בין שתי עצרות לרעיון אחד

כלום יש דבר המקרב את הלבבות כרעיון משותף.

ש"י עגנון מתוך: תמול שלשום

 הייתי בהפגנת ה-300 אלף בשבוע שעבר בתאריך ההיסטורי 6/8/2011 הייתי בהפגנה הכי גדולה שהייתה אי פעם בישראל, משדרות רוטשילד צעדתי אל רחוב קפלן ובראשי הפזמונים המוכרים של "העם דורש צדק חברתי" שמגיע מבחוץ ומבפנים מתנגן לי השיר- פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. מסביב כולם היו נרגשים מזיעים וגאים בעצמם. קוראים בקולם את דרישותיהם ואני בתוכם ואיתם.

מצאתי את עצמי עומד על מה שלפני כמה שעות היה אי תנועה ועכשיו הוא מעין תחנת איסוף שכזאת. מביט לעבר המסך, מתרגש מהנאומים של הרב בני לאו ושל העיתונאי/סופר עודה בשאראת ואז עלה לבמה שלמה ארצי הו שלמה ארצי. תאמינו לי אין דבר יותר מרגש מזה- מאות אלפי אנשים שרים את אותו השיר וכולם רוצים את אותו הדבר. רוצים שינוי, להרגיש טוב ולא להרגיש רק בסדר.

 אבל אז הגיע השיר "ארץ חדשה" נדמה לי שזה היה השיר האחרון. בפזמון כולם שרו-אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה. ברגע הזה במקום להתרגש צבטה אותי תחושה מערערת שכזאת. הם לא רוצים ארץ חדשה, הם רוצים את מה שהיה פעם, את שלמה ארצי של פעם, את הערכים של פעם שקידשו את הסולידריות ואת האחווה ההדדית. ופעם היה באמת טוב יותר ופעם בכולם גם הייתה אמונה. הבטתי בכולם ומעיני כולם נצץ כיהלום  געגוע וכיסופים.

מבחינה היסטורית זו העצרת המשמעותית ביותר מאז העצרת ההיא שבה רצחו לנו ראש ממשלה. עברו כמעט 16 שנה. בהם לא קרה כלום, ואקום בציר הזמן ההיסטורי הישראלי יהודי ציוני או איך שתקראו לזה ונראה לי שהחברה שלנו מחלימה מאותו אירוע טראומתי. משלימה פערים. רוצה לחזור לאותה נקודה ומשם, איך שרו בשיר אחר: נלך עם זה לאט כדי שפשוט נרוץ שוב מהתחלה.

*

פרשת ואתחנן היא אחת הפרשות החשובות ביותר בסדרת הפרשות השבועיות ומכילה בתוכה מרכיבים רבים של הסיפור היהודי והאנושי בפרט. היא מתחילה בתחינתו של משה לאלוהים הרחום והחנון שישקול מחדש וכן ייתן לו להיכנס לארץ המובטחת. ולא משנה מה היחס לדת ולאיזה דת משתייכים כשקוראים משפטים אלו הלב נצבט, נכמר ומזדהה. אחרי שמשה מבין שאין לו סיכוי, הוא ממשיך בנאומו אל העם וחוזר בנקודה בזמן אל מעמד הר סיני ועשרת הדיברות ואז קורא את קריאת שמע ישראל ה' אחד ומעצב את אופייה של היהדות כדת מונותיאיסטית.

בני ישראל עומדים בפני משה בעצרת החשובה ביותר מאז אותה עצרת/מעמד הר סיני בה קיבלו את עשרת הדיברות. אז היה דור אחר מפונק, חסר אמונה וחסר סבלנות וכעת עומד בפני משה עם נחוש ונכון לעמוד בפני המשימות. אז הקימו את עגל הזהב ועכשיו הם נכונים ליצוק יסודות של דת חדשה ומהפכנית ובעיקר לבנות עם. אז העם הלך בעל כורחו, עכשיו הוא רוצה להסתער.

*

כאמור, כמעט 16 שנים עברו מאז העצרת ההיא בסתיו 1995, בא כמעט עם שלם שר את שיר לשלום ביחד עם המנהיג שלו ואז בהינף אקדח ושלוש יריות התמוטט וריסק את הכל, נעצר הזמן. יש הרבה הבדלים בין אז לעכשיו. העונה היא קיץ חם ומהביל, כיכר מלכי ישראל החליפה את שמה ונמצאת כיום בשיפוצים. אנשים היום הולכים בשדרות וברחובות. כיום אף מנהיג לא יכול לשיר עם בני עמו והניגון הוא אחר, של געגוע, של דרישה, של צדק חברתי.

קראתי בעיון את מאמרו של גיא רולניק: אתם חייבים להישאר ברחובות, עד שתגיעו למיליון שקורא בצדק להישאר ברחובות, ומחזק את המחאה ועונה לכל אלו שמתנגדים לה, לכל אלו שרוצים שתהייה יותר ממוקדת, שתהייה רשימה של דרישות מסודרת, בינהם גם אני. אבל אני חוזר בי. משבוע לשבוע אני מבין שזו לא מחאת קוטג' או מחאת דיור, זוהי מחאה של דרך ושל ערכי חברה שאבדו. וכפי שהסביר גיא רולניק במאמרו כמעט ואי אפשר להיות ממוקדים, כמעט ואי אפשר להכין רשימת דרישות. אבל לדעתי כן צריכה להיות מטרה, בשבילי זה להפיל את הממשלה, לשנות את שיטת הממשל, להמיר את הכלכלה שלנו. אני רוצה מנהיג שאוכל לשיר איתו. אבל זה רק מה שאני חושב.

מנהיג שמבקש ממובילי המחאה רשימת דרישות הוא מנהיג חלש וחסר כל תעוזה. מנהיג כזה אינו יכול לראות את האופק ויותר מכך אינו יכול ליצור אופקים נוספים. מנהיג כזה עסוק בהישרדות תמידית ואלו שנמצאים בהישרדות בדיוק כמו בני המעמד הנמוך אינם מסוגלים לבצע מהלכים הרי גורל. ההישרדות תוקעת אותך וגורמת לך לזעוק לעזרה בדרכים שלא מרסקות לך את הכבוד העצמי.

אם לחזור רגע לפרשת השבוע, לנאומו של משה שבו הוא לא מציג סדרה של דרישות מבני עמו, אלא הוא מציג דרך, צורת מחשבה, אפשר כמובן להתווכח איתה וצריך להתווכח איתה, אך בנאום זה רגע לפני שהולכים ומרגישים שאנחנו עם, משה מציג את הדרך, את הערכים החשובים לקיומה של חברה. ערכים חברתייים/סוציאליים. כי הוא יודע שרק כך חברה תוכל לעצב את עצמה שתצעד כעם גאה, שתשיר שירים לשלום.

ארצה לסכם את הפרק הזה בדבריו של אפלטון: מחובותיה של מנהיגות להגן על שלום החברה באמצעות שליטה על אמנותיה של אותה חברה. ומכיוון שהעם דורש אמונה חדשה, אולי אמונה שהייתה קיימת כאן בעבר, ומכיוון שאנחנו חיים בתוך חברה דמוקרטית וחופשית, אין ההנהגה הנוכחית שלנו יכולה להנהיג אותנו ובעיקר להגן ולחזק אותנו. עליה לפנות את מקומה להנהגה אחרת.

רק אחד/אחת

מייחסים ליהדות את המצאת המונותיאיזם, האמונה באל אחד ויחיד, הטוב מכל האלים, אז הייתה זו דת האסלאם שחיזקה את הרעיון הזה, חמש פעמים ביום הם קוראים "אין אלוהים מבלעדי האל" לעומת פעמיים בלבד אצל היהודים. המונותיאיזם פיתח ושיכלל רעיונות אחרים בתחומים שונים בחיים כמו למשל באהבה, לאהוב רק את האחת והיחידה וכד'. לפני אלפי שנים בני ישראל האמינו שלאלוהים יש בת זוג. לעומת האהבה המקדשת את רעיון הזוגיות, הנזירות מקדשת חיי בדידות של אדם אחד עם עצמו ובעיקר עם אלוהים אחד.

יחד עם זאת מונותיאיזם מעורר ביקורת בכך שהרעיון של האחד והיחיד שולל את האחר, מזלזל בו ומתנשא מעליו, דבר שיוצר מטבע הדברים התנגדויות ותהיות פנימיות כמו "מי אנחנו שנחשיב את עצמינו לטובים יותר"

ואני- אני בכלל אתיאיסט, לפעמים. אספתי כמה שירים שמדברים על האחד והיחיד.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ב-iCast

אלפרד כהן

רשימת השירים

  1. Hot chip – one life stand
  2. The concretes – chosen one
  3. Tapes 'n' tapes – one in the world
  4. שלומי סרנגה – מונו
  5. ג'ירפות – מונוגמיה
  6. The smith – I want the one I can't have
  7. The stone roses – this the one
  8. Caribou – she's the one
  9. Gavin Friday – the only one
  10. The dead brothers – am I to be the one
  11. Bert lown & his orchestra – you’re the one I care for
  12. JJ – I'm the one / money on my mind

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s