במעי הדג

קבל התנצלות ממי שבא להתנצל לפניך, אם אמת ואם שקר, כי מי שמרצה אותך בגלוי – מוקירך, ומי שממרה אותך בסתר – מכבדך.

שלמה אבן גבירול

 לא הצלחתי להסיר ממני את הארשת הסרקסטית שאופפת אותי בימים האחרונים ובמיוחד לפני כתיבת הפוסט הזה ליום הכיפורים, הטיוטות מלאות בהתנצלויות לכל מי אנשים שחשבתי שפגעתי בהם, לערכים שלא כיבדתי במהלך השנה ולאמונות שלא קידשתי. ורשומות אחרות מלאות בחשבון נפש מאולץ הסוקר את כל הטעויות שעשיתי השנה, על כל אלו שהתעקשתי בטיפשותי לחזור עליהן ולחוות את אותה עוגמת נפש מוכרת. ואז שאלתי את עצמי מה זה יום כיפורים עבורי, לא באמת שאלתי בכדי לענות, שאלתי כי זה מה שעושים שאין תשובות.

לדעתי קשה לי עם היום הזה כי עבור רבים הוא מסמל יום של חשבון נפש וגם ככה משווקים אותו – יום של סליחות, של תענית, של הסתכלות מהצד ושל חשבון הנפש. אבל מה לעשות שכל לילה אחרי שאני מניח את הספר ליד הכרית, סוגר את מנורת הלילה השבורה למחצה, עוצם עיניים ועושה חשבון נפש, אבל כל לילה, אפילו אחרי לילות סוערים למיניהם. היום הזה הפך עבורי לפרסומת של חשבון הנפש וחודש ימים לפני מתנהל קמפיין מאסיבי בכל האמצעים האפשריים שמקדמים את המוצר הזה, כמעט בלי החופש לבחור.

הפועל לצום נגזר מהפועל המרובע של צמצום ומשמעותו ידועה לכולם. המוסלמים מצמצמים את עצמם כחודש ימים שנקראים הרמדאן ואפילו לנוצרים יש מנהג כזה של לצמצם את עצמם ארבעים יום לפני חג הפסחא וליהודים יש כל מיני ימים המפוזרים במהלך השנה בו מחויבים לצמצם ואלו בעיקר ימי זיכרון. לפי הקבלה אנחנו נדרשים לצמצם, בכדי לפנות את המחשבות על עצמינו לטובת מחשבות שמודחקות ביום יום ולטובת מחשבות על העולם שקורה סביב לנו. אחרי הכל היום הזה נולד לאחר החטא הקולקטיבי ההוא – חטא העגל.

בסופם של שעות התענית והצמצום, נוהגים בבתי הכנסת להפטיר בסיפור/משל של יונה הנביא. לפי הסיפור התבקש יונה מאלוהים לגשת לעיר נינווה משום שתושביה חוטאים, אך יונה ברח מהשליחות הזאת ומצא את עצמו בלב ים על ספינה מלאה באנשים זרים. כעבור זמן הים סער והייתה סכנה לחייהם של הנמצאים בספינה. הם מצידם הגרילו את יונה כמי שאחראי לסופה הזאת, הוא ביקש מהם שיטביעו אותו לים והסופה תיפסק ואכן כך קרו הדברים. את יונה בלע דג גדול והציל את חייו, הוא שהה בתוך מעיי הדג במשך שלושה ימים וערך את חשבון הנפש שלו. אלוהים כפר על מעשי יונה והדג פלט אותו לקרקע. יונה ביצע את המשימה שלו ואותה עיר סוררת חזרה בתשובה.

בעקבות המשל למדתי שמשמעות יום הכיפורים היא החיפוש אחר היעוד שלנו. ברוב ימות השנה אנחנו בורחים ממנו, מתפתים אחרי יעודים אטרקטיביים אחרים, יעודים גחמתיים ורגעיים, מפחדים מהצל של עצמינו כמאמרם של ילדים בריונים על ילדים פחדנים, ובעיקר חסרי אמונה עצמית. בדיוק כמו יונה שברח מהמשימה שלו, מתפקידו כנביא ומצא את עצמו טובע בים סוער ובסופו של דבר בתוך מעיים של דג. אבל יש בעיה אחת בכל המשל והנמשל הזה – יונה ידע את תפקידו ויעודו, אך אני – אני עדין לעזאזל לא יודע מה אני.

אני מרגיש שכתבתי הרבה מילים ללא תכלית או מילים בעלות משמעות ריקות מתוכן וכן הייתי רוצה לרשום מילים שיבטאו זעזוע מוסרי, פרפור של הגרון, התרסקות של הלב. מילים שיזקקו נפש חולנית, מרשעת וזנותית. אבל אין בי את כל אלו, צר לי. ואז פורצת סערה של רגשות ותהיות: "מה היה קורה אילו" ו – "מה היה קורה אלמלא" ואני טובע בהן כאילו הוגרלתי לעשות זאת ואולי בימים הקרובים יבלע אותי דג ואעשה לו ניתוח הצרת קיבה והוא יפלוט שוב אל החיים או יעודי, יהיה אשר יהיה.

סיפורים יפואים

אם יזדמן לכם לבקר ביפו ביום הכיפורים תחזו במחזה סוריאליסטי מיוחד במינו, טוב אולי אני מגזים. וזהו הסיפור: בשנה שעברה ביום הכיפורים בראשון שלי ביפו, לאחר המפגש המסורתי עם חבריי שמטרתו לחפש את היעודים של עצמינו לשנה החדשה. פידלתי דרכי חזרה והגעתי לכביש הראשי ביפו, בשדרות ירושלים התהלכו עשרות אנשים מכל הגזעים כחלק מהמנהג הזה של יום הכיפורים ללכת בכבישים בעודם ריקים. חלקם אלו שלא צמים מפצחים גרעינים וחלקם מנהלים שיח ער. עד כאן התמונה מוכרת, התכונה באוויר של קדושה ושקט. פניתי לרחוב שמוביל אותי לדירתי וגם שם התהלכו אנשים בכבישים אלא שהפעם מכוניות חולפות על פניהן , צופרות ורוצות לעבור. התקיים ויכוח מהותי ולאו דווקא דתי בין יושבי רכב אחד לקבוצת אנשים הולכי רגל על הכביש והמשכתי בדרכי שלי, אלא שהפעם מצאתי חנויות פתוחות כאילו מדובר ביום רגיל ובאמת אם חושבים על זה היה יום רגיל. נכנסתי לסופר של באסם ושאלתי אותו אם כל שנה הוא פותח ביום הכיפורים. למה אתה שואל? תוקף וחושד בי, אתה מהעירייה?! מה פתאום! עניתי לו. כן, כל שנה אני פותח עד שאני מקבל ידיעה שמישהו מהעירייה בא לבדוק ולמה אני צריך לסגור, למה אני צריך לסגור בשבילכם היהודים, למה?!! צודק עניתי לו. לא רציתי לחזור לדירה והדרמתי לשכונת עג'מי והמחזה הזה של אנשים הולכים ברחובות ואיתם מכוניות הצופרות המנסות לעבור, זעזע אותי ויזואלית, מעין  dissolve המשלב בין התמונות לכדי תמונה אחת האחת של קודש והשנייה של חול. אבל בעיקר חשתי ביטוי לפנטזיה שלי. מקום שבו ישנו חופש דתי מוחלט, אלו שרוצים לצום שילכו לבית הכנסת ויתהלכו אפופי קדושה ברחוב בנעליהם עשויי הבד, בבגדיהם הלבנים ובחשבון הנפש שלהם ואלו שלא, שיסעו במכוניות ויקנו אוכל בסופר של באסם. כולם בדרכם, עושים חשבון נפש ומצטערים על מעשיהם.

מצטער, כמעט

אמרתי השבוע לאחד המכרים שלי שלכל מחשבה שלי או אפילו לקטן שבהרהורים מתלווה איזה שיר, וכיניתי את זה טירוף, לחשוב שלכל דבר יש פסקול שמתלווה, לפעמים הייתי רוצה שקט. הוא כמובן אמר שזה נהדר. שירים מבטאים יותר טוב את המחשבות שלי וגם המיקסטייפ הזה לפניכם שנפתח עם האהבה החדשה שלי אלינור פרידברגר שככל הנראה יהיה אלבום השנה שלי, אבל הוא מתחרה עם השיר המסיים שלקוח מהאלבום החדש של גירלס ובאמצע שירים של מוריסי, פט שופ בויס, הנשיונל וטום וק. זהו עכשיו תורה של המוזיקה. מקווה שתיהנו.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

רשימת השירים

  1. Eleanor friedberger – my mistakes
  2. Ida Maria – forgive me
  3. The notional – mistaken for strangers
  4. Morrissey – sorry doesn't help
  5. Pet shop boys – can you forgive her
  6. The sounds – queen of apology
  7. The theoretical girl – the biggest mistake
  8. Tom vek – A.P.O.L.O.G.Y
  9. Scissor sisters – almost sorry
  10. Future islands – an apology
  11. The last shadow puppets – my mistakes were made for you
  12. Girls – forgiveness

לספר סיפור

האמת מוזרה תמיד, מוזרה יותר מסיפורים

לורד ביירון

הסיפור הבא מתרוצץ לי בראש כבר כמה שבועות, קשה לי לקבל את האמת שבו(הוא אמיתי) וזה בגלל שהסיפור הזה הוא מעין משל לסיטואציה חברתית בת ימינו שלא הצלחתי לפענח. ניתקלתי בו בעיתון, במדור קטן בעמוד אחורי ששופך אור על אירועי העבר שהתרחשו בעולם ובארץ ולהלן הסיפור: לפני 66 שנים בפארק הירקון בתל אביב התקבצה לה קבוצת נערים בני 15-16 לבושי סחבות מלאות בחיידקים המתגוררים במעין ארגז חול. "נערי הג'ונגל" כינו אותם. יום אחד הם פרצו למשרדי העירייה ודרשו אוכל ובגדים-"אנחנו צבא הג'ונגל- תנו לנו בגדים" הם לא עזבו את משרדי העירייה עד שקיבלו פתקאות לקבלת בגדים במחסן העירוני. יום למחרת, ישראל רוקח ראש העייריה דאז פרסם מאמר תגובה לכתבה וטען במילים זועמות שאין אמת בסיפור, אבל נדאג לטפל בקבוצת נערי הג'ונגל. כמה ימים לאחר מכן אותו עיתון פרסם ראיון עם אחד הנערים ואמר שהסיפור יצא מכל פרופורציה, היינו נערים עניים ואנאלפביתים ודרשנו בסה"כ מזון וביגוד.

לכל סיפור, יש כמה אמיתות ונקודות מבט. אין אמת אחת ממשית, האמת לא קיימת. העיתונאי הכניס לסיפור נערי המצוקה נופך הרפתקני, רומנטי ופרוזאי סטייל סיפורת הנוער האמריקני של תחילת המאה ה-20 וראש העיר והנער שהתראיינו לאחר מכן הכניסו לסיפור נקודת מבט אחרת ושונה, כל אחד מונע מאיזשהו אינטרס. מעניין אותי איך יספרו בעוד כמה שנים את הסיפור של המתיישבים בעיר האוהלים בשדרות רוטשילד תל אביב 2011 כבר עכשיו מתרוצצים עשרות גרסאות לסיפור המחאה הזה וזה חתיכת סיפור.

סיפור לפני השינה

השבוע מתחילים לקרוא את הספר האחרון מחמשת חומשי תורה- ספר דברים המכונה גם בשמו "משנה תורה". דברים, הוא ספר המסכם את כל אירועי בני ישראל מצאתם ממצרים עד הגיעם לארץ המובטחת, זה ספר הנאומים הגדול של משה המנהיג שהפך ממגמגם לרטוריקן סוחף ומבריק. זהו ספר המספר את הסיפור של הולדת העם היהודי מנקודת מבט שונה, מציג אמת אחרת. כמו שכבר אמרתי- אין אמת אחת ואני חושב שהיא בכלל לא קיימת.

משה, בערוב ימיו נושא את דברי התוכחה שלו לעם החדש אותו הנהיג במשך ארבעים שנה וקצת, בחלק מהדברים אותם נושא יש נימה של פרידה וטרגיות(הוא לא יזכה לדרוך בארץ המובטחת) ובחלק אחר מזהים נימה של טינה, זעם, כעס ואזהרה. משה מספר את הסיפור מהתחלה ועד הסוף שלו, הוא דואג לסלף את האמת לטובתו כשצריך, מטבעם של מנהיגים, הם לא אוהבים לצאת לא בסדר.  ש"י עגנון הסביר את זה יפה לדעתי: "גדולה אמת שאפילו מתוך השקר ניכרת"

מתוך הסרט- נאום המלך 2010

מדינת רווחה

פרשת דברים נקראת תמיד לפני תשעה באב. ביום שלישי מציינים את יום הזיכרון הזה. ימי זיכרון למינהם נועדים לספר סיפור של אסון לאומי גדול מימדים כלשהו שכבר קרה מספר פעמים בהיסטוריה ומזהיר אותנו מפני התרחשות דומה. אסון שנוגע ומשפיע בכל אחד מאיתנו בדרך שונה. תשעה באב הוא יום זיכרון של חורבן(של כמה חורבנות) שנבע לפי האמונה מסטייה מהדרך הנכונה. בשבת קוראים בהפטרה את חזון ישעיהו שבה התנבא על דברים נוראים שיקרו לעם היהודי משום שנצמדו לתפילות והפכו למאמינים הדוקים יתר על המידה ושכחו איש את רעהו, שכחו להאמין אחד בשני, הזניחו את החברים לטובת האלוהים. אפשר ואולי צריך להשליך את החזון הזה לסדר היום הציבורי של המדינה הישראלית שמחזקת את שיטת השוק החופשי על חשבון רווחתם של האנשים. מישהו פעם אמר שמדינה זה לא עסק כלכלי ונראה היום יותר מתמיד שאם לא נתעורר אנחנו בדרך לחורבן. במקום לקדש את השוק החופשי, בואו נדאג אחד לשני.

האמת על פי ירון לונדון ואוהד נהרין

סיפרתי לא אחת על החלומות שלי והאמת זה כיף לכתוב על חלומות. גם לחלומות יש מספר אמיתות. אני לא חושב שיש חלום שסופר כפי שנחווה בזמן אמת. ויש כמובן חלומות שאנחנו מעדיפים לשכוח, לברוח מהאמת. החלום שחלמתי השבוע לא רדף אותי כבדרך כלל, הוא היה לי ברור וחושב שאני זוכר כל פרט ופרט ממנו, אולי אני משמיט חלקים ואולי אפילו ממציא, אבל מרוצה מהגרסה הסופית שלו: המקום- כיתה באוניברסיטה, אווירה של סדנא, מספר הסטודנטים מצומצם, אלא שיש שני מרצים. אחד מהם ירון לונדון והשני אוהד נהרין. על הלוח כתוב בגדול שמו של הקורס-"תולדות הכרס בתרבות המערב בעת החדשה" מאון לאון מבקשים שני המרצים מהגברים בכיתה להוריד את חולצותיהם על מנת שיבחנו את כרסיהם. כולנו מורידים את החולצות והמרצים עוברים אחד אחד ומנתחים את הכרסות החשופות לעיני כל. הם מגיעים אליי, מתחיל ראשון אוהד נהרין לנתח ובשורה התחתונה אומר שלכרס שלי יש מלא השראה ונראה שהוא מתרשם ממנה מאד. אבל אז מגיע ירון לונדון חד הלשון ובעל כרס ענקית משלו, מביט לעבר הכרס שלי ואחרי כמה שניות צוחק בכל גדול ולועג לה. התעוררתי.שוב התחלתי דיאטה.

דברים מוזיקלי

כשמשה החל לכתוב את נאום פרידה/תוכחה שלו לעמו הוא הבין את מה שבעצם הבין רולאן בארת, אנחנו לא כותבים בשביל אף אחד אחר והיא, זאת אומרת הכתיבה, נמצאת במקום שאתה אינך בו. משה הבין שלא יהיה בארץ המובטחת. לפי בארת, הידיעה הזאת שאתה נמצא במקום שאתה אינך בו זו ראשיתה של הכתיבה וכאמור כך הבין משה שהחל לשאת ולספר את דבריו האחרונים לעם.

הפרק המוזיקלי של הפוסט עוסק בז'אנרים מוזיקלים שבו מדברים ואומרים הרבה דברים, כמו למשל ובעיקר הספוקן וורד והיפ הופ. ניסיתי למצוא קטעים עם טקסטים שלכאורה נכתבו עבור האחר, אבל במידה רבה מבטאים את המחשבות והאמונות של הכותב בעצמו. ניסיתי למצוא קטעים שכל אחד מהם הוא נאום תוכחה כזה או אחר. נאום שנולד מפנימיותו של המשורר לעבר אלו ששומעים אותו- אל האחר. שאפשר למצוא פה את סול ווליאמס, אורסולה ראקר ואת גיל סקוט הרון. מבין כל אלו אפשר גם למצוא את הגריים, ז'אנר חדש יחסית ומיוצג כאן על ידי שניים הסטריטס(מייק סקינר) ודיזי ראסקל וכן אפשר למצוא קטע מפרויקט הספוקן וורד הישראלי המופלא- "מילה מדוברת" ועוד.

אלפרד כהן.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ב- iCast

רשימת השירים:

  1. Outkast- B.O.B
  2. Dizzee rascal- stand up tall
  3. Saul Williams- WTF!
  4. William shatner- common people
  5. Grandmaster flash- the message
  6. Ursula rucker- rant
  7. The last poets- niggers are scared of revolution
  8. Gil scott heron- I'm new here
  9. Laurie Anderson- big science
  10. נועם וואהל- נתרחש תמיד
  11. The streets- something to hide
  12. William S. burroughs- apocalypse

במעגל נחוּגה

כשתאלם תרועת הפסטיבלים 
ילבלבו שירי אהבתי 
אני יכול לשמוח איך שבא לי 
וזהו זה החג האמיתי

נעמי שמר

 החלטתי לוותר על הסיפור האישי שפותח כל פוסט, ולא לתאר פחות או יותר את מה שחוויתי במהלך השבוע, את התחושות והתובנות שליוו אותי במהלכו, או את התכניות שלי לשבוע שיבוא. שתיקה שכזאת מונעת ממני את החופש להתבטא, כן שאירועי השבוע דוממו אותי, הפכו אותי לאילם מחשבתי ובהקצנה רבה אומר שגם הרגו אותי. יכול להיות שאני מפחד ויכול להיות שזו המחאה הקטנה שלי. לא! בעצם זה השילוב של השניים. הפחד להתבטא מבלי לפגוע באף אחד, משתק אותי ומקומם אותי בו זמנית, ראשית אין לי שום כוונה לפגוע באף בן אדם באשר הוא, אם אני מכיר אותו ואם לאו, אם אני שונא אותו ולהפך. פגיעה באדם אחר פסולה בעיניי. ומנגד, אינני יכול לנצור את לשוני מאותו הפחד, זהו הכרחי להתבטא בכתב או בע"פ, יש יגידו שזה משחרר. יכול שהפסקה האחרונה סתומה במקצת ואינה ברורה, מצטער. אני מקווה שבחלוף הימים אוכל להבהיר ולבאר את עצמי. אסיים את החלק הזה בארבע מילים ברוח התקופה-להיות עם חופשי בארצנו.

פרשת השבוע, אֱמֹר מתחלקת לשני חלקים, הראשון עוסק בתורת הכוהנים-פרטים דקדקניים על כיצד הכוהנים שהם אנשי הדת יש להתנהג, בין היתר איך להתלבש ואם מי להתחתן. והחלק השני עוסק נרחבות  בחגי ישראל, במחזור שלהם במרוצת ימי השנה, מהחג הראשון הלא הוא- פסח, דרך שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. ארצה להתמקד במונח חג.

המילה חג מייצגת את תפיסת הזמן בעולם היהודי, המשלבת בעצם בין שתי תפיסות, האחת- הזמן כציר קווי מנקודה בעבר אל נקודה אחרת בעתיד. השנייה-הזמן הוא מחזור מעגלי החוזר על עצמו שוב ושוב. הזמן ביהדות הוא מעגל החוזר על עצמו אבל לעולם לא יהיה סגור, אלא תמיד יתפתח וישאף להתקדם-ספירלה. תדמיינו לכם מחוגה שמציירת מעגלים על גבי מעגלים. החוד של המחוגה מציין את נקודת ההתחלה, את הבריאה אם תרצו והעיפרון הוא הרצף של החיים שחוזרים על עצמם במעגלים, אך מסוגלים תמיד ליצור מעגלים חדשים.

הרעיון המרכזי במסה "מעגלים" של ראלף ואלדו אמרסון שהאדם חייב תמיד ליצור מעגלים חדשים. העין היא המעגל הראשון והאופק הוא המעגל השני, כשמושג האופק נוצר עוד אופק, חדש שלא ראינו או ידענו קודם ובעקבותיו עוד מעגל: "בחיים אנו לומדים שהאמת סביב כל מעגל שאפשר לשרטט עוד אחד" התובנה המרכזית מהמסה הזאת שאדם חייב תמיד ליצור דברים חדשים, להתקדם לעבר עוד מעגל ועוד מעגל. רק כך אדם יוכל להגשים את עצמו ולהגיע למחוזות הקדושים ביותר בשדות האמונה שלו.

האדם זקוק לחגים, לאירועים חגיגיים בציר הזמן, האדם צורך אם במודע ואם בהדחקה רגעים חגיגיים, הוא זקוק להם, כל אדם מוצא עצמו במהלך חייו חורג מהרוטינה של היום יום. אני מכיר הרבה אנשים שמתעבים את החגים, אני מכבד אותם. אבל מאמין ויכול להיות שבתמימות רבה שלכל אחד יש את החג שלו. אחד מהחגים שאני הכי אוהב, זהו חג העצמאות שיחול השבוע ומכיוון שזהו אינו חג דתי יהודי מסורתי, בעיניי הוא מייצג את המשמעות של המילה חג כפי שתיארתי לעיל.

חג העצמאות, להלן יום העצמאות. מלבד היותו מסמל את השחרור המחודש של העם היהודי ואת הקמתה של מדינה יהודית חופשית בארץ ישראל, צריך לייצג לדעתי גם את הרעיון המעגלי כפי שתופסת אותו היהדות או אפילו בדרך בה ראלף ואלדו אמרסון תופס אותו, כלומר להתחדש ולגלות אפיקים חדשים. אם אתם קוראים עיתונים, ספרים או שירים, רואים טלוויזיה בוודאי תוכלו להביט מהצד בצורה המעגלית שיצרו אבותינו שעלו לכאן והקימו מדינה, אך באותה העת תוכלו להבחין שמשהו נעצר ולא משוחרר. אין עוד מעגלים שנוצרים. השאיפות כבר לא קיימות, הזדקנו, כלומר אנחנו קרובים למוות. אבל לא הכל אבוד, בשביל זה יש חגים שיזכירו לנו ויתנו לנו הזדמנות נוספת ליצור עוד מעגל ועוד מעגל ועוד מעגל…

תני לי לרדוף אותך, או שחררי אותי

בימים אלו אני משלים פערים וצופה בסדרה "עמוק באדמה", אחת מסדרות המופת של העשור האחרון. בפרק שצפיתי השבוע, אומרת קלייר, אחת מהדמויות המרכזיות לחברתה, שאנחנו חיים בעולם נגיש להכל- הכל בא לנו די בקלות, זוג מכנסיים אנחנו יכולים לקנות בקניון הקרוב ואוכל במסעדה שליד ובגלל זה אנחנו חייבים להיות יצירתיים בכל דבר שאנחנו עושים. גם במוזיקה, אחרי הכל, כולם יכולים לעשות וליצור אותה היום, אפילו אני יכול לחבר כמה צלילים. להיות יצירתי זה כבר מעבר ליכולתי. לא של ריאן לות' בעל שם הבמה- Son Lux  שאלבומו- We Are Rising  הוא אלבום השבוע שלי.

ריאן לות' הוא אמן אלקטרוניקה אקספרמינטלי מארה"ב, שמשלב כלים חיים כמו כינור, חצוצרה ובחלק מהשירים גם חליל. לכאורה מדובר בעוד אמן המשלב קלאסיקה עם מקצבים אלקטרוניים, אבל יצירתי ביותר, לדעתי מוכשר יותר מרבים אחרים. הביקורת הרעה שיש לי על האלבום הזה, דומה לביקורת שלי על עצמי, כלומר הטקסטים שלו נעים בין שירי אהבה כואבים ושורטים לבין שירים המציעים עולם טוב יותר, בכמה שמיעות זה נשמע יומרני ומתנשא ובשמיעות אחרות זה נשמע אמיתי מעין מורה דרך. כולנו זריחה אחת, נוצרנו מאותו עפר, צריכים לעשות את הדברים הנכונים ולדאוג לעניים ושם האלבום- אנחנו מתרוממים, לא תורם כל כך לתחושה הזאת שלי. נו באמת! כמעט אותה התגובה אחרי שאני כותב כל פוסט לבלוג.

אבל אז מגיע החלק השני של האלבום, שאיתו כל אחד יכול להזדהות מהשירים "פרחים" "לרדוף" ו- "ציפורניים" ומציג את היוצר כאדם הקטן והמתייסר ולא האדם המבין הבוגר שמציג את עצמו כאחד שחווה את הכל. בגלל שני הניגודים הללו שבמוזיקה של ריאן לות': הסכריני/דתי/אלוהי מול הריאלסטי/שברירי/רומנטי, האלקטרוני ממוחשב מול הכלים החיים. אלו הגורמים לאלבום הזה להתעלות מעל לכולם.

השיר שנועל את האלבום נפתח במילים: אנחנו נבנה מחדש, כל דבר שאבד. בחדשנות ויצירתיות מאבדים דברים, אפילו דברים יקרים מאד לליבנו, זהו הפחד הכי גדול שלי ושל כל אחד אני בטוח, כשהוא רוצה להתחדש, ליצור את עצמו מחדש ולסרטט לעצמו עוד מעגל. הפחד הזה, שגוי מיסודו, כי אנחנו לא הורסים, אלא בונים מחדש.

Son Lux- We Are Rising להורדה

מתעגל, אלפרד כהן השלישי.

מת

הוא אז חלם שהוא טס על גלגל 

בין עננים בוערים כחשמל 

שני מלאכים הוא חיבק וליטף 

הנביא יחזקאל ידע איך לכייף!

חיים חפר(מתוך "יחזקאל" החלונות הגבוהים)

 פסח, כשמו כן הוא חג שתמיד פסח מעליי וחלף לו תמיד מבלי לגעת בי ממש. הכרתי את המשמעות מאחוריו את החשיבות שלו מההיבטים המשפחתיים, ציוניים, פילוסופיים וכד'. פסח עבורי תמיד היה זיכרון ילדות שמורכב ממצה עם ממרח שוקולד והסרט עשרת הדיברות של ססיל ב. מיל בכיכובו של צ'רלטון הסטון. אז מה נשתנה הלילה הזה ובכן, הכל השתנה לפני שנתיים, קצת לפני פסח של 2009 הסיפור המיתי של יציאת מצרים על כל משמעויותיו וסמליו הושלכו לסיפור האישי שלי.

כך היו הדברים: חודשים לפני החג קיבלתי טלפון ממשרד עורך דין כלשהו(לא זוכר את שמו) המזכירה מודיעה לי על חוב לחברת האשראי, לחברת הסלולר ולגוף שנתן לי הלוואת סטודנטים מיוחדת ועליי לשלם אותו במיידית!! לא היה לי איך לשלם אותו ונבהלתי, הסתגרתי בתוך עצמי, כולם היו סביבי דמויות חסרות בשר, מתות מהלכות, כלוא בתוך גופי ויותר גרוע מזה-בשביה של המחשבה החופשית שלי. לא אספר כיצד נכנסתי לבור הזה.

קצת לפני פסח עיקלו לי את החשבון הבנק כך שלא יכולתי להוציא ממנו כסף, אחרי פסח כבר שלחו צו מעצר. כמו שקולי נאלם, כך גופי השתתק ולא היה לי מושג מהיכן להשיג את הכסף ואיך לצאת מהצרה הזאת. לפני שמימשו את צו המעצר לבד הלכתי לאולם בית המשפט, להוצאה לפועל, נעזר בסטודנטים למשפטים, מנסה לצאת לחופשי. חודש אחרי פסח, השופט החליט על סכום שאשלם בכל חודש במשך שלוש שנים על מנת להחזיר את החוב, בין היתר הוא אסר עלי את היציאה מחוץ לארץ. בעוד שנה מעכשיו, אסיים לשלם את החוב ואסיים את המסע הארוך הזה של יציאה מעבדות לחירות, בטח אטוס לשוודיה במסע פרטי של תחיית המת שבתוכי.

יש אמנים שיגידו שהיצירה שלהם מתה בזמן שהם מפרסמים אותה, היא כבר לא חלק מהדמיון שלהם שברא אותה, משהו בתוכם מת, אך היא מקבלת חיים חדשים בזמן שמישהו אחר חווה את היצירה שנבראה, אבל חיים אחרים. יכול להיות שאני רוצה להרוג את הכלא שבי ולקרוע מעליי את השלשלאות הלוחצים אותי ולכן אני מספר את הסיפור שמעטים מחבריי יודעים. הורג בכדי לברוא מחדש.

בשבת של חול המועד פסח, לא קוראים פרשה, במהלך הימים קוראים את מגילת שיר השירים ובשבת מפטירים בפרק בספר יחזקאל המנבא את תחיית המתים(חזון העצמות היבשות). שיר השירים, הינו טקסט המייצג את הלידה, בעוד נבואת תחיית המתים מייצג את המוות, מייד אפשר להבין שלשני הטקסטים יש קשר סמלי לסיפור יציאת מצרים ויחד איתו, מהווים רעיון אחד- של לידה מחדש, בעיניי הרעיון המרכזי של חג הפסח.

למצוא אהבה זה כמו להיוולד מחדש, על העצמות היבשות שלך נרקמות מערכת בשר וגידים מחודשת שלא הכרת ורוח נושבת בחוזקה בעולם הפנימי, מנדנדת אותו ואנחנו עצמינו מגיבים בדילוגים ובחיוכים מטופשים. תחושות שאנחנו מכירים הופכים לחדשים כאילו חווינו אותם לראשונה, ממש כמו בתחיית המתים מתחברים לגוף המוכר לנו.

למרות שנושא של תחיית המתים, העולם הבא והשארות הנפש חשוב ומשמעותי ביהדות הוא זוכה רק לשלושה אזכורים בלבד בכל התנ"ך. גם הנצרות ייחסה לחזון העצמות היבשות חשיבות רבה, כן שהנביא שלה בעצמו קם לתחייה. מפתיע אותי לגלות שרוב הפרשנים מפרשים את הפרק העוסק בתחיית המתים כמשל בעצם להתאוששות רוחנית ולאומית. הרב קוק מסביר שחזון העצמות היבשות מסמל התחדשות של העם היהודי השוהה בגולה וכד' ומוסיף פירוש חילוני ביותר שזה גם מסמל התפתחות ביולוגית/אבולוציונית ופילוסופית/סוציולוגית של האנושות.

בשיר השירים מסופר תחילה על בחורה המדמיינת את אהוב ליבה, הכל מתחיל שם, בדמיון שלנו, קצת רחוק מהמציאות, משוחרר וחופשי באמת, אולי הדבר הכי חופשי בעולם. רבי עקיבא מסביר כי שיר השירים הוא משל לאהבה שלנו לאלוהים ולכן הספר הזה קדוש. אני מעדיף לקרוא את הספר הזה דרך הפשט, סיפור אהבה בין גבר לאישה או להפך.

כמו באומנות, אנחנו הורגים בכדי לקבל משמעות וחיים חדשים. דמיון חזק הוא שיוצא את המאורע ולפעמים אנחנו מוצאים אהבה ובן או בת הזוג המחיים אותנו ונוצרת ישות חדשה. השמועות אומרות שבחודש ניסן יקומו כל המתים לתחייה ובכן אני לא מאמין לשמועות. עוד אומרים שהאביב איתו הפסח מבשרים את הסיכוי לאהבה, משהו עמוק בתוכי כן רוצה להאמין לזה, אך בכל זאת ארשום-"אז אומרים…"

סיפורי פסח

יועז הנדל בטורו הקבוע במוסף לשבת בידיעות אחרונות כתב סיפור משעשע שלא יכולתי להימנע מלא להתייחס אליו גם כאן. בשנות השמונים לקראת חג הפסח התקבצו עשרות דתיים חרדים סביב ביתו של הרב המקובל אלעזר מנחם מן שך הידוע בכינויו הרב שך, בכדי לקבל איזה שיעור קטן מהרב, הלכה חדשה לקראת החג. הם חיכו וחיכו אך הרב לא יצא אליהם. לילה אחרי יצא עוזרו של הרב שבידו קרש אסלה שבור, אותו הוא זרק מן הסתם לפח. מייד לאחר מכן עזבו עשרות האנשים וחזרו לביתם לקנות קרש אסלה כשר לפסח. צחקתי בקול אחרי שסיימתי לקרוא את הסיפור האמיתי והמוזר הזה. תהיתי עד כמה אנשים יכולים להיות חסרי מחשבה עצמית, עד כמה יכולה להיות האמונה שלהם עיוורת להגיון הפנימי, להשכלה הפרטית שהם רכשו בעצמם בחדרי הישיבות.

החופש האולטימטיבי, אינו קיים, הוא רק אוטופיה,יש יגידו אפילו פיקציה, אבל כמו כל מחשבה אוטופית שהיא, צריכים לשאוף להגיע הכי קרוב לשם ומבלי לפתח יכולות הבנה עצמית וללכת כילד אחר החלילן, תמיד נהיה עבדים, שבויים בכלא של עצמינו. הסיפור שהביא יועז הנדל בטורו הוא משל רלוונטי לחברה שלנו, שמהללת קדושים, ששוכחת כי היא רוצה לשכוח את המסרים והסמלים האמיתיים של היהדות בכלל ושל חג הפסח בפרט.

סדר פסח

אני יכול לשמוע את הכל, אלו הזמנים של "הכל" כך באמרה המאופיינת לפוסט מודרניזם נפתח אלבום השבוע שלי, אלבומם החדש של ההרכב האקספרימנטאלי הניו יורקי גאנג גאנג דאנס ששמו- "קשר עין" בעיתוי יוצא מן הכלל דלף לרשת האלבום החופשי ביותר שאני יכול לשמוע בשבוע האחרון, ומלבד הרעיון האידואלוגי העומד מאחורי היצירה המוזיקלית של הלהקה, מדובר ככל הנראה באלבום הכי טוב שהם הוציאו, יש יגידו משום שהוא הכי מתקשר עם המאזינים.

במוזיקה שלהם המתבססת על סגנון הדאנס שצמח בתחילת שנות השמונים במועדונים האלטרנטיביים הניו יורקים, משוחח עם הפרי-סטייל של אותה העת ומזכיר מאד את שאנון היוצרת ששלטה במועדונים אז ופרצה את הסגנון הנ"ל לתודעה. על הסגנון המוזיקלי הזה הם מלבישים צלילים מכל העולם, מביטים אפריקניים, דרך סאונדים אסייתים(הקול של הסולנית זורק אותי ליפן) ועד אפילו להודו.

אלקסיס טיילור(הסולן של הוט צ'יפ) הוא בכל מקום, הוא משתף פעולה באלבום של ההרכב WIN WIN  ובהרכב About Group וכן בימים אלו הוא עובד על פסקול לסרט. והוא גם אחראי על חלק מההפקה המוזיקלית של האלבום הזה שהופך אותו ליותר קומוניקטיבי. הוא גם אחראי על השיר הכי יפה באלבום- romance layers

ויש את הקליפ הזה

ויש קטעים רבים אחרים ומשובחים כמו הקטע הפותח שנמשך יותר מ-11 דקות! וקטע מעבר של שירה איטלקית שמאד מסקרן אותי אם הקטע מקורי או שמא מדובר בסמפול?על פניו מדובר בבלאגן של צלילים, חופש אוטופי. אבל יכול מאד להיות כשישאלו אותי איזו מוזיקה אתה אוהב(שאלה שאני אף פעם לא יודע לענות עליה), אני אדע מעכשיו לתת את הדוגמא של גאנג גאנג דאנס ואת האלבום הזה בפרט.

Gang Gang Dance- Eye Contact להורדה

לחופש נולד, אלפרד כהן השלישי.