וירא כי טוב – פוסט אחרון

לולא האמנתי בכל ליבי בכוחי לכתוב וביכולתי המופלאה לבטא רעיונות במלוא החן והחיוּת.. במילים אלה, פחות או יותר חשבתי לפתוח את סיפורי.

ולדימיר נבוקוב מתוך יאוש

פה צריך לבוא סיפור קטן, משהו שקרה לי במהלך השבוע שהשפיע עליי מאד או אירוע הצבוע באדום וממורקר במארקר זועק שיקרה בשבוע שיבוא. או בעצם זיכרון ילדות רחוק או זיכרון יותר קרוב, זיכרון שעיצב אותי ואפילו זיכרון כזה שלמדתי להתעצב דרכו רק בימים האחרונים. בעצם גם יכולה לבוא ידיעה מהחדשות שהרגיזה אותי או ריגשה אותי במיוחד. יכולה לבוא גם תחושה, תהייה, ציפייה וגם פנטזיה על נושא רומנטי. חלום חדש שאוסף למסע ארוך ומרתק, חלומות קדומים ורדומים. כל אלו בערך, פחות או יותר יכלו היו להירשם בפסקה הראשונה של כל פוסט במלווה מלכה. וכל זה היה בעצם רעיון של דרור, חבר קרוב שהציע לפתוח כל פוסט באחד מכל אלו. רעיון טוב! אמרתי ויישמתי.

אני מחזיר אתכם לקרוא שוב את הכותרת שאומרת את הכל. ולמרות זאת, כל מחשבה שמתרוצצת לי בראש מסתיימת בשאלה: איך אפשר לכתוב על התחלות שבליבך מתרוצצות מילות של פרידה. כן, זהו הפוסט האחרון שלי, של הבלוג מלווה מלכה. תחילה רציתי להכריז על חופשה, שאחזור עוד כמה חודשים, אבל זה הזכיר לי תוכניות טלוויזיה שבכל פעם שהמנחה מכריז על יציאה לחופשה, אתה יודע בעצם שזו סיומה של התכנית והיא לא תחזור לשדר יותר. אז זהו, זה הפוסט האחרון, תהנו.

לפני כמה מילים על פרשת בראשית ארצה להודות לאנשים שליוו אותי במהלך הכתיבה, הם בעצם "המלכה" שלי ובכן תודה לכם אמיר, יבגני, מאיה, מיכל, ליאור, איציק, הילה, ענבל, חלי, נועה, דרור וטל. ותודה לכם: לכל מי שקרא, שיתף, המליץ והגיב. המון תודה!

האישה שאיתי

אחד המשפטים הידועים והמפורסמים ביותר בספרות לקוח מפרשת בראשית. יש כאלו שיטענו שזהו המשפט הטוב ביותר שפתח ספר, אני יותר אוהב את משפט הפתיחה של אנה קרנינה. אבל יש משהו מרשים בפתיחה שכזאת שמתאר את ראשית הדברים, את ההתחלה שלהם.  פתיחה השוללת את כל מה שהיה קודם, כי בעצם לא היה שום דבר, ריק מוחלט, תוהו ובוהו. אך ההישג הספרותי של הפרשה הזאת טמון דווקא ברעיונות בה היא עוסקת בין היתר בבריאה, ביצירה, בחטא ועונשו ועוד.

יותר מהכל תפסה אותי היזדהתו של האלוהים עם בדידות האדם, כידוע אלוהים ברא את העולם ואת האדם בשישה ימים. לאחר מכן ראה כי האדם בודד הוא ורע לו, חז"ל אפילו מפרשים כי אלוהים ניסה לשדך לאדם את החיות למינהן שיהיו לו בנות זוג ללא הצלחה גדולה. לא טוב אדם להיות לבדו אמר אלוהים וברא את האישה שאיתו, את חווה וההמשך ידוע.

בדידות היא אולי התחושה שאני הכי מכיר, יותר מאהבה, אפילו כתבתי פוסט שלם על בדידות. איכשהו כתיבת הבלוג הזה בשנתיים האחרונות הפרה את בדידותי הנצחית והתחרתה בה בכל שבוע בדו קרב נקוב ומותח. המילים הקשיבו לי ושוחחתי עם תחושתיי והרהוריי תוך כדי כתיבה והאנשים שקראו את המילים כאילו היו עזר כנגדי, האישה שאיתי.

בחודשים האחרונים אני חייב להודות שלמרות שהמילים והקוראים שהיו כאמור עזר לנגדי, חשתי כי בדידותי הולכת וגואה ולפני שהים יטרוף אותי החלטתי להפסיק כי הבנתי שטעיתי. המילים והאנשים שקראו אותם לא היה האישה שלי, אלא היו הניסיון שלי להשתדך לחיות שלא מבנות מיני, הם היו החיות שמכילות את העולם שמסביבי, שהייתי צריך ללמוד לאהוב אותם כמו לחשוק באהבתה של אישה, על מנת שאבין את טעותי. וכמו ספר בראשית הייתי צריך לברוא את העולם הזה שאיתי בכדי שתיווצר ותיברא האישה שלצידי.

ומה עכשיו?

"האמן לדברו של הלב/ אין ערובות משמיים" כתב פידריך שילר בשירו געגוע ומכוון אותי בדרך החדשה הלא נודעת, הגלמודה והבודדת אליה בכוונתי לפנות עכשיו. ואולי ציפיותיי מהחיים גדולות – גדולות מידי ואין ביכולתי להגדיר לעצמי דבר לא בציפיותיי ולא במאוויי. יחד עם זאת ולמרות כל התחושות הללו, החלטתי כאמור, לפנות לדרך אחרת. שנתיים אני כותב על מה שאני לא מאמין בו מתוך ניסיון להבין מה בעצם אני לא מאמין בו ועכשיו הזמן לכתוב על הדברים שאני כן מאמין בהם, במוזיקה, בקולנוע, בספרות, בשירה וגו'. בדברים שמרגשים ומרטיטים לי את הלב. לא הייתי אומר  שהחלטתי להפסיק לכתוב. אני פתוח לכל הצעה שהיא.

הסעודה האחרונה

לפני שנתיים כשהתחלתי לחשוב על הבלוג הזה ומה יהיה בו ועל מה אני אכתוב, ידעתי בוודאות שאוכל יהיה בו, שאמליץ על מתכונים, בלוגים של אוכל ועוד. הייתה זו מיכל שעוררה בי הכישרון הזה לאוכל לאפות עוגה ולהתעסק עם כל המרכיבים. ולמרות שעשתה זאת ללא ידיעתה, אני מודה לך על כך, עד עצם היום הזה. אחר כך עם הזמן הבנתי שאין מקום לאוכל בבלוג הזה וויתרתי עליו. במהלך השנתיים בעזרתו של חברי אמיר צילמתי שני מתכוני וידאו כשאני מגיש פרי מוחי הרעב. החוויה, הייתה מדהימה. התוצאות, אם עוד לא ראיתם לפניכם.

 

כיער של עצים מתים

במאמר שקראתי בניו יורק טיימס סיינס הסבירו מדוע יערות של עצים מתים יכול לגרום לשריפות גדולות יותר ומזיקות בהרבה מאלו של יערות עם עצים חיים ושוקקים. ההסבר העיקרי היה שקרינת השמש מגיע בקלות יותר לעשבים שוטים, מייבשת אותם וחושפת אותם לרוח שהיא יודעים מביני דבר, אחת הגורמים העיקריים לפריצת שריפות בכלל.

מייד דימיתי ברוחי את המצב להאזנה למוזיקה אצלי בשנה האחרונה. 2011 תיזכר כשנה מתה במובן מסוים, בלי חידושים, בלי יציאות מרגשות וגדולות . המוות הזה של המוזיקה חושף אותה לשריפות וכל דבר בינוני ופחות מזה נדלק באש גדולה מפיח תקוות שווא. האמת היא שמאד היה קשה לי להתרגש ממוזיקה השנה.

ולמה אני מספר את כל זה בפוסט האחרון שלי, כי מוזיקה זה הדבר החשוב לי מכל, יותר מאוכל ויותר מהמילים. כשעברתי לתל אביב רציתי להיות מבקר מוזיקה, ניסיתי כל דרך אפשרית ולא הצלחתי, יכול להיות שלא ניסיתי יותר מידי ויכול להיות שאני לא טוב גם בזה. מה שכן הבלוג הזה לא היה קיים ללא המוזיקה שבו.

השבוע בחרתי שירים שעוסקים בדברים הראשונים שנבראו: אור, שמיים, ים, פירות, חיות, שמש, ירח, ציפורים ואת יום השבת. את האדם לא הכנסתי למיקסטייפ, כי הוא קיים בכל שיר ושיר. תיהנו.

אפשר להאזין ב – iCast

ואפשר להוריד כאן

אלפרד כהן, השלישי.

רשימת השירים

  1. The rolling stone – shine a light
  2. Creedence clear water – it came out of the sky
  3. Low – walk into the sea
  4. Electrelane – at sea
  5. Galaxie 500 – decomposing trees
  6. St. vincet – neutered fruit
  7. Peter Doherty – new love grows on trees
  8. TV on the radio – staring at the sun
  9. Jay reatard – there is no sun
  10. Nick cave & The Bad Seeds – Jesus of the moon
  11. John maus – hey moon
  12. Jason lytle – birds encouraged him
  13. Coco rosie – animals
  14. Massive attack with Damon Albarn – Saturday come slow

האשם תמיד

קיימת הנאה בהאשמה עצמית. מרגע שהאשמנו את עצמנו נדמה לנו כי לזולתנו אין עוד זכות להאשימנו.

אוסקר ויילד

 אין לי זמן להיות בדיכאון, אני צריך לשטוף כלים, להכניס את הבגדים למכונה, להוציא אותם לתלות אותם ולקפל אותם בחזרה לארון. אין לי זמן לחלום אני צריך ללכת לסופר לקנות מצרכים, להכין ארוחת צהריים, לאפות עוגה. אין לי זמן להודות באשמה, אני צריך לצחצח שיניים, להתקלח, לסדר את הזקן לבחור בגדים ללכת לעבודה. אני לא זוכר מי בדיוק אמר את זה לאנשים במעמד מסוים לא יכולים ליצור לעצמם חיים עם מאפיינים של דרמה ולכן הם רואים סרטים או עוקבים אחר החדשות.

אין לי זמן לפנטז אני צריך ללכת לדואר לשלם החשבונות, לבית מרקחת לקנות כדורים נגד כאבי ראש. אין לי זמן להרגיש אשם אני צריך לתקן את הפנצ'ר בגלגל של האופניים, לבחור מתנה ליום הולדת של מכר. ולמרות כל זאת אני יודע שהחיים לא יכולים להיות רצופים מהלכי עלילה והנפש לפעמים מעדיפה להתייצב במקום להתהפך. אבל משהו מעיק על מצפוני וכן הייתי רוצה להיות בדיכאון לפחות ליום אחד.

וַיִּקְרָא, הספר השלישי מבין חמשת חומשי התורה הוא ספר מקצועי המתאר את מלאכת הקרבת קורבנות והמזבח באוהל המשכן ולימים בבית המקדש. מנהגים קדומים שהיו נהוגים באותם זמנים וכיום הם אינם רלוונטיים ולא מחוברים למציאות. הפרשה מסודרת בצורה דיכוטומית של החטא ועונשו. ביצעת עבירה כלשהי עליך לשלם ולשחוט איזו חיה ולהקריב אותה לאלוהים וזאת מבלי לסלף את הרעיון של הקרבת הקורבן, מבלי להפוך אותו לאמצעי מאגי או מכני.

הייתה תקופה בהיסטוריה שתחושות אשם של אדם פרטי או חברה היו כנירוזה ממש, הפרעה פסיכולוגית באישיות של אדם מהרחוב או של מדינה. תחושות אשמה כחלק מהכרה קיומית. לעיתים מרגישים אשמים גם אם לא עשינו שום דבר רע, אבל היום המנגנון הזה של המצפון הפך לשחוק ובלתי מאיים. יש בינינו הרבה אנשים רעים שלא מרגישים אשמים וזאת למרות שיש להם את כל הזמן להרגיש כאלו. הם לעומתי, במעמד אחר שלא צריך לשטוף כלים או לשלם חשבונות בדואר.

אז נכון שלשחוט חיה זה אקט חשוך ופרימיטיבי, אך הצורך הפילוסופי/ חברתי שבמעשה הזה רלוונטי מתמיד. לפעמים אנחנו שוכחים את המשמעות הפנימית של הדברים כשאנחנו משליכים עליהם את מימד הזמן.

the guilt of the artist

מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו אומר אני אשם ומתחרט על מעשיו ועל כך אני צריך להיענש ולהיטהר, אבל כשהוא באמת מתכוון לכך ומאחורי הדברים הללו לא עומדים אינטרסים פוליטיים וזו לא הפרעה פסיכוטית נרקיסיסטית. לפי הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית אני אמור לדאוג, מי שמבקש לברוח מאשמה קיומית, חיים חסרי משמעות ושטחיים ימצא את עצמו מפתח אשמה נירוטית הגורמת לתחושה כי קיומו של האדם בעולם שקרי והוא עשוי להתאבד. אני דואג כי החברה שלנו כרגע בורחת מהאשמה הקיומית, האם אנחנו בדרך לסוף?!

לסיכום, אזכיר שבפרשה הזאת מתוארים שורה של חטאים ומעשים רעים שעליהם יש להיענש ואז לשחוט חייה ולהעלות אותה למזבח והמקרא לא פוסח על המנהיגים אותם הוא מכנה נשיאים או כוהנים, הוא שם אותם בראש הרשימה ומדגיש אותם יותר. כי הם אולי יותר מכולם תמיד צריכים להרגיש אשמים.

סיפורי סבתא

סבתי היא חברת ילדותי

האהובה עלי ביותר..

(מתוך רובינזון מאת אורהן ולי קניק)

למרות שהיא לא אשמה בכלום, סבתא שלי תמיד תצהיר שהיא האשמה בכל מצב שהסתבך, בהתחלה חשבתי שזה סוג של לקחת אחריות. ככל שעבר הזמן הבנתי שסבתא שלי ברוב המקרים לא אשמה בכלל, את המקרים הבודדים שהיא כן, לדעתה אי אפשר לתקן, "הכל משמים" היא אומרת ואותי זה מרגיז. סבתא שלי כמו כל אדם טעתה במהלך חייה בכל מיני בחירות או מהלכים שעשתה, אבל אפשר לתקן. את זה סבתא שלי לא מכירה לא לימדו אותה. צריך להיענש זה נכון והכרחי אבל אחרי העונש מגיע עוד שלב, שבו מתחילים מחדש. אם סבתא שלי הייתה יודעת לקרוא, הייתי נותן לה לקרוא את החטא ועונשו של דוסטויבסקי שבו הגיבור רסקולניקוב למד שהוא חטא ויותר מכל שאפשר להתחיל את הכל מחדש. במרומי גילה ומנסיבות מחלתה סבתא שלי אפילו לא מוכנה להקשיב לי ואני לא מאשים אותה בכלל.

אשמות מתוקות

כתבתי על זה בעבר והפעם אני מפרט יותר: בשנת 2003 התחלתי דיאטה, שקלתי אז 140 ק"ג כעבור שנה הורדתי 40 קילו ואחרי עוד חצי שנה הורדתי עוד 5 ק"ג ומאז חיי הם סוג של מלחמה כשבתקופות מסוימות אני מעלה 10 קילו ובתקופות אחרות אני מוריד אותם, משחק עם הגוף שלי. וכל מי שעשה דיאטה בחייו מכיר את תחושות האשמה שתוקפות אותך באותו רגע שאתה דופק שוקולד בלי חשבון ואז ממש אחר כך מזמין פיצה והכל נהרס ואחרי שלכאורה שבעים, מציפים את הנפש מלבד אותם רגשות אשם, כי אליהם מצטרפים רגשות של שנאה עצמית קיומית ואתה מפחד להביט במראה, מפחד להתלבש ומפחד לצאת החוצה. אחרי כל כך הרבה שנים של דיאטות אפשר להגיד שגיליתי את הסוד- איך לא להרגיש אשמים כשמפרים את חוקי הדיאטה. יום אחד בשבוע אני מרשה לעצמי ולא חונק את עצמי ברגשות אשם ואם בשאר הימים בא לי שוקולד אני מתחלק איתו עם הסובבים כך שלפעמים נשארה לי רק קובייה אחת וזו בכלל לא מזיקה, היא אפילו מועילה.

אף אחד לא מכיר אותי בבית

אז מה במיקסטייפ הפעם? שיר חדש לאלבו שדי חוזרים על עצמם. קולד קייב האמריקנים ממשיכים להוכיח ששנות השמונים עדיין כאן, אחריהם ריינבאו ארביה משוחחים עם הפופ השוודי של הנייפ. הזמרות אנה קאלבי וליקה לי מתחרות מבלי שהן יודעות על הלב שלי ושיר קטן צנוע ומרגש של אלכס טרנר סולן הארקטיק מנקיז ועוד ועוד. תורידו זה בחינם. שעה של מוזיקה טובה, בהתחייבות.

מיקסטייפ מלווה מלכה מס.20 להורדה

שיר השבוע שלי

רשימת השירים

  1. Cold cave- confetti
  2. Rainbow arebia- nothing gonna be undone
  3. Lykke li- Jerome
  4.  Mind spiders- don't let her go
  5. Sweet thing- change of seasons
  6. Telekinesis- I cannot love you
  7. Xylos- not enough
  8. Here we go magic- hands in the sky
  9. Kurt vile- society is my friend
  10. East river pipe- backroom deals
  11. Ethan gold- they turned away
  12. Alex turner- stuck on the puzzle
  13. Anne calvi- no more words
  14. Noah and the whale- old joy
  15. Elbow- lippy kids

 

התנפצות

בלי לדעת מה מקום הוא מקומנו,

אנו פועלים מתוך זיקה לכל.

האנטנות מרגישות את האנטנות,

ומרחקים ריקים יוליכו את הקול…

ריינר מריה רילקה

 כשהייתי ילד קטן דיברתי רבות אל אלוהים כאילו היה הוא מעין חבר דמיוני שלי ותמיד ביקשתי ממנו עזרה, שיעזור לי במבחנים, בהצעת החברות שלי לילדות שאהבתי, ביקשתי שזה יצליח, אני אעשה את שלי ואלוהים יעזור לי מלמעלה, הייתי משוחח עמו בלילה שלפני כל מבחן שהייתי צריך לעמוד בפניו, פעמים רבות חשבתי שהוא אכזב אותי והיו גם פעמים שזה גם הצליח. אחר כך הפסקתי לדבר עם אלוהים, כי הפסקתי להאמין בקיומו. עם השנים הבנתי שהשיחות הללו היו למעשה הדיאלוג שלי עם קולי הפנימי.

השבוע קראתי שהרמב"ם אוסר לחשוב על אלוהים, להגדרתו מחשבה על אלוהים היא חטא וזו למעשה עבודת אלילים והאדם המאמין תמיד עומד במבחן הפרדוקס הזה. נטיית הלב שלי לא להסכים עם הרמב"ם, אך מאידך השיחות שלי עם עצמי כיום, מאד-מאד מזכירות לי את השיחות שלי אלוהים בילדותי. אלפרד כהן שוב מבולבל.

פרשת כִּי תִשָּׂא היא פרשה דרמטית במיוחד, חטא עגל הזהב עומד במרכזה. את אותו עגל שיצרו בני ישראל בהנהגת אהרון הכהן, שבר משה כשירד מהר סיני, באמצעות שני לוחות אבן עליהם היה חקוקים כידוע עשרת הדיברות ועל האקט הזה של משה הייתי רוצה להתמקד.

קרה לכם פעם שהשלכתם חפץ כלשהו בעוצמה שמונעת מזעם , ששברתם חפץ מתנפץ(או לא מתנפץ) שכזה בכוונה לבטא את כעסכם, קרה לכם? הייתם מעורבים בסצנה של השלכות חפצים אחד אל השני, שרציתם לפגוע באותו אובייקט אליו נשלך החפץ. לרוב מדובר בסצנה של בגידה, בין אם זו בגידה בעצמינו בדברים שאנחנו מאמינים ובין אם זה מישהו אחר שבגד בנו. כמו אותו עיתונאי עירקי שהשליך לעבר נשיא ארה"ב דאז את נעליו, כמו אותו פלוני שהשליך אף הוא את נעליו לעבר שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש. בני ישראל בגדו באלוהים ובמנהיג שלהם, לא היה בהם את אורך הרוח להמתין לשובו של משה מהר סיני ולכן, כאמור השליך את לוחות הברית לעבר אותו עגל זהב וניפץ אותו.

בגידה היא משבר באמון, אדם משליך את עצמו למוות מהגג של עזריאלי כי הוא הפסיק להאמין בחיים שלו, הרבה אנשים הפסיקו להאמין באלוהים כי הם חשו נבגדים. לא אחת אני מוצא את עצמי מדמיין אותי משליך את כוס הקפה שבשולחן לעבר הטלוויזיה כאשר אני נחשף לעוולה חברתית או לאיוולת מדינית. אני רוצה לשבור משהו. כשאני ממש כועס הייתי רוצה להפיל את ארון הספרים שלי ולהשליך את כל תכולתו לכל עבר. מעין ביטוי פיזי של ניפוץ הרוח או הנפש.

אני חושב שנוצר משבר אמון ביני לבין האלוהים והיהדות בשל התנגשות הערכים. אני מחשיב את עצמי אדם הומאני, כלומר מעמיד במרכז את האדם ואת היחסים בין בני אדם, בעוד היהדות סוגדת לאל שלה, היא מעמידה במרכז את האלוהים. גם ישעיהו לייבוביץ שהגותו הפכה להיות מעין מורה נבוכים של חיי, חשב כמוני ואף טען שאין דבר כזה מוסר יהודי.

אך מנגד עומדים הסיפורים היפים אליהם אני מתוודע בכל שבוע שיכולים לחזק את המוטיב ההומאני-מוסרי ביהדות, כמו למשל אותו סיפור עבדות, עיקרון החלשים וכמובן עשרת הדיברות. לא אחת ציינתי כמה אני מעריץ את דמותו של משה שבמקום מסוים חשב אולי כמוני שלא האלוהים הוא המרכז, אלא האדם ולכן שבר את לוחות הברית על עגל הזהב ויתרה מכך נלחם בחרף נפשו וכבודו על בני ישראל מול אלוהים שויתר ורצה להחליף את העם.

חופש הביטוי הוא עקרון חשוב בחירות של האדם בחברה, הערך העליון והשבוע הוא הועמד באור הזרקורים כאשר הועלתה ההצעה לחוק בכנסת להעניק חסינות לדרשות ולהוראות ההלכה של רבנים. רעיון זה קומם אותי, לא משום אותה חסינות לרבנים(זו התנגדות פופוליסטית ודמגוגית), אלא משום שרעיון חופש הביטוי נפגע. לכל אחד במדינה דמוקרטית יש את הזכות להתבטא בצורה חופשית, רק שדבריו לא יפגעו באנשים אחרים ולא צריך להעניק חסינות משפטית לעקרון החשוב ביותר מדינה חופשית. המשפטיזציה המתפשטת במדינה שלנו כמגיפה חסרת מעצורים היא אור חזק שמסנוור אותנו ומזהיר מפני תחילתו של תהליך של כרסום הערכים המוסריים של חברה המתיימרת להיות חופשית.

וואלה אוכל ויה מלווה מלכה

מזמן רציתי לשתף את המתכון הזה לעוגת חלבה פיסטוק שלי והשבוע המתכון עלה בוואלה אוכל עם סיפור רומנטי ועצוב, אך גם ישן. כשקראתי את האייטם בוואלה אוכל הבנתי שהעוגה הזאת צריכה לקבל שם-עוגת "אמלי קיין"   אותה אהבה שלא עוזבת אותך עוד מימי התיכון. את המתכון המלא תמצאו כאן. ויש אפילו טוקבקים חמודים. אחת הציעה לי להסתפר. אחת אחרת רשמה שהיא אפילו היא התאהבה בי. אם לא הייתי בדיאטה הייתי אופה את העוגה הזאת, כל שבוע.

Win win situation

מיקסטייפ חדש להורדה. ככל שעוברות השנים, אני מוצא את עצמי מקשיב למוזיקה מבלי להתייחס לשם המבצע, מקורו וכד'. זה יותר מעניין ככה, אני מגלה יצירות מוזיקליות מענינות מוזיקה שמחפשת את עצמה או אפילו מוזיקה מגובשת ומודעת לעצמה. והכי חשוב מרגשת. שיר השבוע שלי מארח את סולן של אחת הלהקות שאני הכי אוהב, אבל כששמעתי אותו לראשונה לא התייחסתי לכותרת. אחר כך זיהיתי את קולו של אלקסיס טיילור מהוט צ'יפ. מדובר בשיר מרגש במיוחד עד לכדי הצטמררות הגוף. אני לא יודע אם לנצח אשאר איתך, אבל אני מאמין בך.

בשאר השירים תוכלו למצוא את הסטרוקס, לואו ופי ג'י הארווי הוותיקים. את ג'וקהבוקס שמזכירים לי Tv on the radio ועוד ועוד. מומלץ להוריד ולהקשיב

מיקסטייפ מלווה מלכה מס.19 להורדה

אלפרד כהן, השלישי.

רשימת השירים

  1. Cold cave- the great pan is dead
  2. Jookabox- drops
  3. The strokes- under cover of darkness
  4. Cloud nothing- all the time
  5. The dritbombs- shari vari
  6. La resistance- isolation
  7. Chapel club- all the eastern girls
  8. Papercuts- I'll see you later I guess
  9.  Toro Y moi- Elise
  10. tUnE yArDs- bizness
  11. Panda bear- last night at jetty
  12. Pj Harvey- England
  13. Low- try to sleep
  14. Chase & status- midnight caller
  15. WIN WIN-interleave with you(feat. Alexis taylor)

לא לנשים בלבד

אחרת ממנה אנוכי

שונה מִניבָה גם ניבי

אך כמותה כמהה בין צללים

אעמוד אדבר על ליבי

יוכבד בת מרים

 לפני שנים רבות(בשנות ה-50) התקבלה החלטה די תמוהה בעיניי- אישה אשר יולדת את תינוקה בביתה אינה זכאית לקצבת ביטוח הלאומי. השבוע שמעתי על אישה אמיצה שהחליטה ללדת את בנה הבכור בביתה, "על המזרן כאן בסלון" היא תארה את זה ועכשיו היא יוצאת במאבק נגד ביטוח הלאומי לקבל את הקצבה המגיעה לה, אחרי הכל מגיל 18 כל אחד מאיתנו מפריש להם סכום כסף שאולי בעת הצורך נזדקק לו. תגובת משרד הבריאות לאותו סיפור הייתה שרוב הנשים המחליטות ללדת בביתן הן נשים אמידות ולא זקוקות לכסף, 1655 שקל ליתר דיוק. מצחיקה התגובה הזאת, מה הם חושבים לעצמם שם במשרד הבריאות.

השבוע לפני 2010 פחות או יותר שנים לפי הנצרות נולד ישו, הוא נולד בבית. השבוע גם קוראים את פרשת שמות, בה מסופר בין היתר על לידתו של העם היהודי, לידת המנהיג שלו, הוא נולד בבית הוריו.

לפני הכל, אני מזמין אתכם להצטרף לעמוד הלייק של מלווה מלכה בפייסבוק, כדי שתוכלו במהלך השבוע להיות מעודכנים במוזיקה הכי טובה, במתכונים מגוונים וגם בנושאים על סדר היום הציבורי(או שלא נמצאים בסדר היום הציבורי) שמטרדים אותי. לייק?

פרשת שְׁמוֹת היא פרשה פמיניסטית, היא פרשה על נשים, על הכוח שלהן להניע את גלגלי העולם ולשנות אותו. פרעה מפחד מהאיום הדמוגרפי של העם העברי השוכן בארצו ואחרי שהוא מעביד אותם לעבדות פרך, הוא מצווה שכל בן זכר עברי שנולד יומת והוא ממנה את שתי המיילדות שפרה ופועה, לאכוף את הצו שלו, אלא שהן לא ממש אוכפות את זה. פרעה זועם והן ממציאות תירוצים וכך ניצלים הרבה בנים זכרים, כך ניצל משה, המנהיג שיבוא.

גם אמא של משה מחליטה לשמור על חיי ילדה החדש ובוחרת להצפין אותו בתיבה אטומה אותה תשליך ליאור, בתה הקטנה מרים תשגיח על תיבה תדאג שתגיע לחוף מבטחים. את התיבה מוצאת אישה, בת פרעה נסיכת מצרים שמשתה את משה מן היאור והצילה את חייו והולידה את המנהיג הגדול של העם היהודי. אחרי שמשה גדל, הפך לנסיך והרג מצרי הוא נמלט ממצרים שם הוא עוזר לבנות יתרו שנתקלו בקבוצת גברים רעים. אחת מהבנות, ציפורה, מדווחת לאביה יתרו על מעשה הצדק והמוסרי של משה. אחר כך הם מתחתנים. פרשה של נשים חזקות, נשים גיבורות.

אנחנו לא יודעים אם יש אלוהים, אבל אין ספק שיש נשים, ציטוט המיוחס לוודי אלן. במעט מן המקרים אני יודע שיש אלוהים וכשזה קורה לי, אני כבר חושב שהוא אישה, היא זאת אומרת האלוהים תמיד נמשכת לגברים שיש להם חזון, קרי אברהם, משה, דוד המלך ועוד ומדריכה אותם איך לשנות את העולם. סימון דה בובואר כתבה בתחילת הרומן שלה עם ז'אן פול סארטר, שאהבה היא אמונה דתית שמזניחה את החיים הפרטיים של האישה:"…היא קוראת את הספרים שהיא קוראת, מעדיפה את התמונה והמוזיקה שהוא מעדיף, היא מעוניינת רק בנופים שהיא רואה בתוכו" כמה שנים לאחר מכן היא כינתה את התחושות הללו שביטאו את הלך רוחה כ-ישות תפלה ו-טפילות אינטלקטואלית, היא שכחה את עצמה. לדעתי זה מה שקורה למרבית הנשים אם באהבה ואם בכלל, הן שוכחות את עצמן, חדלות להתקיים בזכות עצמן וחבל כי אתן האלוהים.

החרדים יראים מנשים, הם שמים אותן בקומה השנייה בבתי הכנסת מאחורי וילון, אוסרים עליהן להתהלך ברחובות ומפרידים אותן באוטובוסים, הם מפחדים מהן כמו שהיו מפחדים מאלוהים(עוד הוכחה שאלוהים היא אישה), מפחדים מהיצר שלהם, מפחדים לגעת בהן ושומרים מרחק. מונעים מעצמם לשמוע אותן שרות. יחד עם זאת הם לא יכולים בלעדיהן אחרת איך יקיימו את מצוות פרו ורבו. מגעיל ומקומם אותי היחס שלהם לנשים. אישה היא לא העבד של העבדים, היא תראה לך את המשמעות של החיים. אישה היא האלוהים.

אלבום השנה של מלווה מלכה Hot Chip-One Life Stand 

עוגת הוט צ'יפ 

מה צריך

200 גרם חמאה

כוס סוכר חום

שלוש ביצים

שתי חפיסות שוקולד מריר

2 וחצי כוסות קמח

כף אבקת אפייה

כפית אבקת סודה לשתייה

כפית תמצית וניל

קינמון

ציפורן

-רוטב קרמל טופי בגרסת הוט צ'יפ:

כוס סוכר

חצי כוס שמנת מתוקה

חצי כוס מים חמים

מעט ברנדי

איך עושים

שמים בקערה הקמח, אבקת אפייה, אבקת סודה לשתייה, סוכר חום, קינמון, ציפורן, ביצים ושוקלד צ'יפס וממקססים לבלילה אחת אחידה במשך 7-10 דקות. שופכים את הבלילה לשתי תבניות אינגליש קייק ומכניסים אותם לתנור ל-40 דקות בחום של 180 מעלות.

10 דקות לפני שמוציאים העוגה מהתנור מכינים את הרוטב לעוגה. מחממים בסיר את הסוכר שמנת, מים והברנדי למשך 10 דקות עד שנוצר מרקם אחיד ולבן(אפשר לעשות את הקרמל בדרך הידועה, אבל אני מעדיף אותו רטוב כמו רוטב).

מוציאים את העוגה מהתנור, פורסים אותה ושופכים מעליה את הרוטב קרמל טופי.

אפשר לבזוק שקדים או אגוזים קצוצים מעל.

הושיטו לי את אהבתכם

שלושה דברים, אני צריך בחיים שלי: אישה, עוגה ואלבום של הוט צ'יפ, את השניים האחרונים השגתי השנה, אישה קצת יותר קשה להשיג. שמו של האלבום- one life stand מסכם את הרעיון הכללי של האלבום, רעיון של אחדות ואהבה ואפילו יש בו רגעים מעט דתיים. אבל בסה"כ האלבום הוא על הצורך הבסיסי של כל יצור אנושי להיות ביחד ולאהוב, לכאורה רעיון מיושן כזה ששייך לתקופות בהם אבא שלי היה תיכוניסט על סמים, אבל הוט צ'יפ דואגים להגיש אותו בצורה הכי עדכנית שיש. ואתם יודעים מה? השנה למדתי שזה הדבר הכי חשוב שיש, להיות ביחד.

הסול הלבן, המלודיה האלקטרונית, הFאנק המרגש. הקולות המנוגדים של הזמרים המובילים, הטקסטים הברורים מאד יוצרים תמהיל של שירים מדויקים ויותר מהכל מרגשים. בשיר "סלאש" הם מסכמים את האלבום הזה יותר מכל ביקורת טובה אחרת שנכתבה עליו השנה : " עכשיו כשאנחנו מתבגרים, יש יותר דברים שאנחנו חייבים לעשות, יש שירים שאנחנו צריכים לזכור, שירים שמזכירים לי, שהאהבה שלי איתך. ככל שאני מתבגר(עוד מעט בן 30) אני מבין שלהוט צ'יפ יש הרבה שירים משמעותיים עבורי, שירים שמזכירים לי אנשים מסוימים ותחושות ורצונות.

Hot chip- One Life Stand להורדה

שיר השנה

ראשית, את השיר הזה שמעתי הכי הרבה השנה. שנית, את השיר הזה הכי הרבה שרתי לעצמי למראה, שרתי בזמן נסיעה, שרתי בלב ואחרון, השיר הזה הוא מעין פנייה לאותה אישה. הוא היה איתי ברוב ימות השנה שחלפה. Take it in   של הוט צ'יפ הוא שיר השנה שלי.

ג'ו גודארד שר את הבתים בקולו הנמוך והחם, אלכסיס טיילור שר את הפזמון בקולו הגבוה והנוגע (גודארד גם מצטרף אליו בפזמון) הגיטרות הפאנקיות המתלוות לביטים האלקטרוניים. נשמה בגוף של אלקטרו-פופ. זהו שיר על אדם שרעב לתשוקה ולאהבה(כמוני) הוא מרגיש שאובד לו הזמן, שאוטוטו בערת התשוקה תפסיק לבעור, הוא רוצה תשומת לב, הוא רוצה שיאהבו אותו(כמו כולנו) והוא דואג להצהיר שהלב שלו יכול לעוף רק אם תכניסי אותו פנימה. אם הייתה אישה בחיי, בטח הייתי מבקש ממנה שתיקח אותי פנימה.
hot chip-take it in by alfredico

להתראות בשנה הבאה, אלפרד כהן השלישי.

למען עתיד ילדינו

הו, ראש זהב כל מכאוב חלף לו!

רק החדווה קיימת בשעה

האחרונה, ואני החדווה הזאת והסוד

שלא יכול עוד להיאמר.

פול קלודל

 אחת השאיפות שלי בחיים זה להוציא מקבץ סיפורים קצרים לאור ומה אני עושה בנידון? לא ממש הרבה, מתעצל. פעם כתבתי על אדם בן 27 שמכין מסיבת יום הולדת ענקית וגם רושם צוואה ויוצא באותו הלילה שנגמרת המסיבה להתאבד, החיים שלו לא הולכים לשום מקום ומחליט שכדאי להיפרד מהחיים, בסוף הוא התחרט איפשהו הגיבור של אותו סיפור קצר הייתי אני עצמי. היום אני כותב עוד סיפור קצר על אותו אדם 27 שנים אחרי, הוא בן 54 יושב על מיטת החולים, סרטן הריאות, ימיו האחרונים בהחלט, שלושת ילדיו קוראים לעורך דין להכין את הצוואה ואין לו שום דבר להוריש, אבל כלום. הפעם אני כותב את הסיפור הזה מתוך הפחד שלא יהיה לי כלום לתת לדור הבא, לילדים ולקרובים שלי. שנזכה לחיים ארוכים.

פרשת וַיְחִי היא הפרשה האחרונה של ספר בראשית והפרשה הראשונה המספרת את הגלות הראשונה של בני ישראל מחוץ לכנען בארץ גושן שבמצרים. שני אישיים חשובים מתים בפרשה הזאת, יעקב ובנו האהוב יוסף, אבל היא נקראת ויחי, מלשון חיים משום שאלו השנים שבהם חי יעקב במצרים(17 במספר) עם כל ילדיו ועם עם יוסף בפרט, אלו החיים שהוא "חי" באמת. לפני שהוא מת הוא מברך את נכדיו בניו של יוסף ואת שאר ילדיו כל אחת מקבל ברכה בסגנון שונה, ברכה המבטאת את המחשבות מהעבר, הרצונות לעתיד מבניו.

לפני המוות אנחנו מתמלאים ברגשות אשם, את זה אני יודע מספרים סרטים ומכתבות בטלוויזיה, אבל אני כן חושב זה נכון, אם תנסו בצורה זו או אחרת לחשוב שמחר אתם כבר לא תחיו מהר מאד תגיעו למחשבות מהסוג של מה לא עשיתם בסדר. מנגד רובנו מכירים את הסיטואציה בה מישהו קרוב אלינו מוצא את מותו, אז אנחנו אלו שמתמלאים ברגשות אשם, מה לא עשינו בסדר ורוצים איכשהו לתקן. כך הרגישו בני יעקב כשאביהם ואחיהם יוסף מתו. האשמה נובעת מאותו סיפור מכירת יוסף למצרים, הסוד הגדול שאביהם לא יידע. עכשיו הם נשארים לבד בעולם מבלי מישהו שיכוון אותם, הם אבודים ויהיו כאלו עד שיבוא משה.

כשאני שומע מנהיגים כשאומרים "…למען עתיד ילדינו" אני מתקשה להאמין למנהיגים הללו, למעשה הם משחררים סיסמאות שנועדו להרגיע את הציבור ובפועל הם לא מבצעים אף מהלך מכונן שישפיע בצורה זו או אחרת על העתיד. אבל גם כשאני האדם הפרטי, חושב מחשבות מהסוג של מה אני יכול לתת לילדים שלי, אלו שיבואו בעתיד, אני מרגיש קצת מזויף, כי כרגע אין לי באמת לתת להם ואני לא עושה שום דבר בנידון ואז מציפים אותי מחשבות כמו בשביל מה להביא ילדים בעולם, אין לי הון שצברתי, אני לא כזה חכם והייתי רוצה באמת שיהיה להם כיוון, שלא ילכו לאיבוד. כמו שכתב יואל הופמן באחד מהספרים הטובים שקראתי השנה-מצבי רוח: "כשהולכים לאיבוד, הולכים באמת לאיבוד, כלומר הולכים למקום שקרוי איבוד…גם ילדים הולכים לשם אבל בדרך כלל הם בוכים עד שמישהו מחזיר אותם. זקנים לעומת זה, הולכים לשם ואינם מביטים אחורנית"

סיפורי סבתא

לפעמים אני חושב שסבתא שלי ממשיכה לחיות רק בגלל מחשבה אגואיסטית, היא ממשיכה לחיות בגללי, היא רוצה לראות אותי מתחתן ומביא ילדים כמובן, אבל מסתבר שזו רק אחת מכמה הרבה סיבות שסבתי החולה ממשיכה להחזיק מעמד ולחיות. סבתא אמרה לי שהיא מפחדת למות, למרות שהיא תמיד מרגיעה אותי ואומרת שהמוות זה חלק מהחיים. שאלתי אותה מה היא חושבת שיקרה אחרי שהיא תמות וגם על לחשוב ולהתעסק בזה היא מפחדת. ממה את מפחדת התעקשתי להבין. היא מפחדת שיהיה בלאגן, שהבנים שלה יריבו על הירושה, שילכו לאיבוד ואז הבנתי אותה. הדודים שלי, הבנים של סבתא כל כך תלויים בה, היא הדבק של המשפחה והיא צודקת. יעצתי לה להכין אותם ליום שאחרי, כמו שהיא עושה לי לפעמים, אבל גם זה מפחיד אותה. לא הייתי רוצה שהילדים שלי ילכו לאיבוד בגלל שאני מת.

סיפורי מרק

ועכשיו למשהו אחר לגמרי, כשהייתי קטן שנאתי שמאכילים אותי במרק, חשבתי שההורים שלי מתעצלים להכין לי אוכל אמיתי, הדבר הנוזלי שנקרא מאכל לא שכנע אותי במיוחד. כשיוצא יום כיפור במשפחה שלי מכינים מרק עוף כארוחה ששוברת את הצום, למרק הזה יש מעמד רם בקרב בני משפחתי, מעמד אותו אני מתקשה להבין. כשעזבתי את הבית בתחילת שנות העשרים שלי( לא שעבר הרבה זמן מאז, אבל התחשק לי לכתוב את זה) התחלתי להבין את המרק, התחלתי להכין בעצמי מרקים. הייתי רוצה לשחזר את הימים הגשומים הזכורים לי מילדותי עם המרקים שאני מכין בבגרותי, לצערי זה לא קורא הרבה.

השבת למדתי מהו מקורו של המרק דרך הכתבה הנפלאה הזאת, מקורו עוד במאה ה-15 אז הוא נחשב למזון תרופה שכזה, תקראו זה מעניין מאד. והשבוע ביום שלישי ב-21 בדצמבר, עמותת לשובע תקיים את יום המרק, כל ההכנסות מהזמנות של מרק במסעדות ברחבי הארץ יועברו לטובת העמותה ופעילותה. אפשר למצוא את כל הפרטים כאן.

המרק הכי אהוב עליי הוא מרק מינסטרונה כי אני אוהב אוכל איטלקי. אפשר לצפות כאן איך אני עושה את המרק מינסטרונה שלי והמרק השני שאני הכי אוהב זה מרק עדשים. איזה מרקים אתם אוהבים?

מוכן להתחיל

ועכשיו למוזיקה, הפעם החלק האחרון בסיכומי 2010 שלי, אין לסיכום הזה הגדרה מסוימת, אלו כל השירים שלא נכנסו לסיכומים הקודמים, אבל אחרי הכל יש בהם משהו מיוחד, אחרי שאספתי אותם ושמעתי אותם ברצף שערכתי, הבנתי שאלו השירים שהכי ריגשו אותי, הכי הרבה שמעתי וגם קצת אפילו גרמו לי לבכות(זאת לא חוכמה גדולה, אני די טיפוס בכיין). בשבוע הבא אני אכריז על אלבום השנה שלי ועל שיר השנה שלי לשנת -2010 בצורה קצת אחרת, אני מבטיח ועד אז תוכלו ליהנות מקובץ השירים הזה.

2010 חלק 5 להורדה

1.כל מילה היא לחישה בלעדייך

2. וממשיך לרקוד לבד

3. קשה לדעתת מי אתה וקשה להגיד מה אתה יכול להיות

4. הדבר המוזר הוא שאני יודע שאני לא היחיד

5. עם ילדי על הכתפיים, מנסה לא לפגוע באף אחד

6. את אומרת שאנחנו יכולים להיות חברים, אבל רק אם אני שלך, אבל אני לא

7. אם אני לא יכול להיות האיש שלך, אז ספרי לי מה אני כן

8. שכח את עברך, זו ההזדמנות האחרונה שלך עכשיו

9. אם את לא יכולה לקבל את מה שאת רוצה, אז תבואי איתי

10. יכולתי לחלום אותך לנצח

11. מותק, זה כמו שאני בקרב עם ערפל

12. זה אמיתי ואז זה לא

13. חצי בשבילי, חצי בשביל האהבה

14. שמרי על עצמך עכשיו, גם אני

15. הכל אפשרי

 

חג ההודיה הישראלי

צריך היה הוא אור לזרות

אך רק חושך רד כמוס

כך עש נמשך לנר עם ליל

מרעיד, אך לא יכול לנוס.

אינקונטי פיודורוביץ אננסקי

הייתי רוצה חג כמו חג ההודיה בארה"ב או בקנדה(ולא רק בגלל הארוחה), הייתי רוצה שיהיו שתי משמעיות לחג ההודיה הישראלי, האחת הכרה והודיה לפלשטינים היושבים עמנו כפי שייקבע בחוק ועל פי הסכם הדדי(חזרה לגבולות 67) והשנייה היא משמעות יותר אישית של תודה חברתית לנו, לסובבים אותנו, למשפחה ולחברים הקרובים לנו. עוזי חיטמן ז"ל תמיד סיפר כשהוא נשאל על השיר- תודה שהוא כתב לחיים משה שהמושג הזה לא היה קיים בשירה הפופולרית ובתרבות בכלל. השיר הפך מאוס בעיניי ולא רלוונטי, אבל דבריו של עוזי חיטמן נכונים מתמיד, חסרה בתרבות שלנו הכרת התודה, ההודיה וממה שנגזר ממנה- המנחה, השי או הדורון. תודה שאנחנו כאן, תודה שאתם כאן. יותר מכך, אני חושב שצריך לוותר על כמה חגים דתיים אחרים לטובת חג ההודיה הישראלי.

הפרשות האחרונות עמוסות באירועים. פרשת וַיִּשְׁלַח מגוללת את סיפורו של יעקב. הוא חוזר לכנען אחרי 20 שנה בגלות, נלחם עם מלאך, שליח האל ושמו מוחלף ל-ישראל. ראובן בנו שוכב עם פילגש אביו, בלהה. יעקב נפגש עם אחיו עשיו, דינה בת יעקב נאנסת ואחיה נוקמים. רחל יולדת את בנה השני בנימין ומתה ולבסוף מתוארת לנו השושלת של העם האדומי של עשיו אח יעקב.

מכל הסיפורים העמוסים רגשית, בחרתי לעסוק בסיפור המפגש המחודש של יעקב עם אחיו ממנו גנב את הבכורה. עשרים שנה לא ראה יעקב את אחיו. עשרים שנה בהם הספיק יעקב להקים שבט משלו, עם הרבה ילדים ונשים ופילגשות והרבה צאן וגמלים. יעקב אחוז אימה לקראת הפגישה כן שמצפונו מעיק עליו, עד כדי כך נפשו של יעקב סוערת שהוא נלחם עם שליח האל בלילה לפני הפגישה. נלחם איתו עד אור הבוקר ובעקבות כך מחליפים את שמו כאמור ל-ישראל. המשמעות בעיניי של השם הזה הוא מאבקים פנימיים פסיכולוגיים הנגרמים מנקיפות מצפון, למעשה השם של המדינה שלנו היא מאבק תמידי עם המצפון שלנו, מה עשינו רע ויש לי הרגשה שדי מתעלמים או מדחיקים מזה בתקופה האחרונה. אם להסתכל על התמונה הכוללת אנחנו עושים הרבה רע ולאף אחד לא איכפת. נקיפות מצפון איננה חולשה אנושית או מורך לב, אלא דווקא התגלמות תהליך נפשי עמוק ורגישות רבה ובאה לבקש ולתקן עיוותים שיצאו מתוכינו.

הפחד והמצפון מניעים את יעקב, ובשל כך הוא שולח תחילה שליחים מטעמו אל עשיו שיבשרו את בואו, כשאלו חוזרים עם התגובה של עשיו הוא מפחד אף יותר. יעקב יוצא לארץ כנען באישון לילה כמעשה גנב, באפלה, מפחד שמא יראו אותו. לכאורה הוא ביצע מעשה רע אבל הוא שלם עם מה שהוא עשה.

יעקב מכין לאחיו מנחה וכשהוא נפגש עמו נפלט לו- קח נא את ברכתי במקום קח נא את מנחתי. פליטת הפה הזו נובעת מאותו גניבת הבכורה והברכה. הוא רוצה להתפייס איתו כי הוא מבין שרק כך הוא יכול להגשים את החזון שלו, הוא רוצה לתקן ולהשלים, הוא לא יוכל אחרת. מדרשים רבים מפרשים את עשיו כבן אדם אכזר וצר של ישראל, אך מן הכתוב עולה שהוא אדם רגיל וישר ומקבל את יעקב בחיבוק ומשלים איתו.

שלום תמורת שטחים

אני שומע הרבה לאחרונה על מצוקת הדיור ובועת הנדל"ן ועל הנסיונות לפתור את המשבר או לפוצץ את הבועה. הדיון הציבורי גם מתמקד בעניין המשך הקפאת הבנייה בהתנחליות בניגוד לרצונם של אנשי הימין והמתנחלים ומנגד קהיליות רבות סובלות מדוחק בישובים שהם חיים בו משום שהמדינה מסרבת להפשיר קרקעות לבנייה והשטחים קיימים, אך אסור לבנות בהם ומי שכן, מייד יקבל צו הריסה משפיל. לסיכומו של עניין אדמה, שטח, בנייה והתיישבות והמושג בית, מעסיקים אותנו רבות.

מקור חג ההודיה לפי ויקפדיה, הוא העזרה שקיבלו המתיישבים הראשונים בארה"ב מהמקומיים האינדיאנים( אחר כך הם השתלטו עליהם) וכדי להודות לאינדיאנים ערכו המתיישבים ארוחה חגיגית. אני מזהה כאן הזדמנות שאולי לא תחזור, על מנת שנחגוג את חג ההודיה הישראלי, עלינו להפשיר קרקעות לערבים הישראלים הנדחקים בקרבם, להקפיא את הבנייה, לחזור לגבולות 67 לתת לפלשטינים הכרה וכך נוכל להודות אחד לשני בארוחה חגיגית ענקית המשלבת את כל האלמנטים המזרחיים והמערביים. כל צד יבוא עם נקיפות המצפון שלו, יעשה חשבון נפש, יאבק עם התחושות הכי פנימיות שלו ונברך אחד את השני כמו יעקב ועשיו( הו! אני יותר מידי אופטימי).

ארוחה

שני דברים הנוגעים באוכל העסיקו אותי השבוע:

  1. ארגון האו"ם לחינוך מדע ותרבות(אונסק"ו) קבע שהארוחה הצרפתית והמזון המקסיקני יכללו ברשימת אתרי המורשת העולמית ולראשונה ענף הגסטרונומיה נכלל ברשימה הזאת. ארוחה זה אחד הטקסים החשובים בעיניי וצריך למסד ולשמר את עניין הארוחה. הארוחה הצרפתית כוללת גינונים דקדקניים הכוללים יין ומפיות שוקולד ועוד. גם ארוחת חג ההודיה מלאה בגינונים מוקפדים, חלק מאותם גינונים הופכים את האירוע הזה של ארוחה לאתר מורשת בעצם שיש להנחיל לדורות הבאים.
  2. בלוג מיוחד המתעסק באוכל מההיבט החזותי שלו- A Wind שמציע מתכונים מענינים ובעיקר מציע נקודת מבט מענינת על האוכל כאובייקטים של צילום. חלקי המזון מצולמים בסינקדוכה המתארת חלק מתוך שלם או קלוזאפים של אנשים שבאים במגע עם אוכל. מעניין ואני מנסה את המתכונים השבוע.

אהבה היא הכל

אני ממשיך בסיכומי השנה שלי במוזיקה והפעם הסיכום השוודי/סקנדינבי. כל שנה אני עוקב אחר המתרחש האיזור הזה במוזיקה, בז'אנרים מסוימים. הכל התחיל אי שם לפני עשר שנים באלבום הראשון של סיגור רוס והמשיך לשוודיה שם גיליתי להקות פופ מצוינות. הסיכום כולל מוזיקה בעיקר משוודיה, אך יונסי (סולן סיגור רוס), אולוף ארנלדס ואלפר ארנלדס מייצגים את איסלנד, יש גם קטעים מפינלד(ווילה נאה) ומדנמרק(אפטרקלאנג)

בעינייך אני קורא את סיפור חיי, זו שורה מתוך אחד משירי השנה שלי- drawing lines של the electric pop group להקה המגיעה משוודיה והשנה יצא אלבומם השני seconds אלבום פופ עם ג'סטות ללהקת הסמיתס ומוריסי ולבריטפופ מתחילת שנות ה-90 זהו שיר על שני סיפורים, שתי השקפות עולם בין שני אוהבים לשעבר המותחים קווים שהם גבולות ליחסים בניהם.

אפשר להאזין לכל המיקסטייפ כאן:


 

 

תודה, אלפרד כהן השלישי.

 שנת 2010 הסיכום השוודי/סקנדינבי להורדה

  1. I'm from Barcelona- silence
  2. Love is all- early warnings
  3. Jonsi- animal arithmetic
  4. Ceo- illuminata
  5. Villa nah- ways to be
  6. Club 8- my pessimistic heart
  7. Sambassadeur- days
  8. The radio dept.- never follow suit
  9. The electric pop group- drawing lines
  10. Efterklang- I was playing drums
  11. Jj- let them
  12. First aid kit- winter is all over you
  13. The tallest man on earth- love is all
  14. Olof arnalds- surrender(feat. Bjork)
  15. Olafur arnalds- pu ert solin

 

 

עונת מעבר

עוד תשוב הסנונית השחורה

לתלות את קינה במרפסת

ותחזור שובבה במקורה להקיש

על שמשת חלונך

גוסטבו אדולפו בקר

מישהו פעם אמר לי שבזמן שאתה עסוק בתולדות החיים שלך, שום דבר לא מתרחש בהווה שלך, זאת אומרת שום דבר משמעותי ובעל ערך קורה ביום יום. אני חייב להודות שאני לא מתעסק בתולדות שלי יותר מידי, אך מנגד יש ימים שאני מרגיש ששום דבר לא קורה. אותו מישהו שאני לא זוכר מי זה היה, בטח איזו דמות מסרט קלאסי משנות ה- 40 או דמות ספרותית עוד יותר קלאסית, אמר לי שבכל יום קורה משהו, אנחנו רק צריכים לשים לב. אם התובנה הזאת אני פחות מסכים, כי יש זמנים שפשוט לא קורה כלום, מחכים שיעבור ואולי טוב שכך, אלו תולדות החיים שלי.

רק פרשה אחת בכל המקרא מגוללת סיפורו של האב השני, יצחק בן אברהם- פרשת תּוֹלְדֹת. הפרשה מתארת את נדודי יצחק בארץ ישראל בעיקר בדרום, את חיכוכיו עם הזרים בני הפלשתים, חפירת בארות והפיכתו לעשיר מאד ובין היתר מספרת את סיפור עקרותה של רבקה אשתו ומיד את לידת התאומים שלהם, עשיו ויעקב. ולבסוף העברת הבכורה מעשו ליעקב.

אני דווקא רוצה להתמקד בבחירה של כותבי המקרא לא להרחיב יתר על המידה בסיפור יצחק, כאמור רק פרשה אחת מגוללת את סיפורו אבל למעשה כמעט ולא מספרת את סיפורו, אלא מתחילה את סיפור שני העמים של יעקב ועשו, סיפורים גדולים יותר רבי משמעות וחשובים יותר לבניית הזהות של היהדות. מסקנתי היא כזאת, בתקופת יצחק לא קרה הרבה, תקופה אנמית ואפאטית שכזאת, שחייה את ההווה ומתכספת אל העבר, לא חושבת קדימה. זמן מעבר שכזה. אני חושב שהזמן שלנו די דומה לזמן יצחק.

ליצחק היו שני בנים, האחד עשו, איש ציד היפראקטיבי אותו הוא אהב עד מאד וראה בו ממשיך דרכו. השני היה יעקב שנקרא על שם שעקב אחרי עשו ונולד אחריו, אך ההסבר השני לשם שלו יותר מתאים לו, למרות שהוא לא מקובל. יעקב הוא "עקוב הלב" כלומר ערמומי ומינפולטיבי אחד שרואה למרחוק ומתכנן עשרה צעדים קדימה, לכן גם המקרא ואלוהים והגורל ראו בו יותר מתאים להנהיג את העם היהודי אחרי יצחק, גם רבקה אשת יצחק זיהתה בו את זה ולכן קידמה את מעמדו בפני בעלה. עשו אמנם היה איש מעשים ופעלתן בניגוד גמור לאביו הפאסיבי והאנמי, אך הוא היה איש ההווה, היהדות חיפשה את איש העתיד.

הימים הם ימי יצחק, אנחנו חיים את ההווה, בתקופת מעבר, מחכים למישהו ערמומי במובן הטוב של המילה שינהיג אותנו לדרך אחרת שונה ומוצלחת יותר. סרן קירקגור כתב בשלהי המאה ה-19: "אנשי העת הזאת העייפים מצלצול פעמוני ההתלבטות נחים להם בינתיים בעצלות מוחלטת. מצב העת הזאת כמצבו של מי שנשאר במיטה בבוקר וחולם חלומות גדולים ואז מתחיל את שנת החורף, כשהוא מצויד בתירוץ מוכן ושנון על שהותו במיטה".  כל מילה שכתב סרן קירקגור רלוונטית גם ל-2010 לפעמים אני תוהה האם ההיסטוריה אכן מעגלית ודטרמיניסטית במובן מסוים, האם נולדתי לתוך תקופה שאי אפשר לשנות מאומה וצריך פשוט לחלום או לחכות לאיזה יעקב ממזר שכזה שיקנה את הבכורה בערמומיות.

מנגד כותב ראלף ואלדו אמרוסון: "הטבע מתגשם בכדורים ובניו בני החלוף היהירים, אל פני השטח והחוצה ממהרים, לסרוק את הכדור מצדודית, אילו היו הדברים מתבארים, היה הכל שוב נברא מבראשית" כלומר, אמנם החיים הם מעגליים אך הם לא חוזרים על עצמם בשום אופן, כי אם כן היינו חוזרים לנקודת ההתחלה ואנחנו אף פעם לא מתחילים מבראשית. ולמרות זאת אני מוצא הרבה קווי דמיון בין תקופת יצחק לזו שלנו, בעוד עשרים שנה יכתבו עלינו פרק אחד בספר אלקטרוני שכזה, מגה אחד של זיכרון.

נזיד עדשים

יעקב קנה את הבכורה מעשו באמצעות נזיד עדשים והשבוע הכנתי נזיד עדשים ותוך כדי שאלתי את עצמי מה עוד אפשר לקנות בנזיד עדשים?

מה צריך…

כוס עדשים כתומות

כוס וחצי מים רותחים

חצי חבילת שמנת

שני גזרים

100 גר' דלעת

אגוזי מלך

עלי נענע

חומץ בן יין אדום

מלח גס

פלפל שחור

שום גבישי

פפריקה חריפה

כמון

איך עושים…

שמים את העדשים בסיר על אש נמוכה. שופכים המים הרותחים ואת השמנת ומערבבים. חותכים הגזר והדלעת לקוביות קטנות ומוסיפים לסיר. שופכים מעט שמן זית(חמש כפות) וחומץ בן יין אדום(חמש כפות) מתבלים לפי הטעם במלח גס, פלפל שחור, שום גבישי, פפריקה חריפה וכמון ומערבבים.

אחרי 15-20 דקות על אש נמוכה מורידים את הסיר. יוצקים לצלחת. בוזקים אגוזי מלך קצוצים ועלי נענע.

 

צולם באייפון שלי

אנחנו לא גזענים, אנחנו אוהבים לבנים

בצבא היה לי חבר, דודו סלמן שמו, שהיה שומע רק היפ הופ, יום אחד הבאתי לו לשמוע את הסטריטס(מייק סקינר) זה היה הכי ראפ בשבילי. מוזיקה שחורה(היפ הופ) לא הייתה הכוס תה ירוק עם דבש שלי, אבל עברתי תהליך, הוא התחיל בשנה שעברה באלבום הבכורה של קיד קאדי ובאלבום האחרון של מוס דפ, לפתע מצאתי את עצמי נהנה ומתרגש מסוג כזה של מוזיקה. המילים חודרות לי לנשמה, משפיעות על הלך רוחי, המקצבים והמלודיה ערבים לאוזניי. בשנת 2010 מצאתי את עצמי מאזין לקנייה ווסט ומתעדכן בציוצים שלו ומחכה לאלבומים החדשים שלו ושל קיד קאדי.

אני מתחיל את הסיכום שלי לשנת 2010 במוזיקה בעולם והחלק הראשון יעסוק באהבה החדשה שלי להיפ הופ, אך גם יכלול אהבות ישנות כמו פאנק וסול. מעל לכולן ארצה לציין את ג'אנל מונה שככל הנראה תוכתר כתגלית השנה בהרבה מקומות חשובים ובצדק. השנה יצא לה אלבום גדוש באיכות וברגש והשיר- neon valley street הפך לאחד מהמנוני הלב שלי. בין היתר הסיכום הזה, כולל את הגורילז וממה שאני יודע דיימון אלברן הוא הכי לבן שיש, אבל הוא תמיד דואג לארח כמה כושים ובקטע white flag הוא גם מצרף אליהם את הסימפונית של לבנון.

בפעם אחרת, אלפרד כהן השלישי.

סיכום 2010 חלק 1. הסיכום השחור. להורדה

  1. Big boi- turns me on(feat. Sleepy brown & joi)
  2. N.E.R.D- party people (feat. T.I)
  3. The roots- walk alone(feat. Truck north, p.o.r.n & dice raw)
  4. Kanye west- don’t look down(feat. Mos def, lupe fiasco & big sean)
  5. Drake- up all night(feat. Nicki minaj)
  6. Das racist- hahahaha jk
  7. Gorillaz- white flag(feat.kano, bashy & the Lebanese national orcchstra)
  8. Aloe black- I need a dollar
  9. Cee-lo green- I want you
  10. Sharon johns & the dap-kings- I learnd the hard way
  11. Gonjasufi- klowds
  12. Kid cudi- marijuana
  13. Gil scott heron- I'll take care of you
  14. Janelle monáe- neon valley street
  15. Sade- in another time