מבט דל אמצעים

חיינו הם ללא קץ ממש כמו ששדה הראייה שלנו הוא ללא גבולות

לודוויג ויטגנשטיין

 אני מעריץ אנשים שזכו(אם אפשר להגדיר את זה כך) בכישרון לצלם, הרצון לצלם בער בי עוד כשהייתי קטן, אם כי באש נמוכה, בתחתית האג'נדה המסודרת של חלומותיי. רציתי שהוריי יקנו לי מצלמה, אבל לא העזתי לבקש, אחרי כמה שנים רציתי שיקנו לי מצלמת וידאו, אך שוב לא העזתי לבקש. לאחר מכן בתיכון למדתי קולנוע, השאלתי את מצלמת בית הספר ואחזתי בה כמו שאוחז במושא אהבה לא ממומש, הידיים רועדות, הראייה מיטשטשת והתוצאות היו נוראיות. עד עצם היום הזה כשאני אוחז מצלמה ואפילו את מצלמת האייפון שלי, נפשי רועדת וחרדה לתוצאות.

בחודשים האחרונים נחשפתי לצילומיה של מכרה, שצילום עבורה הוא לא יותר מתחביב. היא מצלמת את הטבע, פרחים, חרקים, ציפורים או נופים. תחילה חששתי להביט באלבום התמונות שלה כי אני מעדיף אנשים ופרצופים כנושאים המרכזיים בתמונות. להפתעתי גיליתי מבט אחר, חף מטכנולוגיות כמו פוטושופ, מבט תמים והכי חשוב מבט שמציג בפני הצופה פרטים שלא ידעתי קודם. הוקסמתי ונפעמתי כאחד. מצאתי את עצמי מתעניין בשפיריות, בסתווניות ובעוד כמה דברים שעין לא מזוינת קולטת, אך לא באמת מביטה.

להביט ולהסתכל זה לא רק לצלם, לצייר ולדמיין זה הרבה מעבר לזה, זה גם להתבונן פנימה אל נבכי הנפש הסבוכה והמרתקת, לחקור את האני שלנו, לראות מה לא בסדר. לפעמים, חושב לעצמי שהייתי רוצה, במהלך כל חיי, רק להביט ולהסתכל. גזוזטרה בקומה שישית – שם הייתי צריך לבלות את כל ימי חיי. כתב סארטר. להביט בעוברים ושבים, ביצורים החיים למיניהם ובדוממים המהפנטים את הנפש.

**

פרשת רְאֵה ממשיכה את נאומו של משה והפעם הוא מתמקד בסדרה של מצוות שנאמרו כבר מקודם בפרשות קודמות. אלוהים מציב לאדם המאמין שתי אפשריות ברכה וקללה וזה מאד פשוט אם נשמעים לדברים זוכים בברכה ואם לאו מוטלת קללה. אחר כך מסביר משה לעם הנבחר מהו נביא שקר ולמה אסור לאכול את הדם של חיות ואת מצוות מעשר ושמיטת הכספים כל שנה שביעית. והפעם בחרתי לעסוק במונח ראייה ובמבט ובפרק המוזיקלי בהוראות ובמצוות המתמקדות בעניים.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם–הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה

באנגלית ראייה היא גם הבנה, כשאתה עונה למישהו I see אתה רוצה להגיד שהבנת. במשפט הראשון של הפרשה מבקש משה לראות את עצמינו קודם: "ראה אנוכי", כלומר לראות את עצמינו. הראייה פנימה היא ההבנה שלנו מי אנחנו ואיך צריכים להתנהג, עומדים בפנינו האפשריות של הברכה ושל הקללה. ההסתכלות פנימה מציבה את עצמינו בפני מספר שאלות ודילמות כמו בסרט ממש, כשהגיבור שואל את עצמו אם לרצוח את חברו שבגד בו והפר את הברית החברית ביניהם ואם לא לרצוח אותו כי זה לא מוסרי והוא יחיה במרדף תמידי. כשאנחנו מסתכלים פנימה אנחנו צריכים להבין מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו רוצים ואז המבט אל החוץ אולי תהייה הבחירה הנכונה.

קיימים שני סוגים של מבטים. כאמור זה החוקר את עצמינו המתפלסף והמתפלמס בינינו לבין עצמינו. עינינו פקוחות לרווחה ומנסים להבין את התמונה. והמבט מהסוג השני המביט אל החוץ לעבר הסובבים אותנו ובעיקר למושאים הלוכדים אותנו כמו יצירת אומנות הסרט או הציור, אדם חסר בית השרוע ברצפת הרחוב. שני סוגי המבטים שונים, החוויה במבט אל החוץ יכולה להיות מענגת, מרגשת, מכעיסה או מצמררת או אפילו כל הדברים ביחד, בעוד שבמבט אל הפנים החוויה לעיתים תהייה מעורפלת ומתסכלת או להפך מרוממת את הנפש ואת הרוח.

בשני סוגי המבטים קיימת הציפייה, שנקבל מבט בחזרה. מה יקרה אם ההומלס יחזיר לנו מבט, מה יקרה אם הרהורי הנפש יהפכו לישות בפני עצמה ותסתכל על עצמינו. יש יגידו שהציפייה למבט בחזרה יוצרת חיים אחרים. לא משנה מה תגידו אנחנו תמיד נרצה שיסתכלו לעברנו, שרק יזרקו מבט, שינחו אותנו אם אנחנו טועים, שיפתיעו אותנו אם כבר ראינו את הכל.

קיימים סוגים רבים של מבטים: חלומות, הרהורים, יצירות אומנות, המציאות. אנחנו לא חדלים אף פעם להביט, אנחנו רוצים להבין. אותי המבט מפחיד, מעדיף להיות עיוור ולחסוך לעצמי כמות מאד מכובדת של מבטים. החוויות הן עוצמתיות ומטלטלות. ההבנה מרתיעה אותי, מעדיף להיות סומא, אבל אי אפשר לברוח כי תמיד תמונות הדמיון יחכו לי מעבר לפינה.

אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן

לקראת סוף הפרשה פורס משה בפני עמו את משנתו הכלכלית/חברתית ועיקרה היא שוויוניות והערך החשוב בה הינו – צדק חברתי. ההנהגה דורשת מהעם צדק חברתי ולא להפך, כך צריך להיות, כך מתנהלת חברה מתוקנת. המציאות הישראלית המכילה בתוכה אנשים מאמינים דתיים או חרדיים המכירים את הטקסטים האלו בעל פה, בוחרים לא להביט במילים שמשה מסדיר לעמו. ואת התוצאות כולם מכירים – פערים חברתיים עמוקים, החברה שסועה ושבורה. בישראל 20 אחוז מתושביה חיים מתחת לקו העוני ואלו שלא עניים לא מצליחים לגמור את החודש.

מאות אלפי מילים נאמרו על זה בחודשיים האחרונים ואני קצת שמח שזה הפך להיות בעדיפות עליונה בסדר היום הציבורי. השורה היפה שניתקלתי בה לקוחה משירו של רוני סומק שהלחין חנן יובל: "הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה עוני"

אספתי שירים שעוסקים בעוני בפרט ובעוולות חברתיות בכלל. אנימל קולקטיב פותחים את שירם המופלא שבו הם דורשים בפשטות ארבע קירות בכדי לחיות. סימפלי רד מלינים שהכסף אף לא מספיק. 2 פאק ז"ל שר על שיווין ואפליה על רגע גזעי. גאנג אוף פור שרים שיר הלל לעוני. פוגזי שרים על עושק של עשירי העם, אינטרפול שרים על זמנים שבו האדם הוא קטן אמונה וקטן פיזי בעולם המנוכר. סטריט מיוזיק הישראלים שרים על זה שאף אחד כבר לא יכול לעזור, דולי פרטון נאלצת להסתפק במעיל שאמה תפרה לה במקום לקנות בגדים בחניות יוקרה וינס ליקמן מסיים בביצוע מיוחד ומרגש לשיר של פול סיימון – חסר בית.

נכון, אפילו הדיוט גמור כמוני יכול להבין שאת העוני אי אפשר למגר והוא מצב נתון, וחברה בלי עניים היא כאוטפיה כלכלית. אבל כן צריך כמה שיותר לצמצם את הפערים, לתת לאלו שלא המזל מזלם, שהדרך שלהם כבתה באמצע את הזדמנות לחיות. העם דורש צדק חברתי.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

אלפרד כהן

רשימת השירים

  1. Animal collective – my girls
  2. Simply red – money to tight
  3. 2 pac – keep ya head up
  4. Gang of four – to hell with poverty
  5. Fugazi – merchandise
  6. סטריט מיוזיק – נשארתי לבד
  7. Interpol – A time to be so small
  8. The kinks – dead end street
  9. Stevie wonder – village ghetto land
  10. Bob Dylan – ballad of Hollis Brown
  11. Dolly parton – coat of many colors
  12. Jens lekman – homeless/Paul Simon cover

Advertisements

מחשבה אחת על “מבט דל אמצעים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s