הכל מהקול

כל הרעש הזה בינינו

שומר אותנו שקטים.

אלכסיס טיילור מתוך lay me down

 בתקופה זאת – בשעותיהן האחרונות של הלילות, בשעותיהם הראשונות של הימים אפשר לשמוע את שליחי הציבור קוראים לאנשים לסור  לבית הכנסת ולהשתתף בתפילת הסליחות המסורתיות. לא שבימים האחרונים יצא לי לשמוע את אותה קריאה, היא רק זכורה לי מימיי כילד, היא הייתה קריאה מהדהדת שחותכת את האוויר הנקי של הבוקר, קריאה שמרעידה את הטל ומשליכה אותו לקרקע ומנפצת את קיומו. הקריאה הזו מעירה את המצפון המנמנם שמתפתח לישות קטנה בתוך הגוף שנאבקת איתך בעודה תוהה ושואלת שאלות. אחרי כמה דקות ששליח הציבור מתרחק לעבר רחוב אחר או שמא סיים הוא תפקידו וחוזר לבית הכנסת. הכל שב לקדמותו ואפשר להמשיך לישון. ככה בערך זכורים לי ימי הסליחות מילדותי.

חזרה להווה, הקולות היחידים שאני שומע היום הקשורים לתפילה – הן קולות הפעמונים של הכנסיות וקולותיו המוקלטים של מואזין המסגד. יום יום כל אחד בזמנו שלו מהדהדים את האוויר. אחרי כמה זמן מתרגלים וקולות אלו משתלבים בחיי היום יום ומאבדים לדעתי את החשיבות, הרובד המעצים של הקולות הללו משתלב עם הזמן לשאר הרבדים והופך למעין יצירה פוליפונית שלמה ורק לפעמים הפעמונים או המואזין מצליחים להרטיט את ליבי כמו שעשה שליח הציבור בילדותי. אינני מקשיב יותר לקולות הללו. אני מאזין למוזיקה אחרת, לצלילים שפונים למקומות אחרים, לא לאלו המעירים את המצפון, אלא למקומות אחרים באזורי הרגש השונים. יכול מאד להיות שמצפוני נקי וגם יכול מאד להיות שאף צליל בעולם לא יעיר אותו משנתו.

**

בפרשת האזינו ממשיך משה להיפרד מעמו ומחייו והפעם הוא בוחר לעשות זאת בצורה הספרותית של שירה הוא מבקש מכולם להאזין לה, לשירה האחרונה של חייו שמסמלים את לידתה של היהדות ושל עם החדש. ההספד של מותו עצמו, דברי פרידה מנתיניו ומהאנשים שאותם הנהיג דרך ארוכה. זו הגרנד פינאלה שלו. וכמובן שהשירה גדולה מהחיים, מלאה באפוס ובמשמעיות הרי גורל. כאמור מילותיו האחרונות של משה מגיעות בצורת שירה, כי רק באמצעותה הן יכולות לחדור עמוק לתוך הנפש, לפרוט על נימי הנשמה, להיחקק בחדרי הלב ולהינצר לנצח נצחים.

לקולו של אלוהים יש מתווך שיבוא בדרך כלל בצורת נביא או מלאך, יש יגידו שהמשוררים של העת החדשה הם סוג של קולות האל. המשותף לכולם שהם אנשים של המילה, הם חייבים לדבר את הטקסט להוציא אותו לעולם. וזה עובד גם ההפך, מי שרוצה שאלוהים ישמע אותו צריך לזעוק ולצעוק ודוגמא יותר רלוונטית לימינו היא תקיעת השופר. הקולות המונפקים מהשופר פותחים את שערי השמיים לפי המסורת ואלוהים מקשיב לקולות הרחוקים ממנו ולפי האמונה מנסה להאזין על מנת לתקן ולהשלים.

במבוא לספר הקול והמבט שערכו ורד לב כנען ומיכל גרור פרידלנד מוסבר כי תהליך הפנמתו של הקול אל הטקסט יצר מערכת יחסים בינארית בין כל מיני סוגות של קולות זה המאולתר וזה המחושב, זה הפועל בניגוד לרצונו של מנפיק הקול וזה המודע הנואם את הטקסט. כמו כן קיימים כמה סוגים של שיפוט הקול אם הוא אותנטי ואם מזויף, אם מתעתע ואם תמים.

בשירתו האחרונה של משה אפשר להבחין בקולו האותנטי הטרגי המבכה את מר גורלו וגם את קולו של האלוהים, שמשה שימש כשליחו הראשי. משה המגמגם שלמד לדבר עם השנים ולהפוך לרטוריקן דגול מבטא את הפיצול הפנימי של תחושתיו המבטאות כאב ומנגד גם הצלחה. הבחירה הספרותית שלו להיפרד מעמו ומאלוהיו מצביעים על רגישותו למילים ולמשמעות שלהן. כוחן של המילים יבטאו באמצעות קולו וכוחו החזק ביותר של הקול יתבטא באמצעות לא אחרת מאשר –  השירה.

סיפורים יפואים(את מי את יונקת בשם החלומות?)

לאחרונה יוצא לי לזכור את השירים המתנגנים בחלומותיי, מצליח להקשיב להם, יותר מזה אפילו להאזין להם בעודם מתנגנים. השירים זכורים לי יותר מהעלילה המתרחשת בהם. בלילה באחד מהחלומות הלא זכורים ההם, מצאתי את עצמי שומע שני משפטים המהדהדים כשיר. התאמצתי במיוחד להבין אותן: "כשאת מגמגמת ואני מתפתל / את מי את אוהבת?"  שמעתי אותם בלחש, כאילו התת מודע שלי דאג לפלטר אותם. קמתי מייד למסך של הגוגל והקלדתי את שתי השורות הללו. בתוכי קיוויתי להבין על מי אני חולם, איזו אהובה מהעבר מנסה לחדור את חומות ההדחקה וההכחשה הקשוחים והבצורים לעבר המודע, איזו אהובה מנסה לערער את המודע השלו והנקי שלי. גוגל מצא שמדובר בשירם של פורטיסחרוף "על המשמרת"  שאת השיר שר רמי פורטיס ואת הפזמון שר ברי סחרוף בפילטר של מגאפון. ובכלל מדובר בשיר מחאה על המדינה ההרוסה שלנו, בימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה.  מצאתי את עצמי מבולבל, אך לא רציתי להניח לזה. אחרי כמה זמן כבר הבנתי את מי אני שואל בשיר – את מי את אוהבת? ואיך היא קשורה למצב של המדינה שלי ואיך היא קשורה למצב הנוכחי של החיים שלי. הבנתי.

הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים.

הלכתי אצל אלוהים

הציע לי את כל החיים

רציתי יותר רציתי את כל החיים.

יונה וולך

 הפרק המוזיקלי של השבוע עוסק בהספדים, לוויות ופרידות מהחיים. בדרך כך הספדים נקראים לאחר המוות, במקרה שלנו, כשהמוות ידוע מראש אפשר כבר להתחיל בנאומי הפרידה ובשירים העוסקים בכך, עוד לפני הסוף עצמו. לדעתי עדיף לאדם לשמוע את ההספדים עליו כשהוא עוד חי, להעצים את חייו, את המשמעות שלהם בעודו בחיים, זה יותר מכובד מלהקריא הספד בבית הקברות כשמושא ההספד קבור מתחת לאדמה.

פעם רשמתי באיזה שרבוט שהייתי רוצה מסיבה בלוויה שלי, שאנשים לא יהיו כל כך עצובים, הייתי רוצה שיקריאו שירים וינגנו מוזיקה טובה ויהיה אוכל משובח, אבל זה תמים כשאתה חולם  כמו ששר טום וויטס בשירו על אובדן החבר הקרוב לו, הוא נזכר בשבועה שלהם למות ביחד, אבל כאמור זה תמים כשאתה חולם. כרגע אני עוד חי למרות שמותי ידוע, כל אחד יודע שהוא ימות, אבל לא יודע מתי.

עוד אפשר למצוא במיקסטייפ, את אריקה באדו, הדלתות, פטריק וולף, הקיור ואת שיר הלוויה המפורסם של המלחין גוראן ברגוביץ. אז אל תהיו כבדים, כולם מתים בסופו של דבר.

אפשר להוריד כאן

אפשר להקשיב או להאזין ב – iCast

רשימת השירים

  1. Brutal assault – funeral for a trend
  2. The doors – break it through
  3. Mink – funeral song
  4. Suburban kids with biblical names – funeral face
  5. Releigh moncrief – lament for morning
  6. Erykah badu – fall in love
  7. Patrick wolf – eulogy
  8. Tom waits – innocent when you dream
  9. The cure – the funeral party
  10. Death cab for cutie – I will follow you in the dark
  11. Goran bregovic – edelezi
  12. Sun city girls – funeral mariachi

בקרוב אצלך

בוא בוא חמוד/בוא תיתן נשיקה לדוד

כן תחייך ותגיד/נעים מאד מאד

ואם תבוא לבקר/קנה לו מתנה

בחתונה שלך/בבר מצווה שלך/בברית מילה שלך

הוא ייתן לך מעטפה

קובי אוז

 ושוב "מזל טוב" ושוב "בקרוב אצלך" ושוב נשיקה על הלחי ועוד אחת בלחי השנייה ושוב לחיצת יד ושוב חיוך למצלמה ושוב לסדר את החולצה ולעמוד ישר והאמת די נהניתי והתרגשתי בחתונה של אחי. בזמן החופה שהייתה מוקפדת ומדויקת, ניסיתי להביט בעיני האורחים ולא הצלחתי, ניסיתי להיזכר ברגעים שלי ושל אחי כילדים ולא הצלחתי. התמקדתי באירוע עצמו וליבי לא סטה ממנו כהרגלו. בעודי רושם את השורות הללו הוא לבטח בבית הכנסת עולה לתורה(כן אני קם מוקדם בבוקר גם בשבת) אולי יזרקו עליו גם סוכריות, אני רושם אולי כי אני כבר לא יודע אם עוד עושים את זה בימינו. החל מהשבוע על אחי מוטלת האחריות להקים משפחה ולהיות אחראי עליה, ואחרי שהוא עשה את הצעד הראשון להקמתה יוכל לצעוד אולי אפילו לרוץ בבטחה במסלולים אחרים שסוללים לנו החיים, כי משפחה היא עוגן חשוב ובטוח ומשפחה היא יתרון. בקרוב אצלכם.

פרשת השבוע- אַחֲרֵי מוֹת מחולקת לשלושה חלקים העוסקים, ביום הכיפורים, האיסור של אכילת דם והחלק האחרון עוסק באיסורי עריות בו ארצה לעסוק. הסדרה של איסורי העריות המפורטות בסוף הפרשה, הם חוקים כלליים המחייבים את כל בני האדם כאחד וחוקרים ביולוגיים ירחיבו ויגידו שאלו חוקים החלים על כל הטבע בעולם, שכן אפילו חלזונות או פרחים בעלי שני איברי רבייה יעדיפו להזדווג עם אחרים ולא עם עצמם. רתיעה וגועל אלו שני התחושות המתלוות כאשר אנחנו מעלים על דעתנו לשכב עם אחד או אחת מבני משפחתנו הקרובה. המקרא מדמה את זה לקיא, אם נקיים יחסים וחשוק בבני משפחתנו האדמה תקיא אותנו.

למעשה אלוהים ומשה מנסים להזהיר את העם היהודי החדש מאותו דפוס התנהגות נתעב וטמא של בני העמים שישבו בארץ המובטחת. אלוהים מבטיח להקיא אותם מהאדמה הקדושה על מנת שהעם שלו ישב שם, אך אם ידרדרו לרמת השפל הזאת, לא יחשוש אלוהים לגרש גם את בני עמו.

מצאה חן בעיני הפרשנות של הרמב"ן שטוען בעקבות הפסוקים הללו כי לא עצם כיבוש הארץ ויישובה היא המצווה המוטלת על ישראל, אלא החובה היא לקיים את המצוות. הארץ המובטחת תקיא כל מי שעובר על החוקים, גם אם הם יהודים. למעשה כל המתנחלים, תומכי הרעיון של ארץ ישראל השלמה טועים בבסיס אמונתם. ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה.

סיפורי סבתא

סבתא שלי נישאה לבן דודה לימים הסבא שלי. היה זה נהוג ומקובל שנישואים של בני המשפחה יישארו בגרעין שלה. למרות הסיכונים הגנטיים שיולדו ילדים בעלי מום, חז"ל אפילו מחשיבים נישואין מהסוג הזה כמצווה. וכך על פי המסורת משפחות יהודיות אשכנזיות וספרדיות נהגו לבוא בברית הנישואין בתוך המסגרת המשפחתית המלכודת והבטוחה. סבתא שלי תמיד מספרת שלא היה שום ספק שתתחתן עם סבא שלי, היא גם אהבה אותו באמת. מעטים המקרים הללו, הטבע האנושי מרחיק אותנו מבני משפחתנו, זה באבולוציה שלנו להתאחד עם האחר הרחוק והלא מוכר. אז יש לי מסר לכל הדודות למיניהן שניסו בימים האחרונות לשדך לי עלמות צעירות מבנות המשפחה המורחבת שלנו- לא תודה. וסבתא אני מצטער, זה פשוט לא ילך.

סיפורים יפואיים

מחשבות קיומיות מטרידים את שנתי בלילה אחד והיא נודדת בין הפנטזיות לבין חיי היום יום. ברקע נערים על ברזלים מדברים בטון חסר אחריות שכזה, כל החיים לפניהם, כאילו שאין מחר. לילה טיפוסי ביפו. אלא שהפעם כמה יריות ממכונית חולפת שינתה את המציאות של משפחה אחת. סירנות משטרה ושל האמבולנס יהדהדו בזיכרונות שלהם מעתה והלאה. אדם נהרג על רקע מלחמת כנופיות פשע מנומנמת משהו. השכנים מזהירים שהיא תתעורר בקרוב וזה יהיה קשה מנשוא. ובחדשות, רק ידיעה קטנה בעמודים הפנימיים של העיתון ושל פורטלי אינטרנט מובילים.

פושעים לא הורגים אזרחים שלא מעורבים במלחמות שלהם, יש להם קוד כזה שהם לא מעיזים להפר, החיים והסרטים לימדו אותי את זה, רק שתמיד תהיינה טעויות ואנשים יכולים למות. אני מפחד להיות טעות של עבריינים. רוצה לעבור מכאן, הצהרתי נחרצות. אסעד יו"ר דיירי הבניין הרגיע אותי, בכל מקום יכולים לרצוח ובכלל רוב האנשים כאן טובים. הוא צודק. אסיים את החוזה שזה עתה חידשתי ואחזור לעיר שלי, לתל אביב.

האביב תמיד

ידועות הסיבות למה אנחנו אוהבים שירים מסוימים, הטקסטים שגורמים לנו להזדהות, המטאפורות בטקסטים שעושים לנו הזרה בעולמנו הרגשי והאינטלקטואלי. המלודיות, העיבודים המפתיעים והמגוונים, התזמור, הקול של הזמר או הזמרת, כל הסיבות הללו ידועים לכל אלו שמאזינים למוזיקה.  אלבום החדש של I'm from Barcelona- forever today גורם לי בנוסף לכל התחושות לעיל, גם להרגיש כאילו אני עצמי הייתי באולפן ההקלטות ושר את הפזמון יחד עם כל חברי הלהקה.

29 חברים מונה הלהקה הזאת וכששרים במקהלה מאד קל להרגיש כאילו אתה שם. ריבוי קולות, זה כמו ריבוי דמויות בסיפור, אתה לא מזדהה עם דמות אחת, אלא עם כל הסיפור, אתה חלק ממנו. באלבום הזה ובכל המוזיקה שלהם אתה חלק מאסקפיזם, חלק מאופטימיות בלתי נגמרת, כאילו התחושות האלו שנוטות להידחק הצידה, תופסות את מקומן ומשתלטות לך על סקאלת הרגשות.

קשה מאד לחבר שירים שעוסקים בחיים הטובים ובתקווה בלתי נגמרת, האומנות נוצרת מכאב ברוב המקרים, לכן נוצרת לעיתים סלידה ותחושות גועל עד כדי קיא משירים שעוסקים באהבה פורחת ובניצחון על כל המכשולים, אבל אני חושב ש I'm from Barcelona-  מודעים לכך ומעשירים את הטקסטים שלהם בכלים רבים, כמו תזמורת ממש.

האלבום הקודם שלהם, הכיל 27 שירים כל אחד בסגנון מוזיקלי אחר, של כל אחד מחברי הלהקה(איפה עוד שניים?) במידה רבה זהו אלבום מרתק החושף את ההשפעות המוזיקליות של כל אחד מחברי הלהקה, מפופ, פולק, מטאל, ג'אז ואלקטרוניקה ועוד, אך מנגד הוא אלבום ארוך, מתיש וגם קצת יומרני.הפעם הם חזרו לפופ האינטליגנטי והנוצץ שלהם משני האלבומים הראשונים, לדעתי זהו האלבום השלם והיפה ביותר.


האלבום נפתח בשיר הערצה/הוקרה לצ'רלי פרקר, שלו מייחסים את המצאת הבי בופ והג'אז המודרני והחופשי וכך הלהקה חושפת את מקור ההשפעה המרכזי שלה, את הדרך בה הם מתייחסים למוזיקה- סגנון חושפי עם מלודיות מתוקות. "קדימה! שיר לי שיר בירד" הם שרים(בירד הוא הכינוי של צ'רלי פרקר) I'm from Barcelona  לא עושים ג'אז הם עושים פופ עם אותה אידיאולוגיה שהנחתה את צ'רלי פרקר ביצירותיו, לא פופלרי. מיוחד.

מתחילתו ועד סופו של האלבום המצוין הזה חוויתי כאמור כאילו הייתי אני עצמי חבר בלהקה הזאת ומשיר לשיר נזכרתי בצדדים הטובים שלי, וכמו מגדלור האיר מחדש את היכולות והכישורים שלי ולפני שאתם מקיאים לי המקלדת, אני לא מבלף, באמת כך אני מרגיש. האלבום הזה עושה לי את זה.

I'm From Barcelona- Forever Today להורדה

ו..גם חג שמח, אלפרד כהן השלישי.

רשע רֶשַע תרדוף

בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה
רִנָּה רִנָּה טְרַלָּלָה
בַּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה
רִנָּה רִנָּה טְרַלָּלָה

 הנה רעיון מטופש, זוג אוהבים החליט להתחתן בחג הפורים, למה לערבב שתי חגיגות. הם תכננו זאת בקפידה, סגרו עם האולם יותר מחצי שנה לפני המועד. המוזמנים התבקשו לבוא מחופשים ולאלו שלא טרחו להתחפש, בני הזוג דאג לצוות מאפרים ולסט תחפושות בכל המידות באולם האירועים, חתונה בתחפושת של נשף. אולם כשהגיעה השעה להיכנס תחת החופה הרב המקדש סרב בתוקף להשיא את בני הזוג בשל "לבוש לא ראוי" לטענתו ולא היה מוכן לקחת חלק בחגיגה וביקש מהם בנימוס להחליף את הבגדים. תחילה סרב אותו הזוג לבקשה הזאת ומבוכה החליפה את התכונה העולצת והשמחה. לאחר שכנועים רבים הסכימו הזוג להחליף את התחפושות בחליפת חתן ובשמלת כלה. הרב ברך, החתן שבר את הכוס, בני הזוג התנשקו. שמחה שמהולה בסרבול בירוקרטי אטום של הממסד. חג פורים שמח.

השבוע בפרשת צַו ממנה (באופן רשמי) משה את אהרון ובניו לכהנים של העם וממשיכים את מדריך ההוראה למקריב המתחיל. בשבת שלפני פורים קוראים עוד כמה פסוקים מפרשה אחרת מאורחת יותר ומכנים אותה "פרשת זכור" בפסוקים אלו מתוארת ההוראה של האלוהים למחות את זכרו של עמלק, משום שהתקיף את בני ישראל בעודם נחשלים ולא מוכנים. שמו של עמלק הופך לסמל הרשע בעולם היהודי. המן הרשע הוא מצאצאיו של עמלק. אדולף היטלר מכונה העמלק המודרני וכל מי שרודף אחר העם היהודי מכונה עמלק ובפסוקים אלו, כאמור אנו מצווים למחות כל זיכרון של רשע עמלקי באשר הוא.

מענין שדווקא בחג הפורים שהוא חג של נתינה, שמחה, התבוננות פנימה עולה לדיון ולהבנה מושג הרשע והרדיפה אחריו. תהיתי מדוע היהודים מצווים לרדוף אחר הרשעים, מדוע היהודים בעצם מתנהגים כמו כל הרשעים שרדפו אותם, אם כך היכן מתבטא הרעיון השונה והמהפכני של דת היהדות.

מנגד, אפשר לטעון שהמלחמה בעמלק היא המלחמה ברוע הקיים בעולם, עמלק הוא סמל הרשעות ויש להיאבק בתופעות הנותנות ביטוי לעוול ולחוסר צדק חברתי. רשעים הם בכל מקום, אפילו אצלי נעות מחשבות נבזיות ולפעמים אני מרשע כלפי אלו שחיים איתי. דווקא בפורים כשעוטים מסיכה, מתלבשים קצת אחרת, משתעשעים בזהות החלופית שבחרנו, יש לנו את האפשרות להביט יותר פנימה ואיכשהו לרדוף אחר הרשע הזה ולמחות אותו מאיתנו.

הבה נרעישה רש רש רש

הטרנד העולמי בתחום המדיני/פוליטי הוא לתפוס את הרשעים ולהביא אותם על עונשם. ומי הם אותם רשעים, המנהיגים הרודנים של העולם הערבי, בעלי ההון אלו ששולטים במשק והפלשטינאים ואפילו גם אנחנו הישראלים. לפעמים נראה לי שהרדיפה אחר הרשע מעולם לא הייתה אופנתית כמו עכשיו ואפנתיות יתר מוזילה את המאבק האמיתי והופכת אותו למגוחך. הרשע בסופו של דבר תמיד יתהלך בינינו, אך צריך למזער אותו ולא להאבק בו בפופליזם זול וטרנדי.

מועמר קדאפי- עמלק 2011

אנשים רשעים ביצעו רצח מזעזע ומחריד בשבת שעברה במקום שנקרא איתמר. הרוע הזה הוא בלתי נתפס לכל נפש אנושית באשר היא. אונייה בשם ויקטוריה נתפסה ועליה מאות של קילוגרמים של נשק שמטרתו לפגוע ולהרוג. שני אירועים אלו מייצגים עבורי את הרדיפה של הממשל הישראלי לרדוף אחר הרשעים. נתפוס את הרוצחים המנוולים ונביא אותם על עונשם, כך ברוח הדברים הללו הרבו להתבטא המנהיגים שלנו בשבוע האחרון. אבל אני בעד דרך שונה, מתנגד בתוקף לרדוף ולמחות, אלו דרכם של אנשים חסרי לב והיגיון בריא. צריך להבין שגם הצד השני, רואה בנו רשעים ומנוולים ארורים וגם הם בדרכם מנסים למחות אותנו. הרשע מלבד תקופות מסוימות במהלך ההיסטוריה(גרמניה הנאצית למשל)תמיד היה במיעוט, אך מיעוט כזה שמשנה סדרי יום ועולם, הרשע תמיד מפסיד וזו לא קלישאה שחוקה, כי ברשע אין את היסודות והתשתיות של חיים ואחרי הכל, אנחנו בסך הכל רוצים לחיות.

סיפורים יפואיים

בדירתי הצנועה ביפו אין מזוזה על אף אחד מהחדרים וגם לא בכניסה לבית. זה לא מפריע לי במיוחד, בעיניי אפילו זה מגוחך. לפני כמה ימים הגיע אליי אינסטלאטור לתקן בעיית צנרת חוזרת והוא הבחין שאין מזוזות בדירה, הוא סרב לעבוד וחייג לבעלת הדירה המופתעת שלי, אחרי שיחת טלפון ארוכה הוא התרצה ותקן את הצנרת ונפרד ממני בהמלצה לשים מזוזות בדירה, "כי זאת ברכה" אמר והלך.

כמה ימים לאחר מכן, בעודי יושב בבית קפה ליד הבית, מתקשרת אליי בעלת הדירה ומכריחה אותי לקנות מזוזות, לפחות אחת, "שתהייה ברכה בבית" אמרה. זה קצת הפריע לי, אבל לא התכוונתי לעשות מזה סיפור גדול. עוד באותו היום חייגתי לאבא שלי ושאלתי אותו איפה אפשר לרכוש מזוזה באמתלה שגנבו את זו בדירה השכורה שלי. אם הוא היה יודע שאין לי מזוזה, הוא היה כועס ונעלב. אבי הציע בעצמו לקנות את המזוזה.

מחר ביום ראשון, בחג הפורים, אתקין את המזוזה הראשונה בחיי,היא תהפוך לדירה יהודייה וכשרה כהלכה. כי כל אחד ואחת עוטים מסיכות, אפילו דירות שכורות.

The Great Pretender

התחפושת האמיתית שלי היא המיקסטייפ הזה, במקום מוזיקה עדכנית, הוא כולל בתוכו שירים מתקופות שונות. שני חוקים הובילו אותי בהכנת התחפושת הזאת: כל השירים עד השנה בה נולדתי (1981) יכולים להיכלל בו ואף לא שיר אחד של הביטלס(למרות שמביני עניין יזהו נוכחות של ג'ון לנון באחד השירים) החוויות שעברתי בזמן הכנת אוסף השירים הזה כמעט בלתי ניתנים להסבר. ידעתי שאני חייב לכלול מספר סגנונות ואמנים מסוימים לא יכולים להעדר מהאוסף הזה וככה מצאתי את עצמי נע בזמן ומגלה תובנות חדשות על הטעם המוזיקלי שלי.

להפתעתי, מצאתי שלאף אחד מהשירים אין ערך נוסטלגי כלשהו עבורי. אלו שירים שאני אוהב וגיליתי במהלך הזמן, בעודי מתעדכן בפאנטיות אחר המתרחש במוזיקה העכשווית. זה אחד האוספים המאתגרים והמהנים שעשיתי לעצמי ושמח מאד שיש לי אפשרות לשתף אותו איתכם.

מספיק להשוויץ, קחו תשמעו ותורידו מיקסטייפ פורים 2011 להורדה

The Platters- The Great Pretender

Serge Gainsbourg- Le Poinnonneur des Lilas

Frank Auburn- I found A Million Dollar Baby(in a five and ten cent store)

Roy Orbison- Lana

Chuck Berry- Too Much Monkey Business

The Rolling Stone- Shake Your Hips

Joe Jackson- One More Time

The Specials- A Message To You Rudy

The Kinks- Lola

ABBA- Honey Honey

Alessi Brothers- Seabird

La Gare(Guy S'en Va) from Les Parapluies de Cherbourg

Brenda Lee- Break It To Me Gently

Harry Nilsson- Don't Forget Me

Miles Davis- Guinevere

להתאים צבעים

לצד הלבן, כל הצבעים מאבדים מתהודתם..הלבן אינו אלא סמל לעולם שבו נעלמו הצבעים..

ואסילי קאנדינסקי

 נהוג לחשוב שמקורו של צבע התכלת הוא מן הצבע הכחול. השבוע נתקלתי במחקר חדש שממצאיו טוענים אחרת, שלא כך הדבר, שהתכלת מגיע מהצבע הסגול דווקא. את צבע התכלת אפשר להפיק מחלזון ארגמון כהה קוצים. כדי ליצור סוודר שצבעו תכלת צריך 10 אלפים חלזונות מהזן הזה(התחלתי לאסוף). מעניין חשבתי לעצמי באותו רגע ואז עשיתי גוגל לכל הצבעים ולמדתי באלו חומרים בטבע אפשר להפיק אותם ואז הסתכלתי סביבי ובאופן מודע התחלתי להבחין בכל צבע וצבע ומיד הפסקתי, זה מטורף, אותם מחשבות זרקו אותי ליום הראשון ללימודים של כיתה ג' קמתי בבוקר והתלבשתי חולצה שחורה עם מכנס שחור ואז אמא שלי צעקה עליי:"אתה לא הולך ככה לבית הספר!" למה לא שאלתי אותה. החולצה לא מתאימה למכנסיים, תבחר צבע אחר. זה היה לי מוזר, כי מעולם, עד אז, אמא שלי לא התערבה בדרך בה אני מתלבש וזה עוד יותר מוזר לי בדיעבד, כי זה אירוע שזכרתי והפך איכשהו לאירוע מקונן של אישיותי, מאותו היום, אני מתאים צבעים.

פרשת פְקוּדֵי היא הפרשה האחרונה של ספר שמות ובניית משכן האלוהים הוא האירוע שמסיים אותו, יש בית לאלוהים. במידה רבה המשכן, הוא יצירת האומנות היהודית הראשונה שנבראה. במקרא אירועים רבי עלילה ומשמעותיים מתוארים לפעמים בפסוקים בודדים, לעומת תאור תכנון ובניית בית המשכן מונה ארבע סדרות של פרשות. ובאומנות כמו באומנות הפרטים הקטנים הם הכי החשובים ולכן הייתה הקפדה מדוקדקת של כל הפרטים. אני חייב לציין שאותי זה שעמם מאד ומצאתי את עצמי מדלג בפסוקים. לפעמים קורה לי שגם בפרוזות בנות ימינו אני מדלג על הפרקים המתארים בפרטי פרטים את הקיטון של הגיבור למשל, אמיל זולא למשל נחשב אמן הפרטים הקטנים בספרות, אבל אותי זה תמיד משעמם, אני לא בחור ארטיסטי.

מלבד הפרטים המתארים את מידות והחומרים של המשכן, מתוארים הצבעים של בגדי הכהנים, מהכהן הגדול ביותר לכהן הזוטר וההדיוט. הכהן לבש מכנסיים מפשתן לבן, כותונת מפשתן לבן, אבנט ומצנפת והכהן הגדול לבש בנוסף לאלו גם אפוד תכלת שבשוליו פעמוני זהב. ממש התאמת צבעים לבן עם תכלת וזהב.

במקרה(ממש במקרה), שמעתי את שירו של ג'וני קאש "גבר בשחור" שמסביר בשביל מי הוא לובש בגדים שחורים לעניים ולחלשים. הוא לעולם לא ילבש חליפה לבנה ואז בבית האחרון הוא לובש בגדים בצבעי הקשת ומשהו קורה. שיר מעולה.


כבר בשנה שעברה עמדתי קצת על חשיבותם של הבגדים אותם אנחנו לובשים או אפילו עוטים כסוג של תחפושת על עצמינו. הצבעים כידוע לכולם מסמלים משמעיות שונות אחרות ואני לא אכנס כאן לניתוח אנתרופולוגי/אומנותי, אני רק מהרהר ביני לבין עצמי למה חשוב להתאים צבעים ומרשה לעצמי לשתף את מי שקורא אותי במחשבות.

ואז אחרי ששמעתי את השיר של ג'וני קאש והתעסקתי בצבעים בפרשה הבנתי למה אמא שלי פתאום צעקה עליי כשלא התאמתי צבעים נכון, היא פחדה ממשהו, היא פחדה שמא אני בדיכאון, או שמא אני הופך לנגד עינה לילד מרדן, למתבגר פאנקיסט, אבל הייתי ילד טוב שלא היה לו במי למרוד, הייתי ילד שלא ידע להתאים צבעים.

סיפורים יפואיים

תקלת הצופרים של פיקוד העורף הפחידה אותי מאד, באותו זמן חיכיתי לבצל שיזהיב, שאלתי את עצמי אם להפסיק את מלאכת הבישול ולהתגונן, אחרי הכל בחדשות לא הזהירו אותנו מפני ניסוי צופרים, חשבתי שזה אמיתי.

קדמה לתקלת הצופרים הפגנה המונית של ארגוני ימין קיצונית שקראו "יפו ליהודים" או "יפו יהודית", המפגינים צעדו ברחובות הראשיים של יפו כשהם מנופפים בדגלי ישראל. מביטים בהם בזעם מיעוט של אנשי שמאל שקולם נשמע בעיקר בראיונות לכתבות שסיקרו את האירוע באותו יום. עין המצלמות לא קלטה את מה שאני ראיתי, עת שחתכתי את הבצל: קבוצה של צעירים ערביים התאספה לה בפאתי הבניין שלי והחלה לצעוד ברחובות הצדדים מנופפים בדגלי פלשטין וצועקים לשחרורה.

מאוחר יותר בחדשות הזדעמו כמה יהודיים יפואיים, נטולי אג'נדה פוליטית, על כך שמניפים את דגלי פלשטין ברחובות להגנתם אני אוסיף שהם גינו את ההפגנה של אנשי הימין ורוצים בסה"כ לשמור על השקט היחסי ששורר ביפו ואז חשבתי לעצמי, באותה מודעות מוגברת על עולם הצבעים הפנימי והחיצוני שלי, שדגל פלשטין הרבה יותר מעניין מדגל ישראל, יש בו יותר צבעים, לעומת הישראלי כידוע לו שני צבעים בלבד, לדגל הפלשטיני יש אדום, שחור ואפילו ירוק, בעוד לדגל הישראלי רק כחול ולבן-משעמם.

ריגשה אותי מעט הספונטניות של קבוצת הנערים הערביים שמצאו דרך להתבטא נגד אותה הפגנת הימין וזאת למרות שקולם לא נשמע. כשהאזעקה החלה לפעול חשבתי אחרת, לרגע באמת חשבתי שפרצה מלחמה שהייתה התנגשות בין אנשי הימין לערבים, אבל אז הגיע הזמן להוסיף את האורז לתוך הסיר.

 

שחור לבן

משהו מוזר קורה במוזיקה העולמית, נוצרים המון שירים, יוצאים עשרות אלפי אלבומים בשנה, אבל בשנה- שנתיים האחרונות לא הצלחתי לזהות אמן אחד חדש ופורץ דרך כמו שעשו את זה הביטלס או אפילו הסטרוקס בזמנם. מנגד יוצאים אלבומים משובחים של הרכבים ויוצרים ותיקים שמגלים את עצמם מחדש ומשפיעים על המוזיקה העולמית. התחושה הכללית שלי היא של סטגנציה יצירתית ותעוזתית, כלומר נעשה שירים טובים ומעניינים וגם מרגשים, אבל לא מנסים לחדש או לאתגר ואולי אני טועה ואולי בעצם יושבים להם קבוצה של אנשים שהולכת לשנות את המצב ולהכתיב את הקצב לשנים הבאות. אני מאד מקווה שיש כאלו חבר'ה שמתכננים משהו.

שלושה אלבומים של אמנים וותיקים ריגשו אותי במיוחד בתקופה האחרונה ואני מאד ממליץ לשמוע אותם, כל אחת מהלהקות מגיע ממקום שונה וקיימות כבר יותר מ-15 שנה ועברו עליות וירידות, בעצם עברו הכל. איכשהו תמיד ממלאים אותי תחושות נגד לאלבומים של אמנים ותיקים, איך הם כבר יכולים לרגש אותי, שואל את עצמי, אבל אני נותן צ'אנס, תמיד דרך אגב.

REM- Collapse into now

הדיסק השני שקניתי בחיי, אחרי אלבום אוסף הלהיטים של עופר לוי שקניתי במתנה ליום הולדת של אמא, היה הדיסק של אר אי אם ומאז אני עוקב אחריהם לא מעריץ גדול. בעיניי הם הלהקה הוותיקה החשובה(אם לא מחשיבים את הקיור) ביותר שפועלת היום והאלבום הזה הכי הפתיע אותי.

להורדה

Radiohead-The king of limbs

על האלבום הזה אמרו כבר הכל אבל הכל וכל מה שאני אוסיף יראה כלא מקורי במיוחד. רדיוהד מעולם לא היו כוס התה שלי, אני שייך למחנה השני שלא אוהב אותם, שטוען שהם יומרניים ומשעממים, אך האלבום הזה ריגש אותי במיוחד.

להורדה

Low- c'mon

האלבום הקודם שלהם שעמם אותי ולא צלחתי אותו יותר משתי האזנות, בעקבות אותו אלבום החלטתי לא ללכת להופעה שלהם בישראל, אבל האלבום שלהם מ-2005 נכנס מזמן לפנתיאון האישי שלי. באלבום הזה הם מציגים שירים קטנים וקורעי לב והאמת מצאתי את עצמי אפילו בוכה בכמה מהם.

להורדה

צבעוני, אלפרד כהן השלישי.