למען עתיד ילדינו

הו, ראש זהב כל מכאוב חלף לו!

רק החדווה קיימת בשעה

האחרונה, ואני החדווה הזאת והסוד

שלא יכול עוד להיאמר.

פול קלודל

 אחת השאיפות שלי בחיים זה להוציא מקבץ סיפורים קצרים לאור ומה אני עושה בנידון? לא ממש הרבה, מתעצל. פעם כתבתי על אדם בן 27 שמכין מסיבת יום הולדת ענקית וגם רושם צוואה ויוצא באותו הלילה שנגמרת המסיבה להתאבד, החיים שלו לא הולכים לשום מקום ומחליט שכדאי להיפרד מהחיים, בסוף הוא התחרט איפשהו הגיבור של אותו סיפור קצר הייתי אני עצמי. היום אני כותב עוד סיפור קצר על אותו אדם 27 שנים אחרי, הוא בן 54 יושב על מיטת החולים, סרטן הריאות, ימיו האחרונים בהחלט, שלושת ילדיו קוראים לעורך דין להכין את הצוואה ואין לו שום דבר להוריש, אבל כלום. הפעם אני כותב את הסיפור הזה מתוך הפחד שלא יהיה לי כלום לתת לדור הבא, לילדים ולקרובים שלי. שנזכה לחיים ארוכים.

פרשת וַיְחִי היא הפרשה האחרונה של ספר בראשית והפרשה הראשונה המספרת את הגלות הראשונה של בני ישראל מחוץ לכנען בארץ גושן שבמצרים. שני אישיים חשובים מתים בפרשה הזאת, יעקב ובנו האהוב יוסף, אבל היא נקראת ויחי, מלשון חיים משום שאלו השנים שבהם חי יעקב במצרים(17 במספר) עם כל ילדיו ועם עם יוסף בפרט, אלו החיים שהוא "חי" באמת. לפני שהוא מת הוא מברך את נכדיו בניו של יוסף ואת שאר ילדיו כל אחת מקבל ברכה בסגנון שונה, ברכה המבטאת את המחשבות מהעבר, הרצונות לעתיד מבניו.

לפני המוות אנחנו מתמלאים ברגשות אשם, את זה אני יודע מספרים סרטים ומכתבות בטלוויזיה, אבל אני כן חושב זה נכון, אם תנסו בצורה זו או אחרת לחשוב שמחר אתם כבר לא תחיו מהר מאד תגיעו למחשבות מהסוג של מה לא עשיתם בסדר. מנגד רובנו מכירים את הסיטואציה בה מישהו קרוב אלינו מוצא את מותו, אז אנחנו אלו שמתמלאים ברגשות אשם, מה לא עשינו בסדר ורוצים איכשהו לתקן. כך הרגישו בני יעקב כשאביהם ואחיהם יוסף מתו. האשמה נובעת מאותו סיפור מכירת יוסף למצרים, הסוד הגדול שאביהם לא יידע. עכשיו הם נשארים לבד בעולם מבלי מישהו שיכוון אותם, הם אבודים ויהיו כאלו עד שיבוא משה.

כשאני שומע מנהיגים כשאומרים "…למען עתיד ילדינו" אני מתקשה להאמין למנהיגים הללו, למעשה הם משחררים סיסמאות שנועדו להרגיע את הציבור ובפועל הם לא מבצעים אף מהלך מכונן שישפיע בצורה זו או אחרת על העתיד. אבל גם כשאני האדם הפרטי, חושב מחשבות מהסוג של מה אני יכול לתת לילדים שלי, אלו שיבואו בעתיד, אני מרגיש קצת מזויף, כי כרגע אין לי באמת לתת להם ואני לא עושה שום דבר בנידון ואז מציפים אותי מחשבות כמו בשביל מה להביא ילדים בעולם, אין לי הון שצברתי, אני לא כזה חכם והייתי רוצה באמת שיהיה להם כיוון, שלא ילכו לאיבוד. כמו שכתב יואל הופמן באחד מהספרים הטובים שקראתי השנה-מצבי רוח: "כשהולכים לאיבוד, הולכים באמת לאיבוד, כלומר הולכים למקום שקרוי איבוד…גם ילדים הולכים לשם אבל בדרך כלל הם בוכים עד שמישהו מחזיר אותם. זקנים לעומת זה, הולכים לשם ואינם מביטים אחורנית"

סיפורי סבתא

לפעמים אני חושב שסבתא שלי ממשיכה לחיות רק בגלל מחשבה אגואיסטית, היא ממשיכה לחיות בגללי, היא רוצה לראות אותי מתחתן ומביא ילדים כמובן, אבל מסתבר שזו רק אחת מכמה הרבה סיבות שסבתי החולה ממשיכה להחזיק מעמד ולחיות. סבתא אמרה לי שהיא מפחדת למות, למרות שהיא תמיד מרגיעה אותי ואומרת שהמוות זה חלק מהחיים. שאלתי אותה מה היא חושבת שיקרה אחרי שהיא תמות וגם על לחשוב ולהתעסק בזה היא מפחדת. ממה את מפחדת התעקשתי להבין. היא מפחדת שיהיה בלאגן, שהבנים שלה יריבו על הירושה, שילכו לאיבוד ואז הבנתי אותה. הדודים שלי, הבנים של סבתא כל כך תלויים בה, היא הדבק של המשפחה והיא צודקת. יעצתי לה להכין אותם ליום שאחרי, כמו שהיא עושה לי לפעמים, אבל גם זה מפחיד אותה. לא הייתי רוצה שהילדים שלי ילכו לאיבוד בגלל שאני מת.

סיפורי מרק

ועכשיו למשהו אחר לגמרי, כשהייתי קטן שנאתי שמאכילים אותי במרק, חשבתי שההורים שלי מתעצלים להכין לי אוכל אמיתי, הדבר הנוזלי שנקרא מאכל לא שכנע אותי במיוחד. כשיוצא יום כיפור במשפחה שלי מכינים מרק עוף כארוחה ששוברת את הצום, למרק הזה יש מעמד רם בקרב בני משפחתי, מעמד אותו אני מתקשה להבין. כשעזבתי את הבית בתחילת שנות העשרים שלי( לא שעבר הרבה זמן מאז, אבל התחשק לי לכתוב את זה) התחלתי להבין את המרק, התחלתי להכין בעצמי מרקים. הייתי רוצה לשחזר את הימים הגשומים הזכורים לי מילדותי עם המרקים שאני מכין בבגרותי, לצערי זה לא קורא הרבה.

השבת למדתי מהו מקורו של המרק דרך הכתבה הנפלאה הזאת, מקורו עוד במאה ה-15 אז הוא נחשב למזון תרופה שכזה, תקראו זה מעניין מאד. והשבוע ביום שלישי ב-21 בדצמבר, עמותת לשובע תקיים את יום המרק, כל ההכנסות מהזמנות של מרק במסעדות ברחבי הארץ יועברו לטובת העמותה ופעילותה. אפשר למצוא את כל הפרטים כאן.

המרק הכי אהוב עליי הוא מרק מינסטרונה כי אני אוהב אוכל איטלקי. אפשר לצפות כאן איך אני עושה את המרק מינסטרונה שלי והמרק השני שאני הכי אוהב זה מרק עדשים. איזה מרקים אתם אוהבים?

מוכן להתחיל

ועכשיו למוזיקה, הפעם החלק האחרון בסיכומי 2010 שלי, אין לסיכום הזה הגדרה מסוימת, אלו כל השירים שלא נכנסו לסיכומים הקודמים, אבל אחרי הכל יש בהם משהו מיוחד, אחרי שאספתי אותם ושמעתי אותם ברצף שערכתי, הבנתי שאלו השירים שהכי ריגשו אותי, הכי הרבה שמעתי וגם קצת אפילו גרמו לי לבכות(זאת לא חוכמה גדולה, אני די טיפוס בכיין). בשבוע הבא אני אכריז על אלבום השנה שלי ועל שיר השנה שלי לשנת -2010 בצורה קצת אחרת, אני מבטיח ועד אז תוכלו ליהנות מקובץ השירים הזה.

2010 חלק 5 להורדה

1.כל מילה היא לחישה בלעדייך

2. וממשיך לרקוד לבד

3. קשה לדעתת מי אתה וקשה להגיד מה אתה יכול להיות

4. הדבר המוזר הוא שאני יודע שאני לא היחיד

5. עם ילדי על הכתפיים, מנסה לא לפגוע באף אחד

6. את אומרת שאנחנו יכולים להיות חברים, אבל רק אם אני שלך, אבל אני לא

7. אם אני לא יכול להיות האיש שלך, אז ספרי לי מה אני כן

8. שכח את עברך, זו ההזדמנות האחרונה שלך עכשיו

9. אם את לא יכולה לקבל את מה שאת רוצה, אז תבואי איתי

10. יכולתי לחלום אותך לנצח

11. מותק, זה כמו שאני בקרב עם ערפל

12. זה אמיתי ואז זה לא

13. חצי בשבילי, חצי בשביל האהבה

14. שמרי על עצמך עכשיו, גם אני

15. הכל אפשרי

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “למען עתיד ילדינו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s