהגלות היא למעשה הדרך של העם היהודי להתקיים, אני לא מסכים איתם, אחרי הכל איך הם יכולים להסביר שמרבית המקרא עוסק ביציאת מצרים והחזרה לארץ ישראל.

הפעולה הראשונה שמתוארת בהולדת המונותיאיזם היא ההליכה. רש"י מפרש את לך לך כהליכה לבדך. ספר הזוהר מוסיף ומחדד ש"לך לך" זה ללכת לתוכך. בתהליך, אם כך האלמנטים הפיזי והנפשי נפגשים ומשוחחים יחד. שאלתי את עצמי מדוע אברם בחר דווקא ללכת לשטח הכושל הזה, אחרי הכל הוא חי בארץ שופעת כל טוב ואם כבר ללכת למה לא ללכת למצריים או ליוון, האימפריות הגדולות באותן ימים, למה דווקא שמע אברם בקולו הפנימי להגיע לארץ בה נמצאו שבטים נחותים. שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, כי למעשה שמתי עצמי בעיני אברם, אבל אין מקום להשוואה בעצם. אדם הולך למקום שבו הוא יכול להגשים את עצמו ואני מהשממה רציתי להגיע לפריחה, לעומת זאת אברם רצה להפריח את השממה, אבל שנינו הלכנו גם פיזית וגם נפשית, המסע הזה שלי לתל אביב הוא יותר ממסע של שעה ורבע, הוא מסע ארוך ומייסר של הליכה פנימה אל עמקי נשמתי וככל שאני הולך יותר אני מכיר את עצמי יותר, ככל שאני הולך יותר, יש מכשולים שעליהם אני צריך להתגבר.

יהודי חופשי

לפני מספר ימים אישר ראש הממשלה את תיקון חוק האזרחות ולפיו התוספת מדינה "יהודית ודמוקרטית" ל-"אני מתחייב לכבד את חוקי המדינה..". כמה ימים לאחר מכן נאם ראש הממשלה בפתיחת מושב החורף בכנסת ובו קרא לפלשטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית והציב את זה כתנאי להמשך ההקפאה, להמשך המו"מ. תחילה התנגדתי נחרצות לשני המהלכים האלו של ראש הממשלה, כאחד שמגדיר את עצמו ישראלי ליברלי, הייתי כן רוצה לראות הפרדה בין דת למדינה ושהפלשטינים פשוט יכירו במדינת ישראל ולא בדת שלה . אבל אז התחלתי לקרוא ולהעמיק בנושא ודעתי מעט השתנתה ואנסה להסביר. תחילה איננו בוחרים לאיזה הורים להיוולד, היכן להיוולד. נולדתי להורים יהודים שעשו לי ברית מילה שמונה ימים לאחר שנולדתי. הרב סולובייצ'יק מגדיר זאת "ברית הגורל", הרב קוק מגדיר זאת –הברית הפנימית, שזו ברית הקושרת את היחיד עם יחיד אחר ממשפחתו או מבני עמו. אנחנו יהודים ואין מה לעשות עם זה. לשם כך ההורים שלי ושלכם הגיעו לכאן, ארץ ישראל היא הבית של היהדות ולפי כך למעשה ההכרה בארץ ישראל, היא גם ההכרה ביהדות.

אם ברית המילה שנכרתה בין אברם לאלוהים בסיפור הפרשה היא הברית הגורלית- פנימית, אז אחרי מאות שנים אלוהים העניק לעמו את לוחות הברית במעמד הר סיני. את הברית הזאת מכנה הרב סולובייצ'יק כ-"ברית הייעוד", אנחנו מקבלים על עצמינו מערכת של חוקים ומכריזים על עצמינו לחיות או לסבול למען אידאל מסוים. הרב קוק מגדיר אותה כ-ברית חיצונית, האדם בא במגע עם התפילין והשבת ועם חוקים אחרים. האדם מחויב לשמור על המצוות שניתנו לו. בברית הזאת שניתנה בהר סיני, היא ברית של הבחירה החופשית, האדם אם זה אני, או כל אחד אחר יכול לבחור אם לשמור על המצוות ולהאמין בהן ובאלוהים. נולדנו יהודים, אך אנחנו יכולים לבחור אם לחיות ככאלו או לאו. לדעתי הפלשטינים חייבים להכיר בנו כמדינת יהודים כתנאי להמשך המו"מ, כי זה מה שאנחנו, האנשים והדגש על האנשים, שחיים פה, כי רק כך ייפתר הסכסוך הזה לעזאזל(אנחנו כבר הכרנו בהם עוד באוסלו) ובהצהרת הנאמנות אין צורך להוסיף את המילה "יהודית" כי היא כבר נמצאת בדמוקרטיה בזכות שיש לכל אחד מאיתנו לבחור.

שקט עכשיו

אחרי שקצת מצאתי את עצמי בתל אביב, היעד הבא שלי ללכת אליו הוא שטוקהולם, בשוודיה. משהו בשפה, במוזיקה, באוכל המקומי ובעיקר בנשים מאד מושך אותי ללכת לשם. אניקה נורלין המכנה עצמה סאקרט בשיר שחותם את המיקסטייפ שרה על השקט שזקוקה לו הנפש,היא שואלת אם בכלל אפשר להיות בשקט, לאחר אין ספור הליכות, אבל השקט הוא משהו מאד מאד רחוק, אולי בסוף המסע ואולי לא קיים בכלל.

אמנם המיקסטייפ מורכב מ-15 שירים אך בכל שיר מתארחים אמנים אחרים, בכלל,  זה הפך להיות טרנד של התקופה האחרונה לארח אמנים אחרים בשיר שלך, בין השירים אפשר למצוא את ג'ון לג'נד, קיד קאדי, פרנץ פרדיננד, דיוויד ביירן, ננסי וואנג ועוד. גם ה-שיר שעושה לי את זה בשבועיים האחרונים הוא קטע של הוט צ'יפ יחד עם ברנרד סאמר והוט סיטי, שיר שהוא למעשה פרסומת של קונברס ולמרות זאת, מדובר באחד הלהיטים הכי חמים שיש עכשיו, שאומר בפשטות רומנטית וקיטשית- לא ידעתי אהבה מהי עד שפגשתי אותך(הוווו).

עוד במיקס טייפ קאבר מרגש של יוצר הדאבסטפ ג'ימס בלייק לשיר של פייסט. שיתוף פעולה של מקסימום בלון עם דיוויד ביירן האגדי. ושיר אחד מתוך אלבום מאד מרגש של אדווין קולינס שבו הוא מארח כל מיני אמני אינדי רלוונטיים ובמקרה שלנו, פרנץ פרדיננד, אחת משלוש הלהקות הכי אהובות עליי בעולם, שרים יחד איתו.

לכו, אלפרד כהן השלישי.

 מיקסטייפ מלווה מלכה מס.13 להורדה

  1. Kanye west- Christian dior denim flow
  2. N.E.R.D- hypnotize U
  3. Shit robot- take 'em up
  4. Hot chip, Bernard summer & hot city- didn’t know what love was
  5. Maximum balloon- apartment wrestling
  6. The intelligence- like like like like like like
  7. No age- depletion
  8. Edwyn Collins- do it again
  9. Deerhunter- coronado
  10.  Warpaint- undertow
  11. Active child- take shwllter
  12. James blake- limit to your love
  13. Benoit pioulard- sault
  14. How to dress well- suicide dream 2
  15. Säkert- tyst nu

שומע אותך

..להפך נרים את קולנו

כדרכנו בכל יום שמש

מקפצות בין קנה לזנגביל

ושרות בחדווה

בין צלילה לצלילה

או כשזאוס ממטיר

ובמחסה מצולה אנו

משמיעות את מזמורנו

לשאון נתזי הטיפות

(מתוך הצפרדעים מאת אריסטופנס. תרגום: אהרון שבתאי)

 אחת הדמויות הנערצות עליי מהילדות, הוא לא אחר מאשר סופרמן, בגיל חמש או שש ניסיתי לחקותו וניסיתי לעוף מהספה שבסלון לעבר הכורסא שהייתה בצידה השני של החדר, באמצע היה השולחן, כשניסיתי לעוף נתקלתי בו ונפלתי לרצפה, כי אנחנו לא יכולים לעוף אמא צעקה, אבל לא שמעתי אותה, היו אלו רק צפצופים חזקים ששמעתי. הוריי הבהילו אותי למיון, היה סיכון גדול מאד שאהפוך לכבד שמיעה אבל עשיתי ניתוח שהצליח. בכל כמה זמן אמא הייתה לוקחת אותי לבדיקות שגרתיות והיו בודקים את שמיעתי, היו שמים לי אוזניות ומשמעים לי כל מיני צלילים ולפעמים לא היו משמעים בכלל, פחדתי לא לשמוע, הכי פחדתי לא להקשיב לדממה. הפסקתי לנסות לעוף מאז, אבל להאזין או להקשיב לא הפסקתי. אני מודה, אחד הפחדים הכי גדולים שלי שלא אשמע יותר-הדממה.

בפוסט זה ארצה לעסוק בפרשת האזינו. היא בנויה כמו שיר ותכניו הם מן הדברים האחרונים של משה לעם ישראל לפני לכתו. בסוף הפרשה אלוהים מורה לו לעלות להר נבו ולהביט בשטחיה של הארץ המובטחת לפני שימות. מחברי המקרא בחרו בשירה לסיים את הפרק המשמעותי של אחד מהמנהיגים החשובים של העם היהודי. פרשנים ודרשנים ראו בשירה הזאת מעין סקירה היסטורית לעתיד לבוא, דברי התראה, אזהרה והיו כאלו שראו בשירה הזאת גם נחמה ועידוד לעתיד לבוא. יש בשירה הזאת הכל מהכל, שמהווה מעין סיכום לתולדות עם היהודי בעבר, בהווה ובעתיד.

הפרשה הקודמת הסתיימה במצווה של משה את בני ישראל, לכתוב את השירה הזאת לבני ישראל. הרמב"ן מסביר את זה כי את ההיסטוריה של העם יש לכתוב בצורת שירה. הנציב מוולז'ין מוסיף לדבריו של הרמב"ן ואומר שכל התורה היא בעצם שירה. הרב קוק היטיב להגדיר: "עלינו רק להסיר את האוטם מעל אוזנינו בנינו.. והשירה תכה גלים בלבבם ותרומם את נפשם"(את המשפט הזה מצאתי בספר אתנחתא מאת בנימין לאו) יש משהו מקסים בלראות את התורה כשירה. פעם נשאלתי על איזה חוש הייתי מוותר או לא מוותר. מייד עניתי שעל השמיעה לא הייתי מוותר מעולם והייתי מעדיף למות, אם הייתי הופך לחרש. כי את העולם אני יכול לדמיין, אך את הצלילים והשירה אי אפשר לדמיין, משהו בצלילים חודר הכי עמוק לנשמה עבורי, יותר מכל תמונה.

בספרו של ישיעהו לייבוביץ על פרשות השבוע, מובא ההסבר בין האזנה ושמיעה. האזנה היא הקשבה לצליל או קול מקרוב ואילו שמיעה היא קליטת הקול ממרחק. לכן משה פותח את שירתו  במילה-האזינו, כי בימיו האחרונים הוא רוצה להיות הכי קרוב ובכך הוא משלים את התהליך של רם ונישא מהעם במעמד הר סיני ובמתן התורה ועשרת הדיברות, עד שהוא יורד הכי קרוב לאוזני העם ומבקש מהם שיאזינו לשירתו הגדולה, השירה שלהם.

נדמה לי שזה היה אפלטון שאמר שאם אנחנו לא מבינים משהו באהבה או בזוגיות עלינו להתייעץ עם משורר. קשה מאד לחוות אהבה, לחוש אותה וגם לכתוב עליה, רק משוררים טובים מסוגלים לעשות כך, ברוב המקרים המשוררים לא חוו אהבה כלשהי, אבל מבינים את מהותה, עצם זה שהם מביטים מהצד. אם רוצים להבין את העם היהודי, אפשר לגשת לשירת משה בהאזינו ואפשר פחות או יותר להבין. שירה, צלילים, מוזיקה הם כאמור דברים שלא אוכל לוותר עליהם ואחשיב את עצמי למת בלעדיהם. אני יודע שמאד קשה להאזין לעצמינו, כי זה נראה לנו מוזר, אנחנו לא איזה voice over בסרט אירופאי והצלילים, הקולות בין אם של שירה, מוזיקה ובין אם הציפורים או סירנות האמבולנסים מסייעים לנו במידה מסוימת להאזין ולשמוע את הקול הפנימי שלנו, את עצמינו בעצם.

לוגו חדש וראשון למלווה מלכה

כי חייבים להשתנות, אנחנו פשוט חייבים לעבור תהליכים כל הזמן במהלך החיים ואפילו שנדמה שהשגנו את הטוב ביותר, חייבים להשתנות ולהתחדש. גם הבלוג הזה שמקבל מידי פעם עצמאות זעק לי שהוא צריך שינוי, אתה לא חייב שזה יהיה גדול או גרנדיוזי. שינוי קטן, רוויזיה. הוא ביקש, אז נתתי לו את הלוגו החדש, שאתם יכולים לראות בכותרת. מלווה מלכה, בלוג חופשי עם הרבה אמונה. בתמונה מימין, אנוכי אלפרד כהן, כי חייבים להשתנות. ותודה ענקית לחלי גיא על העיצוב.

להקשיב לזה כמו למוזיקה

אד טרנר והדנילוף סנטר הם הלהקה הישראלית שאני הכי אוהב לשמוע כרגע. הבסיסט אור רימר אמר באחד הראיונות שהעניקו לעיתונות: "אני אוהב לשמוע שיר מתוך הרעש" והגדיר למעשה במדויק את סוג המוזיקה שהם עושים. הייתי מרשה לעצמי להגדיר את המוזיקה שלהם כגראז' רוק'נרול עם השפעות של הראמונס ופאנק נויזי אמריקאי. מכל הרעש שהם עושים חייבים להקשיב למילים, כי ל-יואל דנילוף, הסולן,  יש מה להגיד.

באחד השירים של אד טרנר והדנילוף סנטר אחרי דקה וחצי של גיטרות מלוכלכות ובס דומיננטי, פוצח הדנילוף בנאום שהוא ספק שר, ספק מדקלם, אפשר לקרוא לזה ספוקן וורד: אתה יכול לעבור ליד לזה, לא להקשיב לזה, להקשיב לאזעקות הרכב כמו למוזיקה. בשיר הם מדמים את המוזיקה שלהם ושל כל המוזיקה אלטרנטיבית בכלל לאזעקות רכב וצפצופי מנועים, הוא קורא להקשיב לזה כמו למוזיקה. כי למעשה אחרי הכל זו מוזיקה וצריך פשוט להקשיב לזה או לנסות להאזין לה, יכול להיות שתאהבו את זה.

בשיר אחר הם ממשיכים לבקר את הטעם המוזיקלי השלט במדינת ישראל ומתאר מסע של חברי הלהקה בתל אביב ובירושלים במטרה לחפש אלבום של נושאי המגבעת שעבורם הם הגיבורים ומושאי ההערצה, אבל הם לא מוצאים את האלבום. נושאי המגבעת לא ניתנים להשגה בתל אביב הם שרים.

אבל לא רק על המוזיקה בישראל הם מלינים, הם ערים לסביבה המכוערת והמלוכלכת בה אנו חיים ושרים על שדרות רוטשילד, שמייצגת עבורי ועבור הרבה אחרים אולי את מדינת ישראל, את אותה שדירה הם מתארים כביצה אחת ענקית שמדממת. בשיר אחר הם שרים על אוקסנה שהיא סוג של זונה, לקוח שחור מכוסה זהב מביט בה, שפמים שחורים נוגעים בה והיא ממשיכה. שיר עצוב.

בשאר השירים הם גם צוחקים על עצמם, במודעות עצמית חשובה והכרחית, הם שכחו לעשות מין מהיר, על ההופעה הנוראית שלהם במיכהנטרוניקס בר תל אביבי  ברחוב בן יהודה היפסטרי במקצת שהבחורות בו מטופחות מידי ואין לו שם וקשה מאד למצוא אותו.

הופעה שלהם זה הדבר הכי נכון להיות בו, להקשיב למוזיקה שלהם, זה הדבר הכי מלכלך ומטהר שיש. מבעד לרעש, ישנם טקסטים משובחים שמשוחחים עם המציאות הישראלית היומיומית, המלוכלכת, קצת מזויפת ומפחדת בעיקר. יחד עם אותו רעש הם יוצרים מוזיקה מצוינת וצריך להאזין להם כי הם לא אזעקות של רכבים, הם מוזיקה שחשוב להקשיב לה.

המייספייס

האזינו, אלפרד כהן השלישי.