ערפל לגויים

וכל כמה שנים

יש ריח מוכר

שמזכיר איך אהבנו להיות

כולם בעבר

זואי פולנסקי

*מתוך Fog של Bela Tarr

 ביום שישי בבוקר שמעתי את הרב רונן לוביץ מתראיין לרדיו ובראיון הוא אמר, שהקהילה החרדית-דתית חייבת לאפשר לדתיים הומוסקסואליים להביא ילדים. תחילה הופתעתי שיש הומוסקסואליים דתיים מוצהרים מחוץ לארון ואז גיליתי שיש אפילו שתי עמותות(הו"ד וחברותא) שמסייעות ותומכות בהומוסקסואליים ולסביות מהעולם הדתי. כשנשאל הרב רונן לוביץ, האם הומוסקסואליות מותרת בהלכה, הוא מייד ענה שלא, אבל גם מייד הסביר שההלכה מחייבת לקרב בין בני אדם, לא לדחות אנשים, להבין ולהתחשב. אני חייב להגיד שהקריאה הזאת של הרב לוביץ ריגשה אותי במובן מסוים, כי לדעתי היא באה במקום כנה ולא מתנשא, או פונדמליסטי כלשונו. היא באה ממקום שחסר מאד חברה שלנו, השם של המקום ההולך והנעלם הזה הוא- אהבת אדם.

נקשיב ל- יִתְרוֹ

על הפרשה של השבוע אמר ישעיהו לייבוביץ: "…כרוכות בה רוב האסוציאציות המודעות והלא המודעות בין קוראי התורה ולומדיה, לרבות הזכרון ההסטורי של עם ישראל.." זו פרשה שמחולקת לשניים, בחלק הראשון יתרו חתנו של משה מקבל אותו בסעודה לאחר שזה נעדר והיה עסוק בלשחרר עם ואז מטקס לו עצה שלמעשה מבססת את המערכת המשפטית של העם. יתרו מבחין שמשה מטפל בכל עניני העם ואין לו זמן לאשתו ולילדים, ולכן אומר לו שכדאי שימנה שופטים מהעם שיטפלו בעניינים ושהוא יהיה השופט העליון. בחלקה השני של הפרשה- מעמד הר סיני. משה עולה להר ומקבל את לוחות הברית, עשרת הדיברות.

יצירות אומנות נוהגות לבחור בנושאים מהעבר על מנת להביע עמדה על המתרחש בהווה, העבר הוא מעין אספקלריה מעורפלת להווה, העבר באומנות הוא גם סוג של מטאפורה ביקורתית להווה. זה פחות או יותר מה שאני מנסה לעשות בבלוג הזה. והשבוע בפרשה תפס את תשומת ליבי משפט אחד שבמידה רבה יכול במהותו לבקר את זמננו ואת החברה הישראלית בפרט. המשפט אומר: "והייתם לי סגולה מכל העמים..ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". משפט שעורר את זעמי בהתחלה, כי יש בו מרכיבים גזעניים, אלוהים מגדיר את העם הזה כקדוש ביותר והמובחר שיש, מה גם שאי אפשר להתעלם מהעובדה שמעמד הר סיני נעשה במדבר במקום שלא שייך לאף אחד, במקום שלכאורה לא מצדיק או מחייב את הקשר של היהדות בבני ישראל דווקא, למה לא שתהייה דת של כל העמים, שאלתי את עצמי. המינגווי אומר את זה טוב יותר ממני, כל אחד הוא בשר מבשרה של האנושות, לכולם מצלצל הפעמון.

הפורבלמטיות הכרוכה, יש כאלו ויקצינו ויאמרו המותכת, של דת/לאום החלה באותו מעמד הר סיני ורחוקה מלהיפתר אם בכלל ואני לא אעמיק בה כרגע, אבל אני כן רוצה להתייחס לעובדה שהיהודי שבי שנבוש כל כך מהמדינה שבה הוא חי, הלא היא, הארץ המובטחת המושתתת על עקרונות של מוסר וצדק, כי כל זה נעלם, כל זה לא קיים, אנחנו כבר לא האור לגויים כפי שרשמתי פה בעבר, אנחנו ערפל לגויים, מידי פעם האור שובר אותו ומחמם, אבל זה מעט וחלש מידי. הערפל מטשטש את האמת וזו מקבלת פרשניות מעוותות ושגויות מהיסוד וגרוע מכך, אנשים מדמים לעצמם אמת אחרת ופועלים לפיה, כי היא טובה בעיניהם. אין אף אחד שיגיד לנו שזהו ערפל מתעתע ומכשיל.

מעמד הר סיני הוא העבר שלנו כיהודים, השורש שמסרב להיגדע מהקרקע ובהווה הוא המטאפורה לדרך בה אנחנו חיים, ביקורת חריפה ללאום הדפוק שלנו. כי לפעמים נדמה ששכחנו שהדבר הכי חשובים בחיי האדם ולמרות שזה יהיה יומרני מצידי לקבוע, הוא אהבת אדם.

לפעמים כוחה של האומנות נשחק ואחד המאפיינים של שחיקה שכזאת, זה חוסר ההשפעה שלה על אנשים. אם אנחנו רואים את אפוקליפסה עכשיו ולא משליכים על מלחמת ארה"ב בעירק, אם אנחנו קוראים את נוטות החסד ולא משליכים על הגזענות בת ימינו. אם אנחנו קוראים את פרשת השבוע ולא משליכים את המשמעות הטמונה בה להווה, משהו נשחק, משהו אבד, משהו מסמא את עיננו המעורפלות.

לאומנות נוח יותר לבחור בנושאים מהעבר, המרחק בזמנים מסייע ליצירת עמדה או אמירה. בגלל שהזמנים הם זמנים של ערפל על גבול החושך, לדעתי יש להיות יותר קשובים למה שיצירות אומנות בין אם הן טקסטואליות, וויזואליות, מוזיקליות, מנסות לומר לנו. כמו שמשה המנהיג הדגול השכיל להקשיב ליתרו הכהן הגדול של האלילים והמייצג של האמונה העתיקה וליישם את עצתו, כך גם אני וכל אחד מאיתנו צריכים לנהוג.

זה רק נשמע מבעית

אלבום השבוע של מלווה מלכה, הוא אלבומם החדש של הלהקה השוודית: פיטר ביורן וג'ון. הם בעיקר ידועים מהמגה הלהיט- Young Folks (שיר השריקות) ועד כאן ההתייחסות של אותו הלהיט, כי מאז הם הוציאו אלבום אינסטרומנטלי משובח ביותר ולפני שנתיים את אלבומם הטוב ביותר לטעמי. ובאלבומם החדש הם חוזרים לפשטות, כך לדבריהם, יוצרים שירים פשוטים. Gimme some הוא אלבום Pאנק פופנ'רול מלא באנרגיות של גיטרה בס תופים.

עטיפת האלבום בוחרת לעשות שימוש גימיקי בכפתור הלייק של הפייסבוק שהשתלט על כל האינטרנט כמעט, אבל במקום אגודל אחד יש שלושה אגודלים של כף יד צבועה כחול וכרותה מזרועהּ, אולי מרמזת העטיפה על הרצון להתנתק מתרבות הלייק האינטרנטית, אולי מרמזת העטיפה על הנושאים שבשירים. אחד מהם אומר: לפני שתשברי לי את הלב, אשבור לך את הזרועות בריכוז מלא, לפני שתשברי לי את הלב, ארסק לך את הלב ואשיר על זה.

אני לא רוצה לגרום לך להתעניין בי, אני רק רוצה לגרום לך שתהיי האחת..אוצר המילים שלי לא עשיר דיו, כדי לגרום לך לבוא איתי. אני יודע שאת לא אוהבת אותי, אני גם יודע את הסיבה. שירי אהבה טיפשיים כאלו שמוגשים בהומור עצמי שוודי פופי טיפוסי ולא מחייב. אני מעריץ גדול של הלהקה שבחרה לסטות מעט ולא להשתמש באלמנטים אלקטרוניים כמו בשאר האלבומים שלה ולמרות שזה נשמע מבעית(ניסיון שלי להתבדח עם שיר מהאלבום) זה יפה, זה ממכר, זה מרקיד וזה ומומלץ.

Peter Bjorn & John- Gimme Some להורדה

אלפרד כהן, השלישי.

אני שומע, משמע אני אוהב

לך..

אם הכרתי אותו? אם הכרתי אותו? אם אהבתי אותו? זה מה שאתה שואל אותי? הכרתי אותו יותר טוב ממה שאתה מכיר בעולם הזה ואהבתי אותו כמו שאתה אוהב את אלוהים.

ארנסט המינגווי

 נשאלתי לא מזמן אם התחננתי, האם התחננתי מפני מישהי שרציתי מאד, התחננתי שתקבל אותי, עניתי שכן ושאלתי בחזרה את אותה השאלה ונעניתי בחיוב. שאלתי אם זה עזר נעניתי בשלילה. גם לי זה לא עזר ואז אמרתי שככל הנראה להתחנן זה לא עוזר, אבל אנחנו מתחננים כי קיימת התקווה והיא הדלק של החלומות שלנו, איפשהו היא גם המזון לשאיפתנו, החמצן לרצונותינו. התחנונים הם אולי סימן לחיים, מעין אות חיים בגסיסה הרגשית שלנו. התחינה היא אולי כמו הנבט שבהתחלה הורג את עצמו ואז מנביט וגדל להיות עץ מלבלב או פרח בתור זר ששולחים ביום האהבה. אז מתחננים כדי להרוג ובעצם כדי לצמוח.

פרשת וָאֶתְחַנַּן מתחילה בבקשה, בתחינה של משה המנהיג מאלוהים לסלוח לו ולהכניס אותו לארץ המובטחת, אלו הפסוקים הכי מרגשים שקראתי במקרא. אדם רם ונישא, מנהיג דגול, שעשה טעות ונענש עליה בצורה הטרגית ביותר, אדם שהוביל עם שלם, שני דורות ממצרים ומהעבדות, דרך המדבר אל החירות והארץ המובטחת. רוצה לראות את אותה הארץ, רוצה להשלים את המשימה, רוצה לחוש באופן ממשי, אבל הוא לא יכנס לארץ המובטחת, כי אלוהים חוזר ואומר שלא יסלח לו ויתרה מכך, מדגיש למשה שלא יתחנן יותר. גם בעת כתיבת השורות האלו אני מתקשה להבין את העונש הכבד הזה, כמוני גם פרשנים רבים וחכמים ממני.

הפרשה כמו כל ספר דברים, היא סדרה של נאומים של משה לעם לפני הכניסה לארץ המובטחת והפעם בנאומו מזכיר משה את עשרות הדיברות ואת החוקים והנורמות שמבדילות את העם משאר העמים והופך אותו לעם סגולה. לא הכח ולא הגודל, אלא המוסריות והאנושיות אלו הם הדברים שהופכים אותנו, אור לגויים כפי שהיטיב להגדיר דוד בן גוריון.

בהמשך הפרשה אנחנו קוראים את אחד המשפטים השגורים בפיהם של כל היהודים באשר הם: "שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד" שמבטא כמה וכמה רעיונות: האחד האמונה באלוהים אחד, כלומר רעיון המונותיאיזם והרעיון השני מדגיש את חוש השמיעה שמבין כל החושים החשוב ביותר וגם המופשט ביותר האמונה היהודית מתבססת על חוש השמיעה זאת לעומת דתות ועמים אחרים שמעדיפים את הראיה,את האידיאה, אבל לא אתמקד בזה. ארצה להתמקד בהמשך המשפט של שמע ישראל: " ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" אלוהים מבקש מעמו את הבקשה היפה ביותר וכמובן הרומנטית ביותר בכל המקרא, מעבר לחוקים ולמצוות אלוהים מבקש שיאהבו אותו, פשוטו כמשמעו. ישעיהו לייבוביץ אמר על אהבה שהיא אחת הדחפים והמרכיבים המרכזיים של התודעה האנושית, האדם תמיד אוהב משהו. אדם יכול לאהוב את עצמו, לאהוב אישה, כבוד, כסף, את המולדת וגם שוקולד. אלוהים מבקש ומצפה ממאמיניו שיאהבו אותו, יש בפנייה הזאת משהו מאד אנושי ולאו דווקא מיסטי, אנגמטי ולא ידוע. אלוהים  מבקש אהבה כמו שאני רוצה לאהוב אישה או אוהב מוזיקה טובה. בקריאה פמינסטית אפשר לקרוא את זה שאלוהים הוא גם גבר וגם אישה, אלוהים מבקש ממני שאוהב אותו כמו שאני אוהב אישה בכל הלב בכל הנפש בכל מאודי ולהפך מנשים לאהוב אותו כמו שהן אוהבות גברים, גם אהבות חד מיניות, אהבה היא חסרת גבולות. בימינו מערכת היחסים הזאת בין אדם לאלוהים מוגדרת כאמונה, אך בעברית הקדומה הוגדרה כ- אהבת ה'. הרמב"ם מתנגד לתפיסה הזאת ואומר "השם יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לא שום דמיון כלל" הוא חשב שלאהוב את אלוהים כמו לאהוב אישה למשל זה עבודת אלילים או אמונה פאגנית, אבל הרמב"ם הוא לא אדם רומנטי. אני עדין לא יודע אם אני אוהב את אלוהים, לא בטוח שהוא קיים בכלל, אבל הרעיון האהבה הזה יפה בעיניי.

 שיר לט"ו באב

אחרוג ממנהגי ואפרסם כאן שיר שכתבתי אני די מזמן. שיר שכתבתי בעקבות קריאת פרשת ואתחנן, שיר שכתבתי לאהובה שלא ידעתי, זהו שיר תחנונים, שיר על מוות וגם על הבנה וצמיחה חדשה.

כמו הארץ המובטחת/ הייתי רוצה להיות בך/ את זבת חלב וגם דבש/ להיכנס אסור לי/ אסור לי גם לבקש/ חלמתי לרעות בשדותייך/ לבנות מגדלים עד השמיים.

ממרומי ההר אפרד/ לא תדעי מקום קבורתי/ אחר יכבוש אותך במקומי/ לבטח יאהב אותך מאד/ כמו בארץ המובטחת.

 

 דיאלוג לט"ו באב

יש לך אולי מילון רפואי?

אין פה, מה אתה מחפש?

אני מחפש אהבה.

לא תמצא אהבה במילון רפואי. ככלל, היא נחשבת לשאיפה טבעית של נפש האדם.

אהבה: נטייה לרצות בטובתו של אחד ולהתמסר לו… אולי יש לכם מילון גדול יותר?

אתה מרוצה? יש לך את כל מה שאתה צריך? או שאתה רוצה מילונים אחרים?

יש פה לפחות ארבעה עמודים שלמים על אהבה…אין בחור אחרי בחורה להוט- אלא אם נכנסה בו רוח שטות.

את הדיאלוג המלא, ניתן למצוא בספרו של אמיל אז'אר (רומן גארי) חרדתו של המלך סולמון, שתרגם יפה מאד ניר רצ'קובסקי. באחד הראיונות שהעניק על עבודת התרגום החדש לספר המופת הזה, הסביר ניר רצ'קובסקי שלמילה אהבה בצרפתית יש כל מיני פירושים ואחד מהם הוא למשל, סוג של דבק מגע ולמרות שבאהבה יש אלמנטים של דבקות ודבק, בחר לא להשתמש בזה אלא לבחור ממילון עברי ישן אחר, פירושים לאהבה, כמו זה האחרון, אין בחור אחרי בחורה להוט- אלא אם נכנסה בו רוח שטות.

פזמון לט"ו באב

יש כזו שמועה ש-99 אחוזים מהשירים שנכתבים בעולם הם על אהבה, לא בדקתי את זה. שיר אהבה הישראלי, שהכי אהבתי לשמוע בשנים האחרונים הוא של נועם רותם- אהבת חיי. הוא מתחיל שקט, בליווי פסנתר בלבד. רק שנינו לבד, כלום לא חזק יותר ממני ואת, הוא שר בבית הראשון. ואז בבית השני מצטרפים בס, תופים וגיטרה וכשהוא מסתיים מתחילה חגיגה של שכרון חושים, של רומנטיקה, של תשוקה בכלי נשיפה וסינתיסייזר. תמיד תהיי אהבה חיי מכריז נעם רותם.

לבשי לבן, אלפרד כהן השלישי.