כרוניקה של קדושה אשמה ואפלה

השאלה היא אם אפשר להיות קדוש בלי אלוהים – זו הבעיה הממשית היחידה שמעסיקה אותי כיום.

(אלבר קאמי מתוך הדבר)

 אם הייתי מכריח את עצמי להכין רשימה של מטלות ויעדים בכדי להפוך לבן אדם טוב יותר או בכדי להגשים כמה חלומות שהזנחתי במרוצת השנים, הייתי בוודאי מוצא קשיים רבים עד מאד בהכנתה של רשימה כזאת. בשל העובדה שמדובר במחשבה היפותטית, נעמדתי אל מול הרשימה וגיליתי שאני רחוק מהגשמתה ומהיעדים שהצבתי. יש בי הקושי כמעט בלתי ניתן להסבר לעמוד מאחורי אותה רשימה, אולם לאחר מעט העמקה בנושא גיליתי שזה קשה, משום שאינני מסוגל לתת את כל כולי ואת ליבי למסמך הזה. עצרתי לרגע עם המחשבה ההיפותטית הזאת, כי עתה ניצבתי מול פרדוקס אישי שמורכב מתכונות האופי שלי. אנשים רבים מייחסים לי תכונות של נתינה ואדיבות, (באמת אני לא מבלף) ומנגד גיליתי שאינני כמעט מסוגל לתת ולהתמסר לעצמי ולהפוך למה שאני באמת רוצה להיות.

פרשת קְדֹשִׁים, היא פרשה שמפרטת למצוות וחוקים את הדרך בה אדם יוכל להפוך לקדוש. הפרשה נפתחת בציווי של אלוהים לכל העם להיות קדוש כמו שהוא קדוש ומייד אחרי הבקשה/ציווי, כאמור רשימה ארוכה של מצוות, בעיקר בין אדם לחברו ואם נעמוד בהם נהפוך לקדושים. לכאורה מדובר בפרשה טרחנית דתית אופיינית, אבל לא.

קדושה זה מושג מעט מעורפל, כמעט כמו החיים עצמם אם להיות סרקסטיים, האם שורה של מצוות וביצוען הופך אדם להיות קדוש?! האם עמידה ביעדים שהציב לנו האלוהים יהפכו אותנו לאנשים טובים יותר. שאלות שאין לי עליהן תשובות, כנראה גם לאף אחד לא תהיינה תשובות בזמן הקרוב ולו רק בשל העובדה שמאד קשה לעמוד בכל המצוות הללו. כפי שציינתי בתחילת דבריי, יהיה מאד גם קשה לעמוד בכל רשימת המטלות העצמית/פרטית שלי, הקושי נובע מהצורך לתת מעצמינו, לתת את ליבנו ולהיות במידה רבה גם מרוסנים ולשלוט בחולשות שלנו.

ביום ראשון יתקיים טקס הקדשתו של האפיפיור המנוח יוחנן פאולוס השני. בנצרות המושג קדושה שונה  מהיהדות, בעוד שהיהודים רואים במשפט הראשון של הפרשה כמצווה, הנוצרים רואים בו כהבטחה של האל שהאדם יהיה קדוש בעתיד, אם כמובן היה אדם טוב ומאמין. חמש שנים אחרי מותו של האפיפיור הופכת אותו הנצרות, לקדוש. בין אם היא- הקדושה, ציווי או הבטחה, לדעתי היא מונח בעייתי, כמעט בלתי אפשרי. אפילו הקדושה כמילה, גורמת לי למועקה.

סליחה טעינו(או, לסלוח ולא לשכוח)

"…השאלה אם אנחנו אשמים? נוגעת לכל אלה מאיתנו שהיו אז בגיל שבו אדם נחשב אחראי למעשיו…האם אנחנו אשמים מפני שהיינו בני הזמן, עדים, מפני שנשארנו בחיים? אנחנו לא אשמים רק במובן מוסרי או משפטי, אלא לבטח גם במובן תיאולוגי, אדם נעשה אשם כשאינו מקריב את עצמו במו ידיו לרוע הגזירה"

היינריך בל.

 ב-1948 הוקמו בגרמניה אגודות לשיתוף פעולה יהודי-נוצרי בתמיכת ארצות הברית, כחלק מתוכנית חינוך מחדש של הגרמנים, לקראת בנייה חברה דמוקרטית חדשה. ב- 1959 נשא היינריך בל  את הרצאת הפתיחה של אחד הכנסים באחת האגודות לשיתוף פעולה יהודי נוצרי-"מחיר הפיוס" שמה. בה הוא עסק בשאלת החפות והאשמה של העם הגרמני פושע מלחמת העולם השנייה שלקח את חייהם של מיליוני אנשים חפים מפשע ומיליוני יהודים בפרט. בסופה של ההרצאה הוא דן באפשרותה של מחילה, היכולת האנושית לסלוח והוא מביא את סיפורן של שתי אסירות- האחת יהודייה ניצולת שואה קומוניסטית פעילה פוליטית והשנייה גרמניה שומרת אסירות באושוויץ. בקשתה האחרונה לפני הוצאתה להורג הייתה שחברתה לתא היהודייה, תסלח לה. בפתח התא שתיהן התחבקו והיהודייה סלחה לה.

ודאי שאינני יכול לתאר את עוצמת הרגשות של סליחה מהסוג הזה, אינני יכול להבין לעולם את סבלם של היהודים בשואה, אני יכול לשמוע את סיפורם, להזדהות עם כאבם, אך לעולם לא אבין זאת. מנגד אינני יכול להבין גם את תחושת האשמה של העם הגרמני בן דורי, תחושות אשמה נצחיות כמעט, המתהלכות בקרבן כאילו היו רוח רפאים המחפשת מנוח.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני מרגיש אשם שבמהלך רוב משנותיי, לא חשתי כלום ביום הזה, סרטים על השואה שעממו אותי. עדויות של ניצולי שואה היו לי כדיבור ריק, קולה של הצפירה בעשר בבוקר העיק עלי. אולי זה היה מנגנון הדחקה שפיתחתי ואולי משום שהסיפור הזה לא היה חלק מהחיים שלי(למרות שסבי ז"ל סבל מהנאצים בטוניסיה ארץ מולדתו). אשם, כי לא כיבדתי את הזיכרון של אותם אנשים שמקועקע עליהם מספר. כן, אני אשם.

בכל צורה שארשום זאת, זה ישמע דתי טרחני, אך בכל זאת אשים את המילים. לדעת או ללמוד לסלוח זה גם סוג של קדושה. יוצא כך לפעמים שפרשת קדושים סמוכה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה ויש פרשנים המוצאים את הקשר בין הדברים ויש שלא. הכלל החשוב בתורה(לפי רבי עקיבא) והכלל החשוב בחיים לדעתי- נמצא בפרשה הזאת- "ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל שכל אדם באשר הוא חייב לזכור ולבצע. אם נאהב את עצמינו נוכל לסלוח לעצמינו. אם נלמד לאהוב את הסובבים אותנו בצורה שגם הם יכולים ללמד אותנו בדרכים שלא הכרנו, יקרו הרבה דברים טובים.


Do you forgive what you try to remember/ and you remember what you try to forgive?

יש אלבומים שמתאהבים בהם בהאזנות הראשונות ומנגד יש אלבומים שמחלחלים לתוכך כאילו היו מים שמכוח הכבידה מחלחלים עמוק פנימה לאדמה. אלבומים אלו כמו "מי הכובד" אינם זמינים לצמחים הגדלים ולא משפיעים על צמיחתם, אך הם חלק בלתי נפרד מהאדמה, אילולא אותם נוזלים האדמה הייתה מתפוררת והצמחים והחי מעל היו נכחדים. אלבום השבוע שלי:  Creep on Creepin' on של ההרכב הקנדי Timber Timbre

כבר יותר מחודש אני מאזין לאלבום הזה, לאט לאט הוא חדר אליי והוא שלי בתוכי, באדמה הפנימית והעמוקה שלי אם תרצו. במהלך ההאזנה לאלבום נוצר מעין ענן דמיוני שאופף את החדר ומחשיך אותו, יש לו אווירה מכשפת ומחשמלת מעין סרט אימה/מתח פוסט מודרני המצדיע לפילם נואר הקלאסי. קולו של הסולן משלב תכונות של זמר בלוז שחור מתחילת המאה הקודמת עם זמר צועני אינדי, היפסטרי ואירופאי מהעשור הראשון של המאה-21. יחד עם הקול המיוחד הזה מנגנים איתו עוד שני חברים בגיטרה חשמלית, כינור וב-Autoharp

השיר הכי אהוב עליי באלבום מדבר על ליבו של גבר המנסה להסיר את הכישוף של אהובתו הנכזבת, שהוא מעין שיר בלוזי אולד פאשיין שכזה. לא הייתי אומר שזה שיר שמייצג את אופיו של האלבום, אבל הוא הכי הרבה ריגש אותי.

הקליפ הרשמי לשיר "אישה" בהחלט מייצג ויזואלית המוזיקה והטקסטים של ההרכב המשובח הזה

עטיפות של אלבומים תמיד סקרנו אותי, לפעמים אני מוריד את האלבום רק משום שהעטיפה מצאה חן בעיני וסקרנה אותי(יש כאלו שעושים את זה עם ספרים) ובאלבום הזה כפי שאפשר לראות בתמונה המצורפת לוידאו ביוטיוב מדובר בתמונה שרואים ממנה חלק מתוך השלם- את הפירמידה מתוך האובליסק, אלא שבעטיפה היא נמצאת על האדמה בקרקע ולא קרוב לשמיים בתוך איזור מדברי משהו ונטוש. האובליסק קבור באדמה כמעט כמו המים שחלחלו אליה, כמו שהאלבום הזה חדר לתוכי. חובת האזנה.

Timber Timbre- Creep on Creepin' on להורדה

קדוש, אלפרד כהן השלישי

החופש הגדול

אבסורד טראגי צפון בסתירה שבין תשוקתו של האדם לחירות בלתי מוגבלת, לבין הכרתו הבלתי נמנעת בכך שחירות זו נתונה רק כחירות של הרס ושלילת החיים.

אלבר קאמי

 חברה טובה שלי בהריון מתקדם, היא שאלה אותי השבוע שאלה גדולה כזאת: על אלו ערכים תחנך את הילדים שלך, מה תלמד אותם. אמרתי שאני עדיין לא יודע ואולי בגלל זה אני עדין לא מתכנן ילדים, עניתי לה במעט ציניות. היא התעקשה ולא ויתרה ודרשה ממני תשובה, אחרי כמה דקות שחשבתי על זה, עניתי לה שהייתי רוצה שהילדים שלי יהיו חופשיים אבל בכל המובנים, שיהיה להם את החופש לעשות את כל מה שהם רוצים ומאמינים בהם והייתי מלמד אותם מה זה להיות חופשי בעצם, אבל איך ללמד דבר כזה מבלי לכלוא אותם או להיות נוקשה ולדרוש משמעת קשה, אני עדיין לא יודע איך לעשות אם בכלל אדע אי פעם. חופשי זה לחפש את עצמך, לא בכדי זה מורכב מאותם האותיות(ח.פ.ש) הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו חופשיים ויחפשו כל הזמן, זה מה שהייתי רוצה ללמד אותם לעשות.

פרשת בֹּא מתחילה בקריאה של אלוהים למשה להתלוות אליו למסע השכנוע האחרון מול פרעה מלך מצרים להוציא את העם היהודי לחופשי, ומכה אותם בשלוש מכות האחרונות: ארבה, חושך ומכת בכורות ורק אחרי כל אלו נימוך ליבו של פרעה והוא מצווה על שחרור העם היהודי לא לפני שהוא אומר למשה שהוא לא רוצה לראות אותו שוב בחייו.

הפרשה הזאת מולידה את העם היהודי במובן המודרני של המושג עם, מלבד הסיפור הגדול של יציאת מצרים מעבדות לחירות. מובאת בה המצווה הראשונה- קביעת הלוח העברי והמצווה לזכור את יציאת מצרים ולהעביר את הסיפור מדור לדור. בכל תפילה אם זה ביום שישי או שבת מובא צירוף המילים- לזכר יציאת מצרים.

פתאום קם לו עם

הוגה הדעות האיטלקי ניקולו מקיאוולי טען במאה ה-16 שאיטליה צריכה לאחד את כל הערים שבה ולהפוך לעם אחד הוא נתן לזה בין היתר נימוקים כלכלים וחברתיים. המודל שלו היה משה והעם היהודי ביציאת מצרים, הוא ראה בעם היהודי דגם היסטורי וסמל אוניברסאלי לעם. הוא חשב שאיטליה תגאל עצמה מצרותיה דרך הפיכתה לעם אחד ומואחד ובכך למעשה הגה את רעיון הלאומיות האירופאי שקיים עד היום.

הייתי רוצה לנצל את הרעיון ההיסטרוסופי של הפרשה הזאת בכדי להצדיק את הקמתה והכרותו של עם אחר- העם הפלשטינאי. כי אני חושב שברגע שנכיר בהם כעם ונשחרר אותם מהעבדות המטאפורית שלהם, למרות שיהיו כאלו שהם עבדים באמת, אבל אני לא רוצה לגעת בזה עכשיו. לדעתי הם כן בסוג של עבדות וכן מגיע להם זכויות של עם וכן מגיע להם להיות חופשיים.

השינוי בתפיסה צריך להיעשות אצל שני הצדדים, אנחנו חייבים לקבל אותם כעם והם חייבים להבין ולהתנהג כעם. הדור שיצא ממצרים לא ידע את הארץ המובטחת כי הוא לא היה מוכן מנטאלית לכך, הם היו עבדים בנפשם ולכן בני ישראל הסתובבו 40 שנה במדבר. היום הזמנים שונים ומנטליות יכולה להשתנות בפחות זמן, כך לפחות אני נוטה להאמין.

המצווה- זכור את יציאת מצרים, היא המצווה הראשונה והיא מגיע בכדי להקנות בכל אחד מאיתנו את ערך החופש, בין אם הוא אינדיודואלי פרטי שלנו ובין אם הוא חופש לאומי וחברתי. החופש הוא ערך עליון, כולנו רוצים להיות חופשיים ולכן מוטלת עלינו האחריות הקיומית גם להעניק חופש.

חופשי חופשי

סיפור: לפני שנה וחצי בערך הייתי בהופעה של הפט שופ בויז בגני התערוכה בתל אביב. כשהסתיימה ההופעה עמדתי בתורי למונית שתיקח אותי לבית ואז ניתקלתי בקוואמי אמרנו שלום אחד לשני ותפסנו מונית יחד למרכז תל אביב. בזמן הנסיעה דיברנו על ההופעה, דיברנו על איזה אמן שאני אהבתי באותה תקופה והוא לא(Cass McCombs), אבל גם באותו הזמן הלב שלי היה שבור, פעם שנייה מאותה הבחורה!. הפגיעות שבי פושטת ממני את כל הבגדים ושיתפתי את כאבי בפני קוואמי שהוא מצידו נתן לי עצה: תדמיין אותה חזק חזק ואז תדמיין איך אתה רומס לה את הלב, פיזית, מרסק לה אותו. דוקוטור רוקנ'רול לפצעי הארדקור.

האלבום זרים במאה ה-21 של קוואמי והחלבות עוסק בשני נושאים: שברון הלב שחווה קוואמי והכעס העצום שלו כלפי עוולות ואיוולות חברתיות, ניסיונות להתגבר על אהבה כושלת וזעם על חוסר צדק ושיווין במדינה שלנו. הוא נע בין סגנונות מוזיקליים מגוונים, רוק סול ואלקטרוניקה, אותם שוזר במיומנות של אמן סידור פרחים לא אחר מאשר פורטיס.

במהלך כל 13 השירים שבאלבום אני חווה טלטלות רגשיות עוצמתיות בין אם אני נזכר עד כמה מגעיל, דוחה ומרגיז במדינה שאני חי בה כמו בשירים "תה", "איך עוד לא", "מכשפות" ובין אם אני מזדהה בתחושות של התרסקות הלב שחווה קוואמי, בשירים "בושות", "תסחטי אותי" זה אלבום שפותח פצעים וגורם לי לדמם, אך באותה העת שהפצע נפתח ודמי מתבוסס על הריצפה, באותו הרגע ממש הפצע מחלים ויוצא לחופש וגואל את עצמי מייסוריי.

אבל מעל כל השירים המעולים באלבום, ולאחר כל הטלטלות שחווים במהלך ההאזנה לאלבום מגיעים שני שירים.האחד: "רושם", השיר שכאילו שר את המחשבות של ליבי וקולי הפנימי שותק ומעניק לשיר את הכבוד לבטא את הרהורי ליבי. אבל כמו שהשיר הזה שר את המחשבות שלי הוא גם רומס אותם ומרסק אותם לחתיכות קטנות. זה שיר שקט, כלי נשיפה ופסנתר שהולך ומתגבר ומתחזק ושיאו, בסופו שפורטיס מצטרף ברקע לפזמון: מבויש ותמה וסובב במחול אכזר, אחד מהשירים היפים והעוצמתיים של השנים האחרונות.

בשיר האחרון, סוף הדרך, קוואמי מבקש מכולם לרקוד בלוויה שלו, כי ריקוד הוא סוג של חוויה המבטאת חופש, הוא לא רוצה שכולם יהיו שבורים, מרוסקים ואבלים, הוא רוצה להפוך לבלתי נשכח, לוויה מטורפת וחופשית ממעצורים. מקהלת הזמרות, ההפקה של נדב רביד והבקשה של קוואמי לרקוד, לא מותיר לי אלא להבטיח לקוואמי שאני ארקוד בלוויה שלו.

זהו האלבום השלישי שמוציא קוואמי, השני עם החלבות ותמיד כשאלבום שלו יוצא מתקשים לעכל אותו, כי לטענת המבקרים לא ניתן ללבוש שתי חליפות- האחת של אמן יוצר והשני של שדר/מבקר מוזיקה. אבל קוואמי לא לובש חליפות בכלל, הוא שר את האמת שלו ומי שלא מזהה את הכנות העירומה בשיריו לא יודע בעצם להקשיב למוזיקה. הסופרת הקנדית אליס מונרו כתבה: "זה נראה לי כל כך מגוחך, שמצפים מאנשים לכלוא את עצמם בחליפות, כמו חליפה של מהנדס או רופא או של גיאולוג ואז העור גדל מעליה מעל הבגדים, כלומר, והבנאדם לא יכול להוריד אותה לעולם. נותנים לו הזדמנות לחקור את כל העולם, על המציאות הפנימית והחיצונית שבו…את כל טווח הדברים היפים והאיומים שמוצעים לאנושות, כלומר כאב כמו גם שמחה וסערת רגשות" קוואמי כאמור, לא לובש חליפות, המוזיקה שלו חוקרת ומחפשת, המוזיקה שלו חופשית ושואבת את מקוריותה מהרבה סגנונות(מהוט צ'יפ, פיוט'רהדס ועד מייק פאטון) ומציגה את היופי אבל גם את הדברים האיומים שיש בעולם, קרי שברון לב וחוסר צדק חברתי.

לחופש נולד, אלפרד כהן השלישי

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

אחרי כל מעשה שאני עושה/ צועדים כמו בלוויות, הילד שהייתי לפני שנים/ הנער באהבתו הראשונה שהייתי, החייל שהייתי/ בימים ההם והאיש אפור השער שהייתי לפני שעה/ ועוד אחרים, גם זרים, שהייתי ושכחתי/ ואחד מהם אולי אישה.    יהודה עמיחי

פרשת בֹּא 

השבוע כשחגגתי יום הולדת, ניסיתי להיזכר ביני לבין עצמי בימי הולדת אחרים שלי ובכל פעם עלה בחכתי זיכרון רע. סירבתי להיכנע והמשכתי לדוג זיכרונות מימי הולדת אחרים, רציתי לזכור יום הולדת אחד טוב. היה קשה אבל מצאתי. ביום הולדת 15 חוויתי את הנשיקה הראשונה שלי. זה אולי נשמע מוזר שדווקא אותו שכחתי, אבל המדע עומד לצידי-מחקרים מראים כי יש לנו נטייה לזכור בעיקר זכרונות רעים- כי הם מלמדים אותנו להמנע מסכנה, מדובר בעצם במנגנון של הישרדות. דווקא הזיכרונות השליליים, שמאלצים אותנו להתמודד- הם אלו שמאלצים אותנו לפעולה. הזיכרון מעצב את אישיותנו, אך גם משחרר אותנו מעניק לנו חירות מחשבתית ומעשית.

פרשת בֹּא עוסקת ביציאת מצרים,מעבדות לחירות: פרעה נכנע בעקבות עשר המכות הקשות שניתכו על עמו ומשחרר את היהודים לחופשי-זוהי יריית הפתיחה למסעם מרובה השנים במדבר. ההגדה של פסח כולה מושתתת על סיפור הפרשה. אלוהים דורש מעמו כי יזכור : כי הוציאתך ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ומצווה לספר ביציאת מצריים , וכל המרבה הרי זה משובח. אלוהים דורש מעמו לזכור את האירוע הטראומטי-רק על ידי הזיכרון של היותם עבדים יוכלו בני ישראל להיות בני חורין.

יום השואה הבינלאומי יצוין בשבוע הבא, ב- 27 בינואר.זהו התאריך  בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום. תמיד נוהגים להשוות בין סיפור העבדות במצרים לבין  רצח העם של הגרמנים. פרעה והיטלר היו רודנים אכזריים שגרמו סבל לעם היהודי-פרעה רצה לשעבדם לעבדות עולם והיטלר רצה לחסל אותו. אני מוצא הקבלה בין סיפור פרשת השבוע לבין ציון יום השואה הבין לאומי, כי בשני המקרים מבקשים לזכור טראומה של עם (ממש במקרה- אותו עם..).מעבדות לחירות- ממוות לחיים.

אני מבין את הצורך הזה, בזיכרון קולקטיבי- בעיקר לאור כך שאסונות רבים קורים על רקע קולקטיבי ולא אישי. ובכל זאת, קשה לי מאוד להתחבר לימי זיכרון מונחים ומאורגנים- אני רואה בזיכרון חוויה פרטית גם אם החוויה היא קולקטיבית מעיקרה. בתקופה אחרונה דואגים להזכיר לנו בימים כאלו מיני אישים מעצבי תרבות, שגם עיצבו באופן פרטי אישיות של זה או אחר, למשל את זו שלי. מרטין לותר קינג, אלבר קאמי, חיים נחמן ביאליק, לאה גולדברג, נתן אלתרמן -אלו רק חלק מהאישיים שאנו מציינים יום לזכרם בשבועות האחרונים. אני לא נוטה לקחת חלק בפעילויות היזומות במאורעות האלו, אלא להרהר בדמויות ענקים אלו, לקרוא מכתביהם ולגבש מחשבות טריות מתוך הזיכרונות שהם הקנו לי ולעולם במורשתם.

סיפורי סבתא- והפעם סיפורי סבא

השבוע משרד החינוך אישר כי בחלק מלימודי השואה בבתי הספר התיכוניים ילמדו גם את סיפורם של יהודי תוניסיה -הללויה!  אם סבי היה חי הוא היה בוודאי היה שמח שהמדינה סוף-סוף זוכרת אותם. סבי היה נוהג לספר לי כיצד הגרמנים פלשו לתוניסיה אספו את כל היהודים הצעירים והוא ביניהם והפכו אותם לעבדים.הם כפו עליהם לבנות את מחנות ההשמדה של עצמם. אני חושב שסבא שלי היה אוהב את סרטו החדש של קוונטין טרנטינו ממזרים חסרי כבוד, כי כל מה שסבא שלי חלם לעשות לנאצים ולהיטלר זה לירות בהם בלי הפסקה ולהתאכזר אליהם כמה שאפשר. לזיכרון של סבא שלי מהנאצים תמיד התלווה הרצון להרוג אותם במוות משפיל ואכזרי, זה היה משחרר אותו. השואה יכולה להישכח אבל לעולם לא תסלח. סבא שלי תמיד סיפר לי כמה היה לו רע בתוניסיה, כמעט ולא סיפר לי על דברים מרגשים שקרו לו. זיכרונות יפים ורומנטיים. היום אני מכריח את סבתי שתחייה, לספר לי רק סיפורים יפים.

 

לחם בירה

כל אחד יודע שבני ישראל נאלצו לצאת בחופזה ממצרים ומשום שלא היה להם זמן הם הכינו מצות במקום לחכות לשמרים שיתפיחו. לפני המון זמן חברה של חברה לימדה אותי להכין לחם חופזה הרבה יותר טעים מהמצה. לחם בירה. ההכנה שלו מהירה וקלה לא דורשת מאמצים מיוחדים והשילוב מעניין. מעולה עם ארוחות בוקר, אמרו לי שהוא מעולה עם חמאה. ואני יודע שזה מעולה עם טחינה גולמית או ממרח פסטו. מומלץ לאכול אותו חם.

מה צריך..

חצי קילו קמח מחיטה מלאה(אפשר קמח רגיל)

חצי ליטר בירה, אני משתמש בארדינגר כהה או בסטראופרמן בהירה.

שלוש כפות סוכר

כף אחת מלח

כף אבקת אפייה

2 תבניות אינגליש קייק

 

איך עושים..

מחממים תנור לחום של 180-200 מעלות. מנפים הקמח בקערה (לא חייב, אפשר פשוט לשים) מוסיפים את המלח והסוכר ושופכים  את הבירה. מערבבים לעיסה אחידה. הכמות מספיקה לשתי תבניות אינגליש קייק. מניחים בתבנית עד לחצי (זה יתפח) אופים בתנור למשך חצי שעה.

-אפשרות לתוספות. בצל מטוגן, זיתים, גרעיני חמנייה, שום.

 

סמטה-גשם-מיטה-פוך

השבוע היה גשום, חורף, לילות קרים. נזכרתי בימים דומים, כשהייתי קטן ושדרן הרצף השמיע שירים שקטים ואמר בקולו הנמוך- "הנה שירים שיחממו לכם את הלב", אז זה הצחיק אותי. בימי זיכרון השירים הופכים עצובים וזה מעצבן אותי.

שירים יכולים לרגש אותי, ממש לגעת לי בלב , ללטף או לשרוט אותו. מיקסטייפ מלווה מלכה מספר 2 מכיל שירים שקטים ברובם, שירים שאפשר ללכת לישון איתם בלילה, שירים שאפשר ללכת איתם בגשם ולשמוע בנגן. שירים שיכולים גם להעלות זיכרונות, לשחרר ולרגש. לכווץ את הלב אך גם להרחיב אותו.

מיקסטייפ מלווה מלכה מספר 2 להורדה.

רשימת השירים, מומלץ לשמוע בסדר הזה...
1. Owen pallet-midnight directives (2010)
2. Efterklang-full moon (2010)
3. Yo la tango-if it's true (2009)
4. The magnetic fields- you must be out of your mind (2010)
5. Real estate- beach comber (2009)
6. Noah ant the whale- blue sky (2009)
7. Hot chip- alley cats (2010)
8. Lightning dust- dreamer (2009)
9. The swell season- low rising (2009)
10. Richard Hawley- open up your door (2009)
11. Midlake- core of nature (2010)
12. The clientele- Jennifer and Julia (2009)
13. The veils- it hits to deep (2009)
14. Vampire weekend- I think u r a contra (2010)
15. Why?- one rose (2009)
16. Laura veirs- I can see your tracks (2010)
17. Blue roses- Rebecca (2009)
18. The xx- stars (2009)
19. Eels- little bird (2010)
20. Peter Gabriel- flume. Bon iver cover (2010)
21. Soup & skin- turbine womb (2009)
 

ולסיום- שיר של הוט צ'יפ-boy from school עוסק בזיכרון, שחרור מעט הרגשה של פספוס, אבל גם הרבה השלמה. והשבוע חידשו אותו להקת גריזלי בר, בחידוש מעולה לדעתי.השיר הזה מזכיר לי את השיר של יהודה עמיחי, עימו פתחתי.

עד לשבוע הבא

שבוע נפלא וכיפי

אלפרד כהן, השלישי

 

לא

על משטח מימי הקצף, עננים קובץ הרוח. בין המים והענן גא ירקיע עוף הסער. כברק שחור מראהו..הוא צוחק ובז לענן, הוא מאושר מתייפח..זהו קול נביא הישע, יתחולל בעוז הסער! (מקסים גורקי)

שבוע טוב! והשבוע, פרשת שמות. הפרשה הראשונה של ספר שמות. עד עכשיו, בספר בראשית, עסקנו באישיים, באינדיבידואלים. קרי אברהם, יצחק, יעקב ויוסף. מספר שמות ואילך עוסקים הסיפורים בעם. עם חדש שנולד-עם ישראל. הפרשה הזאת כל כך מלאה באירועים: גזירות פרעה החדש ביהודים, העבדות, מות כל בן זכר והשמדת העם, לידת משה, השלכתו ליאור, הצלתו מידיה של בת פרעה, בריחתו ממצרים, נישואיו לציפורה המדיינית, התגלותו לאלוהים והפיכתו למנהיג הראשון של עם ישראל. כמו שאמרתי, מלא אירועים. כמו שספר בראשית מתחיל מהחושך אל האור, כך גם ספר שמות מתחיל מהחושך של העבדות והאיום בחיים, מתקופה רעה ונוראית, אל האור. הולדת משה, היציאה לחירות, הולדת העם, ועל כך עוד נדבר בהמשך.

כאמור, הפרשה עוסקת בהמון נושאים. בחרתי להתמקד בשניים. האחד הוא הצעקה לעזרה והשני הינו חוסר הציות. הרב בנימין לאו כתב בספרו אתנחתאכי  "הגאולה מגיעה מהזעקה". בני ישראל סבלו וסבלו ועבדו בפרך וזעקו את סבלם לאל, אותו הם מאמינים. האל, לפי האמונה, שמע אותם, הוליד להם מושיע ובחר בהם מכל העמים. זה מזכיר לי סיפור-אגדה ששמעתי מזמן. מסופר על אדם, שהאמין באלוהים בצורה הכי אדוקה שאפשר. הוא גר בבניין, בקומה השלישית והאחרונה. יום אחד פרצה שריפה בבניינו, שהחלה להתפשט מהקומה הראשונה. השכנים קראו לאדון לרדת, שיציל את חייו. והוא, "רק אלוהים יציל אותי" אמר, ונשאר בביתו. האש הגיעה לקומה השנייה, אנשי חילוץ הגיעו אליו עם סולם וקראו לו לרדת, אך הוא סרב, בטענה שרק האל בשמיים יציל אותו. במהרה, האש הגיעה לביתו. שלחו מסוק להציל את חייו של האדון, שהמשיך בשלו. לבסוף, הוא נשרף ומת. כשהגיע לגן העדן, שאל את אלוהים: "למה הרגת אותי? אני איש מאמין..". ענה לו אלוהים: "לא קראת לעזרה, ויתרה מכך – כשהוגשה לך העזרה, סירבת לקחת אותה. מה אתה רוצה שאני אעשה? הגאולה מגיעה מהזעקה."

לא תמיד אני קורא לעזרה, בכדי לגאול את הנפש המיוסרת שלי. חסרה בי התכונה של הזעקה. לרוב, היא אילמת כלפי חוץ ורועשת מבפנים. אני חושב שאחרי הזעקה, מגיע שלב המעשה. עם ישראל זעק לאלוהיו. יוכבד, אמו של משה, הצילה את בנה והצפינה אותו בביתם, ולאחר מכן שלחה אותו ליאור. כמו שחסרה בי הזעקה, חסר בי המעשה. לפעמים אני באמת רוצה לקום ולזעוק, לקום ולעשות. אבל אני לא שונה, רובינו כאלו. למרות שבתקופה האחרונה קיימות הרבה זעקות על איוולת ועוולות חברתיות, והדברים כן משתנים. תמיד שאלתי את עצמי, למה אני לא בתוך תנועה חברתית שרוצה לשנות?

מחוסר ציות נולד העולם – חווה לא ציוותה להוראותיו של אלוהים ואכלה את התפוח. מציות חרב העולם – ראו גרמניה הנאצית. יוכבד, אמו של משה, עברה על החוק והשאירה בחיים את משה. מעשה אמיץ, כשאני חושב עליו. מחוסר הציות שלה ומהגבורה שלה, נולד מנהיג החופש של עם ישראל. היא בעצם התחילה מהפכה. אלבר קאמי אמר פעם כי מי שאומר לא,  הוא מהפכן. אני לא חושב שאנדרלמוסיה היא הפיתרון, אך לפעמים, להגיד "לא", מוליד דברים חדשים ומועילים. כשהתחלתי לספור, כמה פעמים אמרתי "לא" השנה, הפסקתי די מהר את הספירה. אולי זה אחד הדברים שאני צריך לעבוד עליהם. אולי הרבה אנשים.

 אוכל

השבוע היה לי קשה עם אוכל. חטפתי קלקול קיבה, רוב הזמן הייתי במיטה ושתיתי תה והרבה מים. הגוף שלי בהחלט אמר "לא" לכל מה שניסיתי להכניס לפה, ואני מצידי  המשכתי לזעוק את כאבי בשקט. בעודי כותב שורות אלו, אני חש טוב יותר, אבל על אוכל קשה לי לחשוב, עמכם הסליחה. האוכל יחזור בשבוע הבא.

סיפורי סבתא

סבתא, אני חולה. אני יודעת. איך את יודעת?. אני יודעת, אני יודעת. אני מרגישה, אני חולמת. חלמת עליי?. אני כל הזמן חולמת עליך. סבתא, לא חלמת עליי. חשבת עליי, יש הבדל. (אנחה) אני חולמת, אני חולמת. איך את מרגישה?. עשיתי זריקה נגד שפעת החזירים, וזה החליש אותי. עשית בסוף את הזריקה?! טוב מאד, סוף סוף את מקשיבה לי. ותראה מה יצא. זו זריקה חזקה. את תהיי בריאה סבתא, זה יעבור לך. אני כבר זקנה. לא כל כך זקנה. סבתא, אמרת פעם לא לסבא?. אני לא זוכרת. מה זו השאלה הזאת?. סבא אמר לי פעם לא, כשעלינו לארץ. רציתי להישאר והוא בתקיפות אמר לי "לא". עכשיו אני תקועה בב"ש. סבא תמיד הקשיב לך. תמיד הקשיב לי, היה גבר לעניין. מה הכנת לאכול?. לא הכנתי כלום. גם אני לא. שבוע הבא אני מגיע. אלוהים גדול, תהיה בריא. גם את.

המיקסטייפ הראשון שלי

למעשה, את המיקסטייפ הראשון שלי הכנתי לילדה שהייתי מאוהב בה נואשות בכיתה ט'. הכנתי לה אוסף שירי אהבה מכל הזמנים, במחשבה שאולי מילות השירים ירמזו לה לאהוב אותי. מתוחכם מידי, אבל בחרתי וערכתי את השירים בקפידה, בקלטת של תשעים דקות, ארבעים וחמש דקות כל צד. חשבתי, שאחרי האזנה אחת, אולי שתיים, היא תענה לחיזוריי. מן הסתם, היא לא הבינה, ואני מצידי המשכתי להכין לה אוספים אותם לא הבינה.

השבוע יצאו כל מיני אלבומים מענינים. חלקם טובים, אבל אף אחד מהם לא תפס אותי ממש, אולי בגלל שהייתי חולה. אז הכנתי אוסף של כמה שירים, רובם חדשים, בהם שני קאברים. מאש-אפ אחד. סימפול אחד. כולם שירים טובים. המיקסטייפ הראשון של מלווה מלכה. 

אפשר להוריד את השירים כאן אולי תגלו מסר שמסתתר. בנתיים אפשר לצפות ברבע ממנו , האחד של הדראמס והשני של הנייף מתוך אופרה אלקטרונית שהם כתבו, השלישי אמילי אחת מהנשים היפות בעולם, סולנית המטריק עושה קאבר לבוב דילן והרבעי, האבי להקה חדשה מבריטניה.

 



עד שבוע הבא

שיהיה שבוע נפלא וכיפי

אלפרד כהן, השלישי