שבועת הנקמה

מִי יִבְנֶה יִבְנֶה בַּיִת בְּתֵל אָבִיב?
מִי יִבְנֶה יִבְנֶה בַּיִת בְּתֵל אָבִיב?
אֲנַחְנוּ הַחֲלוּצִים
נִבְנֶה אֶת תֵּל אָבִיב
הָבוּ חֹמֶר וּלְבֵנִים
וְנִבְנֶה אֶת תֵּל אָבִיב

לוין קיפניס

ב- 2006 בשנה האחרונה שלי ללימודים עבדתי כפקיד קבלה במפעל היי טק שהיה ממוקם במפעל תעשייה בעומר שבדרום. את המקום אבטחו סטודנטים למינהם מאוניברסיטת בן גוריון והמכללות האחרות באיזור. שם הכרתי את אחד מחבריי הטובים ביותר דאז. באותם ימים סטודנט לתואר שני במנהל עסקים, נשוי צעיר, מצפה לילדו הראשון ומאבטח. עוד לפני שסיים את הלימודים החל טל לחפש עבודה באיזור מגוריו, חיפושיו התרחבו צפונה יותר מבאר שבע, אך ללא הצלחה רבה. בצעד של ייאוש החל לחפש עבודה בתל אביב והוא מצא מייד. אבל מה, אליה וקוץ בה, את ביתו הוא הקים בבאר שבע ורוצה מאד לחיות בה. חברי לא ויתר. יום יום השכים בארבע לפנות בוקר תפס את הרכבת הראשונה לתל אביב בכדי להגיע בזמן למקום העבודה החדש. במהרה התרגל למציאות המוזרה הזאת ואשתו ההרה תמכה בו לאורך כל הדרך. אחרי כמה זמן הבין שלנסוע ברכבת לעבודה בתל אביב זהו מסע מסויט. הרכבת נוסעת לאט, עוצרת פעמים רבות, צפיפות איומה ולעיתים קרובות יוצאת הודעה שמתריעה על הפסקת הנסיעות בשל עבודות תשתית למינהן. חברי לא התייאש והחליט לנסות את האוטובוסים, גם יותר זול וגם אין תקלות לא צפויות, אבל אז נתקע בפקקים והצפיפות הייתה עוד יותר נוראית מזו של הרכבת. יום יום היה מגיע לעבודה תשוש כשכוחותיו אפסו, כשחזר הביתה צנח למיטה והזוגיות עם אשתו נגררה למשבר. אחרי שלושה חודשים הגיש טל את התפטרותו וחזר הביתה, בסה"כ הוא רצה לפרנס בכבוד ולחיות בעיר הולדתו באר שבע, כן! באר שבע! לא תל אביב, לא רמת השרון ולא הרצליה פיתוח.

*

חודשים לא פשוטים על החברה בה אנו חיים, ממחאה למחאה, ממאבק חרישי למאבק זועם, דרך ספינים תקשורתיים ופוליטיים והכל דרך התנהלות מבישה ומתנשאת של מנהיגי ועשירי החברה. ממאבק עובדי משרד החוץ, השופטים הקורסים מהררי התלונות, עובדים סוציאליים שמקבלים שכר משפיל, הרופאים, היצואנים, עובדי המפעלים בפריפריות. לא פשוט- לא פשוט בכלל וזה לא נגמר כאן. החברה מתפלגת, דתיים שונאים את החילוניים ולהפך, השמאל בז לימין ולהפך ועוד..

ובנוסף לכל זה, מחירי המזון והיסוד עולים, השכר הממוצע במשק נשחק(כבר עשר שנים לא הייתה עלייה בשכר הממוצע!!) והשבוע על סדר היום הציבורי- מחאת האוהלים, אין דירות לרכישה, מחירי השכירות מרקיעי שחקים. בשבוע האחרון נשטפתי בהסברים, בניתוחים ובהצעות איך לפתור את בעיית הדיור. הוצפתי בקולות מחאה, זעקה וכאב ושמעתי את הסבל הנשנק מהלב ומנגד בקולות המתנגדים למחאה, זו מחאת השמאל, ושל מפונקים, של עשירים חסרי כיוון ומטרות שרוצים לרקוד ולשיר בחופש הגדול.

פרשת השבוע- מטות. בני ישראל אוטוטו נכנסים לארץ המובטחת והם מוכנים מתמיד, מסעם הארוך חוצה הדורות עומד להסתיים והם נערכים בהכנות ובסידורים אחרונים להגיע למטרה. אבל עוד לפני המקרא מלמד אותם את משמעות הנדרים, הם מצטווים בפקודת משה האחרונה לנקום את דמם של המדיינים על כך שפיתו את גברי ישראל. משה מכריז על יהושע כיורשו. כמו כן מספרת הפרשה את מאווים של שבטי גד וראובן להתבדל משאר העם ולשכון מעבר לירדן, כלומר לא בגבולות הארץ המובטחת, דבר שמעלה את זעמו של משה ואלוהים. הפרשה מסתיימת באזכור נוסף של כל תחנות המסע שעברו בני ישראל במדבר.

שבועת אלפרד

ברוח הפרשה ובעקבות המאורעות האחרונים רוצה אני לנדור את נדרי ולהישבע אמונים לעיר בה ארצה לחיות, להקים משפחה, להתקדם, להשפיע, להגשים עצמי, להתפרנס, לבנות בית ובסופו של דבר למות ולהיקבר בה- תל אביב.

כששמעתי מסביבי כיצד סולדים ומזלזלים במחאת האוהלים רק משום שהיא צמחה בתל אביב, אני מודה שעברו בי מחשדבות כמו אלו של יורם קניוק, שכתב השבוע שצריך להקים את מדינת תל אביב ולהיבדל משאר מדינת ישראל. ביקשתי בליבי כמו השבטים גד וראובן להיבדל מהמקום החשוך והרקוב הזה שנקרא- מדינת ישראל.

למרות שכעת, דירתי השכורה נמצאת אי שם בלב יפו, חבריי יכולים להעיד שאחד החלומות שלי זה לקנות בית בשדרות רוטשילד בתל אביב, כן! זהו אחד מהחלומות הגדולים שלי(עוד לפני שהתחזק מעמדה של השדרה בשנים האחרונות) ולא אוותר ואאבק עליו. אני משלה את עצמי, אין ביכולתי לרכוש דירה בשדרות רוטשילד בתל אביב ואפילו לרכוש דירה בירוחם או בקרית שמונה. כיום המרחק בין החלום שלי למציאות הוא גדול ולא ניתן למדוד או אפילו לדמיין אותו, קשה מאד לתכנן או לסלול את דרכים אליו. אני לא בן עשירים, משכרותי נמוכה במקצת ממשכורת הממוצעת במשק ואני באוברדראפט ניצחי ולמרות הכל, לא אפר את שבועתי ואבנה לי בית בתל אביב, אשתה בבתי הקפה שלה, אטייל ברחובותיה, אזיע בלחותה, אנדנד את ילדיי בפארקי השעשועים שבה, אעשה בה את כל עניניו הבנאליים והיצירתיים של האדם.

גלויה: משבר הדיור האיטלקי- שנות ה-30

*

כמו שפתחתי בסיפור שממחיש היטב את בעיית הדיור בפרט ואת הבעיה החברתית בישראל בכלל וכמו כן עונה לאלו שדורשים מאיתנו התל אביבים לצאת ממנה לפריפריה שלכאורה זולה. ארצה לסיים בעוד סיפור שמחזק את התמונה: באותה שנה שעבדתי כפקיד קבלה השכרתי דירה יחד עם עוד שתי שותפות במרכז ב"ש בדירה שגודלה 90 מ"ר, שלושה חדרים פלוס סלון רחב, בקומה הראשונה בבניין של ארבע קומות. שלשתינו שילמנו אז 1500 שקלים לחודש, כלומר 500 שקלים כל אחד. השבוע צלצלתי לבעל הדירה שלי דאז, הוא לא זכר אותי, בכל זאת עברו שש שנים. שאלתי אותו בכמה הוא משכיר את הדירה היום, תשובתו הייתה בנימה רגועה ושלוה ולא מתנצלת: 3500 שקלים, עלייה של 2000 שקל בשכר הדירה, יותר מ-50% ובמילה אחת- מטורף!

ככל שאני מנסה לפגוע בך, יותר כואב לי

אחת מהוראותיו האחרונות של משה כמנהיג הייתה להשיג נקמה במדיינים, הוא ציווה לחסלם את כולם כולל נשים וטף. למזלם של המדיינים, חייליו של משה סרבו פקודה וחסו על הנשים ועל הטף. משה רצה למגר את התופעה שנקראת המדיינים, את ההשפעה הרעה שלהם על בני עמו.

לא כמו החיילים של משה אז, אני חושב שהגיעה העת לנקום במדינה שהזניחה במשך שנים את הרווחה, שלא דאגה לחלשים להתחזק, שלא עודדה את המתחזקים להתחזק עוד יותר ושמרה על רק על אלו שהיו שם מלכתחילה. הנקמה נובעת בעיקר מחוסר איזון, הנקמה מחפשת למגר את הכתמים שנוצרו בנפש. והנקמה פוגעת והרסנית ולפעמים זה קשה, אבל חובה עלינו לנקום. כי הגיעה העת להחזיר את האיזון ואת התקווה, לנקות את הכתמים שמסתירים זיכרונות יפים, מפריעים לתכניות עתידיות ובעיקר מסתירים את ההווה. אין זו נקמה בין אישית, זוהי נקמה במדיניות, בממשלה, באלו שניתנה להם האחריות לנהל במדינה הזאת אורח חיים תקין ושוויוני כמה שאפשר.

קבלו שירים של נקמה

אפשר להאזין ב- iCast

אפשר להוריד כאן

אלפרד כהן, השלישי.

רשימת השירים

  1. Ice cube- no Vaseline
  2. Nicki minaj- roman's revenge
  3. Don cavalli- vengeance
  4. Lily allen- fuck you
  5. The bees- chicken payback
  6. Fisherspooner- the best revenge
  7. The Decembrists- the mariner's revenge song
  8. James brown- the payback
  9. Justin timberlake- cry me a river
  10. John lennon- how do you sleep?
  11. Neko case- vengeance sleeping
  12. Danger mouse & sparklehorse- revenge

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שבועת הנקמה

  1. דרשה חכמה ומעניינת, השאלה האם ישנם עדיין מנהיגים בעלי עניין אמיתי בזולת ולא רק מטפחי העו״ש האישי שלהם. אני לא יכול להנהיג כי אני בדיוק הטיפוס המטפח את אצמו, אבל החלום הוא שעוד בחיי יקום גיבור שיהרוס ואז גם יבנה, ירק דם ויגרור את הביצים הכבדות שלו אחריו, איפה איפה הגיבור. אחלה אלפרד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s