לספר סיפור

האמת מוזרה תמיד, מוזרה יותר מסיפורים

לורד ביירון

הסיפור הבא מתרוצץ לי בראש כבר כמה שבועות, קשה לי לקבל את האמת שבו(הוא אמיתי) וזה בגלל שהסיפור הזה הוא מעין משל לסיטואציה חברתית בת ימינו שלא הצלחתי לפענח. ניתקלתי בו בעיתון, במדור קטן בעמוד אחורי ששופך אור על אירועי העבר שהתרחשו בעולם ובארץ ולהלן הסיפור: לפני 66 שנים בפארק הירקון בתל אביב התקבצה לה קבוצת נערים בני 15-16 לבושי סחבות מלאות בחיידקים המתגוררים במעין ארגז חול. "נערי הג'ונגל" כינו אותם. יום אחד הם פרצו למשרדי העירייה ודרשו אוכל ובגדים-"אנחנו צבא הג'ונגל- תנו לנו בגדים" הם לא עזבו את משרדי העירייה עד שקיבלו פתקאות לקבלת בגדים במחסן העירוני. יום למחרת, ישראל רוקח ראש העייריה דאז פרסם מאמר תגובה לכתבה וטען במילים זועמות שאין אמת בסיפור, אבל נדאג לטפל בקבוצת נערי הג'ונגל. כמה ימים לאחר מכן אותו עיתון פרסם ראיון עם אחד הנערים ואמר שהסיפור יצא מכל פרופורציה, היינו נערים עניים ואנאלפביתים ודרשנו בסה"כ מזון וביגוד.

לכל סיפור, יש כמה אמיתות ונקודות מבט. אין אמת אחת ממשית, האמת לא קיימת. העיתונאי הכניס לסיפור נערי המצוקה נופך הרפתקני, רומנטי ופרוזאי סטייל סיפורת הנוער האמריקני של תחילת המאה ה-20 וראש העיר והנער שהתראיינו לאחר מכן הכניסו לסיפור נקודת מבט אחרת ושונה, כל אחד מונע מאיזשהו אינטרס. מעניין אותי איך יספרו בעוד כמה שנים את הסיפור של המתיישבים בעיר האוהלים בשדרות רוטשילד תל אביב 2011 כבר עכשיו מתרוצצים עשרות גרסאות לסיפור המחאה הזה וזה חתיכת סיפור.

סיפור לפני השינה

השבוע מתחילים לקרוא את הספר האחרון מחמשת חומשי תורה- ספר דברים המכונה גם בשמו "משנה תורה". דברים, הוא ספר המסכם את כל אירועי בני ישראל מצאתם ממצרים עד הגיעם לארץ המובטחת, זה ספר הנאומים הגדול של משה המנהיג שהפך ממגמגם לרטוריקן סוחף ומבריק. זהו ספר המספר את הסיפור של הולדת העם היהודי מנקודת מבט שונה, מציג אמת אחרת. כמו שכבר אמרתי- אין אמת אחת ואני חושב שהיא בכלל לא קיימת.

משה, בערוב ימיו נושא את דברי התוכחה שלו לעם החדש אותו הנהיג במשך ארבעים שנה וקצת, בחלק מהדברים אותם נושא יש נימה של פרידה וטרגיות(הוא לא יזכה לדרוך בארץ המובטחת) ובחלק אחר מזהים נימה של טינה, זעם, כעס ואזהרה. משה מספר את הסיפור מהתחלה ועד הסוף שלו, הוא דואג לסלף את האמת לטובתו כשצריך, מטבעם של מנהיגים, הם לא אוהבים לצאת לא בסדר.  ש"י עגנון הסביר את זה יפה לדעתי: "גדולה אמת שאפילו מתוך השקר ניכרת"

מתוך הסרט- נאום המלך 2010

מדינת רווחה

פרשת דברים נקראת תמיד לפני תשעה באב. ביום שלישי מציינים את יום הזיכרון הזה. ימי זיכרון למינהם נועדים לספר סיפור של אסון לאומי גדול מימדים כלשהו שכבר קרה מספר פעמים בהיסטוריה ומזהיר אותנו מפני התרחשות דומה. אסון שנוגע ומשפיע בכל אחד מאיתנו בדרך שונה. תשעה באב הוא יום זיכרון של חורבן(של כמה חורבנות) שנבע לפי האמונה מסטייה מהדרך הנכונה. בשבת קוראים בהפטרה את חזון ישעיהו שבה התנבא על דברים נוראים שיקרו לעם היהודי משום שנצמדו לתפילות והפכו למאמינים הדוקים יתר על המידה ושכחו איש את רעהו, שכחו להאמין אחד בשני, הזניחו את החברים לטובת האלוהים. אפשר ואולי צריך להשליך את החזון הזה לסדר היום הציבורי של המדינה הישראלית שמחזקת את שיטת השוק החופשי על חשבון רווחתם של האנשים. מישהו פעם אמר שמדינה זה לא עסק כלכלי ונראה היום יותר מתמיד שאם לא נתעורר אנחנו בדרך לחורבן. במקום לקדש את השוק החופשי, בואו נדאג אחד לשני.

האמת על פי ירון לונדון ואוהד נהרין

סיפרתי לא אחת על החלומות שלי והאמת זה כיף לכתוב על חלומות. גם לחלומות יש מספר אמיתות. אני לא חושב שיש חלום שסופר כפי שנחווה בזמן אמת. ויש כמובן חלומות שאנחנו מעדיפים לשכוח, לברוח מהאמת. החלום שחלמתי השבוע לא רדף אותי כבדרך כלל, הוא היה לי ברור וחושב שאני זוכר כל פרט ופרט ממנו, אולי אני משמיט חלקים ואולי אפילו ממציא, אבל מרוצה מהגרסה הסופית שלו: המקום- כיתה באוניברסיטה, אווירה של סדנא, מספר הסטודנטים מצומצם, אלא שיש שני מרצים. אחד מהם ירון לונדון והשני אוהד נהרין. על הלוח כתוב בגדול שמו של הקורס-"תולדות הכרס בתרבות המערב בעת החדשה" מאון לאון מבקשים שני המרצים מהגברים בכיתה להוריד את חולצותיהם על מנת שיבחנו את כרסיהם. כולנו מורידים את החולצות והמרצים עוברים אחד אחד ומנתחים את הכרסות החשופות לעיני כל. הם מגיעים אליי, מתחיל ראשון אוהד נהרין לנתח ובשורה התחתונה אומר שלכרס שלי יש מלא השראה ונראה שהוא מתרשם ממנה מאד. אבל אז מגיע ירון לונדון חד הלשון ובעל כרס ענקית משלו, מביט לעבר הכרס שלי ואחרי כמה שניות צוחק בכל גדול ולועג לה. התעוררתי.שוב התחלתי דיאטה.

דברים מוזיקלי

כשמשה החל לכתוב את נאום פרידה/תוכחה שלו לעמו הוא הבין את מה שבעצם הבין רולאן בארת, אנחנו לא כותבים בשביל אף אחד אחר והיא, זאת אומרת הכתיבה, נמצאת במקום שאתה אינך בו. משה הבין שלא יהיה בארץ המובטחת. לפי בארת, הידיעה הזאת שאתה נמצא במקום שאתה אינך בו זו ראשיתה של הכתיבה וכאמור כך הבין משה שהחל לשאת ולספר את דבריו האחרונים לעם.

הפרק המוזיקלי של הפוסט עוסק בז'אנרים מוזיקלים שבו מדברים ואומרים הרבה דברים, כמו למשל ובעיקר הספוקן וורד והיפ הופ. ניסיתי למצוא קטעים עם טקסטים שלכאורה נכתבו עבור האחר, אבל במידה רבה מבטאים את המחשבות והאמונות של הכותב בעצמו. ניסיתי למצוא קטעים שכל אחד מהם הוא נאום תוכחה כזה או אחר. נאום שנולד מפנימיותו של המשורר לעבר אלו ששומעים אותו- אל האחר. שאפשר למצוא פה את סול ווליאמס, אורסולה ראקר ואת גיל סקוט הרון. מבין כל אלו אפשר גם למצוא את הגריים, ז'אנר חדש יחסית ומיוצג כאן על ידי שניים הסטריטס(מייק סקינר) ודיזי ראסקל וכן אפשר למצוא קטע מפרויקט הספוקן וורד הישראלי המופלא- "מילה מדוברת" ועוד.

אלפרד כהן.

אפשר להוריד כאן

אפשר להאזין ב- iCast

רשימת השירים:

  1. Outkast- B.O.B
  2. Dizzee rascal- stand up tall
  3. Saul Williams- WTF!
  4. William shatner- common people
  5. Grandmaster flash- the message
  6. Ursula rucker- rant
  7. The last poets- niggers are scared of revolution
  8. Gil scott heron- I'm new here
  9. Laurie Anderson- big science
  10. נועם וואהל- נתרחש תמיד
  11. The streets- something to hide
  12. William S. burroughs- apocalypse
Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s