משועמם בעקבות השמש

…איני אוהב את האביב,

מיאוס הפשרות, בוץ, סחי- אני קודח,

אי שקט, לב ושכל בצער מעווים

א. ס פושקין

 אז מה קרה לי השבוע. כך אני שואל בכל פעם שמתחיל לכתוב פוסט והשבוע לא קרה לי כלום, לא מצאתי תשובה. ממש משעמם ובכל פעם שאני חושב שמשעמם, מהדהד לי בזיכרון אחד הראיונות של ארי פולמן בימאי הסרטים בו הוא אמר שאין דבר כזה משעמם, אין דבר כזה להשתעמם אז עם כל הכבוד לארי פולמן יש כזה דבר משעמם ואני משועמם ומשתעמם.

זה לא שלא מצאתי במה להתעסק מחשבתית ופיזית בשבוע החולף. התרגזתי ממכתב הרבנים התומכים במשה קצב ומבטלים בחוצפה ובאווילות את החלטת בית המשפט הישראלי, התחלתי שוב לקרוא את יוסל בירנשטיין, מחשבות על לחזור לאוניברסיטה, המתנה כמעט מורטת עצבים לתשובת הבוסים שלי לבקשתי להעלות את השכר, חידוש חוזה הדירה מבלי שיעלו לי את המחיר, דייט לא מוצלח, התרגשתי ממוזיקה חדשה. הרבה דברים קרו לי השבוע, אז למה חרף כל זאת אני משתעמם, למה נאבק בתחושה הזאת בכלל, למה למצוא משמעות בכל דבר, למה לנסות למצוא את התשובה, אז משעמם, סו וואט.

השבוע, בפרשת וַיַּקְהֵל, המקרא בוחר בצורה המשעממת ביותר לחזור ולפרט לנו כיצד יש לבנות את המשכן, הבית של האלוהים. שוב אותם פרטים יבשים אודות המידות והחומרים וגו'. תחושה של בלבול אחזה אותי כשניגשתי לטקסט ואחרי שהתבלבלתי מצאתי את עצמי כועס, בשביל מה לחזור ולספר לנו את כל זה.

מעניין שבשנה שעברה מצאתי את הדרך לדרוש בפרשה הזאת בצורה מכובדת ומבלי להצטנע אפילו מעניינת, אבל אומרים 70 פנים לתורה, אני יכול לכתוב על כל פרשה 70 פוסטים, 70 שנה של כתיבה בלוג, לשבור את שיא העולם בכתיבת בלוג רציפה. ולפני שאהפוך לטרחני ובעקבות כך תפסיקו לקרוא אותי אני מפסיק את כל הקטע המשעמם הזה מעכשיו.

הימים הם ימי פרה האביב, נראה שבכל שנה ושנה מקדים האביב לבוא ולא רק האביב, האלונים בשיא פרחתם מרכינים ראשם מעלה בגאון, הדבורות נשלחות על ידי מלכתן הרודנית ללקט צוף מהפרחים הפותחים שעריהם בנדיבות. מזג האוויר נמצא במשבר זהות קטן, מתקשה לתפקד בהחלטיות האופיינית לו בעונות החורף או הקיץ ובגלל כל אלו אני אוהב את עונות המעבר, עונה של שאלות והתחדשות, לרומנטיים בינינו(כולל אני) עונת החיזורים.

כמו עונת האביב המקדימה לבוא, כך גם הפרשה שלנו העוסקת בבנייה, בשאלות זהות, בהתחדשות ובהמצאה של הישות החדשה שנבראה- עם ישראל. רוב העם מתקהל ומנדב מהונו האישי לטובת הרעיון החדש של האמונה- המשכן לאלוהים. כמו הדבורים בכוורת המנדבים את צוף הפרחים אשר אספו בעמל קשה.

אני מודה, אני לא בן אדם שמתנדב, נדיבות זה לא הצד החזק שלי. לפעמים עוברת בי מחשבה לקום ולהתנדב באחת מ-32 אלף העמותות הקיימות בישראל ולפעמים אני מוצא שונא את עצמי על כך. אחוז קנאה באלו שמסוגלים לנדב כספם, רוחם או נפשם למען רעיון, למען מישהו, לעזור. בשורה התחתונה, לא רואה את עצמי מתנדב. אם כי יש בי נדיבות לב, אם יבקשו ממני אני אסייע ואתן את כל כולי למשימה. אז אם אתם מכירים עמותה בתל אביב, אני פנוי בשעות הבוקר.

שיר מוכר של מקופחים

שמתי לב שפרשה הזאת עולים שני שמות של אמנים עליהם הטיל אלוהים את האחריות לבנות ולעצב את המשכן, בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך ומשום מה בתודעה היהודית המסורתית נחצב רק שמו של בצלאל בן אורי, הוא "קיבל" בית ספר לאומניות ואהליאב קיבל כלום, מהיכן מגיע הקיפוח הזה, הרי את שניהם מילא אלוהים באותה חוכמת לב, בתבונה ודעת בכל מלאכת, אז מדוע הקיפוח הזה, במה יותר טוב בצלאל מאהליאב. ככל הנראה שהסיבה לקיפוח היא הייחוס המשפחתי הרם של בצלאל שהגיע ממטה יהודה הנחשב יותר ממטה דן.

עם תחושות קיפוח אני מזדהה במיוחד, אני מגיע מבירת המקופחים, מהמטרופולין הגדול של המקופחים הלא היא באר שבע. ביום רביעי ירו רקטת גראד על אותה עיר הולדתי וקולות בתגובה לא אחרו להגיע, אלה היו קולות של קיפוח, אך הפעם תושבי עיר הולדתי לא צודקים, אם היה נופל טיל גראד בתל אביב, ישראל לא הייתה מגיבה אחרת, אולי היה יותר רעש בתקשורת אבל זהו, ישראל הייתה שולחת שני מטוסים, מפציצה כמה בתים ברפיח וזהו. "גם אם תהייה לידי, זה לא יספיק לי אף פעם/ אם תבוא לקראתי, זה רק יגדיל את הפער" שר פעם קובי אוז עם טיפקס ב-שיר על מצוקה שכונתית.

לסיום הפרק הזה על פרשת השבוע ארצה לסיים בשירה של זלדה, אותו מצוטט בנימין לאו בספרו אתנחתא. השיר קיבל עבורי פתאום פרשנות אחרת ורלוונטית. השיר עוסק בין היתר בחוסר היכולת לתת, ביצירה, באומנות, בקנאה אבל גם בתחושות קיפוח עזות ביותר. את השיר דרך אגב רשמה זלדה לחברתה יונה וולך.

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

גשם ואבק

אלבום השבוע שלי יכול בקלות להיכלל בקטגוריה של אלבום משעמם אבל הוא לא, הוא החלט קצת מקופח בבלוגוספירה למרות שהוא קיבל את הטייטל best new music בפיטצ'פורק, וכתבו עליו בוואלה תרבות. ולמרות כל זאת ג'ימס בלייק לוקח ממנו את כל ההייפ. אלבום הבכורה של ניקולס ז'אר- רִיק זה רק רעש(space is only noise) הוא לא רק אלבום השבוע שלי הוא מועמד חזק לאחד מאלבומי השנה שלי(כן כן אני יודע שאנחנו רק בסוף פברואר).

ניקולס ז'אר משתמש במניפולציית השקט, קצב איטי, הכל מאד נמוך ודורש מכל מאזין להתאמץ ולהקשיב, הוא דורש את הסובלנות של המאזין הפוסט מודרני בעל הפרעת הקשב שיכול להקשיב לאין ספור צלילים בכל העוצמות, אבל דווקא מחוסר הסובלנות הנוצרת מהאזנה לאלבום שקט שעוצמותיו נמוכות, מתחזקת המודעות לחוש השמיעה. ניקולס ז'אר מווסת לנו את הרגשות כשהוא פונה אך ורך לחוש השמיעה שלנו, הוויסות הזה מעצים לדעתי את חווית ההאזנה והופך אותה לאינטלקטואלית ומרגשת כאחד.

האלבום נפתח במעין בחינת שמיעה קטנה, גלי ים מתנפצים על החוף, דיאלוג לא ברור כאילו לקוח מסרט של רובר ברסון או משהו כזה ואז קול בס באנגלית מעין מדריך של הדמיון. הברות בקול, רעשי מוזיקה לא ברורים ואחרי שעוברים את בחינת השמיעה הקצרה הזאת חייבים להיכנס ל-מוד של האזנה שונה. לא בכדי השם של הקטע הראשון לאחר הפתיחה נקרא קולמבוס, המשמש מטאפורה לחיפוש וגילוי.

בהמשך האלבום אפשר לזהות מאפיינים שונים ומגוונים ואנחנו כמו נעים תוך כדי מטאפורת של התנפצות הגלים. ביטים שבורים שמתנפצים לכל עבר, גלים של אלקטרוניקה, דאבסטפ, ג'אז, טכנו, דיפ האוס, Fאנק. כלים חיים לצד צלילי המחשב והכל כאמור מאד מאד שקט. כי האוזן הולכת יותר פנימה.

לדעתי חייבם להאזין לאלבום הזה כיצירה אחת וברצף, משהו נדיר במחוזות המוזיקה העכשווית, ולכן אני מתקשה לבחור בקטע אחד שבולט מעל כולם. אלבום חובה!

Nicolas Jaar- Space Is Only Noise להורדה

שיהיה שבוע משעמם, אלפרד כהן השלישי.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “משועמם בעקבות השמש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s