מר בודד וגברת סוטה

לכל אדם עושרו שלו,

אני לבדי כמו עירום.

רוחי רוח הדיוטות

על כי איטית היא עד מאד.

העולם כולו פקוח עיניים,

אני לבדי מהלך בחשיכה.

לכל הבריות חריפות מוח,

אני לבדי רוחי נבוכה,

שטה כים, נושבת כרוח.

טאו טו קינג

 הבדידות ממכרת, ברגע שאתה לומד לחיות לבד, גדל בך מנגנון שאפשר לציירו כחומה המנסה לשמר אותה. אמנם, צדדים שהיו בעבר חבויים ומורחקים מהנפש, מתגלים ומטופחים ובאמת אני חש בשדרוג תמידי של הנפש. עם הזמן הבדידות משתכללת ועוטה על עצמה מסיכות באופן אוטומטי ממש, מסיכות של יצורים שמחים ומאושרים בחלקם. אבל הבדידות חונקת וההתמכרות לה גורמת לי לטפח אותה, אך בעיקר היא גורמת לי לפחד ממך או ממך. ואני לא באמת מאושר בחלקי, אני רוצה עוד.

השבוע, באחד הלילות מצאתי את עצמי בערב שירה, הגעתי בזמן, ניהלתי שיחה או שתיים עם אנשים שהכרתי. בדידותי הביאה אותי להתיישב בפינה ליד הדלת, לא להפריע לאיש, בונה לעצמי את דרך המילוט הקצרה ביותר. לקחתי לעצמי את חוברת השירה שחולקה- "מניפסט האנשים". התחלתי לעיין בשירים וצבטה אותי כמו גם לכדה אותי השורה הבאה: " …אני האהוּב הבודד ביותר בעולם./לוידוי הזה לא היה תרגום למילים." השיר נקרא "זירת הפצע" מאת שחר מריו מרדכי. ואז הבנתי למה אני מרגיש מוזר בערבי שירה. יש משהו בשיר מאד אינטימי, זה לא חדש, אבל השירה היא העולם אליו כמהה הבדידות, השירה היא החברה הכי טובה שלה, הם מזינים אחת את השנייה. שירה צריך לקרוא לבד וברגע שהיא מוצגת בפני קהל היא מפחדת ומסתגרת, נעלבת מהבגידה ואולי גם גוססת, זועקת את מותה.

פרשת השבוע- נשֹא, מגוללת שלושה סיפורים מרכזיים. האחד של הנזיר, השני של האישה הסוטה והשלישי הארוך והמתיש את קורבנות 12 הנשיאים למשכן שמהווים את חנוכת המשכן והתחלת העבודה בו. מתוארים בנוסף, חלוקת המצוות בין הלווים והוראות להרחיק המצורעים מהמחנה. אתמקד בשני הסיפורים הראשונים- הנזיר, ואת החלק השני- אישה סוטה אשאיר למוזיקה.

מצוות של נזיר נכתבו, משום שהיו כאלו אנשים ולא משום שהייתה דרישה להתנזר. המקרא מתחשב באנשים שבחרו לא להתחתן ולהביא ילדים, לא לשתות שיכר, לגדל שיער וזקן ולהתבודד, לחיות עם עצמם ובמקרה של רובם מהם להתאחד עם עצמם ועם האלוהים בו הם מאמינים. המקרא גם מאפשר לנזירים לחזור בהם ולשנות את הדרך, דרך טקס קדמוני של גזיזת המחלפות ושריפתם יחד עם איזו חיה, אותם יקריב לאלוהים.

אני רואה בהתנזרות, כמו גם בסגפנות סוג של אמירה החותרת נגד מוסכמה כלשהי ולאו דווקא הבחירה המודעת של להתנתק מכל העולם. משהו בסגנון של: אני מתבודד, מגדל זקן ומתלבש בלויים, כי פגעו בי ואני רוצה לפגוע בחזרה בדבר הזה שנקרא הטבע האנושי. העולם יפה ומלא אפשריות, אז אני אכער אותו ואצמצם את האפשרויות . באותה מידה יש במעשה הזה של התנזרות או סגפנות, משהו מעורר רחמים וקצת אינפנטילי הייתי אומר. אם התנזרות הייתה המונית, כחלק ממחאה חברתית, קבוצתה חדורת אידיאלים ומוטיבציה לשנות, הייתי יכול לראות בה משהו חיובי. אולי הייתי מצטרף אליה. זקן ושיער ארוך כבר יש לי.

לפעמים אני מוצא את עצמי נע בין סולפיזם לבודהיזם, שתי תיאוריות או השקפות עולם שאני לא כל כך יודע מה בדיוק הן טוענות, אבל כן אני בטוח  "האני" שלי זוכה לטיפול מיוחד, אולי מיוחד מידי, לפעמים אני מרגיש שאני מתמכר לעצמי ואין שום דבר טוב בהתמכרות ובמיוחד התמכרות לעצמך. זה לא מגיע ממניעים אגואיסטיים, במובן הקלאסי של המונח. איכשהו הבדידות הפכה אותי לאגואיסט. אגואיזם היא הדלק המחזק את המנגנון, שמניע אותו, שמשמר אותך משאר האנשים. בשורה התחתונה גורם לך לפחד מהם.

אסיים את החלק הזה בסיפור חייו של המשורר האנגלי ג'ררד מנלי הופקינס, שאיכשהו הוא המשל והנמשל של בדידותי הממאירה. בגיל 22 המיר את דתו לקתולי, שנה לאחר מכן  התנזר והצטרף למסדר הישועים, הוא הפסיק לכתוב שכן אומנותו יוצרת קונפליקט עם אמונתו(מעניין הדמיון באותיות בעברית בין אמונה ואומנות) . אחרי שבע שנים הוא חזר לכתוב, כי לא יכול היה לכבות את תשוקתו. שיריו מעולם לא התפרסמו בחייו, אלא רק 30 שנה לאחר מותו. בדידות יכולה להיות אמונה דתית, אמירה או מחאה, בדידות היא דיכאונית, או מעשירה את הנפש, אבל לדעתי היא לא לעולם לא תחליף את מה שאנחנו נועדנו להיות. ומה נועדנו להיות?? זו כבר שאלה אחרת לפוסט אחר.

Get On Your Knees

המקרא בוחר להתעסק במקרה שבו אישה בוגדת בבעלה, אבל רק במקרה הזה ולא להפך. סטטיסטית רוב הבגידות בין בני הזוג, נעשות על ידי הגברים, אבל המקרא בוחר להתמקד בבגידתה של אישה. אם הבעל חושד באשתו, היא צריכה לבוא בפני הכהן שאותה ישקה ב-"מי המרים המאררים", שזה מים עם אפר ודיו, אם איברי הרבייה של האישה לא נפגעים כתוצאה משתיית המשקה והיא מצליחה ללדת, אזי פוטרים אותה מכל אשמה.

בוגדת אחת

אי לכך ובהתאם לזאת, המיקסטייפ השבוע יוקדש לנשים שסוטות ממסלולן. נשים שיוצרות מוזיקה עוצמתית, חזקה ומודעת לעצמה. זמרות שלא מפחדות מאף גבר, ששום מים מאררים לא יפגעו בהם, מוזיקאיות עם אמת, המלכות הבלתי מעורערות שלי, שבוגדות בי חדשות לבקרים עם גברים או נשים אחרים. אילו רק היו יודעות, שליבי עליהן, היו מתמסרות לי.

אפשר להוריד אותו כאן

או להאזין לו ב- iCast

לא לבד, אלפרד כהן השלישי

רשימת השירים:

  1. Blondie- Rapture
  2. Shannon- Let music play
  3. Kevin blechdom- Get on your knees
  4. Yoko Ono- Yes, I'm a witch
  5. Yeah Yeah Yeah's- Honeybear
  6. Fever Ray- Triangle walks
  7. Grace Jones- Well well well
  8. Scarlett Johansson- Fannin' street
  9. Kimya Dawson- I like giants
  10. Nina Simone- Mississippi Goddam
  11. דיקלה- בוחרת להיות
  12. Cat power- The Greatest
  13. Kate bush- flower of the mountain
  14. Janelle Monáe- 57821
  15. Amanda Palmer- Another year
מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s