החופש הגדול

אבסורד טראגי צפון בסתירה שבין תשוקתו של האדם לחירות בלתי מוגבלת, לבין הכרתו הבלתי נמנעת בכך שחירות זו נתונה רק כחירות של הרס ושלילת החיים.

אלבר קאמי

 חברה טובה שלי בהריון מתקדם, היא שאלה אותי השבוע שאלה גדולה כזאת: על אלו ערכים תחנך את הילדים שלך, מה תלמד אותם. אמרתי שאני עדיין לא יודע ואולי בגלל זה אני עדין לא מתכנן ילדים, עניתי לה במעט ציניות. היא התעקשה ולא ויתרה ודרשה ממני תשובה, אחרי כמה דקות שחשבתי על זה, עניתי לה שהייתי רוצה שהילדים שלי יהיו חופשיים אבל בכל המובנים, שיהיה להם את החופש לעשות את כל מה שהם רוצים ומאמינים בהם והייתי מלמד אותם מה זה להיות חופשי בעצם, אבל איך ללמד דבר כזה מבלי לכלוא אותם או להיות נוקשה ולדרוש משמעת קשה, אני עדיין לא יודע איך לעשות אם בכלל אדע אי פעם. חופשי זה לחפש את עצמך, לא בכדי זה מורכב מאותם האותיות(ח.פ.ש) הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו חופשיים ויחפשו כל הזמן, זה מה שהייתי רוצה ללמד אותם לעשות.

פרשת בֹּא מתחילה בקריאה של אלוהים למשה להתלוות אליו למסע השכנוע האחרון מול פרעה מלך מצרים להוציא את העם היהודי לחופשי, ומכה אותם בשלוש מכות האחרונות: ארבה, חושך ומכת בכורות ורק אחרי כל אלו נימוך ליבו של פרעה והוא מצווה על שחרור העם היהודי לא לפני שהוא אומר למשה שהוא לא רוצה לראות אותו שוב בחייו.

הפרשה הזאת מולידה את העם היהודי במובן המודרני של המושג עם, מלבד הסיפור הגדול של יציאת מצרים מעבדות לחירות. מובאת בה המצווה הראשונה- קביעת הלוח העברי והמצווה לזכור את יציאת מצרים ולהעביר את הסיפור מדור לדור. בכל תפילה אם זה ביום שישי או שבת מובא צירוף המילים- לזכר יציאת מצרים.

פתאום קם לו עם

הוגה הדעות האיטלקי ניקולו מקיאוולי טען במאה ה-16 שאיטליה צריכה לאחד את כל הערים שבה ולהפוך לעם אחד הוא נתן לזה בין היתר נימוקים כלכלים וחברתיים. המודל שלו היה משה והעם היהודי ביציאת מצרים, הוא ראה בעם היהודי דגם היסטורי וסמל אוניברסאלי לעם. הוא חשב שאיטליה תגאל עצמה מצרותיה דרך הפיכתה לעם אחד ומואחד ובכך למעשה הגה את רעיון הלאומיות האירופאי שקיים עד היום.

הייתי רוצה לנצל את הרעיון ההיסטרוסופי של הפרשה הזאת בכדי להצדיק את הקמתה והכרותו של עם אחר- העם הפלשטינאי. כי אני חושב שברגע שנכיר בהם כעם ונשחרר אותם מהעבדות המטאפורית שלהם, למרות שיהיו כאלו שהם עבדים באמת, אבל אני לא רוצה לגעת בזה עכשיו. לדעתי הם כן בסוג של עבדות וכן מגיע להם זכויות של עם וכן מגיע להם להיות חופשיים.

השינוי בתפיסה צריך להיעשות אצל שני הצדדים, אנחנו חייבים לקבל אותם כעם והם חייבים להבין ולהתנהג כעם. הדור שיצא ממצרים לא ידע את הארץ המובטחת כי הוא לא היה מוכן מנטאלית לכך, הם היו עבדים בנפשם ולכן בני ישראל הסתובבו 40 שנה במדבר. היום הזמנים שונים ומנטליות יכולה להשתנות בפחות זמן, כך לפחות אני נוטה להאמין.

המצווה- זכור את יציאת מצרים, היא המצווה הראשונה והיא מגיע בכדי להקנות בכל אחד מאיתנו את ערך החופש, בין אם הוא אינדיודואלי פרטי שלנו ובין אם הוא חופש לאומי וחברתי. החופש הוא ערך עליון, כולנו רוצים להיות חופשיים ולכן מוטלת עלינו האחריות הקיומית גם להעניק חופש.

חופשי חופשי

סיפור: לפני שנה וחצי בערך הייתי בהופעה של הפט שופ בויז בגני התערוכה בתל אביב. כשהסתיימה ההופעה עמדתי בתורי למונית שתיקח אותי לבית ואז ניתקלתי בקוואמי אמרנו שלום אחד לשני ותפסנו מונית יחד למרכז תל אביב. בזמן הנסיעה דיברנו על ההופעה, דיברנו על איזה אמן שאני אהבתי באותה תקופה והוא לא(Cass McCombs), אבל גם באותו הזמן הלב שלי היה שבור, פעם שנייה מאותה הבחורה!. הפגיעות שבי פושטת ממני את כל הבגדים ושיתפתי את כאבי בפני קוואמי שהוא מצידו נתן לי עצה: תדמיין אותה חזק חזק ואז תדמיין איך אתה רומס לה את הלב, פיזית, מרסק לה אותו. דוקוטור רוקנ'רול לפצעי הארדקור.

האלבום זרים במאה ה-21 של קוואמי והחלבות עוסק בשני נושאים: שברון הלב שחווה קוואמי והכעס העצום שלו כלפי עוולות ואיוולות חברתיות, ניסיונות להתגבר על אהבה כושלת וזעם על חוסר צדק ושיווין במדינה שלנו. הוא נע בין סגנונות מוזיקליים מגוונים, רוק סול ואלקטרוניקה, אותם שוזר במיומנות של אמן סידור פרחים לא אחר מאשר פורטיס.

במהלך כל 13 השירים שבאלבום אני חווה טלטלות רגשיות עוצמתיות בין אם אני נזכר עד כמה מגעיל, דוחה ומרגיז במדינה שאני חי בה כמו בשירים "תה", "איך עוד לא", "מכשפות" ובין אם אני מזדהה בתחושות של התרסקות הלב שחווה קוואמי, בשירים "בושות", "תסחטי אותי" זה אלבום שפותח פצעים וגורם לי לדמם, אך באותה העת שהפצע נפתח ודמי מתבוסס על הריצפה, באותו הרגע ממש הפצע מחלים ויוצא לחופש וגואל את עצמי מייסוריי.

אבל מעל כל השירים המעולים באלבום, ולאחר כל הטלטלות שחווים במהלך ההאזנה לאלבום מגיעים שני שירים.האחד: "רושם", השיר שכאילו שר את המחשבות של ליבי וקולי הפנימי שותק ומעניק לשיר את הכבוד לבטא את הרהורי ליבי. אבל כמו שהשיר הזה שר את המחשבות שלי הוא גם רומס אותם ומרסק אותם לחתיכות קטנות. זה שיר שקט, כלי נשיפה ופסנתר שהולך ומתגבר ומתחזק ושיאו, בסופו שפורטיס מצטרף ברקע לפזמון: מבויש ותמה וסובב במחול אכזר, אחד מהשירים היפים והעוצמתיים של השנים האחרונות.

בשיר האחרון, סוף הדרך, קוואמי מבקש מכולם לרקוד בלוויה שלו, כי ריקוד הוא סוג של חוויה המבטאת חופש, הוא לא רוצה שכולם יהיו שבורים, מרוסקים ואבלים, הוא רוצה להפוך לבלתי נשכח, לוויה מטורפת וחופשית ממעצורים. מקהלת הזמרות, ההפקה של נדב רביד והבקשה של קוואמי לרקוד, לא מותיר לי אלא להבטיח לקוואמי שאני ארקוד בלוויה שלו.

זהו האלבום השלישי שמוציא קוואמי, השני עם החלבות ותמיד כשאלבום שלו יוצא מתקשים לעכל אותו, כי לטענת המבקרים לא ניתן ללבוש שתי חליפות- האחת של אמן יוצר והשני של שדר/מבקר מוזיקה. אבל קוואמי לא לובש חליפות בכלל, הוא שר את האמת שלו ומי שלא מזהה את הכנות העירומה בשיריו לא יודע בעצם להקשיב למוזיקה. הסופרת הקנדית אליס מונרו כתבה: "זה נראה לי כל כך מגוחך, שמצפים מאנשים לכלוא את עצמם בחליפות, כמו חליפה של מהנדס או רופא או של גיאולוג ואז העור גדל מעליה מעל הבגדים, כלומר, והבנאדם לא יכול להוריד אותה לעולם. נותנים לו הזדמנות לחקור את כל העולם, על המציאות הפנימית והחיצונית שבו…את כל טווח הדברים היפים והאיומים שמוצעים לאנושות, כלומר כאב כמו גם שמחה וסערת רגשות" קוואמי כאמור, לא לובש חליפות, המוזיקה שלו חוקרת ומחפשת, המוזיקה שלו חופשית ושואבת את מקוריותה מהרבה סגנונות(מהוט צ'יפ, פיוט'רהדס ועד מייק פאטון) ומציגה את היופי אבל גם את הדברים האיומים שיש בעולם, קרי שברון לב וחוסר צדק חברתי.

לחופש נולד, אלפרד כהן השלישי

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “החופש הגדול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s