פסיכותרפיה

כי מה אדם! לא לשלמות יגיע – בזאת נוכחתי

גתה מתוך: פאוסט

בעבר הלא רחוק בעיני רוחי יכולתי לראות את כל מה שאני לא, את כל מה שאני רוצה להיות ואת כל מה שאני יכול להיות. כל זה נגמר עכשיו- אין רוח. כיום אני יכול להביט רק במבואתי המשתקפת במראת המקלחת הישנה והמלוכלכת בדירה שכורה בלב ליבה של יפו הישנה. וכל מה שאני רואה זו ריקנות בלתי נגמרת הגדלה להיות מפלצת ענקית בעלת אין ספור זרועות ושיניים חדות שיכולות לטרוף את כל החלומות השאיפות והתקוות. המבט הזה בעצמי, הבלתי נמנע היומיומי מפחיד אותי.

החלטתי לפנות לאנשי מקצוע. הבנתי שאין בכוחותיי לעזור לעצמי. התקשרתי למוקד השירות של קופת החולים מכבי וביקשתי לדעת את זכויותיי לטיפול פסיכולוגי, הסברתי שיש לי ביטוח זהב שזה יותר מכסף ואני מצפה לעזרה אמיתית. המוקדנית הסבירה לי שמגיעים לי 30 טיפולים במחיר של 130 שקל לפגישה והציעה לי להסתכל ברשימת המטפלים באתר האינטרנט של הקופה ולהזמין תור. הסתכלתי בשמות, חיפשתי בגוגל על השמות כדי לקבל המלצות רשמים וכד'. אספתי רשימה של חמישה פסיכולוגים שארצה להיפגש איתם כולם היו נשים. התקשרתי ואף אחד לא ענה לי, התקשרתי שוב ושוב ולא ענו לי. שוב חייגתי למוקד השירות של מכבי. הם הסבירו שיכול להיות שהם בחופש, שהם באמצע פגישה, תשאיר הודעה. ביום שני, השבוע השארתי יותר מחמש הודעות ואף אחת מהפסיכולוגיות לא חזרה אלי. התייאשתי.

*

גם השבוע בפרשת עקב ממשיכים בנאומו של משה אל העם העומד בפני כניסתו לארץ המובטחת. בין היתר מתאר להם את השכר שצפוי להם אם יעמדו ויקיימו את המצוות של אלוהים. משה מעודד אותם לקראת הגשמת ייעודם ובו בזמן דואג להזכיר להם את חטא עגל הזהב המפורסם, ליהודים תמיד היה זיכרון קצר, וטבועה בהם הנטייה לשכוח. חשוב מאד לציין שאלוהים מבטיח לעמו להיכנס לארץ המובטחת ולכבוש אותה מהעמים היושבים בה, אך הוא מעולם לא הבטיח ישיבה נצחית באדמותיה, את הזכות הזאת העם צריך להשיג בעבודה, בעמל רב, בלזכור ובחיפוש  מתמיד אחר המשמעות.

לא רעב לא שבע

מבין כל הנושאים המרכזיים שעוסקת בהם הפרשה של השבוע, חבוי לו משפט אחד שבהתחלה פספסתי אותו(קשה לקרוא עם הפרעות קשב וריכוז) ובו ארצה להתמקד בפוסט הזה: כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם. המשפט הזה או שמא עליי לומר המצווה הזאת בעצם אומרת, שמזון זה לא הכל בחיים ואפילו יותר ממנו, מה שחשוב שיהיה בחיים זו משמעות. וכמו ללחם, האדם חייב להיות רעב למשמעות, לחקור ולגלות דברים אחרים. החיפוש והרעב אחר המשמעות לקחו אותי לספרו הידוע של ויקטור פרנקל – "האדם מחפש משמעות" בספר זה הוא מסביר חשובה והכרחית המשמעות בחייו של אדם.

סיפור חייו של ויקטור פרנקל הביאו אותו להגות ולייסד את הלוגותרפיה שיטת טיפול אקזיצנאטלי. בספרו הוא מתעד את חייו כאסיר במחנה ההשמדה באושוויץ ובין היתר כותב שם – "חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד." בשורה התחתונה ויקטור פרנקל משווה את הרעב ללחם לרעב למשמעיות ותפקידים. תמד נשאף לעוד ולעולם לא נשבע.

מניסיון אישי קצר, כשרעבים ללחם מאד קשה לרעוב למשמעות ועוסקים בהישרדות הכי בסיסית של החיים ומניסיון יותר ארוך, כשיש יותר לחם לאכול, רוצים למרוח עליו ממרח טעים וגם אז המשמעות מתקשה להידפק על דלתות הקיבה של הנפש. מנגד יש אנשים שאני יכול רק להעריץ שמעדיפים את החיפוש המתמיד אחר הריגוש והחקירה האין סופית על פני פרוסת לחם וממרח עשיר בטעמים.

פסיכולוגים רבים שמתראיינים בכלי התקשורת המשודרים, קרי רדיו או טלוויזיה. פסיכולוגים של שנקל, סלבס שכאלו, לרוב יטענו שהאושר בחיים מגיע עם המשמעות וכל מה שאנחנו צריכים זה ליצור אחת כזאת ואז עוד אחת ועוד אחת. אבל מה עושים כשריק מבפנים ולא מרגישים רעבים או שבעים, למעשה לא מרגישים כלום, כאילו הרגש קפא. מה ממיס אותו, מה יגרום לו לרצות לאכול שוב. אנא פסיכולוגים חיזרו אלי, השארתי לכם הודעה, כדי שנוכל לקבוע תור ולדבר על זה.

אבוד בזיכרון האינסופי שלי

הרבה כתבתי כאן על זיכרון, רשמתי את מה שאני זוכר מילדותי, מסיפורי סבתא שלי, מהזיכרון הקצר של האירועים האחרונים, מהחוויות היומיומית הפרטיות והחברתיות. אני חושב שלא כתבתי על שכחה. יהיו כאלו שיגידו שלשכוח זה טוב וזה חיוני, היא משחררת מכל תלאותיו הסבוכים של העבר. בשכחה יש נחמה, היא מרככת שלהבות המפריעות לשלהבות ההווה להאיר, לשלהבות המחדשות והחמימות של החיים.

אבל אני לא יכול לשכוח, לא יודע במודע איך לשכוח. אני זוכר כל נשיקה, כל פריט לבוש, כל אירוע משמעותי בחיים שלי אני זוכר ואת כל הפרטים המתלווים לו מהשעה שקמתי בבוקר באותו יום ועד השיר שהכי הרבה התנגן לי במערכת או בנגן. הפרטים הרבים שאני זוכר תופסים אצלי מקום במוח וגורמים לי לשכוח דברים אחרים, כמו שמות של סרטים ובימאים, שירים ולהקות. אני שוכח כתבות עיתון שענינו וריתקו אותי באותה שעה. בוריס ויאן מיטיב להגדיר את מצבי: "אין אנו שוכחים את אשר אנו רוצים לשכוח; אנו שוכחים את כל השאר". ויתכן מאד ששוכח דברים רבים, אותם אני כמובן מדחיק.

אני נזכר כדי להיות מאושר או אומלל, לא כדי להבין כתב מרסל פרוסט ובכן, שאלתי את עצמי מה חשוב יותר אם הזיכרון או שמא השכחה, האם עדיף לזכור את הדברים ובמידה מסוימת להנציח אותם בתודעה המתחלפת והמשתנה שלנו, או לשכוח את הדברים, לשים אותם בצד, להדחיק ולעבור הלאה. חשוב לזכור אבל בתקופה האחרונה אני פשוט מנסה לשכוח.

אסופת השירים של השבוע עוסקת בזיכרון ובשכחה, היא מתחילה בשיר של מייקל ג'קסון שחרוט בי כאחד מזיכרונות הילדות התמימים ביותר ומסתיים בשיר האלמותי של ג'ף באקלי המנסה איכשהו לשכוח. בשיר הזה בכיתי הכי הרבה, למעשה 80 אחוז מהדמעות שירדו לי במהלך חיי, נוצרו כששמעתי את השיר הזה בזמנו.

אפשר להוריד פה

אפשר להאזין ולהקשיב ב – iCast

אלפרד כהן

רשימת השירים

  1. Michael Jackson – remember the time
  2. Television personalities – A memory is better than nothing
  3. Ian brown – always remember me
  4. Twin shadow – forget
  5. Bloc party – I still remember
  6. Cloud nothing – forget you all the time
  7. Pulp – do you remember the first time
  8. Daniel Johnston – lost in my infinite memory
  9. Jens lekman – and I remember every kiss
  10. El perro del mar – how did we forget
  11. Yeasayer – I remember
  12. Jeff buckley – forget her
Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s