קונקרטיזציה של האמונה

אל תגידי שתבואי, אם את לא

אני צריך חום אנושי

אל תזכירי לי כמה את יפה

אני ישן כמו כלב על הרצפה

איך אני פוחד להיות בכלא או עיוור

נועם רותם


 

 בקומה שלישית בבניין בו אני עובד נמצא בית הספר למשחק של ענת ברזילי. השבוע באחת מהפסקות הקפה המעטות שלי, הבחנתי בזוג סטודנטים למשחק בחור ובחורה עושים חזרה לתרגיל של אחד משיעורי המשחק שלהם. לא הצלחתי לזהות את הדיאלוג אבל הסצנה עסקה באהבה באמונה וככל הנראה גם בבגידה. לכמה רגעים מצאתי את עצמי מציץ ומצוטט באותם סטודנטים למשחק, אולי זה היה יופייה של הבחורה שמשך את תשומת ליבי, אולי זה היה הטקסט הלא מוכר- מוכר, בכל אופן הבטתי בהם בתשומת לב מלאה. הרגע שאני הכי זוכר מאותו מאורע יומיומי בבניין שלנו, היה הרגע שבו הסטודנט למשחק הרים את ידו ובאמצעות כפה נגע בלחייה של הסטודנטית למשחק. איכשהו חשתי בצורה מסוימת את חום כף היד המלטפת את הלחי, חשתי בזיכרון שלי,שכמו שעלה מן האוב ויותר מאשר חשתי, הבנתי כמה זה חסר לי, אותו חום אנושי, אותו מגע פיזי.

פרשת תְּרוּמָה נפתחת בבקשת אלוהים מעמו לתרום ככל שהם יכולים לבניית מאהל שישמש עבורו משכן/בית, אלוהים אמנם נמצא בכל מקום, אבל הוא גם היה רוצה שיהיה לו בית לחזור אחרי שהוא מסתובב בעולם ויתרה מכך שלכל מי שמאמין בו יהיה שותף בבניית הבית וירגיש שזה גם הבית שלו. אלוהים נענה לצרכים הפסיכולוגיים המהותיים של כל אדם באשר הוא, התשוקה והיצר למשהו מוחשי. לראות, להריח, לשמוע, לחוש את הדבר הזה שנקרא אלוהים, שנקרא אמונה, לגעת בו ממש. אלכסנדר קוז'ב אמר במבוא להבנת הגל:"מעצם ישות האדם, הישות המודעת לעצמה, משתמעת התשוקה, התשוקה גלומה בישות מלכתחילה" כולנו רוצים להרגיש.

ואז מגיעה סדרה ארוכה של פסוקים המתארים בפרטי פרטים מדויקים של אלוהים המדריך את  משה איך וכיצד יש לבנות את אותו משכן. אותו משה יעביר את ההוראות המדוקדקות לאמן העל בצלאל בן אורי בהמשך הסיפור. כשניגשתי לפרשה של השבוע הבנתי תחילה שחשוב מאד שיהיה בית לכל אחד וחשוב אף יותר לתכנן אותו ולדעת כיצד הוא יראה. ניסיתי לבנות לעצמי את בית חלומותיי באותה צורה שבה אלוהים מדריך את משה ונתקלתי בקשיים שהפתיעו אותי מאד. תהיתי ביני לבין עצמי מדוע אין בדמיון שלי הכוח ליצור תכנית מפורטת לבית האידיאלי שלי. אחרי שמצאתי את עצמי מביט בטיוטות שיצרתי לעצמי, הבנתי שמשהו ככל הנראה חסר בי וחסר לי אותו צורך או תשוקה ותאווה לתחושה. אם אתה לא רוצה לגעת לא תוכל לבנות, אם אין לך את הרצון לחוש, לא תוכל ליצור. המחשבה הזאת דיכאה אותי לכמה ימים.

אייזיק ניוטון היה מבין המדענים שמדדו את המידות של אותו משכן ומצאו כי מדובר בדבר מאד קטן לימים ייבנו בתי מקדש מפוארים, אבל אותו משכן/בית שאלוהים תכנן ורצה, היה ממש קטן, בהקשר הזה נתקלתי בפתגם של חז"ל שאומר, שאם האהבה עזה, בני הזוג יכולים לשכב על חודה של חרב ואם האהבה פסקה מלהיות עזה, הרי גם מיטה רחבה, תהיה צרה בשביל שניהם. הפתגם הזה בא לבאר ולהסביר שלא משנה הגודל. משהו שאני באופן אישי, שכחתי, אני חייב לציין. כן נזכרתי בפעמים הראשונות ששכבתי לישון עם מישהי זרה, לא הצלחתי להירדם כל הלילה, כי פחדתי שהיא תיגע בי, נרתעתי מזה שהיא לקחה נתח מין המיטה. הפתגם הזה של חז"ל תקף גם מההיבט החברתי שלו, כלומר הפכנו להיות חברה של אנשים מרוחקים ומפחדים מקרבה או מגע, כאילו שאין מספיק מקום לכולם, מאוימים שמא מישהו אחר יתפוס את מקומנו ויכריז על עצמאותו בשטח הפרטי שלנו ואולי זה רק אצלי, אולי.

מאז ועד היום האדם נמצא במתח מתמיד בין ההמחשה להפשטה, האדם תאב למוחש, לנגיעה הפיזית, לקונקרטי ולהמחשה. וכל אלו נובעים ומונעים מהאמונה. בכל מה שהאדם מאמין הוא ירצה לגעת ולמרות שהיהדות אוסרת את זה, היא לא יכולה לרסן את התשוקה הזאת. לכן היא בונה משכן, בונה סמלים כמו לוחות הברית, כרובי זהב על ארון הקודש ועוד ועוד ועוד. ככל הנראה חסרה בי האמונה כאדם לחלום ולגעת בבית על צורותיו ומשמעויותיו השונות. אבל אני עובד על זה.

סיפורי סבתא

בחדר האוכל של סבתי תלויות שתי תמונות בערך מהזמן שאני זוכר את עצמי, יותר מעשרים שנה אותן שתי תמונות האחת של הרב חיים חורי והשנייה של הרמב"ם. כשהייתי קטן אני זוכר את סבתא שלי בעודה מנקה את התמונות מאבק מדברת אליהן כאילו היו חיים, מתפללת ומבקשת משהו. זה הפחיד אותי, אבל אז הייתי ילד ביישן מאד ושמרתי את הפחד לעצמי. באחד מימי החופש הגדול ישבתי לבד בחדר האוכל מחכה לסבתא שתגיש לי את ארוחת הצהריים. סבי נעדר מאותה ארוחה מסיבה לא זכורה לי, ישבתי לבד בשולחן הבטתי לעבר התמונות של הרבנים המתים ואז התמונה של הרב חיים חורי החלה לחייך לעברי, היא בטוח גם אמרה משהו וזה הפחיד אותי מאד אבל כאמור לא סיפרתי לסבתא שלי. אחר כך כתבתי על זה חיבור קצר וקיבלתי מאה עם סמיילי מהמורה, היא בטח חשבה שהמצאתי את זה. אגב סבתא הפסיקה מאז אותו היום לדבר אל התמונות.

Lust You

אם לבצע האנשה במילים אז בטח מילים הכי היו רוצות להיות בתוך משפט של נאום חוצב להבות, או בתוך דיאלוג חורץ גורלות, משפט בתוך נובלה מרגשת, ובטח הן הכי היו רוצות להיות חרוזים בשירים. אלבום השבוע שלי הוא הוטל שמפו של גריף ריס (סולן הלקה סופר פרי אנימלס) פעם מזמן מישהי שיצאתי איתה אמרה לי שאני מזכיר לה מאד את גריף, בגירסה השמנה שלו, יכול להיות שזו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי מבחורה(לא באמת) גריף ריס ברוב השירים מתעסק בקונקרטיות של תחושות אבסטרקטיות ובאלבום החדש והמצוין זה ניכר ביותר.

גריף ריס תמיד הזכיר לי את סרג' גינזברג בלי הכריזמה והסקס אפיל, אבל עם גישה מוזיקלית משועשעת, ניסיונית והכי חשוב, רומנטית. באלבום הזה גריף מחזק לי את התיאוריה הזאת. 13 שירים הנעים במיומנות בין הפופ האינטליגנטי לבין הפופ חסר יומרות. ריחות מוזיקליים משנות החמישים ועד לימינו. אלבום מלא חום.

מעל הכל עומד לו השיר לפני האחרון באלבום- אילו היינו מילים היינו מתחרזים. גריף שר על אהבה כוזבת, אלא מה, אבל הוא מאמין בה וכמו המילים שתאבים להתחרז בשירים כך גם הדובר בשיר מלא תשוקה וגעגוע. את המשפט שנותן לי את הקול ואני בוכה, שר גריף, בשיר ומוחץ לי את הלב.

Gruff Rhys- Hotel Shampoo להורדה

שבוע טוב, אלפרד כהן השלישי.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קונקרטיזציה של האמונה

  1. פוסט יפה ומרגש.
    מילים לפעמים רוצות להיות גם לבד- כשאין סביבן מילים אחרות הן יכולות לעיתים למלא את הבמה וחלל המחשבה-
    הן מולידות מעצמן אימג'ים ורגשות- אותם אפשר לתאר בעוד מילים, אחרות…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s